פסק הרמב"ם בכיסוי הדם, אותו
ואת בנו, ומתנות כהונה
סוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א)
פסק הרמב"ם באכילת החלב
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (א,יג):
"כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין
לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל".
פסק הרמב"ם בכיסוי הדם,
אותו ואת בנו, ומתנות כהונה
בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם
שכלאים הנולד מבהמה וחיה טהורים, יש לנהוג איסור בחלבו ולכסות את דמו, ולא חילק
הרמב"ם האם האמא היא מין בהמה או מין חיה. וכן בכיסוי הדם כתב
הרמב"ם בהלכות שחיטה (יד,ד) כלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות את דמה ללא
ברכה, ולא חילק האם האמא היא מין בהמה או מין חיה. ולעומת זאת באיסור אותו ואת
בנו, נזכר בהלכות שחיטה (יב,ח), כתב הרמב"ם שאיסור אותו ואת בנו נוהג
בבהמה טהורה בלבד, שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ולכן ולד
הנולד מכלאים, אם הוא צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה, כי מין האם הוא
הקובע, אבל אם הוא עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו
לוקה, פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה. וכן לגבי מתנות כהונה, נזכרו
בהלכות ביכורים (ט,ה), כתב הרמב"ם שאין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד,
שנאמר אם שור אם שה. ולכן ולד כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות מפני שגם האב וגם
האם נחשבים כבהמה. אבל צבי הבא על העז וילדה, הולד חייב רק בחצי מתנות, מפני שמין
האם הוא הקובע, והאם היא מין בהמה, ונאמר אם שה אפילו מקצת שה. ואם הוא תיש
הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות, מפני שזרע האם הוא הקובע, והאם היא מין חיה,
ונאמר בתורה שאין חייב במתנות רק הבהמה.
קושיית הלח"מ
והקשה הלח"מ, שמסוגיית התלמוד חולין
(עט,ב-פ,א) משמע, שהכוי שבו יש ספק לגבי אכילת חלבו, ואם אכלו אינו לוקה, הוא ולד
שנוצר מתיש וצביה, ואף שבכל מקום מין האם הוא הקובע ומגדיר את הולד, והאמא חיה, יש
ספק שמא צריך לחשוש גם למין האב, ונמצא שהולד הוא קצת בהמה, ובגלל אותו מקצת אסור
לאכול את חלבו, ואם עבר ואכלו אינו לוקה. אבל אם הולד נוצר מצבי ותישה, אסור לאכול
את חלבו בודאי, מפני שהאמא בהמה, והיא קובעת ומגדירה את הולד שהוא בהמה, ולכן
האוכל מחלבו לוקה. ומדוע התעלם הרמב"ם מדברי התלמוד האלו.
ועוד הקשה, שבסוגיית התלמוד שם,
נאמר לגבי כיסוי הדם, אימתי צריך לכסות את דם הכוי מספק, כאשר הולד נולד מצבי
ותישה, ואף שבכל מקום מין האם הוא הקובע ומגדיר את הולד, והאמא בהמה, יש ספק שמא
צריך לחשוש גם למין האב, ונמצא שהולד הוא קצת חיה, ובגלל אותו מקצת צריך להחמיר
ולכסות את דמו. אבל אם הולד נוצר מתיש וצביה, חייבים לכסות את דמו בוודאות, מפני
שהאמא חיה, והיא קובעת ומגדירה את הולד שהוא חיה. וביום טוב מותר לשחוט ולד זה,
מפני שאין ספק וחייבים לכסות את דמו, וממילא מותר לשוחטו ולטלטל את החול לצורך
כיסוי דמו. ומדוע הרמב"ם בהלכות שחיטה (יד,ד) כתב בסתם שכל כיסוי דם הכוי הוא
מפני הספק, ולא חילק אם אמו חיה או בהמה. וכן בהלכות שביתת יום טוב (ג,א),
הרמב"ם כתב, הכוי אין שוחטים אותו ביום טוב ואם שחט לא יכסה את דמו. ולא חילק
כמו התלמוד אם אמו חיה או בהמה.
וצריך הסבר מדוע באיסור אותו ואת
בנו, וכן בחיוב מתנות כהונה, הרמב"ם חילק, אם אמו חיה או בהמה, ואילו באיסור
אכילת חלב ובחובת כיסוי הדם הרמב"ם לא חילק. (ע"כ לח"מ)
סוגיית התלמוד חולין
(עט,ב-פ,א)
תנו
רבנן: אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל
- אותו ואת בנו נוהג בו, כוי - אין אותו ואת בנו נוהג בו. [לרבנן אותו ואת בנו
נוהג בכוי, ולרבי אליעזר אינו נוהג]
אמר
רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים - זה הבא מן התייש ומן הצבייה. [מבאר
רב חסדא, רבנן ורבי אליעזר, נחלקו בולד תערובת שבא מתיש וצביה]
היכי
דמי: אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה, וקא שחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא: הכל מודים
בהיא צבייה ובנה תייש - שפטור, שה ובנו אמר רחמנא, ולא צבי ובנו! אלא, בצבי הבא על
התיישה וילדה, וקא שחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי -
שחייב, שה אמר רחמנא, ובנו - כל דהו! [שואל התלמוד, והרי איסור אותו ואת בנו
נוהג באם ובבן, ודוקא בבהמה ולא בחיה, ולפיכך אם האמא צביה פטור לכו"ע,
ואם האמא תישה חייב לכו"ע, וכיצד אמר רב חסדא שנחלקו בולד שבא מתיש וצביה,
והרי לכו"ע פטור]
לעולם,
בתייש הבא על הצבייה, וילדה בת, ובת ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה; רבנן סברי: חוששין
לזרע האב, ושה - ואפילו מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו
מקצת שה, לא אמרינן. [מתרץ התלמוד, אמנם אם האמא צביה פטור משום אותו ואת בנו,
אולם כאן מדובר שהצביה ילדה בת, והבת ילדה בן, ושחט את הבת והבן, לרבנן חוששים
לאב, וממילא הבת של הצביה נחשבת מקצת שה, ואסור לשוחטה עם בנה, ולרבי אלעזר
אין חוששים לזרע האב, וממילא הבת של הצביה אינה נחשבת אפילו מקצת שה, ומותר לשוחטה
עם בנה]
וליפלוג
בחוששין לזרע האב, בפלוגתא דחנניה ורבנן! [שואל התלמוד, לעיל אמרנו שאיסור אותו
ואת בנו נוהג באם ובבן, אולם דבר זה במחלוקת, ורק לחנניה האיסור נוהג רק באם ובבן,
אבל לחכמים האיסור נוהג גם באב ובבן [=תיש הבא על הצביה וילדה בן, נוהג בו איסור
אותו ואת בנו], כיון שכן, מדוע לא נאמר שרבנן ורבי אליעזר נחלקו במחלוקת רבנן
וחנניה]
אי
פליגי בההיא, הוה אמינא: בהא - אפילו רבנן מודו דשה ואפילו מקצת שה, לא אמרי', קמ"ל;
[מתרץ התלמוד, אילו אמרנו שרבנן של רבי אליעזר, סוברים כרבנן של חנניה, היינו
אומרים, שבמקרה של תיש הבא על הצביה וילדה בת והיא ילדה בן, אין איסור אותו ואת
בנו נוהג בבת ובבן, מפני שאין הבת שה שלם, רק מקצת שה]
והא
דתנן: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו, במאי עסקינן? אילימא
בתייש הבא על הצבייה וילדה, בין לרבנן בין לר"א - לשחוט וליכסי, צבי ואפילו מקצת
צבי; אלא, בצבי הבא על התיישה וילדה, אי לרבנן - לשחוט וליכסי, אי לר"א - לשחוט
ולא ליכסי! [שואל התלמוד, והרי לכו"ע האמא מגדירה את הוולד כחיה,
ונחלקו רבנן ורבי אליעזר לגבי האב, לרבנן חוששים גם לזרע האב, ואילו לרבי אליעזר
אין חוששים, כיון שכן, מה שאמרנו שאם עבר ושחט את הכוי ביו"ט לא יכסו את דמו,
איך מדובר, אם בולד שנוצר מתיש וצביה, והרי האמא היא חיה, וחייב לכסות את דמו גם
ביו"ט, ואם הוא ולד שנוצר מצבי ותיישה, והרי לרבנן שחוששים לזרע האב חייב
לכסות את דמו, ולרבי אליעזר שאין חוששים לזרע האב פטור מלכסות את דמו]
לעולם
בצבי הבא על התיישה, ורבנן - ספוקי מספקא להו, אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין. [מתרץ
התלמוד, מה שאמרנו עד כעת, שלרבנן ודאי חוששים לזרע האב, אינו נכון, אלא חכמים
מסופקים בדבר, ולכן ולד שנוצר מצבי ותיישה, אינו מוגדר כחיה ודאית, ולכן
מספק לא יכסו את דמו ביו"ט, ולעיל לגבי אותו ואת בנו, מספק לא ישחטו את 'הבת'
שנולדה מתיש וצביה, עם 'הבן' שלה]
ומדלרבנן
- מספקא להו, לרבי אליעזר - פשיטא ליה, והא דתניא: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בכוי
ובכלאים, ר' אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות, מן הכוי - פטור
מן המתנות. במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה, בשלמא לרבי אליעזר דפטר,
קסבר שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, אלא לרבנן, נהי דקסברי שה ואפילו מקצת שה, בשלמא
פלגא - לא יהיב ליה, אידך פלגא - לימא ליה אייתי ראייה דחוששין לזרע האב ושקול! [לעיל
אמרנו, שלרבנן אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולרבי אליעזר אין אמרים. ועוד אמרנו,
שלרבנן יש ספק אם חוששים לאב, ולרבי אליעזר אין חוששים לאב. כיון שכן, שואל
התלמוד, מה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים במתנות כהונה, לרבנן חייב ליתן גם מהכוי,
ולרבי אליעזר פטור ליתן מהכוי. איך מדובר, אם הוא ולד הבא מתיש וצביה, לרבי אליעזר
הסובר שאין אומרים מקצת שה, ואין חוששים לזרע האב, מובן פטור מהמתנות, כי המתנות
ניתנות רק מבהמה, וכאן האמא היא המגדירה את הוולד כחיה, ואין חוששים
לאב, ולפיכך פטור ממתנות. אלא לחכמים, מאחר ואמרנו שיש ספק אם חוששים לזרע האב,
שיאמר הבעלים לכהן, הבא ראיה שחוששים לזרע האב ואתן לך חצי מהמתנות, שהרי
המע"ה]
אלא,
בצבי הבא על התיישה וילדה, בשלמא לרבנן, מאי חייב - בחצי מתנות, אלא לרבי אליעזר, ליחייב
בכולהי מתנות! [ואם הוא ולד הבא מצבי ותיישה, לחכמים שחוששים לזרע האב יתן לו רק
חצי מהמתנות משום המע"ה, ואילו לרבי אליעזר שאין חוששים לזרע האב שיתן לו את
כל המתנות כי הוולד מוגדר חיה כאמו]
לעולם
בצבי הבא על התיישה וילדה, ור"א נמי ספוקי מספקא ליה, אי חוששין לזרע האב או לא.
[מתרץ התלמוד, שמדובר בולד הבא מצבי מתיישה, וגם רבי אליעזר סובר, שיש ספק
האם חוששים לזרע האב]
וכיון
דלרבנן מספקא להו, ולרבי אליעזר מספקא ליה, במאי פליגי? בשה
- ואפי' מקצת שה; רבנן סברי: שה - ואפי' מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: שה - ולא מקצת שה.
[ומחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שלרבנן אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולרבי אליעזר אין
אמרים]
אמר
רב פפא: הלכך, לענין כסוי הדם ומתנות, לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה, דבין לרבנן
ובין לר' אליעזר מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מיפלגי בשה ואפילו מקצת שה,
[ומבאר רב פפא, בכיסוי הדם ומתנות מדובר בולד הבא מצבי ותיישה. לענין כיסוי
הדם, המשנה הולכת רק כחכמים, החוששים למקצת שה, וכן חוששים למקצת צבי, ויש לחשוש
למקצת צבי משום האבא, ולפיכך צריך לכסות הדם מספק, ואסור לכסות ביום טוב. ואילו
לרבי אליעזר אין חוששים למקצת צבי, וממילא אין צריך לכסות את הדם ביום טוב.
ולעניין מתנות, לחכמים אנו חוששים למקצת שה, ולכן אף שיש ספק משום האב, חייב בחצי
מתנות משום האם. ולרבי אליעזר שיש ספק משום האב, ואין אומרים מקצת שה, פטור לגמרי
מהמתנות]
לענין
אותו ואת בנו, משכחת לה בין בתייש הבא על הצבייה, ובין בצבי הבא על התיישה; בתייש הבא
על הצבייה - ולאיסורא, דרבנן סברי: דילמא חוששין לזרע האב, שה ואפי' מקצת שה אמרינן
- ואסור, ורבי אליעזר סבר: נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן;
בצבי הבא על התיישה - ולמלקות, רבנן סברי: נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפילו מקצת
שה אמרינן - ומלקינן ליה, ורבי אליעזר סבר: איסורא איכא מלקות ליכא, איסורא איכא -
דלמא אין חוששין לזרע האב, והאי שה מעליא הוא, מלקות ליכא - דלמא חוששין לזרע האב,
ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן. [ואילו באותו ואת בנו, מדובר בולד, בין שבא מתיש
וצביה, בין שבא מצבי ותיישה. אם הוא ולד שבא מתיש וצביה, לחכמים אסור לשוחטו
עם אביו, משום שיש בו מקצת שה משום אביו, ולרבי אליעזר אין אומרים מקצת שה, ומותר
לשוחטו עם אביו. ואם הוא ולד הבא מצבי ותיישה, לחכמים השוחטו עם אמו חייב מלקות,
שהרי אומרים מקצת שה, ואילו לרבי אליעזר יש רק איסור לשוחטו עם אמו, שמא אין
חוששים לזרע האב, והוא בהמה כאמו, אולם אין מלקות, שמא חוששים לזרע האב, והאב צבי,
כלומר חיה, ואין אומרים מקצת שה]
אמר רב יהודה: כוי -
בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן
אמר: כוי - זה איל הבר. כתנאי [=מחלוקת רב יהודה ורב נחמן, היא מחלוקת תנאים]: כוי
- זה איל הבר [=כדעת רב נחמן]. ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר'
יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין
בהמה [=כדעת רב יהודה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי
היו מגדלין מהן עדרים עדרים. (ע"כ תלמוד)
כאמור, הלח"מ הקשה על פסק
הרמב"ם מסוגיית התלמוד.
תירוץ מהר"ח כסאר
ותירץ מהר"ח כסאר, שבאיסור אותו ואת
בנו, וכן במתנות כהונה, נזכר בפסוק שמצוות אלו נוהגות רק בבהמה, ולכן שם
הרמב"ם כתב שיש לחלק אם מין האב מהבהמה או מהחיה, מה שאין כן באיסור חלב
ובכיסוי הדם לא נזכר בפסוק שיש לחלק אם מין האב מהבהמה או החיה, ולכן שם
הרמב"ם סתם, ובכל אופן של כלאים אסור לאכול את החלב, וחייבים לכסות את הדם.
ביאור הדברים
ביאור הדברים, כל החילוקים שנזכרו
בסוגיית התלמוד, הם על פי שיטת רב חסדא, הסובר שהכוי הוא ולד הבא מבהמה וחיה, אבל
הרמב"ם פסק כדברי רב יהודה שהובאו מיד לאחר מכן, שהכוי היא בריה בפני עצמה
ולא הכריעו בה חכמים אם היא חיה או בהמה, וכשיטת רבי יוסי שהובא שם בתלמוד מיד
לאחר מכן, ולפיכך הוא הזכיר חילוקים אלו רק לגבי אותו ואת בנו, ולגבי מתנות כהונה.
שמאחר שבפסוקים נזכר שמצוות אלו נוהגות רק בבהמה, יש לחלק האם האמא היא חיה או
בהמה. החילוקים שהזכיר הרמב"ם נזכרו שם בתלמוד בשם רב פפא, ודברי רב פפא הם
המקור לפסק הרמב"ם. ביאור זה שכתבנו, כתבו הכס"מ בהלכות ביכורים (ט,ה),
בפיסקה: "וליישב דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה
היא...".
מאחר שביארנו את כל הנזכר לעיל, נבין
מדוע בהלכה שלפנינו הרמב"ם הגדיר את הכוי ככלאיים הבא מבהמה עם חיה טהורים,
ולא כבריה בפני עצמה. מפני שמקור דברי הרמב"ם הם דברי רב חסדא שם בסוגיה, ואף
רב יהודה מסכים שהכוי נולד מבהמה וחיה. אלא שלרב חסדא, בכל המקרים, יש לבחון את
הגדרות הולד על פי המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה. ואילו לרב יהודה, הולד הוא
בריה חדשה שהיא ספק חיה ספק בהמה, במקרים שבהם נזכר בפסוק שהמצוות נוהגות דוקא
בבהמה או דוקא בחיה, יש לבחון את המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה, אבל בשאר
המצוות, יש להתייחס לולד כספק, ולהחמיר, כגון בכיסוי הדם או באכילת החלב.
שיטת מהר"י קאפח בהגדרת
הכוי
כתב מהר"י קאפח בהלכות שחיטה (פרק יד
הערה ד), שבהגדרת הכוי, שינה הרמב"ם את דעתו, ובתחילה סבר שהוא מין כלאים הבא
מבהמה וחיה, ולבסוף סבר שהוא בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בה חכמים אם היא מין בהמה
או מין חיה.
בתלמוד מסכת חולין
(פ,א), הובאה מחלוקת כיצד להגדיר את הכוי: "אמר רב יהודה: כוי - בריה בפני
עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי
- זה איל הבר. כתנאי [=מחלוקת רב יהודה ורב נחמן, היא מחלוקת תנאים]: כוי - זה איל
הבר [=כדעת רב נחמן]. ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר' יוסי
אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה
[=כדעת רב יהודה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו
מגדלין מהן עדרים עדרים". (ע"כ תלמוד) בתחילה פסק הרמב"ם כיש
אומרים, ולבסוף פסק כרבי יוסי שנימוקו עמו, ועוד שכך סובר גם רב יהודה האמורא.
המקור שממנו אפשר ללמוד
על חזרותיו של הרמב"ם הוא פירוש המשנה ביכורים (ב,ח), וזה לשון הרמב"ם
שם: "כוי, הוא מין שצורתו בין העזים והצבאים, וכך אמרו כוי בריה בפני עצמו
הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי
בהמה כמו שיתבאר לקמן".
נוסח זה של פירוש המשנה
השתנה שלש פעמים. בתחילה היה כתוב: "הכוי הוא מין המורכב מן העז ומן הצבי",
וכן הוא הנוסח בדפוס. לאחר מכן תיקן הרמב"ם: "הכוי הוא מין תעוי
בין מין העזים ומין הצבאים", וכן הוא בכתבי יד תימן. לאחר מכן תיקן
הרמב"ם: "כוי הוא מין שצורתו בין העזים והצבאים". ביאור
הדברים, בתחילה סבר הרמב"ם שהכוי הוא כלאים וכתב שהכוי מורכב מבהמה וחיה,
לאחר מכן חזר בו וסבר שהוא בריה בפני עצמה ותיקן 'תעוי', לאחר מכן נוכח שסגנון
לשון זה מסורבל ותיקן 'שצורתו'.
במשנ"ת כבר הגדיר
הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה, וכפי שנצטט בהמשך את ההלכות, אולם נשאר מקום
אחד שבו שרד נוסח מהדורה ראשונה, והיא ההלכה שלפנינו בהלכות מאכלות אסורות (א,יג):
"כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין
לוקין עליו, ומכסין את דמו". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי ככלאיים.
להלן הלכות בהם הגדיר
הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה: הלכות יום טוב (ג,א): "מי שהיה לו עפר
מוכן, או אפר שמותר לטלטלו - הרי זה שוחט חיה ועוף, ומכסה דמם. ואם אין לו עפר מוכן, או אפר הראוי - הרי זה לא
ישחוט; ואם עבר ושחט, לא יכסה דמם עד הערב.
וכן בריה שהיא ספק אם חיה היא אם בהמה [=כוי], אין שוחטין אותה ביום
טוב; ואם שחט - לא יכסה דמו עד לערב, אפילו היה לו עפר מוכן או אפר, שמא יאמר
הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כיסה דמו ביום טוב, ויבוא הרואה להתיר חלבו". בהלכה
זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
כלאים (ט,ה): "מין
שיש בו מדברי ויישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס - מותר להרכיבן זה עם
זה, מפני שהן מין אחד. אבל אווז עם אווז
בר, כלאיים זה עם זה: שהאווז ביציו
מבפנים, ואווז הבר ביציו מבחוץ - מכלל שהם שני מינין. והכוי - כלאיים עם החיה, ועם הבהמה;
ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי
כבריה בפני עצמה.
שחיטה (יד,ד):
"כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה [=כוי] - צריך
לכסות, ואינו מברך. השוחט לחולה בשבת,
חייב לכסות לאחר השבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום
טוב". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
נזירות (ב,י):
"היו מהלכין בדרך, וראו את הכוי מרחוק, ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה חיה,
ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחד הריני
נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני
נזיר שזה חיה ובהמה - הרי כולם נזירים: מפני שהכוי - יש בו דרכים שווה בהן לחיה,
ויש בו דרכים שווה בהן לבהמה, ויש בו דרכים שווה בהן לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים
שאינו שווה בהן לא לחיה ולא לבהמה... וכל הדרכים האלו בענייני המצוה, לא בטבעו
ותולדתו. וכן דרכי הכוי בענייני המצוה, לא
בטבעו ותולדתו. כיצד: דמו טעון כיסוי כחיה, וחלבו אסור כבהמה; והרי
הוא כלאיים עם הבהמה וכן עם החיה, כאילו אינו חיה ואינו בהמה; וטעון שחיטה, כחיה
וכבהמה. ויש בו דינים אחרים, וכל אחד מהן
יתבאר במקומו. בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
ביכורים (ט,ה):
"אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, "אם שור אם שה" (דברים
יח,ג). כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות;
והכוי - אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות. צבי הבא על העז וילדה, הוולד חייב בחצי מתנות -
"אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד פטור מן
המתנות". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
ביכורים (י,ז):
"וראשית הגז נוהג בכלאיים, ובכוי, ובטריפה; אבל הגוזז את המתה,
פטור". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
ביכורים (יב,ח):
"אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשה שחוט, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי
- שנאמר "תפדה בשה" (שמות יג,יג; שמות לד,כ); ואין קרוי שה, אלא כבשים
ועיזים חיים בלבד". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
(ע"כ מהר"י קאפח)
ביאור שונה משיטת מהר"י
קאפח
ולעומת שיטת מהר"י
קאפח, ראה לעיל שביארנו, אף שפסק הרמב"ם כרב יהודה שהכוי הוא בריה בפני
עצמה, גם רב יהודה מסכים שהכוי נולד מבהמה וחיה. אלא שלרב חסדא, בכל המקרים, יש
לבחון את הגדרות הולד על פי המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה. ואילו לרב יהודה,
הולד הוא בריה חדשה שהיא ספק חיה ספק בהמה, במקרים שבהם נזכר בפסוק שהמצוות נוהגות
דוקא בבהמה או דוקא בחיה, יש לבחון את המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה, אבל בשאר
המצוות, יש להתייחס לולד כספק, ולהחמיר, כגון בכיסוי הדם או באכילת החלב. ועל פי
זה, מהדורותיו של הרמב"ם בפה"מ ביכורים (ב,ח), אינן משקפות שינוי מהותי,
אלא רק שינוי סגנון, אבל גם למסקנה הרמב"ם סובר שהכוי נולד מבהמה וחיה
טהורים, ולגבי הדין הוא מוגדר כספק.
אם נעיין בהלכות
שהזכרנו לעיל, נווכח, שבחלק מהמקומות שהזכיר הרמב"ם גם כלאיים וגם כוי,
כלאיים ביאורו ולד הבא משני סוגים של בהמות כגון כבש ועז, וכוי הוא ולד הבא מבהמה
וחיה. ראה ביכורים (ט,ה) שכך נכתב במפורש, וכך יש לבאר את הלכות ביכורים (י,ז;
יב,ח). ובחלק מהמקומות הגדיר הרמב"ם כלאיים כולד הבא מבהמה וחיה, ראה שחיטה
(יד,ד), וההלכה שלפנינו מאכלות אסורות (א,יג). והמקור לכל השינויים הוא סוגיות
התלמוד, שהרמב"ם פסק את אשר הובא בהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה