תגובה למאמר - תורת ההשגחה לפי הרמב"ם

לק"י

תורת ההשגחה לפי הרמב"ם

האם יש בעולם רע ?

חכמי הסטואה אומרים: שרע לא קיים במציאות, ולכן אין לאדם להתעצב כי זה דמיון. לדוגמא: אם אדם מת, אז הם יגידו שזה משום שיש גלגל בעולם שאנשים נולדים ואנשים מתים , וכך זה בטבע ואין להתעצב ולקבל את זה כמקריות טבעית, ומי שיתלונן הוא כסיל משום שלא מבין את העולם.

שפינוזה טוען: שכל המושג של טוב ורע זה שיפוט אנושי, והטבע אינו לא טוב ולא רע.

לעומתם הרמב"ם אומר: שרע זה העדר שנצמד לחומר, ויש מקרים רעים ולפיכך חייב להצטער ולא להתעלם כאילו כלום לא קרה. בהלכות "אבל" (יג, יא-יב) כותב רבנו: "אל יקשה אדם על מתו יתר מידי שזה הוא מנהגו שלעולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טיפש, כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".

הרמב"ם מכיר בעובדה שיש מנהג לעולם שיש מתים ויש חיים חדשים, ולכן אין לאדם להישאב לצער, כי צריך להכיר במציאות, אבל לא לאמר משום שזה טיבעי אז אין עניין לצער, ומי שמתעלם ולא מתאבל הרי הוא אכזרי...

ונביא מספר דגשים שרבנו מבאר בתורת ההשגחה:

א. א-להים לא עובד בפנקסנות, זאת אומרת שאדם שעשה עבירה יקבל עונש ואדם שעשה מצווה יקבל שכר (בעולם הזה) או שימנע ממנו אסון, ונכון שכך דעת חכמי ישראל שהעולם מנוהל בצדק כפי שאומרים "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין ללא עוון ", אבל רבינו הרמב"ם אומר: שכל מה שקורה זה לפי הדין, וא-להים לא מוותר על חטאים, אלא שבפועל אין אנו יכולים להתחקות כלל אחר המנגנון של מצווה=שכר, ועבירה=עונש , ולכן הרמב"ם מציע דרך אחרת בהשגחה (ובהמשך המאמר נבאר את דעתו בהרחבה).

ב. הפירוש של "יסורין של אהבה", זה שא-להים נותן לאדם צרות למרות שהוא צדיק ולא עשה עבירה, וכל זאת בשביל לגמול לו שכר גדול, אבל רבינו הרמב"ם לא מסכים כלל עם דעה זו: למרות שיש חלק מחכמנו שהלכו אחר השקפה זו, משום שיש חוסר צדק כפי שאומרים האנשים אל תסטור לי ואל תגמול לי, ומוסיף ואומר הרמב"ם שאין לדעה זו שום שורש בתורה, ולדעתו דעה זו העתיקוה מחכמי המעתזלה.

ג. העולם אינו נברא בשביל האדם בכלל ובשביל הפרט בפרט, האדם שחושב שהעולם נברא עבורו מתמלא בתסכול וצער כאשר פוקדות אותו צרות. העולם הוא טוב וכמו בכל דבר חומרי יש העדר שצמוד לחומר וכאשר אדם מבין זאת הוא לוקח את המקרה בפרופורציה נכונה ומתמודד מולה.

ד. "אין רע יורד מלמעלה" א-להים בורא, ורוע זה העדר טוב, לכן כל טוב זה מעשי של בריאה ובעקיפין בהעדר בריאה יש חריגות של רע, משום שאם רע היה נברא לא היה ניתן להימנע ממנו.

ה. א-להים מנהיג את עולמנו בחוק של "השגחה כללית", הווי אומר התמדת חוקי הטבע על מין החיות, האוויר וכו', ואין השגחה ספציפית על הפרט, לדוגמא: שלאן תלך התולעת ומה תאכל ותעשה בכל רגע זה לא מעניין את האל, והיצור היחיד שקיים במושג של השגחה הוא האדם, ונבאר את הנושא זה בהמשך המאמר.

יש 3 סוגי רעות:

א. מצד החומר, כל חומר פושט צורה ולובש צורה, ואין אדם שנשאר צעיר לנצח, וכן אין אדם שתמיד בריא, אדם שיבקש להיות יציב כל חיו ללא שום שינוי זה בעצם לבקש להיות מלאך, כי רק מלאך לא משתנה משום שהוא לא חומרי. וכך גם בטבע יש כל כמה שנים רעידות אדמה, ובכל אזור יש את התדירות והעוצמה שלו וזה משתנה, וכן מומים שנולדים באדם ובבעלי חיים, זה דבר נדיר, אבל כמו כל דבר בחומר קיים שיש בו שינויים וליקויים, כל הנזקים הללו השכיחות בהם מעוטת.

ב. בני אדם שמזיקים זה לזה, גם נזק זה אינו תדיר, והוא מצוי אחד לכמה שנים כגון המלחמות.

ג. האדם לעצמו, זה הנזק השכיח ביותר, כגון: לקיחת סיכונים מיותרים, ומתוך זה קרה נזק, דיבור לא נכון, מעשים לא הגונים, תאוות ועוד...

תורת ההשגחה לפי הרמב"ם היא כללית:

א-להים יצר מערכת של חוקי טבע סדורים שעל פיהם העולם מתקיים, מי שיבין אותם טוב יחיה טוב, ומי שלא ינהג בזהירות בחוקי הטבע כגון לא יאכל בריא/יעשן יהיה חולה, וזה לא כי א-ל הים העניש אותו אלא הוא לא הבין איך העולם עובד, אלהים לא מתערב בעולם הזה יותר מאשר חוקי הטבע אשר יצר אותם באופן פרטני, כגון האריה שאכל את הזברה, זה לא שהזברה עשתה עוול או שלא הייתה מושגחת, אלא יש חוק בטבע שהחזק שורד והמהיר אם הצליח בורח וכו' כל זה באשר לטבע הכללי, אבל האדם הוא היצור החריג בטבע, וזה משתנה בין סוגי האנשים, האדם שדומה לחייה הרי הוא כחיה וחלים עליו המקריות שבטבע, אבל האדם ההוגה באל חלה עליו "השגחה פרטית", וההשגחה הזאת חלה עליו רק בזמן שהוא הוגה! אבל בשאר זמנו כשהוא עסוק בצרכיו הוא מושגח כשאר בעלי החיים "אולי דרגתו תהיה יותר".

ויוצא מזה:

שהאדם המושגח זה האדם ההוגה ולא האדם הפשוט שמקיים מצוות או הגומל חסדים, אבל אם האדם שמקיים מצוות/גומל חסדים בזמן עשייתו הוא מכון את פעולותיו שעושה משום ציווי האל, הרי הוא מושגח ללא ספק. (מתוך המאמר של אבן תיבון).

מהי ההשגחה?

אחר שאמר רבנו שיש השגחה פרטית לאדם ההוגה, יש לשאול מהי ההשגחה? האם זה כמו שמירה, כמו שאבא שומר על בנו, או כפי שמזכיר הרמב"ם בסוף פרקי ההשגחה "השגחתו לא כהשגחתנו"? ומכיוון שהנושא של השגחה הוא ממעשי מרכבה וסתרי תורה רבנו לא כתב את התשובה לכך בפירוש, אלא נתן כיוונים בכמה פרקים, ואנסה לקבצם ולנסות להבין טוב כמה שניתן את הנושא.

במאמר זה הבאנו את שלושת סוגי הרוע שיש בעולם, האחד משום שהחומר פגיע ומשתנה לעיתים, והשני הוא היזקי אדם לאדם, והשלישי זה שהאדם מזיק לעצמו.

בכל סוגי הרוע האדם המושגח פועל דרך השכל שהוא המקשר בין האל לאדם ויכול להינצל מהפגעים של הרוע על שלושת הסוגים. כגון: התבוננות בחוקי הפיזיקה והבריאות, היום יש סנסורים שיודעים לתת התראה על רעידות אדמה על אירועים לבבים וכו' מה שפעם לא הכירו את החוכמה הזאת, והיום יודעים לצמצם את אותם אסונות ע"י למידה והכרה של חוכמת חוקי הטבע, על סוג הרוע השני אם פעם היה את המושג ברחוב החזק הוא המחליט מה יהיה בשכונה, היום ע"י בניית חוקי חברה מתוקנים ע"י משטרה וצבא הנזקים בין אדם לאדם ירדו משמעותית. על הסוג השלישי אם האדם ילמד תורה ומוסר יוכל לשלוט בתאוות שלו ולמנוע ממנו יסורין, וע"י הבנה אמיתית של החיים כגון "הכסף הוא רק אמצעי ולא המטרה" הוא יחיה חיים יותר פרופורציונליים, ולא חסרות הדוגמאות של נזקים שאדם עושה לעצמו ואם רק יחשוב טוב יש בכוחו למנוע אותם.

ספר איוב

רבנו מבאר את ספר איוב במורה נבוכים חלג ג' בפרקים כב-כג ואומר שסיפור זה לא קרה באמת אלא משל היה (כפי אחת הדעות בתלמוד). וספר איוב בא לתת לנו צוהר להבין את תורת ההשגחה. רבנו מסביר ומדייק שאיוב היה איש צדיק אך לא חכם, הוא היה מקריב קורבנות כל יום לאל , עליו ועל בניו, שמא מישהו חטא, עשה את הטוב ולא עשה רע לאחרים. לבסוף איבד את עושרו בניו ולבסוף קיבל חולי קשה, וכאשר לקה בגופו כבר לא יכל להתאפק וכפר בליבו בצדק הא-להי ואמר שמא התבלבלת בין איוב לאויב. איוב חשב שיש הסכם לא כתוב בינו לאל שהוא לא עושה רע ועושה טוב והוא בתמורה יקבל טוב, כיון שקיבל רוע מבחינתו יש פה שבירת הסכם. (השטן ביקש לפגוע באיוב, וא-להים אמר לו בסדר, אבל "רק את נפשו שמור", דהיינו איפה שיש חומר שזה הרכוש, בניו, גופו של איוב יש למקרים יכולת לפגוע משום שהחומר פגיע ומשתנה, "אך את נפשו שמור", הנפש אשר היא נצחית שלא חלים עליה חוקי החומר הוא לא יכול לפגוע בה).

א-להים מתגלה לאיוב ואומר לו וכי הייתה כאשר יסדתי את העולם? ומביא לו מספר דוגמאות כמו ששתי טיפות גשם אינם יורדות מחוברות אחת לשנייה וכל דבר בעולם מתוכנן, איוב עונה שהוא עכשיו הבין וניחם על הצרות שלו. (א-להים לא הביא לו סיבה למה קרה לו הנזקים, ו א-להים לא הבטיח לו שיחזיר לו את ממונו ויעשה תחיית המתים של בניו). בשלב זה איוב נהיה חכם, ועכשיו הוא מבין נכון יותר איך העולם עובד בצורה בוגרת ולא ילדותית, שכל העולם מתנהל בחוכמה ולכל דבר יש סיבה, לא כל דבר שלא מובן לנו אין לו היגיון. החומר כלה ולא מהותי, אבל הנפש זה הדבר המהותי והחשוב שצריך לשמור עליו, לדבוק באל כל הזמן, וזה המהות האמיתית של האדם כאדם.

עד היכן היא ההשגחה, ניסים נסתרים וגלויים

ואם מבינים את המהות של ההשגחה ברמה הנמוכה שהשגחה=שמירה מפגע כלל ברובד הפיזי, אז יש לשאול כיצד ניתן להסביר את המקרה של רבי עקיבה והרבה מעם ישראל שמתו תוך כדי שהם עסקו בתורה ולמדו?

יש מקרים שנדמה שהם רעים ולאחר זמן מתברר שמתוך כך נוצר לו טובה גדולה שלא היה קורה אם לא היה את המקרה שבתחילה נראה כרע, כגון: פיטורים מעבודה ומציאת עבודה טובה יותר.

א-להים עושה ניסים של ממש ולא חסרים סיפורים של ניסים מעל הטבע וניסים בתוך הטבע כמו תזמונים מדויקים שבזכותם הייתה הצלה גדולה. יכול להיות ניסים טבעיים כמו מזמור של פגעים כפי שראינו במלחמת ששת הימים ובעוד מלחמות.

השגתו של משה

משה ביקש להבין את ההשגחה "הראיני נא את כבודך", רצה לדעת איך א-להים מנהיג את העולם, וענה לו ה' "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כ"ג), "פני" היינו שלא תראה את העתיד כאשר אתה חי, אך את "אחורי" תוכל, דהיינו, שאת ההיסטוריה תוכל להבין למה עשיתי כך ולא אחרת, ומשה היה בדרגה הגבוהה באדם והבין את המושג "אחורי", ואילו אנחנו לא קרובים ולא יכולים להיתמר לענות על תשובות, כגון: מה הסיבה שהיה שואה/שביעי באוקטובר וכו' .

הרהורי עבירה

ולסיום: "השגחתו לא כהשגחתנו" הבאנו מוסגים שונים של השגחה, ואנו צריכים תמיד לדבוק באל ולקוות להיות מושגחים תמיד. ואל לנו לשכוח שהעונש נמצא בעבירה, לדוגמא: אדם ששקוע בתאוות, העונש שלו זה התאווה, גם במובן הפיזי שאת חיו הוא מבזבז על דברים לא מהותיים ומשחית את זמנו על דבר שווא, וגם את נפשו במובן הגבוה שכאשר הוא עסוק בתאוות הוא לא מושגח בזמן הזה ואין עונש אמיתי יותר מאשר ניתוק הקשר בין האדם עם האל.

וידועה אמרת חכמים: "הרהורי עבירה קשים מעבירה", ומסביר רבינו הרמב"ם: "העבירה היא מצד המקרים הנובעים מחומרו דווקא כלומר שהוא עבר בבהמיותו, ואילו המחשבה היא מסגולות האדם הנובעות מצורתו, ונמצא שאם מעסיק את מחשבתו בעבירה הוא עובר בחלק הנכבד יותר משני חלקיו. ואין חטאו של מי שעבר ושעבד עבד בור כחטאו של מי ששעבד בן חורין נעלה". ולפי זה אנו מבינים שאדם שחוטא במחשבתו העונש שלו חמור מאוד למרות שלא עשה מעשה פיזי, משום ששעבד את החלק הגבוה שבו לדבר עבירה למקום נמוך ובכך הוא מנתק ומחליש את הקשר והחיבור שיש בינו לבין הא-להים, ועל זה אומרים חכמים, הרהורי עבירה קשים מעבירה, שפעולת ההרהור מזיקה ומחלישה ומרחקת יותר מהפעולה של החטא שבה ללא מחשבה.

חוקי הטבע בעולם ובחירה חופשית

עצם זה שמבינים שהאל ברא עולם בחוכמה שאין לה קץ והכל מסודר לפי חוקים ותבניות מדויקות, אז כאשר קורה לאדם מקרה רע אז הוא לא יבוא בתלונה לאל שמנהיג את עולמו ללא צדק ומוסר, כי הוא יבין שיש חוקים קבועים, והוא יבין שיש זכות בחירה חופשית גם להזיק, ויש ביכולתו להזיק לעצמו והוא חייב להיות אחראי למעשיו וההיזק זה לא פעולה ישירה של האל, אלא חלק מהחוקים שיש בעולם, וכשנבין זאת נהיה יותר חכמים וגם יותר מושגחים.

בבסיס התורה שיש בחירה חופשית: אם אדם יעשה עבירה ואז הוא יקבל עונש אז אף אדם לא טיפש ויעשה עבירה כי הוא יודע שאח"כ יקבל עונש, ואם צדיק יעשה מצוות ויקבל שפע וטובות לאין קץ אז כל האנשים יעשו כל היום רק מצוות, ולכן אל לנו לחפש הגיון על מקרים שיש בעולם, למה אדם קיבל כך ולשני לא, ולהביא איזה הסבר, איזה מעשה טוב עשה, והשני לא עשה, זה מחשבות דמיוניות וילדותיות שמנותקות מן האמת, אנו לא עורכי דין של א-להים להסביר דברים שאנו לא מבינים. השוני יכול להיות מהרבה סיבות, ואפשר לנחש, אבל ודאי לא לקבוע כאילו הדברים ברורים. וכמו שאומרים חכמי המשנה "ודע מתן שכרן שלצדיקים לעתיד לבוא", פה אל תחפש קשר לטוב ולרע שיש לצדיק כי לא תמצא, אבל לעתיד לבוא הוא יקבל את שכרו המובטח לו.

 

תגובה למאמר

ראשית, יישר כח על המאמר, הוא מסכם יפה את דברי הרמב"ם שנאמרו בנושא השגחת ה'. התגובה למאמר תתחלק לשתים. א- נבאר איך ה' משגיח בעולם. ב- נעיר כמה הערות על שיטת הרמב"ם.

איך ה' משגיח בעולם

אם באים אנו לדון בנושא השגחת ה' בעולם, הרי שיש כמה נקודות שצריך להדגיש, ואז יתבררו הדברים. אליבא דאמת, הדברים כבר נכתבו במאמר עצמו, כך שהתגובה למאמר תהיה מתוך המאמר עצמו.

לקראת סוף המאמר נזכר, שמעונשו של רבי עקיבה וחבריו נלמד, שאי אפשר לומר שה' משגיח בעולם בצורה פרטנית [לפרטי פרטים], שהרי רבי עקיבה וחבריו עסקו בתורה וקיימו מצוות, ובכל זאת הגיעו אליהם ייסורים ומיתה קשים ונוראים. לעומת זאת, יש מקרים אחרים שבהם השגחתו של ה' נראית לפרטי פרטים, ולא חסרים סיפורים של ניסים מעל הטבע וניסים בתוך הטבע כמו תזמונים מדויקים שבזכותם הייתה הצלה גדולה. וכן יש בעולם ניסים טבעיים כמו מזמור של פגעים כפי שראינו במלחמת ששת הימים ובעוד מלחמות.

בהמשך המאמר נזכר, שהעולם עובד על פי חוקים שנקבעו בו, ויש לאדם בחירה חופשית לעשות בעולם כרצונו.

אם נחבר שתי נקודות אלו [שה' משגיח בעולם לפרטי פרטים, לעומת חוקי הטבע שנקבעו בעולם], תתקבל המסקנה, אכן יש בעולם השגחת ה' לפרטי פרטים, וכפי שאנו רואים בעינינו, אולם אין הדברים מוחלטים וקבועים, אלא לפעמים אכן נזכה לראות את הנס הנסתר או הגלוי, ולפעמים לא נזכה לראות את הנס, ואז חוקי העולם והמקריות הם שייראו וישלטו.

בנקודה זו יש להביא את ספר איוב, וזו אכן היתה תשובתו של ה' לאיוב, אינך יודע לבאר את חוקי הטבע, ומה לך לנסות להבין את השגחת ה' בעולם. וכפי שכתבנו, לפעמים השגחת ה' תיראה בעולם, ולפעמים היא לא תיראה, ואין בכוח שכלו של האדם לדעת זאת, כי רק ה' בורא העולם יודע זאת.

נמצאנו למדים, אכן יש השגחת ה' בעולם לפרטי פרטים, אולם לפעמים לא תיראה השגחה זו, אלא חוקי הטבע הם שיקבעו את התוצאה, ואין האדם יודע אימתי חוקי הטבע יגברו, ואימתי השגחת ה' והצלתו היא שתקבע את התוצאה.

כמובן, שגם במקרים בהם חוקי הטבע גברו, לא יעזוב ה' את האדם, ואם לא הצילו בנקודת זמן זו של חייו, יצילנו לאחר מכן, אם יקרא אליו ויתפלל לפניו.

איך ה' שומע תפילה

מאחר והזכרנו את התפילה, ראוי לבאר נושא זה. כי ראיתי שיש מפקפקים האם ה' שומע תפילה, או שהתפילה היא רק עבודה שבלב, אולם ה' אינו שומע תפילה, וכל פסוקי התנ"ך שנאמרו בנושא זה שה' שומע תפילה, נאמרו מן השפה ולחוץ.

בנושא זה שה' שומע תפילה, שאלו השואלים שלוש שאלות: א- אם ה' שומע תפילה אם כן הוא משתנה והתחדשה בו ידיעה. ב- הרי אנו רואים שהאדם מתפלל ולא נענה. ג- מדוע בכלל האדם זקוק לתפילה ולא ימלא ה' את מבוקשו מבלי שיתפלל.

והתשובה לשאלות אלו: ה' יודע את כל מה שיעשה האדם לפני שיעשה, ואם יתלבט האדם ה' גם יודע את כל התלבטויותיו, ומה בסופו של דבר יבחר האדם לעשות, אולם ידיעתו של ה' אינו כופה על האדם לעשות כך ללא בחירה חופשית, כי ידיעת ה' היא מאגר נתונים, ומעשה האדם הוא חלון הזדמנויות, ואין השפעה ממה שבמאגר הנתונים על חלון ההזדמנויות של האדם (ראה אמונות ודעות לרס"ג ד,ד). כיון שכן אף שהאדם מתפלל לפני ה', לא התווספה לה' ידיעה, כי מתחילה הוא ידע מה יאמר האדם, ומה יבקש, וזו התשובה לשאלה א'.

בנוגע לשאלה ב', דבר זה זהה להשגחת ה' בעולם, האדם מתפלל ומבקש מה', אולם אין ערובה והבטחה שתיענה תפילתו, אלא לפעמים תיענה תפילתו ולפעמים לא תיענה, ורק ה' יודע אימתי יענה לאדם על תפילתו ואימתי לא, כמו השגחת ה' בעולם, שלפעמים היא נראית ולפעמים אינה נראית.

בנוגע לשאלה ג', כל מציאותן של המצוות היא כדי לחנך את האדם, ואף מצוות התפילה נועדה כדי להטביע באדם כניעה לפני ה', וידיעה שהוא מנהיגו ומנהיג העולם, ואכן אם יזכה האדם יענה ה' לתפילתו.

הערות על שיטת הרמב"ם

כאן ראוי להעיר כמה הערות על שיטת הרמב"ם.

מה שנכתב בשם הרמב"ם, שה' לא עובד בפנקסנות, אכן כך הם פני הדברים, וכפי שכתבנו, מצד אחד יש השגחת ה' לפרטי פרטים, מצד שני אין הדברים מוחלטים.

מה שנכתב בשם הרמב"ם, שאין מושג של ייסורים של אהבה, אכן בכל התנ"ך לא נזכר מושג זה, ורק חז"ל חידשוהו לבאר את הנהגת ה', וכאמור לעולם לא נדע מהם חשבונות שמים, ומהי הנהגתו של ה', כי מצד אחד העולם מתנהג לפי הטבע, ומצד שני ה' מנהיג את העולם.

מה שנכתב בשם הרמב"ם, שהעולם לא נברא לשם האדם, הוא חידושו של הרמב"ם. ומפשוטו של מקרא משתמע שהאדם הוא נזר הבריאה, וה' הניחו בגן עדן לעובדה ולשמרה, ולרדות בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש, כלומר שכל העולם נברא לצורכו. גם הרמב"ם סותר את דבריו, ולאחר מכן נכתב בשם הרמב"ם, שיש להבחין בין הנהגת ה' לבעלי חיים, שהיא הנהגה כללית לשמירת המין, לבין הנהגת ה' את האדם, שהיא הנהגה הקשורה לידיעת ה' ולדבקות האדם באלהות ובמושכלות, וכל זמן שידבק האדם באלהות תהיה בו השגחת ה'. כיון שכן נמצא שיש ייחודיות לאדם על פני הבעלי חיים, מדוע, כי הוא נזר הבריאה, והמעולה שבה, והיא כולה נבראה לצורכו, בין כדי לשמשו, ובין כדי להרחיב את דעתו ולהגביר את הערצתו לה' כשייראה את נפלאות הבריאה.

מה שנכתב בשם הרמב"ם, שהשגחת ה' על האדם תהיה רק בזמן שהוא משכיל באלהות, ולא בזמן שמקיים מצוות או גומל חסדים. דבר זה הוא משום שהרמב"ם נמשך אחרי אריסטו, שהחשיב את השכל וההשכלה, אולם בתנ"ך ובחז"ל לא מצאנו שיש עדיפות להשכלה, ואדרבה אמרו חכמים, גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, והעיקר זה קיום מצוות, ולא השכלה תיאורטית שלא לשם עשייה. ובהמשך המאמר אכן הובא בשם רבי שמואל אבן תיבון, שאם האדם שמקיים מצוות/גומל חסדים בזמן עשייתו הוא מכון את פעולותיו שעושה משום ציווי האל, הרי הוא מושגח ללא ספק.