קבלת רמח"ל - מאמר הויכוח (חוקר ומקובל)

הגדרת הספירות - רמח"ל מאמר הויכוח

רבינו משה חיים לוצאטו חיבר מאמר הנקרא "מאמר הויכוח", במאמר זה מביא רמח"ל ויכוח בין חוקר למקובל, המאמר נכתב כאילו הם מתווכחים זה עם זה, החוקר שואל שאלות שכליות כנגד הקבלה, והמקובל משיב לו על טיעוניו.

בהודעה הבאה נעתיק מהמאמר הנ"ל את הפולמוס בין החוקר למקובל אודות הגדרת הספירות, מהם ומה טיבם? האם הם אלהים? האם הם נאצלים נבראים? לשם מה הם באו? ומה מהות הגדרתם?

נושא זה של הגדרת הספירות, הוא הנושא היותר חשוב בחכמת הקבלה, כי נושא זה הוא עיקר ויסוד בקבלה וכל שאר העניינים טפלים ונסמכים אליו, ראיה לדבר, גם רמח"ל במאמר הנ"ל בחר להתחיל בנושא זה, והוא שם בפי החוקר, כי נושא זה הוא כולל את כל הקושיות, ובביאורו יתבארו שאר ענייני הקבלה, כי הם כפרטים הטפלים לעיקר.

מאמר זה יצא לראשונה בשם "חוקר ומקובל", לאחר מכן הוא יצא בשם "ספר מלחמת משה", מהדורות אלה חסרות הם, ויש קטעים שלמים שנשמטו ממהדורות אלה, לבסוף יצא המאמר בשלמות ע"י הרב חיים פרידלנדר מתוך כ"י של ר' יקותיאל תלמיד רמח"ל, והוא יצא בשם "מאמר הויכוח".

בהודעה הבאה נעתיק את כל מה שנכתב על הנושא של הגדרת הספירות (מתחילת המאמר עד סעיף נה'), ונעיר בסוגרים מרובעות בכתב מודגש על הדברים, ולבסוף נכתוב סיכום על כל הנושא. מכיוון שלא אלמן ישראל, וכבר קמו בישראל חכמים מחוכמים, הרי שלא נכתוב דברים מעצמנו, אלא כנגד שיטת רמח"ל נעמיד את שיטת הרמב"ם, והבוחר יבחר כמי הוא סובר, האם כמו רמח"ל או כמו הרמב"ם.

 מכאן המאמר העתק מהספר

***

חלק ראשון

א) אמר החוקר : שלום עליך, אחי! מה טוב בואך לעת הזאת אשר אני צריך לך מאד.

ב) אמר המקובל: איך חוקר יצטרך למקובל, ואתה כבר שטטה מחשבתך על כל פינות הבריאה, וכבשת אותה תחתך במופתיך החותכים, ומה אועיל לך?

ג) אמר החוקר: רבוי השבח אינו אלא התול. אך נבא לענין המבוקש. אני אדבר עמך בתום לבבי כמשפט אהבתנו. הנה קריתי ושמעתי איזה ענינים מן הקבלה שלכם, והנה כמו זר נחשבו בעיני, כי הם מוכחשים מחקירתי לגמרי. אך יען שראיתי הרבה חסידים שדרכו בדרכיה, אמרתי אני בלבי לראות מה יש בפיך, אולי אשמע ממך דבר, אשר אם לא יהיו הדברים מוכרחים, על כל פנים לבל יהיו מוכחשים ונסכלים מן השכל הישר, כאשר הוא עתה בעיני, שאי אפשר לי אלא להכחישן.

ד) אמר המקובל: אנכי אעשה כדבריך, ואודיעך דבר אמת לאמתו, כנמסר לנו מיודעי האמת. והיה זה כל פרי הידיעה הזאת – שתקבל ממני ידיעה אחרת , שתדע שכל מה שיוכל להשיג האדם בחקירתו - כאפס ותהו נחשבו למה שסכל להשיג בקבלה האמתית. אשר על כן אמך החכם , "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבינה" (משלי ב,ח). אתה עתה הרחב פיך ואמלאהו.

ה) אמר החוקר : רצוני בתחלה לדעת ממך ענין הספירות שאתם מזכירים - מה הם. אך הייתי חפץ לדעת ענין זה ידיעה ברורה, יען אני שמעתי בזה דברים כל כך זרים. שהוצרכתי לבלום פי מפני הכבוד, לבלתי קרוא בראש כל חוצות מה שנפלאתי עליהם, והוכרחתי כמעט לומר שהם דברים של מה בכך.

ו) אמר המקובל, אמור מה ששמעת בזה.

ז) אמר החוקר , שמעתי אומרים שהם אור אחד שהאציל המאציל ית"ש מאורו הקדום, והיא ית"ש מתלבש בתוכם כנשמה בתוך הגוף.

ח) אמר המקובל, ומה שמעת עוד מזה?

ט) אמר החוקר: שמעתי שיש אצילות. ויש בריאה יצירה עשייה. והחלוק שיש בימיהם , שבריאה-יצירה-עשייה אינם אלא הארה מן האור הנאצל הזה שזכרנו, ושהוא מתחלק לשני חלקים. החלק הפנימי שבו דהיינו הנשמה, יקרא בשם אלוקות [עולם אצילות], ומן הנשמה ולמטה אינו נקרא עוד אלוקות, אלא הוא עולם הפירוד [עולמות בי"ע, ששם יש בריות שיש להם ישות עצמית נפרדת מאלקות] ; וכן בכל השלושה עולמות.

י) אמר המקובל : ומה תאמר על זה?

יא) אמר החוקר, חי נפשי לא אדע אפילו לסדר תמיהותי לרוב כמותם ואיכותם, כי זהו מכחיש לכל שכל ולאמיתת אמונתנו.

יב) אמר המקובל: ואיך זה?

יג) אמר החוקר , הנה לא תמלט מעתה משתים אלה, או תאמר שהם אלוקות, או לא.

יד) אמר המקובל . הלא כבר שמעת בזה שהאצילות הוא אלוקות.

[כדאי לשים לב, ספירות של עולם האצילות הם אלהות, רמח"ל חוזר על כך כמה פעמים, ואנו נעקוב, האם הביטויים שנאמרו על ספירות אלה מתאימות לאלהים או לא]

טו) אמר החוקר, ואם הוא אלוקות, איך תוכל לצייר בדעתך שיהיה אלוקות נמשך מאלוקות? [כנאמר בסעיף ז' שהמאציל ית"ש האציל מאורו הקדום].

טז) אמר המקובל, שני דברים אמרת - שזה מכחיש לכל שכל ולאמונתנו.

יז) אמר החוקר: וכן הוא ודאי;

לשכל - הוא הדבר אשר דברתי, כי איך יצטייר אלוקות נמשך מאלוקות, והלא אל - ר"ל אותו היחיד, שבהכרח ישנו, להיות ראש לכל הבריות, כי להיותם רבים - אי אפשר להם להתנהג בסדר שווה וקבוע, אלא על פי יחיד ראש לכולם. ועל כך צריך שנבינהו יחיד בתכלית האחדות, ואיך נוכל לצייר בו הרבוי, והתולדה, והמשך אור?

אם לאמונה, אמור מעתה , וכי כל כך רחוקה היא הדיעה הזאת ח"ו מדעת הנוצרים י"ש, אשר שמו השילוש, באמרם שהוא שלשה והוא אחד, כי האחד ממשיך מעצמו תולדה, ואף על פי כן הכל אחד, ועוד, מה שמתחדש צריך שקודם התחדשו לא היה במציאות. אם תאמר שהספירות הם אלוקות חדש, ואין סוף אלוקות קדמון, הלא על כל כיוצא בזה נאמר: "יבחר אלהים חדשים" (שופטים ה, ח). ועוד, כמה אתה נכשל באמונה, שאנו יודעים שהקב"ה פשוט בתכלית הפשיטות, ולא ישיגוהו כל מקרי גוף, ואם כדבריך, אין מקרה גדול מזה שיהיה עצמותו יתב' מתחדש מלא-מציאות למציאות.

יח) אמר המקובל : כבר הרעשת את כל העולה כולו בדבריך. היש לך עוד תמיהות כהנה?

יט) אמר החוקר : יש ויש, כי עתה דברתי בכלל על ענין האצילות לבד. אם נבא לבי"ע - רבו כמו רבו. ובאמת יש לי שם קושיות ותמיהות כל כך חזקות, שאין שום דעת חכם ונבון יכול לסבול אותם.

כ) אמר המקובל; דבר נא דבריך, ונדעה מה יש אתך בזה.

תמיהות על ספירות של בי"ע

כא) אמר החוקר, הנה תעשה המשך בבואך לבי"ע [בי"ע נמשכת מאצילות], ואף על פי כן תקראהו אלוקות, ואחר כך תאמר שחלק ממנו יקרא כן בשם אלקות, וחלק ממנו לא יקרא בשם זה [בבי"ע מתלבשת אלהות, א"כ חלק ממנו הוא אלהות וחלק איננו אלהות]. אמור לי בחיי ראשך, השמעת מימיך שיוכל ח"ו אלוקות כל כך להתחלק, חציו ישאר אלוקות וחציו לא, אלא יעשה עבד משרת לחציו הראשון. האמן לי אוהב נאמן, שאין אלה דברי חכמה, כי אי אפשר יכנס דברים אלה באזני איש נבון, כי אם בפתיים המאמינים לכל דבר.

אבל שני דברים הייתי חפץ על כל פנים לדעת: א' - מי הכניסנו בתגר זה. והב' - מה היא תועלת יוצאת מן הידיעות האלה, וכי לא טובה האמונה אשר מאמינים כל קהל עדת ישראל הבורא הוא אחד, ושהוא מנהיג עולמי, ושנתן תורתו לנו, ושיבוא משיחנו. ומה יש לנו צורך לכל הדברים האלה של ספירות ועולמות, שאינם מולידים אלא מבוכה!

כב) אמר המקובל, השלם דבריך.

כג) אמר החוקר: יש לי קושיה אחת שכוללת כל הקושיות: שכל מה שקראתי, או ששמעתי, כולו תמוה מן הראש ועד הסוף. אבל אחשוב שאם הייתי מוצא על כל פנים רק יסוד אחד שלא יהיה רעוע, שיבנו עליו כל הבנינים האלה - אפשר שהיו אז הפרטים מובנים, אך בלא זה, מה לי להתיגע בפרטים, והכלל כולו מוקשה.

היתכן שישתלשל גשם מאלהות

אמנם לא אחדל מלהזכיר עוד תמיה חזקה אשר לי בדבריהם המסתעפת לב' ענפים, והשרש אחד ; שמעתי שאתם אומרים שהספירות נשתלשלו מדריגה אחר מדריגה, עד שנעשה עולם הגשמי הזה. וזה דבר קשה עד מאד, מה הבנה יכול להיות לדברים אלה, שמה שהוא אלוקות יהיה משתלשל, עד שיתהווה גשם אחד עכור.

איך נבין שיוצאת ס"א מהקדושה

והשנית, ועוד יותר תמיהה חזקה עד מאוד, והוא מה שאומרים –שסוף [שמסוף] הדין יצא הסטרא-אחרא. ויותר מזה - שאומרים שבתחלה היה הכל מעורב טוב ורע ביחד, ולכן נחרבו העולמות הראשונות עד שנתברר הטוב לעצמו, והוא ספירות הקדושה, והרע לעצמו, וחיינו ספירות הסטרא-אחרא. לי נראה הדבר הזה כמעט כפירה ח"ו, לומר בתוך ספירות היתה בתחלה מעורבת הס"א, יהיה בגלוי או לא בגלוי, תאמר מה שתרצה, הרי שניהם מציאות אחת. ואיך יהיה דבר אחד שיבורר ממנו, חלק אחד - יהיה ספירות והם אלוקות, וחלק אחר - ס"א. אין לי לב לקבל אותם הדברים, כל שכן להוציאם בפה, שנראה לי שזה הולך לכפירה של שתי רשויות ח"ו.

אם הספירות הם אלוקות - איך נאצלים מאלוקות

אם תשיב שהספירות הם אור נאצל מא"ס ב"ה, שעל כן בהם יתכנו דברים אלה, כבר זאת היתה קושיא הראשונה , איך אפשר לומר אלוקות נאצל מאלוקות, אם הם נאצלות ממנו הם חוץ ממנו, יאמרו אפילו מאה פעמים - שהם כשלהבת הקשורה בגחלת (ספר יצירה פרק א, משנה ז), אלה הם דברים שאומרים בפה, אך לא נכנסים בלב, כי דבר אחד שלא יהיה עצמותו אלוקות, ושיהיה אף על פי כן אלוקות - הוא מן הנמנעות.

איך נבין עבודה בספירות

ועוד, כל העבודה לפי הדרך שלכם היא בספירות, ואיני רואה היתר לזה, כי הנה מזה לא ננוס , אם אינם אלוקות עצמו - הנה צריך שיהיו יכולים להיות נפדים ממנו, ויהיו כלים בלתי אור, כגוף בלא נשמה, שאף על פי כן יתארו להם תארי האלוקות עצמו - היא דבר שלא כהוגן, כי הנה "אל אלקים ה'" (תהלים נ,א) ר"ל , הקב"ה , ולפי דרכיכם ר"ל: חסד גבורה תפארת [לפי המקובלים חסד גבורה ותפארת הם האלהים], ולפי אמונתנו אי אפשר לקרא בשמות אלה, למי שאינו המאציל ית"ש, אלא : "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אם תשיב שאלוקות מתדבק כל כך בהם שהם נקראים על שמו - ישתקע הדבר ולא יאמר, כי אין לך פתחון פה למינים ח"ו יותר מזה. סוף דבר, הדברים מתמיהים מאד, ועתה אם יש לאל ידך ליישב – אם לא בכל - במקצת הדברים האלה, אשמח שמחה גדולה.

כד) אמר המקובל: עד עתה אתה עשית עצמך עד, דיין ובעל-דין. וגם אני כמוך אניחך ביני ובינך מוכיח, לדין שכלך נצפה אני ואתה. אך כי תטה לדברי אזנך, ותניח כל חפצך כמעט רגע, עד אשר בדעת צלולה תקבל הידיעה האמיתית. בודאי היא צריכה ישוב וניחותא .

כה) אמר החוקר ; דבר ואשמע נא.

כו) אמר המקובל: אתה טועה בכל מכל כל.

[כוונת רמח"ל כי החוקר טועה בצורה מהותית, כי הוא מבין את ענייני הקבלה כפשוטם, ואילו הם אינם מתכוונים לכך, אלא יש בדבריהם פרשנות וסוד.

אליבא דאמת החוקר בכלל לא טועה, כי גם לפרשנות יש גבולות, לא ניתן לכתוב ספר שלם על תיאורי הגשמה מפורטים באלהות, ולבסוף לומר כי ספר מלמד על סוד היחוד, כאשר הקשר בין הפרשנות לנכתב בספר הוא מקרי בהחלט, וראה להלן]

כז) אמר החוקר: הלא אשר דברתי - כך שמעתי דוברים רוב חכמי קבלתכם.

כח) אמר המקובל - וצריך להבין דבריהם על נכון, ולא לקחתם כמגע בראש השבולת.

כט) אמר החוקר : ועתה אשמע ממך דבר על בוריו.

החכמה הזאת מלמדת יחודו ית' ויושר הנהגתו בחכמה גדולה

ל) אמר המקובל - יסוד כל החכמה הזאת היא יחוד המאציל ית"ש, שהוא אחד בכל מיני יחוד, אשר אין בו שנוי, ולא רבוי, ולא שום מקרה ממקרי הגוף.

[לפני שנמשיך, כאן ראוי להעיר, כי פרשנות רמח"ל מנוגדת לטקסט ניגוד מוחלט, כל הטקסט מתאר איך הבורא יתברך האציל ממנו ספירות שלבסוף התגשמו ונברא העולם, כך שלומר על טקסט זה כי הוא בא ללמד על יחוד הבורא ושאין בו שינוי או מקרי הגוף, זה לומר על הלבן שהוא שחור. וראה להלן כי גם בפרשנות אין נחת, והיא הגשמה מוחלטת]

לא) אמר החוקר : היסוד הוא טוב מאוד, אם יוכל שאת את בנינו.

לב) אמר המקובל: כל עניין חכמת הקבלה אינו אלא ביאור מדת משפטו ית"ש, סדר חוקות ההנהגה, איך שהקב"ה מסבב ומנהג כל עניני עולמו בחכמה גדולה.

לג) אמר החוקר ; אם זה היית מוצאים מן החכמה הזאת – היינו מוצאים דבר גדול. אך אינני רואה שחכמה זאת תלך על זה הדרך.

לד) אמר המקובל: ולא אמרתי שאתה טועה בכל מכל כל.

איך נבין השתלשלות בספירות

לה) אמר החוקר : אני אומר מה שקבצתי מן הדברים, מה שקראתי מעניינים שלכם. ראיתי שאתם רוצים לפרש השתלשלות - איך שיוצא הנברא מן הבורא, כאלו הבורא ית"ש חומר ראשון לנבראים, ומשתלשל ממנו עצמו [החומר הראשון משתלשל ממנו ית' עצמו], והחומר ההוא הולך ומתפעל מעט מעט [עובר השתלשלויות בשלבים רבים], עד הגיעו לנבראים עצמם. ואלה הם הספירות וכל מה שאתם דורשים בם. כי תאמר שהבורא ית"ש, ששם עצמו התפעל בדרך אחד, עד שנמצא אורו של עצמו מתפעל והולך בהשתלשלות, עד שימצא התחתון. והנה אם באמת הדבר הזה היה יכול ליאמר, היה דבר יפה מאד, כי זה ההשתלשלות יהיה ודאי סיבה לנמצאים, וכפי התחלפו - כך יחלוף מציאות הנמצאים. ועל כן טוב לדעת אותו, ובפרט שמתקבל הדבר לשום בו כל עניני המצוות והעבודה, כי הרי צריך לסדר אותו על תכונתו הטובה, אבל כבר הקדמתי , אם היה יכול ליאמר כי איך אפשר לומר שאור הבורא ית"ש יתפעל או ישתלשל. ואתה בעצמך כבר הודית שהמאציל ית"ש אין בו שום מקרה הגוף.

לו) אמר המקובל: הנני מודה על כל זה, ,אדרבה ,יסוד כל בניני - שהמאציל ית"ש אין בו שום מקרה גוף. אבל אמרתי שאתה טועה בכל מכל כל, וחוזר ואומר כן. ואי אפשר לומר דבר זה בשום פנים - שאורו ית"ש הוא בעצמו יתפעל וישתלשל, עד שיעשה מהבורא - נברא. לא שמעת מימיך שהבריאה היא יש מאין? ואם כן איך אפשר לומר השתלשלות והתפעלות?

לז) אמר החוקר , כן, בדבריך הוספת מים, ראה שתוסיף קמח.

לח) אמר המקובל: אבל תראה שאי אפשר שיטעו בזה חכמים גדולים כמו אותם שמהם הקבלה נובעת לנו. אבל אראך במופת שאתה לא הבנת כלום ממה שקרית. הידוע תדע אתה לפרש אלה המדרגות המוזכרות בספירות, וכל שינוייהם הנזכרים בכל הזמנים, מה תועלתם בבריאה, איך ימשך מהם פועל ומעשה למטה? אך תודיעני בפרט ולא בכלל [תודיע לי את פרטי הדברים ולא רק בצורה כללית], אם ידעת זה - תאמר שהבנת מה שקרית, אם אין – תאמר ודאי שקרית מה שלא הבנת.

לט) אמר החוקר, כן, בכלל אומר לך, שהם כולם דברים צריכים לעשות השתלשלות לעולם, ושבהתחלפם במצביהם יחליפו דברי העולם. אך בפרט - לא ידעתי מה הם לא קו ולא רשימו, לא אדם-קדמון, לא עולמות שלו, ותיקוני הפרצופים והלבשותיהם ובניניהם - כל אלה הם דברים שקריתי, ואיני יודע מה טיבם, אלא שתמיהות גדולות אני רואה בהם.

מ) אמר המקובל, אם כן לא ידעת, ואני אתחיל לך דרך אחד, שתראה שלא חשבת באלה הדברים.

מא) אמר החוקר, אמור.

א"ס וספירות - מה שיכול לרצות ומה שרצה

מב) אמר המקובל: המאציל ית"ש הוא בעל הרצון ודאי, לפי שרצה והוא רוצה. עתה בשתי בחינות נוכל לדבר ממנו : בבחינת עצמו ובבחינת רצונו. המודה אתה בזה או לא?

מג) אמר החוקר : ודאי, כל נושא נוכל לדבר בו בבחינת כל נשוא שבו בפני עצמו, דרך משל, האדם, כשמדברים על ענינו נקרא האדם -נושא הדברים, ר"ל המידות שמדברים ממנו נקרא נשוא או נשואים ממנו. וכן על האדם נוכל לדבר על נשוא שבו - שהוא בעל תורה או שהוא בעל צדקה או שהוא חכם , כל אלה הם נשואים בפני עצמם, שנוכל לדבר על כל נושא בפני עצמו.

[רמח"ל שאל את החוקר האם נוכל לדבר על ה' בשתי בחינות, בבחינת עצמו ובבחינת רצונו, והחוקר השיב כי הוא מסכים לכך, ואפשר לדבר על ה' בשתי בחינות, בבחינת עצמו ובבחינת רצונו.

חוקר זה של רמח"ל איננו בקיא בעיניני מחשבה, והוא לא ראוי לייצג את דעת הרמב"ם. מפורסמים הם דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה

ב,י) הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא - הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה: שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה - הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. (ע"כ רמב"ם)

רק באדם הנברא יש הבדל בין מציאותו ודעתו ורצונו, אבל בבורא, הוא ומציאותו ודעתו ורצונו ויכולתו הכל אחד מכל צד ומכל בחינה, אחרת תהיה הדעה אלהות, והרצון אלהות, והיכולת אלהות, וכן על זו הדרך.

כאמור החוקר של רמח"ל לא ידע זאת, ולפיכך הוכח כי איננו יודע לייצג את שיטת הרמב"ם, ולפיכך מכאן ואילך נעיר גם על דברי החוקר, היכן הוא סטה מדברי הרמב"ם מחמת חוסר ידיעה]

מד) אמר המקובל, הנה בעצמות המאציל ית"ש אסור לנו לדבר בו, ואין לנו אפילו צורך ליכנס בזה כלל, כי די לנו שידענו מציאותו. וכשידענו שהוא תכלית כל השלימות, שהוא כל יכול - ידענו מה שצריך לנו בענין זה. וחוץ מזה כבר אסור לנו אפילו לדבר. לא נדבר אם כן מעצמותו עוד, כי אם מרצונו, כי זה קרוב לנו יותר והותר לנו, שכבר אין אנו נוגעים בעצמותו כלל.

[הריני מוסר מודעה רבה לאורייתא, כי המקובלים הנהיגו להם מנהג מגונה, והוא חדש בעולם היהדות.

עד שבאו המקובלים לעולם, היו חכמי ישראל אומרים, לך דומיה תהילה אלהים, איננו יכולים לדבר על הגדרת מהות ה', וגם משה רבן של כל הנביאים ביקש על כך ולא נענה, ולפיכך נבלום את פינו ולא נדבר.

משבאו המקובלים לעולם, הם התחילו להמציא לאלהים תחליף, הם אמרו על ה' איננו יכולים לדבר, אבל על רצונו אנו כן יכולים לדבר כי רצונו איננו הוא, ולפיכך נדבר על רצונו ולא על עצמותו.

אבל, וכי יש הבדל בין אלהים לבין רצונו, אם רצונו של אלהים נפרד ממנו, א"כ אלהיהם הוא נטול רצון, וכעת הם מדברים על אותו רצון שניתק ממנו, וגם אותו רצון שלהם הפך להיות אלהים.

לא זאת הדרך ולא זאת העיר, ולפיכך באה המודעה, להבהיר את הדברים היטב]

מה) אמר החוקר : טוב לדבר מרצונו. אך מה תוכל לדבר. והרי אין תכלית לרצונו, אין תכלית למחשבתו, ובמה שאין גבול ותכלית – מה תוכל לחקור?

[חוקר זה שאל שאלה כחושה, וגם התשובה תבוא על כחשותו, אבל על השאלה האמיתית לא תבוא תשובה, כי החוקר של רמח"ל לא ידעה.

החוקר של רמח"ל הסכים להנחה, כי רצונו של ה' יכול להיות נפרד ממנו, וכעת הוא מתפלמס, רצון זה יש לו תכלית או אין לו תכלית.

אבל השאלה הנשאלת, כי רצונו של ה' הוא עצמותו, אחרת יש את ה' ויש את רצונו, ונמצאו שתי רשויות למעלה]

מו) אמר המקובל - זהו שרציתי להוציא מפיך, שתודה שאין תכלית לרצונו ולמחשבתו. ומעתה לא תוכל לברוח ממני, ממה שאני רוצה להבינך. אמור נא, בשכר ועונש אתה מאמין .ודאי, כי מעיקרי האמונה הוא. אך אמור לי , יש מעשים בעולם שהקב"ה רוצה להיטיב לעושיהם, ויש שרוצה להענישם, ויש זמן שמרים, ויש זמן שמשפיל, יש זמן שמעני, יש זמן שמעשיר. אם כן יש ברצונו רצון ההטבה, רצון ההרעה, רצון ההשפלה, ורצון ההרמה. וכל זה הוא בסדר ודאי, כי יש סדר להנהגה. אם כך, נוכל לדבר מכל זה ודאי, שאין אנו נוגעים בעצמותו ית"ש כלל. סוף דבר, הן אלה מדות רצונו שנוכל לחקור ולדעת אותם ודאי.

[כל שאלותיו של המקובל הם שאלות למתחילים ביהדות, כל טיעוניו של המקובל מדוע צריך להצדיק את מציאותם של הספירות הם טיעונים נטולי כל היגיון.

וכי אם ה' רוצה להטיב ולהרע להעני ולהעשיר, א"כ יש כאן רצונות מתחלפים או מתחדשים, וכי אלהיו של המקובל כל כך מוגבל, שהוא איננו מסוגל לרצות כמה דברים מבלי לשנות את צבעו כמו זיקית.

אלהי ישראל נעלה מכל זאת, ה' רוצה הרבה רצונות, אבל אין רצונו כרצוננו, ואין בו שינוי או התחדשות מחמת כל אותם רצונות, זאת היא שלמותו של אלהים, כי הוא עושה הרבה פעולות בו זמנית, אבל הוא איננו משתנה או מתפעל, אלא הם דברים פשוטים ביהדות, ותמהני שהחוקר של רמח"ל עוד יחרה ויחזיק אחרי המקובל ויצדיק את אמרותיו].

מז) אמר החוקר: כן, כל זה נוכל להתבונן. עליהם נאמר "הן אלה קצות דרכי אל" (איוב כו, יד).

מח) אמר המקובל: כן דברת, אמור מעתה, הרק בדרך שברא את העולם היה יכול לברוא אותו. לא תוכל לומר זה, כי הלא במאמר אחד היה יכול להבראות (אבות ה. א) ,אף על פי כן בראו בעשרה מאמרות, או תאמר שלא היה יכול לברא אלא כל כך בריות כמו שברא ולא יותר, או באותה הצורה שבראם ולא יותר - לא תוכל לומר כל זה, שהרי גם אתה מידה שהוא כל-יכול. אם כן נאמר, כשבאנו להתבונן על רצונו זה ית"ש - מצאנוהו כל יכול בלא שום גבול ותכלית, אף על פי כן מצאנו שעתה פועל בתכלית, ופועל פעולה מוגבלת על פי עבודת בני אדם, כי הכל לפי רוב המעשה. וכן בריאת העולם לא היתה אלא בגבול שרצה בו, ולא לפי כל-יכלתו ובלתי תכליתו, כי אלמלי ברא בכל-יכולתו ובבלתי תכליתו - היו הבריות גם כן בלתי תכלית. אם כן נאמר ודאי ששני דברים יש לנו להבין ברצונו זה - מה שהוא יכול לרצות, ומה שרצה. מה שיכול לרצות הוא בלי שעור ותכלית, ומה שרצה היא בשיעור וגבול שרצה. אמת כל זה?

[המקובל השווה את הקבלה לחז"ל, אבל הוא לא הבחין כי יש ביניהם תהום פעורה, חז"ל אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם, כי בתורה כתוב ויאמר ויאמר במעשה הבריאה, והלא מספיק מאמר אחד, אלא כך רצה ה', כלומר ה' ברא את עולמו שלב אחרי שלב.

אבל חז"ל לא דיברו על הגבלת כוחו של ה' וצמצומו בבריאת העולם!!! חז"ל לא דיברו על רצון ה' המוגבל שבעזרתו נברא העולם!!!

המקובל אומר, אילו לא פעל ה' בגבול גם הבריות היו נוצרים ללא גבול, משפט זה לא יכירנו מקומו בעולמם של חז"ל, וכי ה' צריך להגביל משהו בכדי לברוא עולם, ה' רצה לברוא עולם ויצרו יש מאין, וכמובן יצירתו היא לפי כללי הגשמיות, אבל למרות מוגבלות הבריאה, זאת היא שלמותו של ה' שהוא השלם יכול לברוא את הגשם.

אבל אין צורך ליצור כח מוגבל שבעזרתו הוא ברא את העולם, אין צורך ליצור רצון ה' מוגבל, כמין בבואה חיוורת של אלהים, שבעזרתה ואיתה ברא ה' את העולם].

מט) אמר החוקר: אמת. ודאי, זה מציאות שאי אפשר להכחיש אותו.

נ) אמר המקובל: עתה יש לנו לשם שמות לאלה המדרגות, כדי שנוכל לדבר בהם, כי בלא שמות אי אפשר לדבר על הנושאים להבחינם זה מזה כראוי. השמות ששמו המקובלים לאלה השתי בחינות הם , אין-סוף ב"ה וספירות. א"ס ב"ה הוא הרצון לפי מה שהיה יכול לרצות, שאין לו שום סוף שיעור ותכלית , ספירות הם מה שרצה על דרך תכלית, נכלל במידות פרטיות, שרצה בהם. דרך משל, נאמר : החמלה, הכעס וכיוצא, החסד הדין והרחמים בכל פרטי תנאיהם, ואלה הם שאנו קוראים להם ספירות, רצה לומר מדות הרצון, לא אותם שהם בו לפי עצמו, כי הוא כל-יכול, אלא אותם שרצה בהם, לברא בהם ועל פיהם את עולמו, ולנהג אותם בסדר וגבול. ובכל-יכולתו אין אנו מדברים כלל, שהרי אין לנו עסק וידיעה בו, ואסור לנו להתעסק בו, שנאמר , "במופלא ממך אל תדרוש" (חגיגה יג. ע"פ בן-סירא), כי אין לשכל לדרוש אלא במה שיוכל לתפוס. השכל שהוא מוגבל אי אפשר לו לתפוס מה שאינו מוגבל, אם כן יניחהו. אך המדות המיוחדות ומוגבלות שרצה בהם הרצון עצמי - הם אותם שנבקש ונבין, כי נבין מה ענין המדות האלה, ואיך הבריאה הזאת יוצאת על פיהם, ואיך מתנהגת על פיהם, ומה התכלית בהם, ואיך המצוות מגיעות ומכוונות אליהם. סוף דבר, כל ענין ההנהגה בכל מקום שהוא, שהרי כולה תלויה בהם [כל ההנהגה תלויה בספירות].

[בקטע שלפנינו נכתבה ההגדרה המדויקת של הספירות, א"ס הוא רצונו של ה' ללא גבול ושיעור, ספירות הם מידותיו של ה' שבהם מנהיג את העולם, והוא מנהיג את העולם עם גבול ותכלית.

מכיוון שאי אפשר לומר דבר והיפוכו, לכן אם העולם מונהג ע"י גבול ותכלית, אם כן לא נימלט מאחד משני המצבים, או שאותם תכונות היו פעם אלהים וכעת הם נבראים, או שאותם תכונות היו אלהים ונשארו אלהים, ונמצא שניתקו מאלהים עשרה חלקים, וכעת אלהי ישראל הפך לעשרה אלהים מוגבלים, ובהם העולם מונהג.

כאשר המקובל דחה את החוקר והוא אמר לו כי הוא טועה בכל מכל כל, חשבתי אולי ימצא הסבר שיצליח להינצל מהגשמה, וכעת שהגענו להסבר, אין בינו לבין ההגשמה כלום, רצונו של ה' הפך מוגבל, מוגבלות זאת היא בכדי שיברא ה' את העולם המוגבל, וכעת העולם מוגבל ע"י תכונות מוגבלות אלה, אבל כמובן הם ה', כי ה' מנהיג את העולם ולא אחר.

המקובל הבטיח לכתוב תשובות והסברים, וכשהגענו להסבר, הפך אלהי ישראל למתחלק, וקיבלנו אלהים ורצונו, רצון ללא תכלית ורצון עם תכלית, אבל תשובה אין!!!]

נא) אמר החוקר , טובים דבריך, ואני מתישב בזה הענין [הענין מתיישב על דעתי], ולא עוד, אלא שההקדמות האלה הם מוכרחות ודאי, שאי אפשר להכחישם. אך עדיין אין אני מאמין שתוכל להשלים החכמה בזה, כי הדברים הקשים והזרים שמצאתי - אינני רואה עדיין להם פתח להכניסם בו. ועוד קשה לי על דבריך, כי אתם אומרים שהספירות הם אורות, וזה שאתה אומר אינו רוצה לומר אורות [כי אתה מדבר על דרכי הנהגתו ולא על אורות].

נב) אמר המקובל: הרצון בכלל נקראהו הארה. וא"ס ב"ה נקראהו אור פשוט [מתפשט בלי גבול ואי אפשר להשיגו] אם כן על דרך זה נקראים כוחות הרצון ומדותיו - אורות.

נג) חוקר : זה נקרא לדבר דרך משל, ונמצא שאין מציאות לדברים אלה, אלא במחשבה.

[שאלת החוקר כאן ראויה להדגשה, הוא אומר למקובל אתה מדבר על מידותיו של ה', אבל אין חילוק בין ה' למידותיו כי הוא ומידותיו אחד הם, ונמצא שמידותיו של ה' הם במחשבה בלבד, והם מתייחסות להנהגת ה' את העולם השפל, אבל במציאות אין כלום מלבד ה']

נד) מקובל, עכשיו אתה טועה אפילו בחקירתך [טועה בחקירתך ולא מחמת חוסר ידיעה בחכמת האמת], זאת אומר לך להקדמה כללית לכל עניני החכמה : מי שרוצה להבין עניני הספירות, צריך שייקח לו לעיניים - הנשמה של האדם וענייניה. הנשמה אינה עניין מחשביי בלבד, אלא כח אחד ממשי. אמת שהוא דק שאינו נופל תחת החושים, אבל על כל פנים הוא כח, וכל הכוחות והמדות שהיא כוללת הם דברים ממשיים בה, בלתי דרך משל, והם ענינים ממש שנמצאים בחוקה. עכשיו תבין זה למעלה, המאציל ית"ש - מציאותו בלתי מסופק ודאי, לרצונו יש לו מציאות ודאי, והוא הוא הארתו, כי הארה הוא מה שהעצם המאיר נוצץ ומשלח ממנו. כך הארה נקרא מה שהאדון היחיד רוצה, אך זה נאמר - שהיא הארה פשוטה, פירוש : לא כאור הזה השפל, כי הוא דבר גשמי, והוא ית"ש חוץ מכל גשם. אלא אור פשוט, פירוש אור במה שמתדמה לעניין אור, אבל כדאיתיה - פשוט ממהות האור שלנו [מופשט ממושגים גשמיים, אלא כדאיתיה, כהווייתו, בבחינה הרוחנית הדקה], והכוחות של זה הרצון- כולם אורות, והם עניינים ממשיים, כמו שהם בנשמה עצמה. והם הם הכוחות של הרצון הפועלים הפעולות בעולם [לסיכום, כוחות הרצון של הבורא יתברך הם כוחות רוחניים ממשיים, שאנו מכנים בשם אורות].

נה) חוקר: טוב הדבר. כללו של דבר: הספירות הם הכוחות של הרצון העליון המוגבל, אותם שרצה בהם, שעל פיהם כל הפעולות....

[בשני הקטעים האחרונים אמרו המקובל והחוקר את הדברים הבאים, בכדי להבין את הגדרת הספירות, יש לדמות את תכונותיו של ה' לתכונותיה של הנשמה, כמו שיש בנשמה הרבה תכונות והם רוחניים, כך יש בה' תכונות והם רוחניים כמהותו, והם גם הוגבלו להנהגת העולם, אבל הם עדין נשארו ה' ולא הפכו לנבראים או נאצלים.

הסברים אלה לא ניצלו מהגשמה, כי הם מתייחסים לה' כאל מציאות מתחלקת, אבל ה' לא מתחלק ולא מתפצל, והוא אחד מכל צד ובחינה, וגם מוגבלות אין בו, וגם כוחות מוגבלים אין בו].

***

סוף דבר

צעדנו עם רמח"ל לביאור הגדרת הספירות בעקבות "מאמר הויכוח", המסקנה שעלתה בידינו היא, כי ניתן להתייחס אל ה' משני פנים, רצונו הלא מוגבל ורצונו המוגבל, רצונו הלא מוגבל הוא בעצמותו, ואילו רצונו המוגבל הוא רצון בו הוא מנהיג את עולמו, למרות אותה מוגבלות, ולמרות אותו פיצול, ה' נשאר שלם ואחד, וגם אותו רצון מוגבל הוא ה' ולא אחר.

לעומת שיטת הרמח"ל הבאנו את שיטת הרמב"ם, לפי הרמב"ם אסור להגדיר את ה' עם ביטויים של דבר והיפוכו, אסור לומר כי רצונו של ה' התחלק לשנים, חלקו מוגבל וחלקו שלם, ועדין רצונו נשאר שלם והוא ה', אלא כל תפיסה זאת מוטעית מיסודה, כי רצונו של ה' ומציאותו ויכולתו אחד הם, כך שלא ניתן לחלק ולפצל את ה', ואין לייחס לה' שום מושג ממושגי הגשם, רק באדם הנברא יש הבדל בין מציאותו ודעתו ורצונו, אבל בבורא, הוא ומציאותו ודעתו ורצונו ויכולתו הכל אחד מכל צד ומכל בחינה, אחרת תהיה הדעה אלהות, והרצון אלהות, והיכולת אלהות, וכן על זו הדרך.

אליבא דאמת, ה' הוא לא רחום ולא חנון ולא ארך אפים ולא כלום, אלו תכונות אנושיות, אלא ה' מנהיג את העולם בהנהגה של רחמים וחנינה וארך אפים, דבר זה תואם את שיטת הרמב"ם שלא מתייחס לתכונותיו של ה' כמציאות ממשית, אלא כתיאורים הבאים להורות על שלמותו, אבל אצל ה' לא קיימים מושגים אלה כלל וכלל.