כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ט,כג-כה:
קערה שאכלו בה בשר, ובישלו בה דגים –
אותן הדגים, מותר לאוכלן בכותח. סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא
בו מדברים חריפין – אסור לאוכלן בכותח; אבל אם חתך בה קישות או אבטיח – גורד מקום
החתך, ואוכל השאר בחלב.
אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך –
מפני ששואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב; אבל מניח כד החומץ בצד
כד הכמך, שאין החומץ שואב ממנו.
לשון ההלכות מבואר:
[כג] כלי שאכלו בו בשר חם, או בישלו בו
בשר חם[1], ונבלע מטעם הבשר בכלי, והדיחוהו [=ניקו את הכלי מהבשר שעל פניו], ולאחר
מכן בישלו בו דגים – מותר לאכול את אותם הדגים עם חלב. אף על פי שנבלע מטעם הבשר
בכלי, ובבישול הדגים בתוכו נפלט טעם הבשר לתוך הדגים, הדבר מותר, מפני שהוא בכמות
מועטת שאין בה כדי לאסור אכילתם עם חלב. ובלשון חכמים: "נותן טעם בן נותן טעם
של היתר, מותר". שהרי הבשר נתן טעם בכלי, והכלי נתן טעם בדגים, ומאחר והוא של
היתר, מותר[2]. ומטעם זה, כוסות חלביים ששותים בהם חלב חם, מותר לשתות בהם תה
בארוחת בשר, שהחלב נתן טעם של היתר בכוס, והכוס במים, וזה עדיין נותן טעם בן נותן טעם
שמותר[3].
[כד] סכין שחתך בה בשר
צלי ונשאר על פניה משמנונית הבשר[4], שחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו משאר מאכלים
חריפים - אסור לאוכלם בחלב, משום שהחריפות מבליעה את שמנונית הבשר בכל הירק; אבל
אם חתך בסכין קישות[5] או אבטיח [=ירקות שאינם חריפים] - גורד את מקום החתך, ואוכל
את השאר בחלב, משום ששמנונית הבשר אינה מתפשטת בכל הירק, והיא נמצאת רק במקום
החיתוך[6].
[כה] אסור להניח כד של מלח בצמידות לכד
של כמך [=כותח, מטבל העשוי מלחם חלב ומלח], כשדפנותיהם צמודות זו לזו - מפני שטבע
המלח לשאוב ממה שסמוך אליו, וכד המלח שואב דרך דופן הכלי, מכד הכמך שיש בו חלב
הצמוד אליו[7], וכשימלח את הבשר במלח זה ויבשלנו, נמצא מבשל את הבשר במלח זה שיש
בו טעם החלב; אבל מותר להניח כד חומץ בצמידות לכד של כמך, מפני שאין החומץ שואב מהכמך
שבצמידות אליו.
הערות:
[1] או בישלו בו בשר חם, הוספנו על פי הרדב"ז.
[2] כתב הב"י (יו"ד סי' צה): "כתב רבינו
ירוחם (נט"ו אות כח קלז:) תבשיל שנתבשל בקדרת בשר מותר לאכול גבינה אחריו
אפילו בלא קינוח ואם אינה בת יומא מותר לאכול אותו תבשיל עם גבינה עכ"ל. [=דברי
הב"י] ואין דבריו נכונים אלא אפילו היא בת יומא מותר לאכלו עם גבינה
דהוה נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר. וכתב עוד (שם קלז ע"ד) ירקות וקטניות
שנתבשלו בקדרה חולבת אפילו היא בת יומא מותר לאכלו בתבשיל של בשר ונראה דוקא
בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר עכ"ל. [=דברי
הב"י] ואין דבריו נראים אלא לכתחלה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה
לאכול עם בשר. כן נראה לי". והעיר מהר"י קאפח (הערה כט) על
דבריו: "וכן הורו חכמי תימן ב'כבאנה' שנתבשלה בשמן בכלי בשרי נקי, ולהיפך".
כתב הרדב"ז: "ולא התירו נותן טעם בר נותן טעם אלא בבשר וחלב לפי שכל אחד
מותר בפני עצמו, אבל לא בשאר איסורין [=נותן טעם בן נותן טעם באיסורים, אסור]".
כתב הב"י (יו"ד סי' צה): "כתב הר"ן (חולין מא.
דיבור הראשון) דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב דכיון דטעם
שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר, אבל במידי דאיסורא כל
היכא דאיכא טעמו כלל אוסר עד סוף כל העולם עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה
(ח"א סי' תקי"ו), ונראה שדעת כל הפוסקים שוה לזה".
וכשם שנותן טעם בן נותן טעם מותר בכלי
שבישלו בו, כך הוא מותר בשפוד, ואם צלו דגים בשפוד בשרי מותר לאוכלם בחלב. לשון
הרדב"ז: "הדברים קל וחומר, אם הקערה שהיא בלועה מהבשר על ידי משקה
ומבליע בדגים על ידי משקה מותר, כל שכן בשפוד שאין שם משקה שהאור שואב ומכלה הכל
שהוא מותר, כיון דאיכא תרי נותני טעם". לשון הב"י (יו"ד סי'
צה): "ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרשב"א והר"ן ואבי העזרי
וזקנו ור"י אין מחלקין בין נצלו לנתבשלו דבכל גוונא שרי, וגם מדברי רש"י
משמע כן, הכי נקטינן".
[3] סוף ההלכה, מהרב צדוק.
[4] לשון הרמב"ם: "סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון
וכיוצא בו מדברים חריפין – אסור לאוכלן בכותח".
וכתב מהר"י קאפח (הערה ל): "בחולין דף קיא ב, אמר חזקיה משום אביי, הלכתא צנון
שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל
קישות גריר לבי פסקיה ואכיל. והנה בגמ' לא נזכר סכין של צלי דוקא אלא בשר סתם,
ונראה דרבנו סבור דלעולם דוחקא וחריפותא אינם מבליעים ולא מפליטים כלים, ולפיכך
הוסיף בשר צלי שדרך להיות עליו הרבה שומן בעין. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר,
הא דאיתא בביצה טז א א"ר יצחק שמנונית שעל גבי הסבין גוררו וסומך עליו משום
ערובי תבשילין, וכת"ר בפ"ו יו"ט הל' ד, אפלו שמנונית שעל גבי
סכין שחותכין בה הצלי גורדו אם יש בו כזית וכו', הרי דלרבנו סכין שחותכין בו
הצלי רגילות היא שיהא עליו שמנונית עבה בעין, שהרי אפשר לגרד מעליו כזית, ולפיכך
מה שהצנון נאסר הוא שמחמת חריפותו בולע שומן שבעין, מה שאין כן דבר שאינו חריף הוא
רק מקנח משומן שעל גבי סכין, ולפיכך רק גורד ממקום החתך. ובנדפס שלא הבינו את
ההדגשה של רבנו דדוקא סכין של צלי, הוסיפו אבל אם התך בה בשר וחזר וחתך בה קישות
וליתה בכ"י".
והרב צדוק כתב: "סכין שחתך בה בשר צלי חם, או בשר מבושל חם מאד, כך שנבלע בה
ונמרח על פניה שומן, ושומן זה חוזר ונפלט בחיתוך דברים חריפים כצנון ובצלים, אבל
דברים שאינם חריפים די בגרידת או קילוף מקום החיתוך שמא שומן נתקנח על פניהם, אבל
אם לא חתכו בהם בשר חם שאינם בלועים, והם רחוצים ונקיים, בדיעבד אין חשש אפילו
חתכו בהם דברים חריפים".
[5] פרי אדמה מאורך דומה למלפפון גדול (ביאור הרב יוחאי מקבילי).
[6] דין סכין שהשתמש בה באיסור, להשתמש בה בהיתר, נתבאר לעיל (ו,כ) אם
שחט בה, לעיל (ז,יז) אם חתך בה חלבים, ולהלן (יז,ז-ח) אם היא של גוים. ודין סכין
שהשתמש בה בבשר, להשתמש בה בחלב, נתבאר בהלכה שלפנינו.
[7] כתב מהר"י קאפח (הערה לא):
"בחולין דף קיב א, מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא, א"ל אסיר. דחלא
מאי, א"ל שרי. ומאי שנא, מלחא מישב שייב חלא לא שייב. זוהי גירסת רבנו בגמ',
וכמו שכתב הר"ן בשם רבנו חננאל. וזה לשונו, ורבנו חננאל פירש, מהו לאנוחי כדא
דמלחא גבי כדא דכמכא, בסמוך ממש, מי שייבא ליה מלחא לכותחא או לא, וא"ל אסיר
דודאי מלחא משאב שאיב, דחלא מאי, כלומר מי חיישינן דשאיב וא"ל שרי, ע"כ.
וזה לפי הכלל דלעיל דמליח כרותח היינו שואב כרותח, ואין בו ענין של חמום, מה שאין
כן חלא צמית ולא שאיב, וכדלעיל פ"ו הל' ז והל' יב. וכיון שאסרנו את המלח שהוא
רק נספח לרותח, כל שכן רותח עצמו, ומכאן שאסור להניח קדרה חולבת וקדרה של בשר
רותחות צמודות זו לזו ודפנותיהן נוגעין אף על פי שאין שום חשש גלישה ונפילה,
כגון שהן מכוסות והמתבשל בהן גוש. וקדמונינו בתימן היו נזהרין בכך, וכשהיו מכניסין
את החמין לתנור להטמנה לצורך שבת, נזהרו שלא יגעו קדרה חולבת בקדרה של בשר, כגון
כבאנה עם חמאה, והריס עם בשר. על בסיס נוסחת רבנו והגאונים. ואין חילוק בין קדרה
של חרש לסיר של מתכת, כיון דקימא לן דמתכת בולע אלא שפולט על ידי הגעלה, אבל מבלע
מיהא בלע".
והרב צדוק כתב: "אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך, חלב. והיינו כפי שכתב
הרדב"ז, שמהטעם שכתב רבינו נראה שאין האיסור אלא בכלי חרס שאפשר שישאבו זה
מזה דרך דפנותיהם, אבל לא בכלים אחרים כמתכות וזכוכית שאין עשוים לשאוב בצונן
בתוכם וכל שכן דרך חיצוניותם. ורק בתנור רותחין יש לחשוש לכתחלה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה