אכילת השמנונית היוצאת מהצלי

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,טו-טז:

אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל מראה אדמדומית שבו. וכיצד עושין: משליכין לתוך הכלי מעט מלח, ומניח הכלי עד שייצל; ולוקח השמנונית של מעלה, והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה.

פת שחתך עליה בשר צלי, מותר לאוכלה.

נוסח ההלכות מבואר:

[טו] הניח כלי תחת הצלי כדי לקבל את השמנונית היוצאת מהבשר בשעת הצלייה, צריך להקפיד שצבע הנוזל היוצא מהבשר יפסיק להיות אדום, שאז הוא נחשב כשומן ולא כדם. אולם מאחר ואין אפשרות לוודא שלא יֵצֵא עוד דם מהבשר, ויש לחשוש שמא הוא נצלה רק מצד אחד ואילו בצידו השני עדיין לא ניצלה והוא יוציא דם, לכן צריך להשליך לתוך הכלי מעט מלח, ויניחנו שם עד שהמלח ישאב אליו את הנוזל האדום לתחתית הכלי, והשומן יעלה למעלה כשהוא צלול, ואז יהיה מותר לקחת את השמנונית הנמצאת למעלה, ואילו המים האדומים הנמצאים למטה תחת השמנונית אסורים[1].

[טז] פת שחתך עליה בשר צלי, אף שהיא ספוגה בנוזל אדמדם שיצא מהבשר מותר לאוכלה, משום שנוזל זה אינו נחשב דם, וחכמים קראוהו "יין הבשר", כלומר שאינו נחשב דם אלא כאילו הוא יין; שמאחר שנצלה הבשר עד שהוא ראוי לאכילה, כל נוזל שיצא ממנו כבר אינו נחשב דם[2].

הערות:

[1] כתב מהר"י קאפח (הערה כט): "ולא באר רבנו דין הכלי, ונראה שהכלי נאסר כדין חם לתוך צונן, והואיל והוא צונן אינו חוזר ואוסר את השמנונית". ובתוספות כתבו (חולין קיב,א ד"ה תרי גללי דמלחא), שהסיבה שהשומן אינו נאסר מחמת הדם המעורב בו, משום שהמלח מפריד לגמרי את הדם מהשומן, ואין מעורב דם בשומן.

לשון הרמב"ם: "אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל מראה אדמדומית שבו. וכיצד עושין: משליכין לתוך הכלי מעט מלח, ומניח הכלי עד שייצל; ולוקח השמנונית של מעלה, והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה". יש המבארים את ההלכה, שעוסקת בשני מקרים, תחילת ההלכה עוסקת שצריך להמתין עד שצבע הנוזל היוצא מהבשר יפסיק להיות אדום, שאז הוא נחשב כשומן ולא כדם, ורק אז יניח את הכלי תחת הצלי. ואילו בהמשך, ההלכה עוסקת, אם הניח כלי תחת הצלי קודם לכן וקיבל בו נוזל אדום, כיצד יעשה, ישליך לתוך הכלי מעט מלח, ויניחנו שם עד שהמלח ישאב אליו את הנוזל האדום לתחתית הכלי, והשומן יעלה למעלה כשהוא צלול, ואז יהיה מותר לקחת את השמנונית הנמצאת למעלה, ואילו המים האדומים הנמצאים למטה תחת השמנונית אסורים (הרב צדוק, הרב יוחאי מקבילי).

ולעומת זאת, יש המבארים את ההלכה על פי התלמוד חולין (קיב,א), שאינה עוסקת בשני מקרים, אלא תמיד יש לחשוש שמא ימשיך לצאת דם מבשר הצלי, וכלשון התלמוד שם: "מתקיף לה רב אשי: ודלמא, תתאה מטא עילאה לא מטא? אלא אמר רב אשי: לית ליה תקנתא אלא - משדא ביה תרתי גללי מלחא, ומשפייה". כלומר, אף אם המתין עד שהנוזל היוצא מהצלי אינו אדום, עדין יש לחשוש שמא צידו העליון של הבשר לא ניצלה, וְיֵצֵא ממנו דם ויתערב בשומן, ולפיכך אין אפשרות לקחת מהשומן אלא אם ישליך לתוכו מעט מלח, ויקח את השומן שהתקבץ למעלה. וזו כוונת הרמב"ם באומרו "כיצד עושים", כלומר, מבחינה עקרונית כדי לאכול את השמנונית צריך שלא תהיה בו אדמומית, וכיצד עושים לוודא שאכן אין בו אדמומית, על ידי שמשליכים לתוך הכלי מעט מלח. וכך ביאר מהר"ח כסאר. וכך סגננו את ההלכה.

[2] וביאר הרשב"א (חולין קיב,א), שאין להקשות מההלכה הקודמת, שם נאמר, דם שהתאסף בכלי, כל זמן שיש בו אדמומית אסור, משום שבהלכה הקודמת הדם עומד בפני עצמו, ואף שמצד הדין אינו נחשב דם יש מראית עין שאוכל דם, ולפיכך כל מראה אדום אסור, ואילו בהלכה שלפנינו הדם מעורב בפת, ואין בו מראית עין ומותר לאוכלו כפי עיקר הדין. וכך כתב הר"ן על הרי"ף (חולין מא,ב מדפי הרי"ף). ומה שכתבנו שמדובר שצלה את הבשר שיהיה ראוי לאכילה, כך כתב הרשב"א, הובא במ"מ.

וכתב מהר"ח כסאר, בשיעור צלייה נחלקו הפוסקים, יש מי שכתב שיעור צלייה שליש בשול, ויש מי שסובר חצי בשול, ויש מי שסובר עד שיהא ראוי לאכילה, וכמו שהעיר על זה המ"מ. ומדברי רבנו נראה שצריך שיצלה כל צרכו עד שתכלה כל מראה אדמימות שבו, ומה שמוציא מים אחר כך אינו אלא שמנונית בעלמא, וכמו שיתבאר בסמוך, והוא דקרו ליה התם בגמ' חמר בשר. שלא כדברי המחמירים יותר מכך, שצולין אותו עד שיהא יבש, שאינם עושים כהוגן.