כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ט,כו-כח:
מי שאכל גבינה או חלב תחילה – מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח
ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. ובמה יקנח פיו – בפת או בפירות, שלועסן
ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את הפה – חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו
מקנחין יפה.
במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל
הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.
מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף – לא יאכל אחריו חלב
עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות: מפני הבשר של בין
השיניים, שאינו סר בקינוח.
לשון ההלכות מבואר:
[כו] מי שאכל גבינה או חלב תחילה - מותר לו לאכול אחריהם בשר מיד. אולם
הוא צריך לעשות שתי פעולות לפני אכילת הבשר, כדי לנקות את החלב שאכל בתחילה: א- לשטוף
את ידיו[1] שלא יישאר עליהם שיירי חלב או גבינה. ב- לקנח את פיו בין הגבינה ובין
הבשר. ובמה יקנח את פיו? בפת או בפירות; על ידי שילעס אותם ויבלע אותם או יפלוט
אותם. ובכל סוגי המאכלים אפשר לקנח את הפה על ידי לעיסתם - חוץ מתמרים או קמח או
ירקות [=עלים], מפני ששלוש מאכלים אלו, אף אם ילעס אותם, הם אינם מקנחים את הפה יפה.
[כז] מה שהצרכנו בהלכה הקודמת, שטיפת ידים
וקינוח הפה, בין אכילת חלב לבשר, כשרוצה לאכול בשר בהמה או חיה, אחרי אכילת הגבינה
או החלב; אבל אם רוצה לאכול בשר עוף אחרי אכילת הגבינה או החלב, אינו צריך לא
קינוח הפה ולא נטילת ידיים. ולדעת מהר"י קאפח, הרוצה לאכול בשר חיה אחרי
אכילת גבינה או חלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים, ודין בשר חיה כדין
בשר עוף, לפי שאכילת בשר החיה או העוף בחלב, אסורה רק מדברי חכמים, וכפי שנתבאר
בהערה[2].
[כח] מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה
בין בשר עוף - לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהם כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו
שש שעות[3]: מפני שאחרי אכילת בשר נשאר בין השיניים שיירי חתיכות של בשר, שאין
אפשרות לנקות אותם על ידי קינוח[4], ולפיכך צריך להמתין שש שעות כדי ששיירי חתיכות
הבשר האלו ייפסדו וימאסו, ולא ייחשבו עוד כבשר[5].
הערות:
[1] בהלכה שלפנינו הרמב"ם הצריך להדיח את ידיו בין אכילת
חלב לבשר, ובהלכה הבאה
הרמב"ם הצריך נטילת ידים ביניהם. ובתלמוד חולין (קד,ב) הובא, שרב יצחק
בריה דרב משרשיא הזדמן לבית רב אשי, ולא נטל את ידיו בין אכילת חלב לבשר, ורק בדק
שאין על ידיו שיירי חלב. וממעשה זה אנו למדים, שאין כאן חובת נטילת ידים, בכלי,
ובכח נותן, ושאר תנאי נטילת ידים, והעיקר הוא השטיפה והנקיון של הידים.
[2] לדעת מהר"י קאפח (הערה ד, והערה לג), מה שהזכיר
הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה",
הוא שריד ממהדורה ראשונה, שבה הרמב"ם סבר שאיסור אכילת בשר חיה בחלב הוא
מהתורה, אולם לאחר שהרמב"ם חזר בו מכך, וסבר שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה,
וכפי שביארנו במאמר "בְּשַׂר חַיָּה בְּחָלָב, האם אסור מהתורה, הרמב"ם
שינה את דעתו פעמיים", ממילא דין בשר חיה שווה לבשר עוף, ומותר לאכול בשר חיה
אחרי אכילת גבינה או חלב, ללא קינוח הפה וללא נטילת ידיים.
ולעומת זאת, כתב הכס"מ בשם
הר"ן, אף שהרמב"ם פסק שבשר חיה בחלב אינו אסור מהתורה, הוא כתב
בהלכה שלפנינו להשוות את דין בשר החיה לבשר הבהמה לגבי זה שאם אכל גבינה ורצה
לאכול בשר בהמה או חיה צריך נטילת ידים וקינוח הפה, משום שבשר החיה דומה לבשר הבהמה
ויבואו בני אדם להחליף ביניהם. ומהר"ח כסאר והרב צדוק כתבו כדברי
הכס"מ.
[3] בזמנם היו רגילים לאכול שתי ארוחות ביום, ארוחה ראשונה בשעה רביעית
(שעה 10.00), וארוחה שנייה בשעה עשירית (שעה 16.00), ובין הארוחות היו כשש שעות
(ביאור הרב יוחאי מקבילי).
[4] בניגוד למאכלי חלב שמועיל להם הקינוח, כמו שנתבאר בהלכה כו.
[5] כתב מהר"ח כסאר, שאפילו מי
שאין לו שיניים, צריך להמתין שיעור זמן זה.
כתב מהר"י קאפח (הערה לד): "עוד כתב הטור (יו"ד סי' פט), דלדברי רבנו
לאחר ששהה כשעור מותר אף שנשאר בשר בין השנים ע"ש. והקשו המפרשים א"כ
מאי בעי בגמ' בשר שלבין השנים מהו, כיון דכל האסור הוא משום בשר שלבין השנים, ואם
הבעיא לאחר השהיה, א"כ מה הבשר עודנו בין שניהם דמשני לאסור, ונדחקו בכך[=הטור
כתב בדעת הרמב"ם, שאם שהה שש שעות אחר אכילת הבשר, אף שנשאר לו בשר בין
השיניים מותר. והנה בתלמוד חולין (קה,א) הקשו, כיצד מותר לאכול חלב אחרי בשר, והרי
נשאר לו בשר בין השיניים, ותירצו, אין להתחשב בבשר זה, וכלשון הפסוק, הבשר עודנו
בין שיניהם. "אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי
עליה: הבשר עודנו בין שיניהם". לפי דברי הטור בדעת הרמב"ם, התלמוד עוסק
בבשר שנשאר בין השיניים אחרי שהיית שש שעות, והשאלה הנשאלת, כיצד הוא מותר, ומה
כוונת התלמוד בתירוץ שאין להתחשב בבשר זה]. [=מכאן דברי מהר"י קאפח] ולי נראה
דלדעת רבנו לאחר השהיה בעי אי חשיב כנתעכל כיון שמסריח או לא, והשיבו הבשר עודנו
וכו', כלומר בעודו בשר כשהוא בין השנים צריך להסירו, אבל לאחר השהיה שאינו בשר
שכבר נסרח אין צריך להסירו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה