אם ננסה להגדיר
את המבטאים השונים שבהם מבטאים את השפה העברית בימינו, הרי שיש שני סוגי מבטאים.
1- מבטא ספרדי. 2- מבטא תימני. אמנם יש עוד סוג של מבטא, המבטא האשכנזי, אולם מבטא
זה נוצר מתוך המבטא הספרדי ואינו מקורי.
במאמר הבא ננסה
להתחקות אחר המקור של כל מבטא, אימתי הוא נוצר, אולם מאחר ועיקר מטרתינו לבאר את המקור
של המבטא התימני, נתמקד לבאר את מקור מוצאו של מבטא זה.
כדי להתוודע לאופן
המבטא של השפה העברית בעת הקדומה בתקופת בית שני, נצטט קטעים מתוך התורה כשהם מנוקדים
על פי המבטא השומרוני, קטעים אלו נוקדו על פי קטעי קריאה הנמצאים באינטרנט, מפי אנשי
העדה השומרונית, ויש בהם הד קדומים של אותה תקופה. בין אם אנשי עדה זו יהודים ובין
אם לאו, בין אם הם אנשי ספר ובין אם לאו, הד קדומים בודאי השתמר במבטאם.
קריאה
שומרונית
ד שְמַע, יִשרַאֵל: ה' אֵלֻהֵינוּ, ה' אחַד. ה וַאַהִבּתַ, את ה' אֵלֻהַיךּ, [אַ]בּכַּל-לִבַּבַּךּ
וַבּכַּל-נַפשַךּ, וַבּכַּל-מֵאֻדַּךּ. ו וַהַיוּ
הַדִּבַּרִים הַאֵלַה, אֵשַר אַנַכִּי [אַ]מצַוַךּ הַיוּם - עַל-לִבַּבַּךּ. ז וְשַנַנתִּםַ [אַ]לבַּנִיךּ, וִדַּבִּרתַּ בִםַ,
[אַ]בּשִבּתַּךּ בַּבֵּיתּךּ [אַ]בּולִכּתַּךּ בַּדֵּרֵךּ, ובַּשכַּבַּךּ וַבּקוּמַךּ. ח וַקַשַרתִּםַ לְאוּת, עַל-יְדֵךּ; וַהַיוּ [אַ]לטַטַפֻּתּ,
בֵּין עֵינֵיךּ. ט וִכַּתַּבּתֻםַ עַל-מַזֻזוֹתּ
בַּיתֵּךּ, וַבּשַערֵיךּ.
א אַז יַשַיר-מֹשֵה
וּבַּנֵי יִשרַאֵל אֵתּ-הַשִירַה הַזֵאֻתּ, לה', וַיֹאמֵרוּ, לֵאמֻר:
אַשִירֻה לה' כִּי-גֻאֵה גַאַה, סוּס וְרִכּבוֹ רַמַה בַּיַם. ב עַזִי וִזִמרַתִּ יַה, וַיהִי-לִי לֵישוּעַה;
זֵה אֵלִי וִאַנוֵהוּ, אֵלֻהֵי אַבִּי וֵארֹמֵמִנֵהוּ. ג ה', איש גִיבּוֹר בַּמִלחַמַה; ה', שֵמוּ.
א וְהַאַדַּם,
יַדַע אֵת-חַוַה אִשתּוּ; וַתַּהַר, וַתַּלַד אֵת-קֵין, וַתַּאֻמֵר, קַנִיתִּי אִיש
אֵת-ה'. ב וַתַּסֵף לַלֵדֵּת, אֵתּ-אַחֻיו
אֵת-הֵבֵּל; וַיהִי-הֵבֵּל, רַעִה צֵאֻן, וְקֵין, הַיַה עֻבֵּד אַדַּמַה. ג וֻיַהִי, מִקֵץ יַמִים; וִיבִּא קֵין מִפְרִי
הַאַדַּמַה, מַנֵחה - לֵה'. ד וְהֵבֵּל הֵבִּיא
גַם-הוּא מִבַּכֻּרוֹת צֵאֻנוּ, וּמִחֵלבַּהִןַ; וִיַשַע ה', אֵל-הֵבֵּל וֵאל-מֻנַחתוּ. ה וֵאל-קֵין וֵאל-מֻנַחתוּ, לַא שַעַה; וִיַחַר
[אַ]לקֵין מֵאֻדּ, וִיַפַלוּ פַנַיו. ו וִיַאֻמֵר
ה', אֵל-קֵין: לֵמַה חַרַה לַךּ, וְלֵמַה נַפַלוּ
פַנִיךּ. ז הַלוּא אִם-תִּיטֵיב, שֵאֵת, וְאִם
לַא תִּיטֵיב, [אַ]לפִתַח חַטַאתּ רֵבַּץ; וִאלֵיךּ, תֵּשוּקַתּוּ, וַאתַּה, תִּמשַל-בּוּ. ח וִיַאֻמֵר קֵין, אֵל-הֵבֵּל אַחי[ה]וֹ; וַיהִי
בַּהיוּתִּםַ בַּשַדִּה, וִיַקַם קֵין אֵל-הֵבֵּל אַחי[ה]וֹ וִיַהרַגֵהוּ. ט וִיַאֻמֵר ה' אֵל-קֵין, אֵי הֵבַּל אחַיַךּ; וִיַאֻמֵר
לַא יַדַּעתִּי, הַשֻמֵר אַחִי אַנַכִּי. י
וִיַאֻמֵר, מַה עַשִיתַּ; קוּל דְמַי אַחיַךּ, צַעַקִים אלִי מִן-הַאַדַּמַה. יא וִעַתַה, אַרוּר אַתַּה, מִן-הַאַדַּמַה אֵשַר
פַּצַתַּה אֵת-פִּיהַ, [אֵ]לקֵחֵת אֵת-דַמי אַחיַךּ מִיֵדַךּ. יב כִּי תֵּעבַּדּ אֵת-הַאַדַּמַה, לַא-תֻּסֵף תַת-כֻּחַה
לַךּ; נַע וֻנַד, תֵּהיִה בַּאַרֵץ. יג וִיַאֻמֵר
קֵין, אֵל-ה': גַדּוֹל עוּנִי, מִנַשַא. יד הֵן גֵרִשתַּ אֻתִּי הַיוּם, מִעַל פְנִי הַאַדַּמַה,
וּמִפַנִיךּ, אִסַתֵּר; וַהַיִיתִּי נַע וּנַד, בַּאַרֵץ, וֵהיַה כֻּל-מַצַאִי, יַהרַגַנִי. טו וִיַאֻמֵר לוּ ה', לַכֵּן כֻּל-הַרֵג קֵין, שִבֻּעַתַּיִם,
יִקַם; וִיַשֵם ה' [אֵ]לקֵין אוּת, [אַ]לבִּלתִּי הַכּוּת-אֻתּוּ כֻּל-מַצַאוּ. טז וִיצַא קֵין, מִלפְנֵי ה'; וִיַשַבּ בַּאַרֵץ-נֵוד,
קִדּמַת-עֵדֵּן. יז וִיַדַּע קֵין אֵתּ-אִשתּוּּ,
וִתַּהַר וְתַלַד אֵת-חִנוּךּ; וִיַהִי, בַנַה עִיר, וְיִקרַא שֵם הַעִיר, כַּשִם בֵּנוֹ
חִנוֹךּ. יח וִיוַלֵד לִחנוֹךּ, אֵת-עִירַד,
וִעִירַדּ, יַלֵד אֵת-מִחויַאֵל; וּמִחיַיאֵל, יַלֵד אֵת-מְתּוּשַאֵל, וּמֵתּוּשַאֵל,
יַלֵד אֵת-לֵמֵךּ. יט וִיקַח-לוּ לֵמֵךּ, שִתֵּי
נְשֵים: שֵם הַאַחַתּ עַדַּה, וְשֵם הַשֵנִית
צַלֵה. כ וּתַּלַדּ עַדַּה, אֵת-יַבַּל: הוּא הַיַה - אַבִּי, יֵשַבּ אַהֻל וּמַקנִה. כא וְשֵם אַחי[הֻ]ו, יוּבַּל: הוּא הַיַה - אַבִּי, כַּל-תַּפֵש כִּנוֹר וְעַוגַבּ. כב וּצַלַה גַם-הִוא, יַלַדַּה אֵת-תּוּבַּל קֵין
- לַטֵש, כַּל-חַרַש נַחשֵתּ וּבַּרזֵל; וַאחוּת תּוּבַּל-קֵין, נִעמַה. כג וִיַאֻמֵר לֵמֵךּ לִנשַיו, עַדַּה וִצַלַה שְמַעַן
קוּלִי—[אִ]נשֵי לֵמֵךּ, הַאזִנַה אֵמִרתִּי:
כִּי אִיש הַרַגתִּי [אַ]לפַצַעִי, וִיַלַד לַחבֻּרַתִּי. כד כִּי שִבֻּעַתַּיִם, יֻקַם-קֵין; וְלֵמֵךּ, שַבעִים
וִשַבּעַה.
א ויאמר ה' אל-משה
ואל-אהרן, בארץ מצרים לאמר. ב החדש הזה לכם,
ראש חדשים: רַאִשוּן הוּא לַכִּםַ, לַחדֵשִי
הַשֵנֵה. ג דַּבֵּרוּ, אֵל-כַּל-עִדַּת יִשרַאֵל
לִאמֹר, בַּעשֹר, לַחֹדֵש הַזֵה: וִיִקַחוּ
לַהִםַ, אִיש שִה [אַ]לבֵּיתּ-אַבֻּת - שִה לַבֵּיתּ. ד וַאִם-יִמַעט הַבֵּית, מִהַיוֹתּ מִשִה - וֵלֵקַח
הוּא וִשַכִּנוּ הַקַרֵב אַל-בֵּיתּוּ, בַּמִכּסַת נַפשֻתּ: אִיש [אַ]לפִי אַכּלוּ, תַּכּסוּ עַל-הַשִה. ה שִה תַּמִים זַכַּר בֵּן-שֵנַה, יֵהִיה לַכֻּם;
מַן-הַכִּבּשִים וּמַן-הַעִזִים, תִּקַחוּ.
ו וֵהיַה לַכִּם [אַ]למִשמַרֵתּ, עַדּ אַרבַּעַה עַשַר יוֹם לַחדֵש הַזֵה; וִשַחַטוּ
אֻתּוּ, כֻּל קַהַל עִדַּת-יִשרַאֵל - בֵּין הַעַרבִּים.
בקריאה השומרונית,
הוגים קמץ כמו פתח, ומבטא החולם מאוד נדיר, והוא מופיע פעמים בודדות. במבטאם יש רק
פתח, חיריק, צירי, ושורוק. הם מבטאים את שם ה' במילה שֵמַא, ונעלמה מהם האות ע', בעקבות
העמים ששלטו בארץ ישראל שלא ביטאוה.
אליעזר בן יהודה
במאמרו "המיבטא בלשון העברי" כתב, שמתוך השוואה
לתרגומים היוונים לתנ"ך המראים כיצד הם ביטאו את המילים, אנו למדים, עד שנת
400 לספירה, כלומר עד סוף תקופת האמוראים, קראו קמץ כפתח, למעט מילים יוצאות דופן,
כגון בָשָר זָכָר, bosor, zochor.
למרות שבקריאה
השומרונית לא מופיע הניקוד חולם [למעט כמה יוצאים מן הכלל], ובתרגומים היוונים
מבטא הקמץ כמו פתח, אין לקבוע שזה היה המבטא היחיד בתקופת בית ראשון ושני, ואף
לאחר מכן. אלא כבר בתקופת בית ראשון היו בעולם כמה מבטאים לעברית, והיה בעברית
מבטא שיש בו חולם, וכן היו מילים שהבחינו בהם בין פתח לקמץ, כפי שנקבע לבסוף
בניקוד הבבלי ובניקוד הטברייני. כי הניקוד הבבלי לא נוצר בחלל הריק לפתע פתאום,
אלא הוא משקף מסורת קדומה שכבר היתה קיימת.
במאה השביעית בערך,
קמו חכמים במוקדים שונים בעולם והמציאו סימני ניקוד להגיות שהיו בפיהם, אז גם המציאו
את סימני הניקוד בבבל. לאחר מכן במאה העשירית בערך, קמו חכמים בטבריה והמציאו סימני
ניקוד אחרים, תוך כדי יצירת כללי ניקוד ודקדוק, לקריאה מדוייקת של השפה העברית.
הניקוד הראשון שהומצא בבבל נקרא "הניקוד הבבלי", והוא ניקוד
המופיע מעל האותיות, והניקוד השני שהומצא בטבריה נקרא "הניקוד
הטברייני", והוא הניקוד הנפוץ כיום.
כפי שפירסם פרופ'
שלמה מורג במאמרו "מישע – עיונים בתכונות לשון של להגים עבריים קדומים",
היו מקומות בארץ יהודה שהיו הוגים את החולם כמו צירי, וכן בבבל שאליה הגיעו גולי
יהודה, היו מקומות שבהם הגו את החולם כמו צירי. השוואת השפה העברית לארמית מלמדת,
שאכן יש הרבה מילים המנוקדות בעברית עם חולם, ובארמית הם מנוקדות עם צירי, כגון
שמו, משיחו, מלכותו, ועוד. כך שמבטא החולם כצירי, קדום הוא בישראל, והוא משוקע
בארמית. אולם כאמור, מתקני הניקוד הבבלי לא סברו כך, והם ניקדו חולם כניקוד מיוחד,
וכוונתם שיש לבטאו כקמץ שבו קומצים את הפה, ולא כפתח שבו פותחים את הפה, אלא
שבביטוי החולם, הפה מכוווץ יותר מאשר בביטוי הקמץ, כפי שהדבר מפורסם אצל יהודי
תימן.
בנוגע למבטא
הקדום של יהודי תימן לפני שהגיע אליהם הניקוד הבבלי, נראה שהם אכן ביטאו את החולם
כצירי, ולכן בפי הרבה קהילות ששכנו במרכז תימן, נשתמר ביטוי החולם כצירי, למחצה
לשליש ולרביע, כי זה מה שהורגלו בתחילה. למרות שהם שינו את מבטאם על פי הניקוד
הבבלי המחודש, אבל עדין נשאר בפיהם ממה שהיה קודם לכן. מטבע הדברים, בעיר צנעא,
שאליו הגיע הניקוד הבבלי מבבל על ידי החכמים שהיו שם, הקפידו מאוד על המבטא הבבלי
בטהרתו, ושם נדיר לשמוע ביטוי חולם כצירי, אולם ככל שמתרחקים מהמרכז, שומעים חולם
כצירי, עד שבדרום תימן, בשרעב הרחוקה, מבטאים חולם כצירי, כפי שהיה בתחילה. בנוסף
לכל זה, הנשים בתימן ביטאו את החולם כצירי בכל המחוזות, וגם בצנעא הן היו אומרות
"שבת שָלֵם", כך שדבר זה בודאי מעיד על ביטויו הקדום של החולם כצירי בכל
מחוזות תימן.
כדברים האלה
כתב גם פרופ' יוסף טובי במאמרו "על צירי וחולם במבטא יהודי תימן", הובא
בתוך בואי תימן, מחקרים ותעודות בתרבות תימן, בההדרת יהודה רצהבי. הוא הוכיח את
הדברים ממציאותם של חילופי חולם וצירי בשירה, גם אצל יהודי מרכז תימן.
גם בנוגע
לביטוי האות ק', נראה שבעברית הקדומה היא בוטאה כמו יהודי שרעב, וכפי שמבטאים אותה
יהודי ספרד הבקיאים, ויהודי מרכז תימן שינו בעקבות השפעת שכיניהם.
גם בנוגע
לביטוי האות ג', נראה שבתחילה היא בוטאה כמו יהודי שרעב, וכפי שמבטאים אותה יהודי
ספרד, ויהודי מרכז תימן שינו בעקבות השפעת שכיניהם.
כאן נצטט מתוך
ויקיפדיה: "גם השומרונים הוגים את הגימ"ל הדגושה כמו יהודי תימן, כגון המקום
"הר גריזים" מבוטא בפיהם ג'בל ג'רזים. גם ערביי ארץ ישראל הוגים את הגימ"ל
הדגושה בדומה ליהודי תימן, כגון שמותיהם של חבלי הארץ הגליל והגולן, המבוטאים בפיהם
אלג'ליל ואלג'ולן, וכך בכל המקומות הנזכרים בתנ"ך שנשתמרו בפי הערבים. הרב מאזוז
והרב עובדיה יוסף לא התייחסו לכך במאמריהם".
יהודי צנעא
ומרכז תימן שקיבלו את הניקוד הבבלי לכל שינוייו, לא ראו בעיה לשנות את האותיות ק'
וג', כפי שכיניהם. א- מבטא זה קדום הוא בעולם. ב- הם הקפידו לבטא כל אות בצורה
מיוחדת, וזה המתבקש בשפה, שתהיה ייחודיות לביטוי כל אות.
בסופו של
תהליך, התימנים קוראים במבטא הבבלי על פי הניקוד הטברייני. בגלל שהמבטא התימני התייסד
על פי המדקדקים הבבלים שהקפידו לבטא כל אות באופן מיוחד, יהודי תימן שומרים על מבטא
מיוחד לכל אות. בנוסף לכך הם מבטאים שוא נע כפי שייסדו מדקדקי טבריה, ובגד כפת
דגוש ולא דגוש, כי הם קיבלו את כללי הדקדוק בצורה מושלמת, מהמקור. וכאמור, ביטוי האות
ג' והאות ק' הושפעו מהסביבה התימנית.
לעומת זאת, המבטא
הספרדי לקח את הניקוד הטברייני וקרא אותו על פי המבטא הקדום, אולם מאחר והמבטא
הספרדי לא התייסד על פי המדקדקים הבבלים, לכן יש בו חוסרים בביטויי האותיות. בנוסף
לכך, מאחר והם לא התוודעו למדקדקי טבריה בצורה ישירה, הם אינם מבטאים שוא נע כפי
שייסדו מדקדקי טבריה, וכן קריאת בגד כפת דגוש ולא דגוש, נמצאת אצלם בצורה חלקית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה