נול
קרקע
כתב
הרמב"ם בהלכות שבת ט,טז:
העושה
שני בתי נירין, חייב. העושה נפה, או כברה, או סל, או סבכה, או שסרג מיטה בחבלים –
הרי זה תולדת עושה נירין; ומשיעשה שני בתים כאחד מכל אלו, חייב. וכן כל העושה שני
בתים בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו, חייב.
לשון
ההלכה מבואר:
העושה
שני בתי נירין, חייב. ומהו עושה שני בתי נירין? שיעשה [=שילפף] שתי לולאות שבהם
יעברו חוטי השתי, על הקנה [=מנור האורגים][1]. העושה
נפה [=כלי בעל נקבים קטנים שמנפים בו קמח], או כברה [=כלי בעל נקבים גדולים שמנפים
בו זרעונים][2], או סל, או סבכה [=כיסוי ראש העשוי מרשת צפופה][3], או שסרג מיטה
בחבלים [=מתח את חבלי המיטה שתי וערב] – הרי זה תולדת עושה נירין. מפני שהעושה את
הנירין יוצר שני בתים [=שתי לולאות, שני חורים], וגם אדם זה שיצר כלים אלו באריגה
גסה, יצר שני בתים [=שני חורים] במרווחים שיש בין השתי והערב. ואינו תולדה של
אורג, מפני שהאורג עושה אריגה צמודה וצפופה, ואילו בכלים אלו יש מרווחים
באריגה[4]; ומשיסרג שתי וערב, ויצור בסירוג שני בתים[5] באחד מכל אלו, חייב. וכן
כל העושה שני בתים בדבר שעושים אותו בתים בתים כגון אלו, חייב.
הערות:
[1]
נייראן" ביוונית הוא חוט (הרב קהתי כלים כא,א), ולפיכך הלולאות שבהם עוברים
חוטי השתי נקראות בתי נירין, כלומר בתים לחוטים.
נחלקו
המפרשים בביאור אב מלאכה "עשיית הנירין". לדעת רש"י (שבת
עג,א; קה,א) ביאורו, שיעביר שני חוטי שתי, בתוך שתי לולאות הנקראות בתי ניר, בזמן
שמותח את חוטי השתי במכונת האריגה. ונקרא המעביר חוטי שתי בבתי הניר, עושה שני בתי
נירין, בדרך השאלה, וכאילו כתוב עושה שני חוטים בשני בתי נירין, ועושה משמעו
מעביר. או שנפרש שחוטי השתי העוברים בתוך בתים, נקראים בתי נירין, על שם הבתים שבו
עוברים, ועושה בתי נירין משמעו המעביר את אותם חוטי שתי בנירין. לדעת רש"י,
עשיית בתי הנירין עצמם אינה מלאכה, מכיון שאין בנין בכלים. וכשיטת רש"י פירשו
רבנו חננאל (שבת קה,א) הערוך (ערך נר) הר"ן (שבת לז,ב בדפי הרי"ף),
וברטנורא (שבת ז,ב; יג,ב).
ולעומת
זאת, תוספות רי"ד (שבת עג,ב) ביאר, שיוצר את הלולאות שהם בתי הנירין, אבל
המעביר חוטי שתי בתוך בתי הנירין [כשיטת רש"י] הוא מיסך. ובכך יובן הביטוי
עושה שני בתי נירין כפשוטו, מפני ש"נייראן" ביוונית הוא חוט (הרב קהתי
כלים כא,א), ולפיכך הלולאות שבהם עוברים חוטי השתי נקראות בתי נירין, שהם בתים לחוטים.
וכך פירש בתפארת ישראל (שבת ז,ב; יג,ב).
לתוספות
רי"ד, כל מה שקשור לתיקון השתי הוא מיסך, גם סידורו ויישורו, וגם הכנסתו
בנירין. ואילו לרש"י, סידור השתי לפני חיבורו לכלי האריגה הוא מיסך, וחיבורו
לכלי האריגה על ידי העברתו בבתי נירין הוא עושה בתי נירין.
בנוגע
לדעת הרמב"ם, נראה שבתחילה ביאר כשיטת רש"י, שכן מצאנו בטיוטת פה"מ
שבת (מהדורת מעליות, ז,ב) שכתב: "שני בתי נירין, שיכניס שני חוטים בשני בתים
מבתי הניר וזה ידוע אצל האורגים". אולם לבסוף חזר לבאר כשיטת תוספות
רי"ד, שכן בנוסח הסופי של פה"מ (שבת ז,ב) כתב [בתרגום מהר"י קאפח]:
"ובתי נירין, הם חוטים המשולבים זה בזה, והוא ממיני האריגה, ובהם אורג האורג,
ושמו "אלניר" והם ידועים בשמם ובצורתם אצל האורגים". [בתרגום
המאור: חוטים הנתלים זה בזה, והם אופן של אריגה]. המילים "חוטים המשולבים זה
בזה", משמען חוטים האחוזים זה בזה [כן הוא בתרגום מעליות], או חוטים הנתלים
זה בזה [כן הוא בתרגום המאור], והכוונה שעושה לולאות שבהן נתלים חוטי השתי, ועושה
[=כורך, מלפף] את הלולאות סביב הקנה [=מנור האורגים], הלולאות נקראות בתי נירין,
ובהרמתן מתרוממים חצי מחוטי השתי, מפני שמעבירים בהם רק את מחצית מחוטי השתי, כגון
את החוטים האי זוגיים. ואותם בתי נירין, כלומר לולאות, ידועים אצל האורגים.
ובפה"מ כלים (כא,א) הגדיר הרמב"ם את הדברים ביתר בירור, וכתב:
"נירין, חוטים המסורגים על הקנה [=מנור האורגים] אשר במשיכתם יעלו מקצת
החוטים, ותיעשה דרך כדי להעביר "אלנזק" עם החוט [=כלי עץ שמלופף עליו
חוט הערב]". וכך פירש הלח"מ את דעת הרמב"ם, בהלכה שלפנינו.
נול
דוושת רגל
כל
מה שביארנו, הוא על פי המפרשים, שהבינו שהמשנה עוסקת בנול דוושת רגל, וכפי
שנתבאר באיור שבספר מעשה אורג (עמ' 18), וכן באיור ברמב"ם מהדורת מפעל משנה
תורה (על ההלכה שלפנינו). ולפיכך שינה הרמב"ם את סדר המלאכות ממה שנכתב במשנה
(שבת ז,ב), ובמשנה נאמר "והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני
חוטין", ואילו הרמב"ם כתב "ועשיית הנירין, והנסכת המסכה,
והאריגה", והקדים את עשיית הנירין למיסך, שלא כמשנה שהקדימה את המיסך לעשיית
הנירין, מפני שהרמב"ם הכיר מציאות שעושים את הנירין קודם מיסך, והוא חלק
מתהליך בניית כלי האריגה, ורק אחר כך עושים מיסך ומותחים את החוטים באותם בתי
נירין.
מכיון
שהמשנה הקדימה את המיסך לעשיית הנירין, נראה שהמשנה מתארת את דרך האריגה בנול
קרקע שהוא הפשוט ביותר, ובו מקדימים את המיסך לפני עשיית הנירין. תחילה נקדים
כי כלי האריגה נקרא "נול", והיו כמה סוגי נולים. על הקרקע, או עם
דוושת רגל, או נול שהחוטים שבו מתוחים בצורה אנכית.
וזה
אופן האריגה בנול קרקע. בתחילה מניחים בשני הקצוות על הקרקע שתי קורות, את קצוות
חוטי השתי קושרים באותן קורות, ומותחים את כל חוטי השתי מקורה אחת לקורה השנייה,
[חוטי השתי נקראים כך, מפני שהם התשתית והיסוד של הבגד]. לאחר שמותחין את החוטים
באורך היריעה וברוחבה, אוחזים שני בני אדם את החוטים זה מכאן וזה מכאן, ובא אדם
אחר ומכה במקל על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה שלא יסתבכו זה בזה, עד שיהיו כל
חוטי האריג מתוחים שתי בלא ערב. [מתיחת החוטים כדרך האורגין, היא הנסכת המסכה,
ראה מלאכה שתבוא מיד להלן, וזה המותח, נקרא מסך. והמכה במקל על החוטים נקרא
שובט, יתבאר בהלכות יז-יח]. לאחר מכן נותנים מוט באמצע האריג, לרוחבו, [כמו
שתי הקורות שאף הן לרוחב האריג, אלא שהן בקצה האריג ועל הקרקע, ומוט זה באמצע
האריג והוא גבוה מהקרקע], מוט זה נקרא "מנור האורגים", ומגביהים
אותו בעזרת אבנים המונחות תחת קצותיו שיהיה גבוה משאר פני הקרקע. לאחר מכן לוקחים
חוט נוסף, ומלפפים אותו על המוט [=מנור האורגים], ויוצרים בליפוף לולאות זו בצד
זו. בזמן יצירת הלולאות אינו מניח אותן ריקות, אלא מיד בזמן עשיית הלולאה וליפופה
מסביב למוט תופס בעזרתה חוט מחוטי השתי ומגביהו, וכן ביצירת הלולאה השנייה תופס
עוד חוט מחוטי השתי ומגביהו, אולם אינו תופס בלולאות את כל חוטי השתי, אלא
לסרוגין, כגון שתופס בכל לולאה חוט מהחוטים האי זוגיים, שנמצא שכל החוטים האי
זוגיים מוגבהים משאר החוטים הזוגיים מחמת לולאות אלו שעל המוט. כעת שנוצר מרווח
והופרדו החוטים האי זוגיים מהזוגיים, מעבירים באותו מרווח את הכלי אשר חוט הערב
כרוך סביבו [חוט הערב נקרא כך, מפני שהוא מתערב בחוטי השתי].
כדי
להצליח להרים למעלה את החוטים הזוגיים שאינם נמצאים בלולאות שעל המוט, היו נעזרים
בקרש נוסף הניתן אחר המוט [=מנור האורגים], שאף הוא היה לרוחב האריג, והוא היה
מונח בין החוטים כך שהחוטים הזוגיים עוברים מעליו, ובעזרתו הרימו את כל החוטים
הזוגיים שאינם נמצאים בלולאות. ומעבירים שוב באותו מרווח את הכלי אשר חוט הערב
כרוך סביבו, וחוזר חלילה. פעולה זו של הכנסת חוטי הערב בתוך השתי נקראת אורג.
ומכלל
הדברים למדנו, שהעושה שני בתי נירין, הרי הוא יוצר שתי לולאות, אולם אינו בונה כלי
אריגה, ואינו יוצר שתי לולאות שלא כחלק מתהליך האריגה, אלא הלולאות שיוצר הם חלק
מתהליך האריגה. ועל פי כל האמור, עשיית שני בתי נירין, אינה יצירת לולאות ריקות,
מפני שבנול קרקע לא יצרו לולאות ריקות, אלא מיד ביצירת הלולאה תפסו בה חוט מחוטי
השתי.
נמצא
שאם אנו מבארים שהמשנה עוסקת בנול קרקע, אין להפריד את עשיית הנירין [שיטת
תוספות רי"ד] מהעברת חוט השתי בנירין [שיטת רש"י], אלא מיד בשעה שיוצרים
את הלולאות [=בתי הנירין], מרימים חוט שתי, ויוצרים לולאה סביבו וסביב הקנה [=מנור
האורגים], ונמצא שאין מקום למחלוקת המפרשים.
נול
קרקע
ולעומת
כל הנזכר למעלה, הלח"מ בהלכה שלפנינו ביאר את דעת רש"י בצורה שונה ממה
שכתבנו, וביאר, עושה שני בתי נירין, היוצר שני בתים, שתי לולאות, שבהם מעביר שני
חוטי שתי. ולשיטתו כך מפרש גם הרמב"ם. ולשיטתו כך סובר גם המ"מ. וכאמור
אנו ביארנו את רש"י באופן אחר מדבריו, ועושה שתי בתי נירין, ביאורו לפי
רש"י, מעביר שני חוטי שתי בתוך שתי לולאות הנקראות בית ניר. ולעיל כבר כתבנו שהסכמנו
עם הלח"מ, בביאור שיטת הרמב"ם.
ומהר"י
קאפח (הערה מג) כתב, שהוא מבאר כמו רש"י המ"מ והלח"מ, וביאר שעושה
את שתי בתי הנירין בחוט השתי, כלומר שבעזרת חוט השתי עושה שני מקומות להעביר
ביניהם את חוט הערב, וניר הוא חוט הערב. שיטת מהר"י קאפח שונה ממה שכתבנו בכמה
נקודות. א- רש"י מבאר אחרת ממה שכתב, ועושה שתי בתי נירין, ביאורו לפי
רש"י, מעביר שני חוטי שתי בתוך שתי לולאות הנקראות בתי נירים, ולפי זה אף
שיטת המ"מ שציטט את רש"י שונה מדבריו. ב- הלח"מ כתב שעושה שתי
לולאות, ומעביר בשתי לולאות שני חוטי שתי, ויוצר את שתי הלולאות במכונת
האריגה הנקראת נול דוושת הרגל, ואילו מהר"י קאפח כתב שעושה שני בתים, כלומר
שני מרווחים, בחוט השתי, ומעביר ביניהם את חוט הערב. ולפי זה, פירוש מהר"י קאפח לא נזכר
בדברי המפרשים שהזכיר, וגם בלשון הרמב"ם בפה"מ כלים קשה להולמו. בנוסף לכך, לא
נתבאר בדברי מהר"י קאפח מה ההבדל בין עושה שתי בתי נירין לבין אורג, שהרי
לשיטתו בשני אבות אלו מעביר את חוט הערב בין חוטי השתי.
במסכת
שבת הובאו שתי משניות העוסקות בעושה בתי נירין, שבת ז,ב; שבת יג,ב. המשנה
בפ"ז עוסקת באב מלאכה, ואילו המשנה בפי"ג, לפי פירוש הרמב"ם, עוסקת
בתולדת אב זה. לשון המשנה (שבת יג,ב): "העושה שתי בתי נירין בנירין בקירוס
בנפה בכברה ובסל חייב". ומפרש הרמב"ם (על פי דבריו בהלכה שלפנינו),
שמשנה זו אינה עוסקת ביוצר לולאות בכלי האריגה על הקנה, כמעשהו באב מלאכה, אלא
בעושה שני בתים, כלומר שני חורים, בבגד או בכלי שהדרך לעשותם שתי וערב, כך שבין
חוטי הבגד או קני הכלי נוצרו חורים, והם דומים ללולאות שנוצרו בכלי האריגה בזמן
ליפוף הלולאות על הקנה. המשנה מביאה סוגים שונים של בגדים וכלים שהדרך לעשותם שתי
וערב, כגון נירין כלומר בגד העשוי מחוטי בד העשויים שתי וערב, או קירוס כלומר בגד
העשוי מסיב הדקל, או נפה או כברה או סל [כלים אלו נתבארו בהלכה שלפנינו], והעושה
בגדים או כלים אלו חייב משום תולדת עושה בתי נירין.
כדי
ליצור שני בתים, בנירים, כלומר בחוטי בד, צריך שלושה חוטי שתי, ושני חוטי ערב, ואז
יווצרו באמצע שני חורים, הדומים ללולאות, שהם בתי הנירין. נושא זה נידון בתלמוד,
וזה לשון התלמוד על משנה זו (שבת קה,א): "העושה שני בתי נירין כו'. מאי
[בנירין]? אמר אביי: תרתי בבתי נירא, וחדא בנירא". ביאור הדברים: התלמוד שאל,
מהו האופן שבו עושים שני בתי נירין מחוטי בד, והשיב אביי, שיכניס שני חוטים בשני
בתי נירין, וחוט אחד יניחנו כמות שהוא מבלי להכניסו בבית ניר. כלומר שאת החוט
הראשון יכניס בבית ניר, ואת החוט השני לא יכניס, ואת החוט השלישי יכניס בבית ניר.
התלמוד קיצר בדבריו, והתכוון לומר, שאם יעביר את החוט הערב בצורת אריגה זו שתי
פעמים, יווצרו לו באמצע שני חורים, והם שני בתים בנירים.
וראה
לעיל שביארנו שהמשנה עוסקת בנול קרקע, וביארנו בהרחבה את אופן האריגה בנול זה, ועל
פי דברינו יובנו דברי אביי בתלמוד, שכתב שיכניס שני חוטים בבתי נירא, וחוט אחד
יניחנו כמות שהוא, ולא יכניסנו בבית ניר. דבר זה נסבכו המפרשים הרבה בביאורו, מפני
שבנול דוושת רגל מכניסים את כל חוטי השתי בבתי ניר, אולם כאמור בנול קרקע הדברים
פשוטים וברורים, וכשאורג שלושה חוטים, מכניס שני חוטי שתי בבתי ניר [את החוטים האי
זוגיים], וחוט אחד לא יכניסנו בבית ניר [את החוט הזוגי]. ומכלל הדברים למדנו,
שהרמב"ם לא השמיט את דברי התלמוד האלו מההלכה, אלא הוא דבר הכרחי המובן
מעצמו, כדי ליצור שני בתים בנירין, צריך שלושה חוטי שתי ושני חוטי ערב, וכפי
שביארנו.
[2]
פה"מ שביעית ה,ט. נזכר לעיל ח,יב.
[3]
פה"מ כלים כד,טז.
[4]
את הטעם שאינו תולדה של אורג, כתבנו על פי מרכבת המשנה חלמא, וביאור הרב צדוק.
[5]
כשם שבאב המלאכה משיצור שני בתים, כלומר שתי לולאות, שני חורים, חייב, כך בתולדה
משיצור שני חורים באמצע אריגתו הגסה, בין השתי והערב, חייב. וכדי ליצור שני חורים
[בתים] באריגה, צריך שיהיו שלושה חוטי שתי, ושני חוטי ערב עוברים ביניהם, ואז
באמצע יווצרו שני חורים [בתים].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה