במאמר הבא נדון
בסוגית "הוצאת מקראות מפשוטם במשנת הרמב"ם".
למען האמת, הדברים
שאכתוב אינם גלויים וידועים לכל, כי הרמב"ם הסתיר אותם בתוך פרקי "מורה הנבוכים".
מדוע? כי הוא חשש שהדברים לא יתיישבו על דעתם של בני אדם, ולכן הוא הסתיר את הדברים,
וכפי שגם נכתוב קצת דברי ביקורת על דבריו, מחכמים קדמונים.
בדברינו נסתמך
על דברי הרמב"ם במורה הנבוכים, ועל הערותיו של הרב יוסף קאפח, דומני שהוא אישיות
ראויה, לרדת לעומק דעתו של הרמב"ם במורה.
1- שלושת המלאכים
באלוני ממרא
מורה נבוכים חלק
ב פרק מב
כבר ביארנו שכל
מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר,
ובין שלא פורש, כמו שקדם.
דע זה והבינהו
מאוד מאד.
ואין הבדל בין
אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד
מבני אדם, ורק בסוף העניין נתברר לו שהוא מלאך, כיון שמצאת בתכלית הדברים שאותו אשר
נראה ודיבר היה מלאך, תדע ברור, כי מתחילת העניין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה.
לפי שבמראה הנבואה
או חלום של נבואה.
פעמים הוזה הנביא
כי ה' מדבר עמו, כמו שנבאר.
ופעמים רואה מלאך
מדבר עמו,
ופעמים שומע מי
שמדבר עמו ואינו רואה אחד מדבר,
ופעמים רואה אדם
מדבר עמו, ורק אחר כך יתברר לו שאותו המדבר מלאך.
וכיוצא בסוג זה
של נבואה מזכיר שהוא ראה אדם עושה או אומר ואחר כך ידע שהוא מלאך.
ואל היסוד הגדול
הזה כוון אחד החכמים ז"ל, ואף גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, במה שנאמר בתורה
וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', שכיון שהקדים כלל, והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך
הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע (מה שאירע), ואמרו,
ונאמר להם (מה שנאמר). ואמר זה אשר ביאר את הביאור הזה כי דבר אברהם ויאמר אדני אם
נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך, שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם,
ואמר לגדול שבהם אמרו, והבן גם פרשה זו כי היא סוד מן הסודות. (ע"כ מהמו"נ)
אמור מעתה: בכל
מקום שנמצא בתורה פרשה, ונזכר באותה פרשה ראיית מלאך, אוטומטית, כל אותה פרשה לא התרחשה
במציאות, כי אם בדמיונו של הנביא, במחשבתו, בכוח המדמה שלו, אבל במציאות, חיי בני האדם
המשיכו להתנהל כסדרן, ושום דבר לא השתנה באותו אזור.
***
לפני שנמשיך נעתיק
קצת מפסוקי המקרא בפרשת וירא, ונבאר אותם לפי פשוטם.
לפי פשוטו של מקרא,
פרשת וירא מתארת דיבור של ה' עם אברהם, בשילוב עם מראה מוחשי של שלושה אנשים שבאו לאברהם,
והוא רץ לקראתם, נותן להם מים לרחוץ את רגליהם, מכבד אותם בארוחה מפוארת, וכך תוך כדי
שאברהם מטפל באורחיו, גם ה' מדבר עמו.
מראה התגלות ה'
יח,א וַיֵּרָא
אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.
המלאכים והסעודה
יח,ב וַיִּשָּׂא
עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ
לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. יח,ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא
מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. יח,ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם,
וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. יח,ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ
לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ,
כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. יח,ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה;
וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. יח,ז וְאֶל-הַבָּקָר,
רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר,
לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. יח,ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן,
לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. יח,ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו,
אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. יח,י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב
אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח
הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו. ... יח,טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ
עַל-פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם--הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם.
שוב התגלות ה'
ודיבורו עם אברהם
יח,יז וַה', אָמָר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח,יח וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה
לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יח,יט כִּי יְדַעְתִּיו,
לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה',
לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר,
עָלָיו. יח,כ וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי
כָבְדָה, מְאֹד. יח,כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ
כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה.
הליכת המלאכים
יח,כב וַיִּפְנוּ
מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם--עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי ה'.
דיבור אברהם עם
ה'
יח,כג וַיִּגַּשׁ
אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. ...
***
ננסה לחשוב בהיגיון
הרמב"ם הגיע
למסקנתו הנ"ל, מפני שהוא סבר שלא יתכן לומר שמלאך יגשים את עצמו, ויצטייר לבני
אדם כמציאות מוחשית, ולכן לפי הרמב"ם כל המסופר כאן לא היה ולא נברא, הכל התרחש
בדמיונו ובראשו של אברהם, אברהם נפל על פניו כדרכם של הנביאים כשיתנבאו, ואז הוא ראה
כיצד שלושה מלאכים באים אליו, הוא מכבד אותם מכין להם ארוחה, מלווה אותם, וכל שאר המסופר
בפרשה.
גם צחוקה של שרה,
מעולם לא קרה במציאות, כנראה אברהם המשיך לחלום איך ששרה צוחקת, ואז המלאכים נזפו בה
בחלום על צחוק, שמעולם לא קרה.
מי שכל התיאור
הנ"ל מתיישב על דעתו, כי אז אין לו בעיה לסבור כדעת הרמב"ם, אבל מה אעשה
ואינני מסוגל להכחיש פשוטו של מקרא, המקרא מספר על מלאכים שבאו לאברהם, אכלו, לוו בדרכם
לסדום, שרה צחקה, ננזפה בפניה, הכחישה את צחוקה, הכל קרה במציאות.
וכפי איך ששאל
הרמב"ן, מה התועלת להראות לאברהם חלומות אלה, אם הכל לא היה ולא נברא.
גם אצל לוט, אם
נמשיך לומר שהוא חלם, כיצד אנשי סדום לפתע ראו את המלאכים, והרי הכל קרה בראשו ודמיונו
של לוט.
כך שעל כרחנו מלאך
יכול להגשים את עצמו, ולהצטייר לבני אדם כמציאות מוחשית, זה מה שנאמר בפרשה, וכיוון
שכן זה הגיוני לחלוטין.
אנחנו לא נקבע
לתנ"ך מה הגיוני ומה לא, כי אם נקרא את המסופר בו, אם אנחנו מקבלים את הנאמר בו
כאמת, כי אז נעצב את ההיגיון שלנו, על פי המסופר בתנ"ך.
וכבר האריך בכל
זאת הרמב"ן במקום, ואלו דבריו המחכימים.
"והנה שלשה
אנשים, המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה, אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם
ואחד להפוך את סדום, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחות,
כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה. ויאכלו, נראו כמי שאכלו: ובספר
מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות
הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר
אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה,
לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר {וירא אליו ה'}, כי הנה לא נראה לו השם
לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא
עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות
השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה: וכן אמר (שם) בענין {ויאבק איש עמו} (להלן לב כה)
שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי
ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה.
וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה
(עיין להלן כח יג, לא ג): והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים
אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה
איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם
הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה {ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך}, {ויאמר המלט
על נפשך} (להלן יט טו יז), {והנה נשאתי פניך} (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט
בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים
סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם: ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית
מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות
הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ
ב לד, ובהלכות יסוה"ת ז ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר
אמרו (מגילה ג א) בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב
ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו
בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל (דניאל ט כא).
וכן המראה של קץ הגאולה (שם י ד) בהקיץ היתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר
המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב (במו"נ
שם). (ע"כ מהרמב"ן)"
2- האתון של בלעם
מורה נבוכים חלק
ב פרק מב (המשך הנ"ל)
"וכך פרשת
בלעם כולה בדרך, ודברי האתון, כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דיבר מלאך ה' אליו.
" (ע"כ מהמו"נ)
אמור מעתה, מעולם
לא בא בלעם אל בלק, מעולם לא דיברה האתון, מעולם לא בנה בלק שבעה מזבחות, מעולם לא
רצה בלק לקלל את ישראל. כל הדברים הנ"ל ראה אותם משה בחלום ובנבואה.
גם כאן מי שנפשו
שקטה בהסבר זה, יכול לסבור כדעת הרמב"ם, אבל מה אעשה והכחשת המקרא לא מתקבלת כלל
על דעתי, מקרא מלא דיבר הכתוב, שבלעם בא אל בלק, וכיצד ניתן להכחיש זאת.
כעת נכתוב עוד
כמה מקורות מהמו"נ בסוגיה זו של בלעם, בכדי שלא יבוא אדם להכחיש את מה שכתבתי,
מתוך אותם מקורות.
הרב קאפח מפנה
במקום לפכ"ט הע' 29, בפכ"ט כתב הרמב"ם.
"אבל מצאנו
לשונות רבים, מהם פסוקי מקרא ומהם דברי חכמים, כולם הולכים לפי היסוד הזה, והוא שה'
מנבא מי שירצה ומתי שירצה, ודווקא לשלם החסיד בתכלית, אבל הסכלים מן ההמון לא יתכן
זה אצלינו, כלומר: שיתנבא אחד מהם, אלא כהתנבא חמור או צפרדע". (ע"כ רמב"ם)
כתב הרב קאפח בהע'
29
ראה גיטין מה א.
ושם טוב ואפודי כתבו שהוא רומז לאתון בלעם ודג יונה, שאינם כפשוטם ושהכל היה במראה
הנבואה. וראה לעיל בחלק זה פ"ו. ולקמן פרק מב בענין אתון בלעם, ובפרק כט ומח מחלק
זה בענין דג של יונה, ומה שציינתי מפנה לאפיק אחר. (ע"כ מהערת הרב קאפח).
ביאור הדברים
בפ"ו נזכר,
ששם מלאך נאמר גם כלפי הכוחות הנמצאים בבעלי חיים.
בפכ"ט נזכר,
שיש מהחכמים שסברו, שבכדי למנוע רצון מתחדש מה', על כורחינו כל אותם מקרים שבהם הטבע
שינה את דרכו, כל אותם דברים כבר היו צפויים מראש, כך שאין כאן רצון מתחדש אצל הבורא.
בפמ"ח נזכר,
שלפעמים משתמש המקרא בלשון כאילו ה' כיוון את רצון בעלי החיים, אבל אין הכוונה שה'
כעת הכריח את הבעל חי לעשות כך, אלא מכיוון שכך ניתן בטבעם, הרי שה' הוא הסיבה הראשונה
לכל הדברים שיקרו.
ביאור כל המקורות
הנ"ל, למרות שהרמב"ם מתייחס למעשה בלעם והאתון כאל דברים שקרו במציאות, וההוכחה,
הוא מתייחס ישירות למאורעות המסופרים בפרשה, כדברים שקרו בפועל, אבל דבריו בפרק מב
מבארים את הדברים בצורה מושלמת, וכל אותם מקורות אחרים, רק נאמרו כי דיברה תורה כדרכה
בכל מקום, אבל בפרק מב נתבאר, שהכל היה במראה הנבואה.
תוספת ביאור, לפי
שם טוב ואפודי, בלעם הוא שראה בחלום את האתון מדברת, ואילו הרב קאפח דייק בדבר יותר,
ומשה הוא שראה בנבואה את כל פרשת בלעם, ולכן הוא כלל את כל המקורות בהערה אחת, בכדי
להורות שצריך לחבר תמונת מצב מכל המקורות, ופרק מב גובר על כל שאר המקורות, וכל הפרשה
נראתה בנבואה למשה.
כדאי לכתוב שוב
את דברי הרמב"ם שכתבנו לעיל, בכל מקום שנזכר מלאך אז "מתחילת העניין היה
מראה הנבואה או חלום של נבואה".
גם כאן לא רק מראה
המלאך הוא בחלום, אלא כל הפרשה, מתחילת הענין, ומי חלם זאת, ומי ראה זאת במראה, משה
רבינו עליו השלום.
3- פרשת העקידה
מורה נבוכים חלק
ב פרק מה:
"המעלה האחת
עשרה, שיראה מלאך מדבר עמו במראה, כאברהם בשעת העקידה"
נוסיף לכך את הנאמר
במורה נבוכים חלק ב פרק מב:
"כבר ביארנו
שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש
הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם.
דע זה והבינהו
מאוד מאד.
ואין הבדל בין
אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד
מבני אדם, ורק בסוף העניין נתברר לו שהוא מלאך, כיון שמצאת בתכלית הדברים שאותו אשר
נראה ודיבר היה מלאך, תדע ברור, כי מתחילת העניין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה."
הרי, שאברהם אבינו
זכה כאן לדרגת נבואה הגבוהה ביותר "מראה", והוא זכה לראות "מלאך"
במראה.
כפי שכבר לימדנו
הרמב"ם, וכפי שנתבאר בדבריו בפרשת שלושת המלאכים, גם פרשה זו לא התרחשה במציאות,
אלא המראה היה בראשו ובדמיונו של אברהם, ואז במראה הוא עקד את בנו על גבי המזבח, ואז
גם קרא אליו מלאך ה'.
אני יודע שעכשיו
יקומו מתחכמים שיאמרו, מנין לך ביאור זה, רק המלאך היה במראה, אבל שאר המאורעות היו
במציאות!
אבל כבר ביאר הרמב"ם
בדבריו, שאם נזכר ראיית מלאך בפרשה, אפילו בסוף הפרשה, הרי כל הפרשה "מתחילתה"
היא במראה הנבואה, ולכן פרשת בלעם היא בחלום, ולכן פרשת המלאכים היא בחלום.
מדוע שם לא יכל
הרמב"ם לומר, רק המלאך היה בחלום, אברהם נפל על פניו ושמע מלאך, בלעם נפל על פניו
ושמע מלאך, מדוע הופנתה כל הפרשה שם למראה, על כורחנו, שמציאותו של מלאך גורמת, שכל
הפרשה תיהפך למראה, וכלשונו של הרמב"ם "כי מתחילת העניין היה מראה הנבואה
או חלום של נבואה".
כעת יבוא המתרצים
לומר, אצל שלושת המלאכים, כל מעשיהם מוכיחים על מראה נבואה, אצל האתון דיבורה מוכיח
על מראה, אבל בעקידה, אין שום דבר שיצריכנו לומר שיש כאן מראה.
והתשובה כנגד דבריהם,
עצם מציאותו של מלאך, מוכיחה שכל הפרשה היא במראה, לפי הרמב"ם אין כזאת מציאות
של פרשה שהיא חציה במראה חציה במציאות.
בנוסף, הרמב"ם
מתאר את מעשה העקידה "כמראה" ולא סתם מראה, אלא דרגה גבוהה של ראיית
"מלאך" במראה, הרי שהרמב"ם מתייחס לכל פרשת העקידה כחטיבה אחת, מראה
שכלל בתוכו ראיית מלאך, מעולם הרמב"ם לא בודד את דיבור המלאך משאר הפרשה, כי אז
גם בפרשת בלעם, הוא לא היה מגיע למסקנות שהגיע אליהם כעת.
אם צודקים אנחנו,
כי אז גם כאן, מי שנפשו שוקטת בביאור הרמב"ם הרי טוב, אבל מה אעשה ונפשי איננה
שוקטת מעקירת מקראות והכחשתם, לכל היותר יש כאן נבואה בתוך פעולה, ולדעתי גם מעבר לכך.
4- המלאך שראה
דוד בגורן ארונה
בספר דברי הימים
א נאמר
טז וַיִּשָּׂא
דָוִיד אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם,
וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל-יְרוּשָׁלִָם; וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים
מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים, עַל-פְּנֵיהֶם. יז וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-הָאֱלֹהִים הֲלֹא
אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם, וַאֲנִי-הוּא אֲשֶׁר-חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי,
וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ; ה' אֱלֹהַי, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי,
וּבְעַמְּךָ, לֹא לְמַגֵּפָה. {ס} יח וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל-גָּד, לֵאמֹר לְדָוִיד:
כִּי יַעֲלֶה דָוִיד, לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה', בְּגֹרֶן, אָרְנָן הַיְבֻסִי. יט וַיַּעַל
דָּוִיד בִּדְבַר-גָּד, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם ה'. כ וַיָּשָׁב אָרְנָן, וַיַּרְא
אֶת-הַמַּלְאָךְ, וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ, מִתְחַבְּאִים; וְאָרְנָן, דָּשׁ חִטִּים.
כא וַיָּבֹא דָוִיד, עַד-אָרְנָן; וַיַּבֵּט אָרְנָן, וַיַּרְא אֶת-דָּוִיד, וַיֵּצֵא
מִן-הַגֹּרֶן, וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה. כב וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-אָרְנָן,
תְּנָה-לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן, וְאֶבְנֶה-בּוֹ מִזְבֵּחַ, לַה'; בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ
לִי, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. כג וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל-דָּוִיד קַח-לָךְ,
וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו; רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת,
וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה--הַכֹּל נָתָתִּי. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ
דָּוִיד, לְאָרְנָן, לֹא, כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא: כִּי לֹא-אֶשָּׂא אֲשֶׁר-לְךָ,
לַה', וְהַעֲלוֹת עוֹלָה, חִנָּם. כה וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן, בַּמָּקוֹם, שִׁקְלֵי
זָהָב, מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. כו וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל
עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיִּקְרָא, אֶל-ה', וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, עַל
מִזְבַּח הָעֹלָה. {ס} כז וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ, וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל-נְדָנָהּ.
כח בָּעֵת הַהִיא--בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי-עָנָהוּ ה', בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי;
וַיִּזְבַּח, שָׁם.
גם כאן, אם המלאך
היה בחלום ובמראה, כיצד גם דוד ראהו, וגם הזקנים ראוהו ונפלו על פניהם, וגם ארנן ובניו
ראוהו, וכי החלומות הנבואיים היו חלומות משותפים לכל תושבי האזור, על כורחנו שיש כאן
תיאור פשוט, שהמלאך הגשים את עצמו.
אם המלאך היה בחלום,
מה הסיבה לזבוח בגורן ארנן, וכי בגלל שדוד חלם על הגורן?
אבל אם המלאך הופיע
פיזית מעל הגורן לעיני כולם, כי אז יש סיבה להנציח את אותו מקום, ולבנות שם מזבח.
סוף דבר: הרמב"ם
יצא מתוך נקודת הנחה, שמלאך לא יגשים את עצמו, מלאך לא יהפך לדמות מוחשית לפני בני
אדם, כי לדעתו דבר זה לא הגיוני, ולא יתכן.
ולכן בגלל הנחת
יסוד זאת, הוא נאלץ לפרש הרבה מקראות בצורה דחוקה ומוזרה.
אבל אם נקרא את
המקרא כפי שהוא, ונלמד מתוכו שהיו מקרים בהיסטוריה שמלאך הגשים את עצמו, מלאך נגלה
לעיני בני אדם בצורה מוחשית, כי אז כל המקראות יתפרשו בצורה קלה ובהירה, והכל יבוא
על מקומו בשלום.
בנוסף, כאן נלמד
פרק באופן לימוד התנ"ך, לא אנחנו נקבע לתנ"ך מה הגיוני ומה לא, אלא קודם
נקרא את התנ"ך ונתרשם מדבריו, ואז נחליט בדעתנו האם דבריו הגיוניים או לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה