הרחקות של בשר וחלב באוכל

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ט,כ-כג:

אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו – גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה: אף על פי שהעוף בחלב, אסור מדברי סופרים. שני אכסנאין שאינן מכירין זה את זה – אוכלין על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס ליבו בזה כדי שיאכל עימו.

אין לשין את העיסה בחלב; ואם לש – כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה: שמא יאכל בה בשר. ואין שטין את התנור באליה; ואם שט – כל הפת אסורה, עד שיסיק את התנור: שמא יאכל בה חלב. ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת, כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב – הרי זה מותר. פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר – אסור לאוכלן בחלב.

לשון ההלכות מבואר:

[כ] אסור לשים על השולחן בזמן האכילה עליו[1], עוף[2] וגבינה יחדיו, אף על פי שאינם נוגעים זה בזה, אף על פי שהוא אוכל רק מאחד מהם - גזירה שמא מחמת רגילותו וחוסר תשומת לב, יושיט את ידו ויקח גם מהמאכל השני, ויאכל משניהם, ויגיע לעשיית עבירה[3]. אף על פי שהעוף בחלב אסור באכילה מדברי סופרים, כמו שנתבאר בהלכה ד, הדבר אסור ואינו נחשב כגזירה לגזירה, אלא הכל נחשב כגזירה אחת של חכמים, שחששו שמא יבוא לעבור על איסור התורה[4]. וכן בשר חיה או בהמה, אסור לשים על שולחן אחד עם גבינה, בזמן האכילה.  

[כא] שני אורחים שאינם מכירים זה את זה שהזדמנו לאכסניא – מותרים לאכול על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין ביניהם יחסי קרבה, ואין לחשוש שיאכלו זה ממאכלו של זה. שני אנשים המכירים זה את זה שרצו לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, נחלקו המפרשים, האם מועיל עשיית היכר ביניהם, כגון שיניחו ביניהם קנקן או לחם או מפה או מגבת או שיאכלו במגשים שונים. לדעת הכס"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם הדבר אסור. ואילו לדעת הרב צדוק בדעת הרמב"ם הדבר מותר, וכך פסק בשו"ע (יו"ד פח,ב), וכך פסק מו"ר הרב רצון ערוסי.

[כב] אסור ללוש עיסה עם חלב, ולאפות ממנה פת, משום שחששו חכמים שמא מחמת רגילותו וחוסר תשומת לב, יאכל פת זו עם בשר, ויגיע לעשיית עבירה[5]; ואם עבר ולש עיסה עם חלב – הפת שאפה ממנה אסורה באכילה. וכן אסור למרוח את דפנות התנור בשומן היוצא מהבשר, כגון שומן היוצא מזנב הכבש [=אליה], שמא מחמת חוסר תשומת לב, יאכל את הפת שיאפה בתנור זה עם גבינה או חלב. ואם עבר ומרח את דפנות התנור בשומן היוצא מהבשר - כל הפת שיאפה בו אסורה, עד שיסיק את התנור, וישרוף וייבש את השומן שבדפנותיו. ואם שינה בצורת הפת כגון שעשאה בצורת משולש, או שעשאה כעכין קטנים כעיני השור, או שהוציא מהפת חתיכות בשר או גבינה[6], וניכר לכל שהפת בשרית או חלבית, ולא יבואו בני אדם לאכול עמה חלב[7] או בשר[8] – מותר לאכול את הפת. והאיסור הוא דוקא לאפות פת חלבית או בשרית, מפני שרגילים לאכול את הפת עם בשר או חלב, אבל עוגיות העשויות בצורות שונות, ובני אדם שואלים על טיבן אם הן חלביות או בשריות, מותר[9].

[כג] פת שאפה אותה בתנור אחד עם בשר [=בשר צלוי], וכן דגים שצלה אותם בתנור אחד עם הבשר - אסור לאכול אותם עם חלב, משום שנבלע בהם מריח הבשר [=הגיעו אליהם אדים מהבשר]. ואף שהריח [=האדים] אינו אוסר, כמו שיתבאר להלן (טו,לג), שאם צלה בתנור אחד בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה, הבשר הכשר מותר באכילה, משום שהריח [=האדים] אינו אוסר. היתר זה שהריח אינו אוסר, הוא רק בדיעבד, אם עבר וצלה בתנור אחד בשר כשר וטרף ורצה לאכול את הבשר הכשר, אבל לכתחילה ראוי להחמיר ולאסור [=לכתחילה ראוי לאסור את הריח, את האדים], ולכן לכתחילה אין להתיר לאכול את הפת שיש בה ריח בשר עם חלב. ועוד, שכלל בידינו: "דבר שיש לו מתירים אפילו באלף אינו בטל[10]", ויש להחשיב את הריח כאחד מאלף מההיתר, ומאחר ויש אפשרות לאכול את הפת מבלי לעבור על האיסור המגיע מהריח [=מהאדים], הוא דבר שיש לו מתירים, ואין הריח מתבטל במיעוטו, ואסור לאכול את הפת בחלב[11].

הערות:

[1] משנה חולין (קד,ב): "באיזה שולחן אמרו - בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל - נותן זה בצד זה ואינו חושש".

[2] לשון הרמב"ם: "אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן". מקור הדברים משנה חולין (ח,א): "העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמר רבי יוסי זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל". וכתב שם הרמב"ם בפה"מ, מה שנזכר במשנה אמר רבי יוסי... "להשמיענו כי מה שקדם במחלוקת בית שמאי ובית הלל [=בתחילת המשנה] הם דברי ר' יוסי". וראה שם במשנה ד, שהובאה מחלוקת, ולרבי יוסי הגלילי גם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, ורק בשר עוף אסור מחכמים. ואילו לרבי עקיבא, רק בשר בהמה אסור מהתורה, אבל בשר חיה ועוף אסור מחכמים. היוצא מכך, המשנה לפנינו הזכירה עוף, להשמיענו, שלדעת ב"ה, אף שאיסור אכילת עוף בחלב מדברי חכמים לפי כולם [=רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא], אסור להעלותו על השולחן, שלא כשיטת ב"ש שהתירו העלאתו הואיל והוא אסור מדברי חכמים, והלכה כב"ה. וכן הרמב"ם בעקבות המשנה כתב, אסור להעלות העוף עם הגבינה.

ומהר"י קאפח כתב (הערה כה): "נראה לי ברור דכל האמור בעוף הוא הדין בחיה, ולא נזכרה כאן חיה כי ההלכה נכתבה בזמן שהיה סבור כרבי יוסי דרק עוף אין בו דאוריתא שאין לו חלב אם, וכמו שבארתי בריש הפרק (ראה לעיל הערה ט). וכך לקמן הל' כו שרדה החיה ממהדורה קמא [=מה שנזכר בהלכה כז, שצריך קינוח הפה, אם אוכל בשר בהמה או חיה אחרי גבינה, הוא נוסח מהדורה א, אבל למהדורה אחרונה, שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, אבל בשר חיה בחלב אסור רק מחכמים, אם אוכל חיה אחרי גבינה, אינו צריך קינוח הפה], ואין לנו ליצור סברות מלבנו לחלק בין חיה לעוף, אלא כיון שפסק כרבי עקיבא שניהם החיה והעוף שוין. ודלא כהרד"ע שכתב וזה לשונו, עם היות שהרב פירש למעלה שחיה דינה כעוף הכא לרבותא נקט עוף דליכא מאן דפליג [=גם רבי יוסי הגליליל וגם רבי עקיבא סוברים, שאיסור אכילת עוף בחלב מדברי חכמים], וכת"ר שמא יאכל זה עם זה, וליכא למימר היא עצמה גזרה ואנן ניקו ונגזור גזירה לגזירה, דגם אם נאמר שמא יאכל בשר בהמה בחלב עדין הוא דרבנן דלא אסרה תורה אלא דרך בשול, ושינויי הגמ' בדף קד ב שמא יעלה באלפס ראשון דחיקי הם".

[3] לשון הרמב"ם: "מפני הרגל עבירה", וביאורו שמא מחמת רגילותו וחוסר תשומת לב, יגיע לעשיית עבירה.

[4] לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (ד,א): "דע שזה שאמרו אין גוזרין גזרה לגזרה הוא כגון שיגזור בית דין איזה גזירה באיזה זמן, ויחזור אח"כ ויגזור גזרה לאותה הגזרה, זהו שאין עושין. אבל אם היו שתי הגזרות בעת אחת מותר, וזהו שעושין תמיד, וזהו ענין אמרם כולה חדא גזרתא היא, כלומר שמי שגזר גזרה זו ראה שלא תתקיים גזרה זו אלא בגזרה אחרת שתחזק אותה ותסמכנה, ולפיכך גזר השתים ביחד".

לשון הרמב"ם: "אסור להעלות העוף עם הגבינה... גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה". וביאורו, אם נתיר לו להעלות את העוף עם הגבינה על השולחן ביחד, גזירה שמא יאכל מהעוף והגבינה יחדיו. והקשה הלח"מ, שבתלמוד חולין (קד,א) נאמר: "אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה, אתי לאסוקי בשר וגבינה, ומיכל בשר בחלב דאורייתא". כלומר אם נתיר להעלות עוף וגבינה, שמא יעלה בשר וגבינה, ושמא יאכלם ביחד, ואיסור אכילת בשר בהמה בחלב הוא מהתורה. בתלמוד נזכר שהחשש שמא יאכל בשר בחלב יחדיו, ומדוע הרמב"ם כתב שהחשש הוא שמא יאכל עוף וגבינה יחדיו! ויש לתרץ, שהרמב"ם קיצר בדבריו, שמאחר שהזכיר איסור העלאת עוף וגבינה יחדיו, כתב שיש לחשוש שמא יאכלם יחדיו, ואילו התלמוד האריך וכתב, שחששו חכמים, שבתחילה יתירו אכילת עוף וחלב יחדיו, ואח"כ יתירו אכילת בשר וחלב יחדיו. וכפי שכתבנו שהכל גזירה אחת, ואם לא נאסור להעלות את העוף והגבינה יחדיו, לבסוף יגיעו לעבור על איסור התורה.

[5] לשון הרמב"ם: "מפני הרגל עבירה", וביאורו שמא מחמת רגילותו וחוסר תשומת לב, יגיע לעשיית עבירה.

[6] ההיכר שעשאה בצורת משולש או כעכין קטנים כעיני השור, נזכר בתלמוד פסחים (לו,א). וההיכר שהוציא מהפת חתיכות בשר או גבינה, נזכר בביאור הרב יוחאי מקבילי.

וכתב מהר"י קאפח (הערה כז): "וכך נהגו בתימן, שהכעכין יש שעשאום בשמן ויש שעשאום בחמאה, ואע"פ שניכרות בריחן בכל אופן לא אכל אדם שום כעך בלי שישאל אם חלבי הוא. ואף שפירשו הראשונים כעין תורא, או עגולים קטנים כעיני השור, או משולשים כמו ראש תור, מכל מקום לא נהגו לעשות משולשין. ונהגו הקצבים בעיר צנעא לאפות ביום ששי ריאות בדפני התנור, ואח"כ מכניסים לתנור את ההטמנה ולמחרת ביום השבת מוציאין אותן כשהן פריכות מעודנות בטעמן, לא הקפידו חכמים על כך, כיון שכאשר יאפו לחם בדפני התנור אחר השבת הרי הוא עובר הסק גדול וניתר. ויש שהיו אומרים שלא הקפידו מפני שאין בריאה שומן, ולא אסרו חז"ל אלא אליה וכעין אליה. ואם שניהם כאחד טובים".

והרדב"ז כתב, שכל אדם יכול לעשות לעצמו שינוי בצורת הפת, צורה לבשרי וצורה לחלבי. והעיר עליו מהר"י קאפח (הערה כז): "ונראה לי שאין זה נכון, שאם הוא לא יטעה עלול להיות מכשול לאחרים, ודברי חז"ל כעין תורא הוא סימן העשוי לכל אדם בכל העיר, או אף בכל אותה הארץ, כפי שהיה בכעכין בתימן, וכפי שהעירותי לעיל".

[7] כשהפת בשרית.

[8] כשהפת חלבית.

[9] סוף ההלכה, שמותר לאפות עוגיות חלביות או בשריות, הוא מהרב צדוק.

[10] להלן (טו,י).

[11] ההסבר שכתבנו, מדוע אין ההלכה שלפנינו סותרת את ההלכה להלן (טו,לג), הוא על פי הרי"ף חולין (לב,ב מדפיו), הובא ברמב"ם לעם.

והרדב"ז כתב, הסיבה שאסרנו לאכול את הפת בחלב, למרות שריחא לאו מילתא הוא, משום שהתנורים שלהם היו צרים והבשר מפוטם ובכזה מקרה ריחא מילתא היא. והעיר עליו מהר"י קאפח (הערה כח): "ואחר הסליחה רבה, נדמה לנו בעניותנו שגם דבריו אינם ברורים בהבנת דברי רבנו, שהחילוקים הללו בסוגי התנורים רחבים וצרים אמנם אמרום התוס' שם (פסחים עו,ב) ד"ה אסרה, אך אין להם זכר בדברי רבנו. שאם כדבריו היה אסור לאכול את הפת לגמרי כדלעיל הל' כב [=טש את פני התנור באליה, ואפה את הפת, הפת אסורה]. אלא הנראה בדעת הרי"ף ורבנו דריחא לאו מילתא היא, והכא חומרא בעלמא משום לך לך אמרין נזירא, כיון שאין כאן שום הפסד, שהרי יכול לאכול אותה פת עם בשר או בשאר סוגי לפתן. ודומה למש"כ לקמן פט"ו הל' י שהחמירו בפירות שביעית לפי שאין אותה התערובת אסורה ע"ש [=פירות שביעית שנתערבו בפירות חולין, יאכל את התערובת בקדושת שביעית]. משא"כ כשעלול להיות אסור פס"ר שמותר וכדלקמן פט"ו הל' ל' [=צלה בשר שחוטה עם בשר נבילה, מותר לאכול הבשר הכשר, שהריח אינו אוסר], ושם כת"ר בפירוש שאין הריח אוסר ואין אוסר אלא טעמו של אסור ע"ש. גם למציאות שבימינו כלומר תנורי חשמל בני תא אחד שאופים בהם פעמים חלב וגבנה ופעמים בשר [=יתבאר בדברי מהר"י קאפח שם]. ועיין או"ש בפ"ח קרבן פסח הל' יד ויובא שם בהרחבה".

והלח"מ הוסיף, שאין להקשות על פסק הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שכתב שהריח אינו אוסר, מההלכה בהלכות תרומות (טו,יג): "הרודה פת חמה, ונתנה על פי חבית של יין תרומה – אם הייתה הפת חיטים, הרי זו מותרת; ופת של שעורים אסורה, מפני שהשעורים שואבות". משום ששאיבת השעורים היא יותר מסתם ריח שהתערב, ולפיכך הם אסורות. וכתב מהר"י קאפח (הערה כח) על דבריו: "והחוש מוכיח כן, שהן כלומר ככרות לחם השעורים, קולטות כעין זיעה ומתלחלחות ממש, וכל דברי חז"ל אמת הן".