כתב הרמב"ם
בהלכות מאכלות אסורות ט,כו-כח:
מי שאכל גבינה או חלב
תחילה – מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין
הבשר. ובמה יקנח פיו – בפת או בפירות, שלועסן ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את
הפה – חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה.
במה דברים אמורים,
בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא
קינוח הפה ולא נטילת ידיים.
מי שאכל בשר בתחילה,
בין בשר בהמה בין בשר עוף – לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה
אחרת, והוא כמו שש שעות: מפני הבשר של בין השיניים, שאינו סר בקינוח.
לשון ההלכות מבואר:
[כו] מי שאכל גבינה
או חלב תחילה - מותר לו לאכול אחריהם בשר מיד. אולם הוא צריך לעשות שתי פעולות
לפני אכילת הבשר, כדי לנקות את החלב שאכל בתחילה: א- לשטוף את ידיו [=ליטול ידים
בכלי][1] שלא
יישאר עליהם שיירי חלב או גבינה. ב- לקנח את פיו בין הגבינה ובין הבשר. ובמה יקנח את
פיו? בפת או בפירות; על ידי שילעס אותם ויבלע אותם או יפלוט אותם. ובכל סוגי
המאכלים אפשר לקנח את הפה על ידי לעיסתם - חוץ מתמרים או קמח או ירקות [=עלים], מפני
ששלוש מאכלים אלו, אף אם ילעס אותם, הם אינם מקנחים את הפה יפה.
[כז] מה שהצרכנו בהלכה הקודמת, שטיפת ידים
וקינוח הפה, בין אכילת חלב לבשר, כשרוצה לאכול בשר בהמה או חיה, אחרי אכילת הגבינה
או החלב; אבל אם רוצה לאכול בשר עוף אחרי אכילת הגבינה או החלב, אינו צריך לא
קינוח הפה ולא נטילת ידיים. ולדעת מהר"י קאפח, הרוצה לאכול בשר חיה אחרי
אכילת גבינה או חלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים, ודין בשר חיה כדין
בשר עוף, לפי שאכילת בשר החיה או העוף בחלב, אסורה רק מדברי חכמים, וכפי שנתבאר
בהערה, וכך נראה עיקר כשיטת מהר"י קאפח[2].
[כח] מי שאכל בשר
בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף - לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהם כדי שיעור
סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות[3]: מפני
שאחרי אכילת בשר נשאר בין השיניים שיירי חתיכות של בשר, שאין אפשרות לנקות אותם על
ידי קינוח[4], ולפיכך
צריך להמתין שש שעות כדי ששיירי חתיכות הבשר האלו ייפסדו וימאסו, ולא ייחשבו עוד
כבשר[5].
[1] בהלכה שלפנינו (מאכלות אסורות ט,כו)
הרמב"ם הצריך להדיח את ידיו בין אכילת חלב לבשר, וכלשונו: "וצריך
שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר", ובהלכה הבאה (מאכלות אסורות ט,כז)
הרמב"ם הצריך נטילת ידים ביניהם, וכלשונו: "אם אכל בשר עוף אחר
שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידים", היוצא
מכך, אם אכל בשר בהמה אחר גבינה או חלב צריך נטילת ידים.
הביטוי מדיח, נזכר בתלמוד
חולין (קד,ב) במחלוקת בית שמאי ובית הלל: "תניא, בית שמאי אומרים: [בין גבינה
לבשר] מקנח, ובית הלל אומרים: מדיח". אולם לפני כן נזכר שם בסוגיה:
"עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים
ובלא קינוח הפה", היוצא מכך, יש חובת נטילת ידים בין גבינה לבשר. וכן בהמשך
הסוגיה בחולין (קה,ב) נאמר: "אמצעיים רשות, אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין
תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה – חובה [בין אכילת גבינה לתבשיל בשר יש חובה
ליטול מים אמצעיים]". ובכל הסוגיה הושוו כל הנטילות, ואין ביניהם הפרש
אלא מה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,טז): "מים ראשונים - צריך שיגביה
ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים - צריך
שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים, ניטלים בין על
גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע. מים ראשונים, בין
בחמי האור בין בצונן. אחרונים, אין ניטלין בחמין - והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת
בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן; אבל אם היו פושרין,
נוטלין מהן באחרונה". כיון שכן, יש חובה ליטול מים אמצעים בין גבינה
לבשר בכלי.
כי תקנת חכמים למים ראשונים או מים
אמצעים או מים אחרונים היא זהה, ובכולם הצריכו חכמים שיטול מתוך כלי, ובכח נותן,
ויתן על ידיו רביעית. וראה עוד בהלכות ברכות (ו,ב): "ומים אחרונים – אין
מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה", היוצא מכך, פשוט וברור שנוטל כראוי
ברביעית ובכח נותן, ועל כזו נטילה שייך לדון האם יברך או לא יברך, אבל אם מערה על
ידיו כמות מועטת של מים ולא בכח נותן, מה צריך לבאר שאינו מברך על כך והרי אין כאן
נטילה. וכך היא שיטת שלטי הגיבורים (על הרי"ף ברכות מ,ב אות ב), וכך
נהג הגר"א (מעשה רב סי' פד).
ואין לדחות זאת ממה שנזכר
בתלמוד חולין (קד,ב), רב יצחק בריה דרב משרשיא הזדמן לבית רב אשי, ולא נטל את ידיו
בין אכילת חלב לבשר, ורק בדק שאין על ידיו שיירי חלב. ונלמד ממעשה זה שאין חובת
נטילת ידים, בכלי, ובכח נותן, ושאר תנאי נטילת ידים, והעיקר הוא השטיפה והנקיון של
הידים. כי הרמב"ם לא פסק כמעשה רב יצחק בריה דרב משרשיא, אלא כתב
בהלכה כז: "במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל
הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים". היוצא מכך,
בבשר עוף אין צריך נטילת ידים, אבל בבשר בהמה צריך נטילת ידים, וכדברי רב נחמן,
אבל בין תבשיל לגבינה – חובה.
וראה עוד בהלכות תפילה (ד,ב) שם כתב
הרמב"ם רוחץ ידים לפני התפילה, ובהלכות ברכות (ו,ב) נתבאר שהכוונה נטילת ידים
בכלי. וכן לפנינו מדיח את ידיו ביאורו נוטל את ידיו בכלי.
ולעומת זאת, במשנ"ב (קפא ס"ק כא)
הכריע כדעות החולקות על שיטה זו, וזה לשונו: "כתבו האחרונים שכל מיני מים
הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו
משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא
כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת".
כאן ראוי לבאר, לעיל כתבנו, הביטוי
מדיח, נזכר בתלמוד חולין (קד,ב) במחלוקת בית שמאי ובית הלל: "תניא, בית
שמאי אומרים: [בין גבינה לבשר] מקנח, ובית הלל אומרים: מדיח". והנה,
הרמב"ם מפרש מדיח את ידיו, כלומר נוטל את ידיו (כס"מ). ואילו רש"י
שם בסוגיה מפרש, מדיח את פיו, כלומר שנחלקו בית שמאי ובית הלל, איזה קינוח צריך
לעשות לפיו, האם רק קינוח בפת וכדו', או שצריך בנוסף לכך גם לקנח את פיו במים,
ובמסקנת הסוגיה שם, לא נחלקו בית הלל ובית שמאי, ולפי כולם צריך להדיח את פיו גם
בפת וכדו', וגם במים. וכך פסק השו"ע (יו"ד פט,ב): "אכל
גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה
נדבק בהם. ואם היה בלילה, שאינו יכול
לעיין אותם היטב, צריך לרחצם. וצריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא
שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקימחא ותמרי וירקא, לפי
שהם נדבקים בחניכים (פי' מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים) ואין מקנחים יפה. ואחר
כך ידיח פיו במים או ביין...".
וראה רדב"ז שהקשה על פירוש
הרמב"ם (מאכלות אסורות ט,כו): "ואכתי קשה דהך
ברייתא משמע דאיירי בהדחת הפה [כדברי רש"י] דאמרינן עלה מאי מקנח ומאי מדיח אילימא
ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח, ואי הדחת
הידים היכי הוה מצי למימר הכי, מאי מהני הדחת הידים למה שהוא דבק בפה ובשינים.
הילכך סברת רבינו שלא הזכיר הדחת הפה צ"ע [מה שכתב הרמב"ם שמדיח את
ידיו, ולא הזכיר שמדיח את פיו, אינו מובן, כי כיצד יתכן שלב"ה די בנטילת
ידים, מה יועיל הדבר לגבינה שנדבקה לחניכיים שבפיו]". (ע"כ רדב"ז) ויש
לתרץ, שבתחילת הסוגיה סבר התלמוד, שאכן לב"ש יש לקנח את הפה בפת,
ולב"ה ידיח את ידיו, כלומר יטול את ידיו, ואכן את פיו די אם יקנח עם רוק
וכדו'. וגם על ביאור זה כתב התלמוד, שהוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, כי
נטילת ידים בלבד ללא קינוח הפה, היא קולא לעומת הצורך לקנח את הפה בפת.
וראה ר"ן שהקשה על פירוש רש"י (ר"ן על
הרי"ף חולין לז,ב ד"ה ובה"א מדיח): "פרש"י ז"ל הדחת
הפה, ולפי זה כיון דמסקינן דתרוייהו בעינן צריכין קנוח פה והדחת פה ונטילת ידים.
ואינו נראה, דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונטילת ידים (בתחילת הסוגיה חולין קד,ב)
הוה לן למימר קנוח פה והדחת פה ונטילת ידים, לפיכך נראה דמדיח היינו נטילת ידים,
וב"ש איירו בהכשר פה, וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרוייהו בעינן".
היוצא מדברי הר"ן, העיקר כביאור הרמב"ם, ואין בסוגיית התלמוד
מקור שצריך לבצע שלש פעולות, קינוח הפה, הדחת הפה, ונטילת ידים. אלא אם אכל גבינה
ורוצה לאכול לאחר מכן בשר בהמה, מספיק לבצע שתי פעולות, קינוח הפה, ונטילת ידים.
[2] לדעת מהר"י קאפח (הערה ד,
והערה לג), מה שהזכיר הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "במה דברים אמורים, בבשר
בהמה או חיה", הוא שריד ממהדורה ראשונה, שבה הרמב"ם סבר שאיסור
אכילת בשר חיה בחלב הוא מהתורה, אולם לאחר שהרמב"ם חזר בו מכך, וסבר שרק בשר
בהמה בחלב אסור מהתורה, וכפי שביארנו לעיל בהערה ט, ממילא דין בשר חיה שווה לבשר עוף, ומותר לאכול
בשר חיה אחרי אכילת גבינה או חלב, ללא קינוח הפה וללא נטילת ידיים. וכך היא
שיטת הר"ן עצמו, כפי שכתב על הרי"ף חולין (לז,א-ב מדפי הרי"ף ד"ה
הא קא חזינא): "ודאמרינן לקמן (חולין קד,ב) אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו
בשר בהמה דסתם בשר הכי משמע, והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא הדין
לחיה וגבינה, כיון דקי"ל כרבי עקיבא דאמר (דף קיג א) חיה ועוף אינם מן התורה
והא דנקט אגרא עוף משום דמודה ביה רבי יוסי לרבי עקיבא אבל לדידן דקי"ל כרבי
עקיבא הוא הדין לחיה". וכך נראה עיקר.
ולעומת זאת, כתב הכס"מ בשם
הר"ן [בדעת הרמב"ם], אף שהרמב"ם פסק שבשר חיה בחלב אינו אסור
מהתורה, הוא כתב בהלכה שלפנינו להשוות את דין בשר החיה לבשר הבהמה לגבי זה שאם אכל
גבינה ורצה לאכול בשר בהמה או חיה צריך נטילת ידים וקינוח הפה, משום שבשר החיה
דומה לבשר הבהמה ויבואו בני אדם להחליף ביניהם [כך כתב הר"ן בדעת
הרמב"ם, אבל הר"ן עצמו סובר שיש להשוות בשר חיה לעוף, כפי שכתבנו לעיל].
ומהר"ח כסאר והרב צדוק כתבו כדברי הכס"מ.
[3] בזמנם היו רגילים לאכול שתי ארוחות
ביום, ארוחה ראשונה בשעה רביעית (שעה 10.00), וארוחה שנייה בשעה עשירית (שעה
16.00), ובין הארוחות היו כשש שעות (ביאור הרב יוחאי מקבילי).
[4] בניגוד למאכלי חלב שמועיל להם הקינוח,
כמו שנתבאר בהלכה כו.
[5] כתב מהר"ח כסאר, שאפילו מי שאין לו שיניים, צריך להמתין שיעור זמן זה.
כתב מהר"י קאפח (הערה לד): "עוד
כתב הטור (יו"ד סי' פט), דלדברי רבנו לאחר ששהה כשעור מותר אף שנשאר בשר בין
השנים ע"ש. והקשו המפרשים א"כ מאי בעי בגמ' בשר שלבין השנים מהו, כיון
דכל האסור הוא משום בשר שלבין השנים, ואם הבעיא לאחר השהיה, א"כ מה הבשר
עודנו בין שניהם דמשני לאסור, ונדחקו בכך [=הטור כתב בדעת הרמב"ם, שאם שהה שש
שעות אחר אכילת הבשר, אף שנשאר לו בשר בין השיניים מותר. והנה בתלמוד חולין (קה,א)
הקשו, כיצד מותר לאכול חלב אחרי בשר, והרי נשאר לו בשר בין השיניים, ותירצו, אין
להתחשב בבשר זה, וכלשון הפסוק, הבשר עודנו בין שיניהם. "אמר ליה רב אחא בר
יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם". לפי
דברי הטור בדעת הרמב"ם, התלמוד עוסק בבשר שנשאר בין השיניים אחרי שהיית שש
שעות, והשאלה הנשאלת, כיצד הוא מותר, ומה כוונת התלמוד בתירוץ שאין להתחשב בבשר
זה]. [=מכאן דברי מהר"י קאפח] ולי נראה דלדעת רבנו לאחר השהיה בעי אי חשיב
כנתעכל כיון שמסריח או לא, והשיבו הבשר עודנו וכו', כלומר בעודו בשר כשהוא בין
השנים צריך להסירו, אבל לאחר השהיה שאינו בשר שכבר נסרח אין צריך להסירו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה