הלכות חנוכה

הדלקת חנוכה כשאינו בבית

שאלה: יש לנו ארוע משפחתי בחנוכה לשם כל אנחנו צריכים לנסוע ובזמן ההדלקה לא נהיה בבית האם צריך לדאוג שיהיו לנו נרות דלוקים ? למשל על ידי אחד השכנים או שאנחנו פטורים מכל מחוייבות כל שהיא והאם כדאי לעשות כן או שמצוות חנוכה חשובה יותר מארוע משפחתי.

תשובה: השאלה ששאלת היא מחלוקת בין מו"ר הרב יוסף קאפח, לבין מו"ר הרב רצון ערוסי.

לפי הרב קאפח ימנה שליח שידליק עליו בביתו, ואילו לפי הרב ערוסי ידליק בבית שבו נמצא, כגון באולם אירועים, או במסעדה או בעבודה.

בזמן חז"ל והרמב"ם נהגו כולם כרב קאפח, וביתו של האדם הוא העיקר, אולם בזמנינו שבני אדם ניידים, הרבה עושים כמו הרב ערוסי.

לסיכום, אם יש מישהו שנשאר בבית, ידליק הוא על כולם, ואם כל בני הבית נסעו לאירוע, ישתדלו להגיע בזמן הדלקת נרות למקום האירוע וידליקו שם.

אם ישן במקום שבו מתארח, לפי כולם ידליק במקום שבו מתארח וישן.

הדלקה בבניין גבוה

שאלה: האם ניתן להדליק נר חנוכה בחלון דירה הגבוהה מעל 20 אמה ומה הדין כשהבניין הגבוה בודד בסביבה?

תשובה: מי שגר בקומה גבוהה, ידליק נרות חנוכה בחלון ביתו, ויהיה פרסום נס לעוברים ושבים הרבים שברחוב, או לאלו שגרים בקומות גבוהות ממולו. וכך ראוי יותר מאשר שידליק בפתח חדר המדרגות, שהרי אינו פתח ביתו. וכך פסק בפניני הלכה (זמנים יג,ג).

הלכות ספירת העומר

שכח ולא ספר ספירת העומר בלילה

שאלה: התפרסמה תשובה של הרמב"ם אדם ששכח ולא ספר יכול לספור למחרת. שאלתי, האם נכון הדבר? האם יספור למחרת ביום בברכה? והאם אם שכח למחרת ולא ספר או לא ספר מספר ימים האם יספור בברכה ביום שנזכר?

תשובה: בתשובה שפורסמה בשם הרמב"ם נאמר, לא ספר בלילה יספור למחרת ביום ללא ברכה, וכתשובה זו, כך מבאר מהר"י קאפח את לשון הרמב"ם. וכך היא שיטת השו"ע (תפט,ז).

לאחר זמן התברר שתשובה זו אינה לרמב"ם אלא לאחד מבאי בית המדרש שהיו רבותיו של הרמב"ם, כלומר אחד מתלמידי ר"י מיגש. ואולי הוא רבי מימון אבי הרמב"ם.

לשון הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ז,כג): "שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום". כאמור לדעת מהר"י קאפח יש לבאר לשון זה, סופר ביום ללא ברכה. אולם לדעת מהר"ח כסאר, יש לבאר לשון זה סופר ביום בברכה. וכך גם נראה לי, כדברי מהר"ח כסאר, סופר ביום בברכה.

לפי שיטת הרמב"ם, שכח ולא מנה לילה אחד או כמה לילות, מונה בשאר הלילות בברכה. מצוות ספירת העומר המתפרסת על פני ארבעים ותשע לילות העומר, אמנם נמנתה במנין המצוות כמצוה אחת, אולם בכל לילה שסופר, מקיים את אותה מצוה, ואין חסרונו של יום אחד או כמה ימים ללא ספירה, מבטל את קיום המצוות בשאר הלילות. ובתשובה שיצאה מבית מדרשו של רבותיו של הרמב"ם נאמר, שביום האחרון לא יאמר "שלמי".

הלכות תעניות

צום לחתן

שאלה: האם יש לחתן בשבעת ימי המשתה לצום בשבעה עשר בתמוז?

תשובה: החתן בשבעת ימי המשתה חייב לצום צום יז בתמוז, ולמרות שפטרוהו מהסוכה מפני ששם הוא תשבו כעין תדורו, וחתן אינו יושב בביתו אלא בבית חתנותו, במקום המיועד לו לשמוח, ונמצא שלא צווה כלל על מצוות סוכה, וכן הולכי דרכים אפילו לצורך רשות פטרום מפני שאין דרך הולכי דרכים לדור בבית, אבל צום יז בתמוז, ושאר צומות, אין שום סיבה לפוטרו.

שמיעת מוסיקה בספירת העומר

שאלה: האם לפי ההולכים בשיטת הרמב"ם, אסור לשמוע מוזיקה מאוזניות בימי ספירת העומר? (מארי התיר שמיעה מאוזניות בימות השנה) המנהג החדש של העדות האחרות מחייב?

תשובה: אם איסור שמיעת כלי שיר כוונתו שישמע את הנגינה מהכלי עצמו, הרי שמותר לשמוע שירים במחשב ובשאר כלים אלקטרוניים המשמיעים שירים, וגם מותר לשמוע בספירת העומר. ואם איסור שמיעת כלי שיר כולל גם כשהוא מוקלט, הרי שהכל אסור, וגם בספירת העומר הכל אסור. אין איסור מיוחד על ספירת העומר, ואין בכוחם של מנהגים מאוחרים להוסיף איסורים ללא טעם.

אני אישית חושב שבימינו מצווה לשמוע כלי שיר, והשתנה העולם, וזה מקרב את האדם לבוראו, ומרגיע אותו, ואין כאן שמחה מיוחדת במינה.

כשכתבו הרמב"ם וחז"ל, איסור שמיעת כלי שיר, הם הכירו עולם ללא שירים ומוזיקה, ומי שרצה לנגן היה צריך להזמין מנגן שיש לו כלי נגינה שינגן לו, או ללכת למקום שבו מנגנים, והיה בדבר זה שמחה יתירה. אולם בימינו זה דבר יום יומי, שעה שעה, ואין כאן שמחה יתירה אלא צורך יום יומי. כמובן שבבין המצרים ובחודש אב ראוי למעט, ככל יכולתו.

זכרונות ושופרות מעין הצרה

שאלה: ראיתי דבר מעניין וחשבתי אולי אתה מכיר או יודע מה התשובה לכך:

הרמב"ם כותב בהלכות תענית פ"ד ה"ה שבתענית על הגשמים אומרים זכרונות ושופרות מעין הצרה.

שמעתי בשיעור מסוים שהדרשן אמר שהוא לא הבין למה התכוון הרמב"ם ולכאורה אין מקום כזה בתנ"ך שיש בו זכרונות ושופרות מעין הצרה ולכן בפשטות ההלכה כמו רש"י שצריך לומר זכרונות ושופרות כמו בראש השנה, ודברי רש"י זכים ובהירים וכו' וכו'.

ההנחה התמוהה שהרמב"ם יפסוק פסיקות בלי ידע בסיסי בתנ"ך משוללת כל יסוד. אם כן מה הפרשנות האפשרית להוראה הנ"ל של הרמב"ם?

תשובה: אף הרמב"ם סובר כמו רש"י שיאמר זכרונות ושופרות כמו בראש השנה, וכך כתב בפה"מ תעניות ב,ג: "הזכרונות והשופרות כמו שנתבאר בראש השנה כלומר שלא יאמר זכרון יחיד ולא זכרון פורענות". והוא מעין הצרה שהזכיר במשנ"ת, כי אומר וזכרתי את בריתי יעקב וכו', וממילא בזכות זיכרון זה יצילם ה' מהצרה. וכן אומר ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, וממילא מחמת כך יצילם מהצרה. וכן אומר כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו, וממילא מחמת כך יצילם ה' מהצרה. וכן אומר וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ומחמת התגלות ה' יושיעם מהצרות. נמצא שהפסוקים שבראש השנה מתאימים גם ליום הדין, וגם להצלה מצרה.

שאלה: 1. בכנות ולאחר המחילה, קשה להלום את הפירוש שהצעת עם הלשון "מעין הצרה", או שלא הבנתי את דבריך. (המתנתי במשך יומיים וקראתי שוב ושוב את דבריך, ללא שינוי)

2. מפיה"מ שהעתקת (וכך עשה גם הרב קאפח בביאורו) לא מוכח בהכרח כהבנה שכתבת:

"הזכרונות והשופרות כמו שנתבאר בראש השנה כלומר שלא יאמר זכרון יחיד ולא זכרון פורענות"

הרמב"ם מסייג את דבריו ואומר בפירוש למה כוונתו בציון הנ"ל: "כלומר שלא יאמר זכרון יחיד..."

3. חסרים מקומות שדברי הרמב"ם בפיה"מ לא מסכימים עם מה שכתב בי"ד החזקה?

4. אגב, הריטב"א (תענית טו.) גם כן הבין כך:

"וכן נראה מדבריו ז"ל שזכרונות ושופרות אלו לא סוף דבר אותן שאומרים בראש השנה אלא מעין הצרה..."

תשובה: אתה צודק, אולם קיצרתי ולכן לא הובהרו הדברים.

ראשית צריך לבאר, מנין לקח הרמב"ם את המילים מעין הצרה? והתשובה היא שהוא למד זאת ממהלך המשניות. שהרי נזכר במשנה שאומר אל ה' בצרתה לי, אשא עיני אל ההרים, תפילה לעני כי יעטוף. והגדיל רבי יהודה לומר, שלא יאמר זכרונות ושופרות, אלא יאמר תחתיהם פסוקים יותר ממוקדים, רעב כי יהיה, על דברי הבצרות.

כעת נתבונן, כאשר אומר אל ה' בצרתה לי, וכי זה מעין המאורע והרי לא נזכר שם בקשה על הגשם? וכן אשא עיני אל ההרים, והרי לא נזכר שם בקשה על הגשם? על כורחנו, כאשר מתפללים במילים שלנו, ניתן למקד את הבקשה על שאילת גשם, אולם כאשר מתפללים מתוך פסוקים, צריכים להסתפק רק במעין, בדומה, אבל זה לא בדיוק בקשה ממוקדת.

כיוון שכן, אף כאשר מתפללים זכרונות ושופרות, זה מעין הצרה, בדומה. אני מסכים לדבריך, שככל הנראה לא אמרו בתעניות את ההללויה האחרון שבתהלים הללוהו בתקע שופר, כי הוא הזכרת שופר של שבח ולא הזכרת שופר של צרה, אבל כל ההזכרות שיש בהם דמיון לבקשה על צרה מזכיר, וכך הם כל הבקשות מהפסוקים, ואף זכרונות ושופרות זהה להם.

צום לאדם שעובד

שאלה: אני עובד בתנאים לא קלים עם חום גבוה עם מאמץ, האם אני חייב לצום (תענית אסתר, צום גדליה, עשירי בטבת, י"ז בתמוז)?

תשובה: יתחיל לצום מתחילת היום, ומשלא יוכל עוד לצום מחמת החום והמאמץ, ישתה מים כפי צורכו להחזיק את גופו. וישתה רק מים ולא שאר משקים ממותקים, וכל שכן שלא יאכל. וכך כתב הרב רצון ערוסי

https://net-sah.org/faq/35603

בצום כמו צום גדליה, יצום תוך כדי שהוא עובד, ומשלא יוכל להמשיך לצום, יפסיק, וימשיך לעבוד, אם מעבידיו אינם מאפשרים לו שלא לעבוד, ואם אין לו עבודות לפרנסתו זולתי זו.

יחיד שקיבל עליו תענית, האם יאמר עננו במנחה

שאלה: בסידור שיח ירושלים, כרך א, עמ' קח, בתפילת מנחה, כתוב: "יחיד שקיבל עליו תענית [=תענית יחיד לא תענית ציבור], צריך לקבל במנחה, ובערבית יאמר עננו בשומע תפילה (תענית פ"א י' הע' כא)". לכאורה משתמע מלשון ההערה, שבמנחה לא יאמר עננו, רק בערבית. והשאלה הנשאלת, שבהלכות תעניות (א,יא) במהדורת מהר"י קאפח, על פי נוסח נוסח כתבי יד תימן, כתוב: "כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום, אינה תענית. כיצד מקבלה - כשיתפלל תפילת מנחה, אומר בתפילה עננו, וגומר בליבו להתענות למחר". ושם נאמר שיאמר עננו בתפילת מנחה.

תשובה: מהדירי סידור שיח ירושלים קיצרו, וכוונתם שיקבל תענית במנחה על ידי אמירת עננו ומכאן ואילך ימשיך לומר עננו גם בערבית, וכך ינהג גם למחרת ביום הצום בתפילות שחרית ומנחה.

אליבא דאמת, הבנתך הראשונית את הערת שיח ירושלים, כוונה לדעת הרמב"ם העדכנית, שכן מצאנו בתשובת הרמב"ם, סי' שיג (מהדורת בלאו), שם נאמר (נוסח התשובה תוקן על פי הרב שילת): "ותפלת תענית איך מקבלים התענית שיאמר למחר אתענה או מה שדומה לזה, ונראה שהראוי לאמרו אחר תפילת המנחה, לפי שכן יראה מהירושלמי. ואם אמרו בעצם התפילה בשומע תפלה כמו שזכרנו בתחילה בחבור [=באמירת עננו, כפי נוסח מהדורה א של משנ"ת] אין בו הפסד, ואמנם ענינו לא יאמר אלא מליל התענית".

על פי תשובה זו, תיקנו את נוסח הדפוס, וכן הוא נוסח רמב"ם פרנקל, וכן הוא נוסח הרב שילת, וכך מצא הרב שילת גם בכ"י מזרחי (ב1): "כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום אינה תענית, כיצד מקבלה כשיתפלל תפלת מנחה אומר אחר התפלה מחר אהא בתענית וגומר בלבו להתענות למחר".

תשובה זו סי' שיג, למר יוסף בן ג'אבר מאנשי בגדד, תשובה מפורסמת היא, והיא מאוחרת, והביאה הרב שילת באגרותיו עם המקור הערבי (כרך א, מעמ' תב), כך שאין לפקפק באמינותה. זמן תשובה זו מאוחר, אחרי סיום החיבור ופרסום אגרת תחיית המתים, והובא בה הפניות לתשובות אחרות מפורסמות של הרמב"ם, כגון רקמת שם ה' על הטלית, והליכה על הנהרות בשבת, ובה נאמרה דעתו האחרונה והמעודכת של הרמב"ם.

גם אנכי הכרעתי כתשובה זו, להתיר אמירת הקדושה של היוצר ביחיד כפי הכתוב בתשובה זו, וכך הורה ראב"ם והפנה לתשובה זו, שלא ככתוב במשנ"ת שאין לומר קדושת היוצר ביחיד.

אולם מצאנו תשובה נוספת לרמב"ם סי' קס (מהדורת בלאו), שם הורה כדעתו הראשונה הכתובה במשנ"ת בכ"י תימן, וזה לשונה: "שאלה. ויורנו הדרתו, התלמידים קבעו להם עתים ללימוד החבור ונתעוררו להם קושיות ומבקשים ממעלתו לבארן. והוא מה שהזכיר בהלכות תעניות לומר ענינו במנחה ערב הצום בהקבלה. איך יאמר ביום צום התענית הזה והוא זולתי יום הצום, הואיל ואמר, שיאמרנו בזולתי זה (היום)? התשובה. אמירת ענינו ערב הצום, אף כי אינו צום, אין תמה בה, לפי שערב היום של כל יום הוא התחלת היום שאחריו להתחיל בתפלות ולכן מותר להתפלל ערבית של שבת בערב שבת ומעריב של מוצאי שבת בשבת ומבדיל, כמו שבארנו במקומו".

בתשובה זו הרמב"ם מתייחס לנוסח כ"י תימן, וגם השואלים ציטטו נוסח זה. אולם כאמור לאחר מכן, חזר בו הרמב"ם מכך.

ולעומת כל הנזכר לעיל, לדעת מהר"י קאפח, העיקר כנוסח משנ"ת כ"י תימן, ויחיד הרוצה לקבל עליו תענית יאמר עננו גם במנחה וגם בערבית, ולמחרת ביום הצום בשחרית ובמנחה.

וזה לשונו בהערותיו על משנ"ת (הערה כא): "כ״ה הנוסח בכל כ״י. ושולחי יד בספרים כתבו ״אומר אחר התפלה מחר אהא בתענית״ וכ״ה בנדפס. וכנוס׳ כ״י איתא גם בשאלתות הובא בהגמ״י לפנינו, שכתב להתפלל עננו במנחה שלפני תענית והביא אותו הרא״ש. ע״ש. ועיין גם ריטב״א שהביא כנוס׳ כ״י. גם בשו״ת רבנו סי׳ קס, נשאל, מה שהזכיר בהלכות תעניות לומר עננו במנחה ערב הצום בקבלה, היאך יאמר ביום צום התענית הזה ואינו יום הצום, כיון שהזכיר שיאמר רק זה. והשיב אמירת עננו ערב הצום ואע״פ שאינו צום אין תימה בכך, כי סוף היום של כל יום הוא תחילת היום שאחריו להתחיל בדברים הנאמרים, ולפיכך מותר להתפלל ערבית של שבת בערב שבת ומעריב של מוצאי שבת בשבת ומבדיל כמו שבארנו במקומו. ע״כ. ובסי׳ שלא נשאל רבנו. יודיענו ג״כ אם חייב שליח צבור להתפלל עננו במנחה קודם הכנס יום התענית בכל התעניות אשר יתענו הצבור חוץ מיום הכפורים, אם לאו. והשיב התעניות הידועות שמתענים הצבור אין צריך לקבלה מבעוד יום לא יחיד ולא צבור, ע״כ. משמע שאמירת עננו במנחה היה דבר פשוט ברור וידוע, ואלו היה אמירת עננו טעות היה רבנו מעיד. אמנם בתשובה מקוטעת כבדת לשון ועילגת ביטוי הובאה שם סי׳ שיג שמשמעה שאין לומר עננו אלא ביום הצום עצמו אך פקפוקה מבצבץ מתוכה שכל הענינים שנדונו בה ושכאלו השיב הרמב״ם הם היפך החבור או כמעט היפך החבור, ולפיכך אין להתחשב בה".

הלכות מגילה

מגילה כמו הכתר

שאלה: יש לי מגילת אסתר על גוויל שנכתבה ע"פ 'כתר ארם צובא' כמופיע בתנ"ך של הרב מרדכי ברויאר זצ"ל כולל פרשיות פתוחות (ע"פ עדות כייעוין בספרו), האם ראוי לכתחליה לצאת ידי חובה במגילה זו?      

תשובה: מגילה בכל עניין כשירה, אפילו אם מחוקים בה אותיות (מגילה ב,י).

הגיית מרדכי

שאלה: כיצד יש להגות את 'מרדכי' במגילה? האם יש להגות מורדוכי?

תשובה: בקמץ קומצים את הפה, כלומר מקווצים, כקריאת התימנים והאשכנזים, לפיכך כל מרדכי הוא מורדוכי.

הקריאה בערים המסופקות והסמוך להם

שאלה: א. האם יש עניין או הידור לקרוא את המגילה בשני ימים בערי המרכז משום הספק לגבי יפו, ומה לגבי תושבי יפו עצמם?

ב. במקומות שבהם יש לקרוא בשני הימים מספק האם צריך גם לקיים את שאר מצוות היום מעבר למקרא מגילה ומה לגבי המקומות הסמוכים למקומות המסופקים?

תשובה: כתב הרמב"ם בהלכות מגילה א,יא: "עיר שהיא ספק, ואין ידוע אם הייתה מוקפת חומה בימות יהושוע בן נון, או אחר כן הוקפה - קוראין בשני הימים, שהן ארבעה עשר וחמישה עשר, ובליליהם; ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד, הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם".

ובהלכה י כתב: "וכרך, וכל הסמוך לו, וכל הנראה עימו - אם אין ביניהם יתר על אלפיים אמה - הרי זה ככרך, וקוראין בחמישה עשר".

היוצא מכך, רק הסמוך לודאי קורא בט"ו, אבל הסמוך לספק אינו קורא בשני הימים. הרמב"ם כתב וקוראים בחמישה עשר, הרי שהרמב"ם מדבר על הסמוך לודאי, ולא על הסמוך לספק, שהרי בספק קוראים בי"ד בברכה ובט"ו ללא ברכה. כרך שהוא ודאי, יש בכוחו לגרור את הסמוך אליו להיחשב ממנו, אבל מקום שהוא ספק, אין בכוחו לגרור את הסמוך אליו שגם הוא יהיה ספק, שהרי דבר זה הוא חידוש, וחכמים אמרוהו רק בסמוך לודאי, ולא בסמוך לספק.

יפו היא עיר מסופקת, וכך כתב בפניני הלכה: https://ph.yhb.org.il/05-17-03/#_te01ftn17_5

"הערים הידועות שיש לגביהן ספק הן: טבריה, חברון, שכם, יפו, לוד, עזה, צפת, עכו, חיפה. ויש שהוסיפו שיש ספק לגבי: בית שאן, יריחו, באר שבע, רמלה, צור, צידון, דמשק, איזמיר ובגדד".

כעת תשבות לשאלותיך

א- אין עניין להדר לקרוא בערי המרכז בשני הימים משום סמיכותם ליפו, מפני שרק הסמוך לודאי נגרר אחריו, ולא הסמוך לספק. ויפו היא עיר מסופקת.

ב- בעיר המסופקת יש לקיים את כל המצוות רק בי"ד, שהרי גם את ברכת המגילה מברכים רק בי"ד, והחמירו לקרוא שם את המגילה גם בט"ו ללא ברכה, אבל בשאר המצוות לא החמירו. וכבר כתבנו שהמקומות הסמוכים לעיר המסופקת אין קוראים רק בי"ד, וכך הדין בשאר מצוות היום.

בן כרך שקרא בי"ד, בן עיר שלא קרא בי"ד

שאלה: האם מישהו שנמצא בוודאי בעיר שהייתה מוקפת וטעה וקיים את כל המצוות בי"ד האם עליו לחזור ולקיים את כל המצוות בט"ו?

או לחילופין האם מישהו שנמצא במקום שבוודאי לא היה מוקף חומה וטעה ולא קים שום מצוה ממצוות היום בי"ד האם עליו לקיים בט"ו?

תשובה: בן כרך שקיים בטעות את מצוות פורים ביום י"ד יצא ידי חובתו, מפני שיום י"ד הוא הזמן העיקרי לקריאת המגילה. ובירושלמי מגילה ב,ג נאמר: "בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו? וייבא כהדא [=ויהא הדין בו כמו המשנה] כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן או ייבא [=או שיהא הדין בו כמו המימרה] כהיא דאמר ר' חלבו רב חונה בשם ר' חייה רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה". (ע"כ ירושלמי) כשם שבן כרך מוציא בן עיר אם קרא לו בי"ד, כך יצא בן הכרך עצמו ידי חובת הקריאה לעצמו, אם קרא בי"ד.

וכך כתב הפרי מגדים (משבצות זהב, תרפח,ו): "אין זה סותר מה שכתוב בירושלמי [שם] רב חונה בשם רבי חייה רבה, הביאו הפרי חדש כאן אות א', דבן כרך שקרא בי"ד יצא.

ולעומת זאת בילקוט יוסף (קיצוש"ע תרפח,ו) כתב: "תושב ירושלים שעבר וקרא את המגילה בי''ד אדר, יוצא בדיעבד. ואם נודע לו הדבר בט''ו, יחזור ויקרא בט''ו". (ע"כ ילקוט יוסף) ואנו לא הצרכנו אותו לחזור ולקרוא בט"ו.

אבל בן עיר שלא קרא את המגילה ביום י"ד, אינו יכול להשלים ולקוראה ביום ט"ו, מפני שאין זה זמן קריאה השייך לו.

קרא עשרת בני המן בעל פה

שאלה: האם בדיעבד מי שאמר בע"פ רק את עשרת בני המן יצא ידי חובה? שמעתי פעם אך לא מצאתי מקור לזה שמכיון שעשרת בני המן זה עניין שלם אז אסור לקרוא את כולו בע"פ. (אני באופן אישי לא בטוח שאני לא אומר בע"פ חלק משמות עשרת בני המן כי מרוצת העיניים בין השמות לבין התיבה "את" מבלבל אותי ויתכן מאוד שחלק מהתיבות בעשרת בני המן לא קראתי מתוך הכתב).

תשובה: בנוגע לקורא את שמות בני המן בע"פ, כולם או מקצתם, לשון הרמב"ם בהלכות מגילה ב,י: "השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים, וקראן הקורא על פה - יצא". ולא מצאנו בדברי הרמב"ם שאם הם עשרת בני המן הם עניין שלם ולא יצא ידי חובתו, ולפיכך בכל אופן יצא ידי חובתו.

פורים שחל בשבת

שאלה: רציתי לשאול, כיצד תושבי ירושלים צריכים לנהוג בפורים הקרוב שחל בשבת.

תשובה: בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה א,יג נאמר, שאם חל פורים בשבת, מקדימים וקוראים את המגילה לפני השבת, ובשבת שואלים ודורשים בהלכות פורים כדי להזכיר שהוא שבת. אולם לא נתבאר בדברי הרמב"ם אימתי יתנו מתנות לאביונים, ואימתי יקיימו סעודה ומשלוח מנות.

והנה, בתלמוד מגילה (ד,ב) נזכרה ברייתא בה נאמר, שבני כפרים שהקדימו וקראו ביום הכניסה, כלומר בשני וחמישי שלפני י"ד באדר, יתנו אז גם מתנות עניים, מפני שעיניהם של עניים נשואו למקרא מגילה. וזה לשון התלמוד שם: "הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום [=ביום הכניסה, באותו יום שקוראים בו את המגילה], מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה". מנהג זה לתת מתנות לאביונים בזמן קריאת המגילה, היה בתימן עד הדור האחרון. היוצא מכך, יש להצמיד את מתנות לאביונים למקרא מגילה.

ואף שהרמב"ם לא פסק כדברי ברייתא זו, ולשיטתו לכתחילה יתנו את המתנות עניים ביום י"ד, ובדיעבד אם הקדימו ונתנו ביום הכניסה יצאו. וזה לשונו בהלכות מגילה (ב,טו): "בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי - אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא בארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו". טעם הדבר משום שהרמב"ם פסק כפשט המשנה, ובמשנה מגילה (א,ג) נאמר: "אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתעניות ומתנות לאביונים". וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ואמרו ובמתנות לאביונים, רוצה לומר שאם נתן באותם הימים כלומר י"א י"ב י"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו". כאמור, אף שהרמב"ם לא פסק שבני הכפרים יתנו מתנות לאביונים ביום הכניסה, דבר זה רק כשחל פורים ביום חול, אבל אם חל פורים בשבת, פשוט וברור שיש להצמיד את מתנות לאביונים למקרא מגילה, משום שאי אפשר לצוות על קיום מצוה בשבת, שכדי לקיימה צריך לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. כיון שכן, נתברר שאת מתנות לאביונים יש לתת ביום שישי ביחד עם מקרא מגילה.

כאן ראוי לציין, שמצוות משלוח מנות נתייסדה לצורך הסעודה, שיתן לחברו מנות שיהיו לו לאכילה בסעודה, כיון שכן, יש להצמיד את המשלוח מנות לסעודה. אלא שצריך לברר אימתי יעשה זאת.

לדעת השו"ע (תרפח,ו) יש לאחר את הסעודה והמשלוח מנות ליום א' ומקורו ירושלמי מגילה (א,ד). שם נאמר: "קריאת מגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין, סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין". ירושלמי זה כתבו הרי"ף במסכת מגילה (ג,א-ב), מכאן שיש לפסוק כך להלכה.

ואילו לדעת מהרלב"ח (רבי לוי בן חביב) בשו"ת סי' לב, יש לקיים את הסעודה והמשלוח מנות בשבת, משום שלדעתו, לשיטת הרמב"ם, הבבלי חולק על הירושלמי, ולכן הרמב"ם לא הביא את דברי הירושלמי האלו להלכה.

ולדעת מהר"י קאפח (הלכות מגילה, פרק א הערה כט), יש לקיים גם את מתנות לאביונים בשבת, ויתן לעניים דבר מאכל ולא מעות.

ולי נראה, שגם הרמב"ם יסכים שיש לפסוק להלכה את דברי הירושלמי, כשיטת הרי"ף והשו"ע שכתבוהו להלכה, ואת הסעודה והמשלוח מנות יעשה ביום א'. משום שכל מצווה שכדי לקיימה צריך לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, יש להמנע מלקיימה בשבת, ולכן בודאי ראוי לדחות קיום מצוה זו ליום א' ביחד עם קיום הסעודה.

והסיבה שהרמב"ם לא הזכיר זאת במשנ"ת במפורש, משום שדרכו לכתוב בספרו הלכות מבוררות שנזכרו במקורות, והמשפט "סעודת פורים מאחרים ולא מקדימים" הוא משפט סתום, ולא נתבאר באיזה מקרה מאחרים ולא מקדימים, ולפיכך לא כתבו הרמב"ם, אולם להלכה גם הוא יסכים שכך יש לפסוק.

הלכות שופר

תקיעה בשופר בראש השנה שלא לצורך מצוה

שאלה: האם מותר לתקוע בשופר בראש השנה לאחר המצווה?

תשובה: במשנה (ראש השנה לב,ב) נאמר: "אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו". [תינוק שבא לתקוע מעצמו, אין מעכבים אותו מלתקוע, ולא עוד, מותר אף להתעסק עמו, ולומר לו לתקוע עד שילמד].

בתלמוד (ראש השנה לג,א-ב) נאמר: "אבל מתעסקין בהם עד שילמדו. אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת. [הוסיף רבי אלעזר, שמותר להתעסק עם התינוקות ולומר להם לתקוע, גם בשבת]. תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת. [וכך נאמר במפורש בברייתא]. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא; אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא: אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! - לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך". [מה שנאמר "מתעסקים עם התינוקות עד שילמדו אפילו בשבת" מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו מה שנאמר "ואין מעכבים את התינוקות מלתקוע בשבת" מדובר בקטן שהגיע לחינוך. היוצא מכך: קטן שלא הגיע לחינוך, אין מעכבים אותו מלתקוע בעצמו, בשבת, ולא עוד, מותר לומר לו לתקוע. כך הדין בשבת, וכל שכן ביום טוב. ואילו קטן שהגיע לחינוך, אם בא לתקוע מעצמו, בשבת, אין מעכבים אותו מלתקוע, אבל אסור לומר לו לתקוע. כך הדין בשבת, אבל ביום טוב, מותר לומר לו לתקוע. וזהו שנאמר במשנה, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו].

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שופר ב,ז: "התינוקות שלא הגיעו לחינוך – אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה [אם רצו לתקוע מעצמם], כדי שילמדו; [בתלמוד הוסיפו, תינוקות שלא הגיעו לחינוך, לא רק שאין מעכבים אותם מלתקוע בעצמם, אלא אף מותר לומר להם לתקוע, ולהדריכם, כדי ללמדם. ואם הוא תינוק שהגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע או להדריכו, אבל אם בא לתקוע מעצמו, בשבת, אין מעכבים אותו מלתקוע]. [ואילו ביום טוב] ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב – בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [ביום טוב, בין קטן שהגיע לחינוך, ובין שלא להגיע, לא רק שאין מעכבים אותם מלתקוע אם באו לתקוע מעצמם, אלא, מותר לגדול גם להדריכם כיצד לתקוע]: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות".

מאחר וראינו שפסק הרמב"ם אינו מתיישב עם דברי התלמוד, וצריך להוסיף בדבריו ביאורים שאינם רמוזים בדבריו, על כורחנו, הרמב"ם סלל לעצמו דרך חדשה, כדרכו בהרבה מקומות, והוא צעד בעקבות פשט המשנה, והתעלם מהאמור בתלמוד.

משנה. אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו.

גמרא. אבל מתעסקין בהם עד שילמדו. אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת. תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא; אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא: אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! - לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך.

תוספתא ראש השנה ב,טז: מתלמדין לתקוע בשבת, ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת ואין צריך לומ' ביום טוב.

בתלמוד נזכר, קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקים עמו ללמדו, בין בשבת ובין ביום טוב. ואילו קטן שהגיע לחינוך אין מעכבים אותו מלתקוע, אבל אסור לומר לו לתקוע, במה דברים אמורים בשבת, אבל ביום טוב מותר לומר לו לתקוע.

לעומת זאת, הרמב"ם ביאר את המשנה כפשוטה, ובתחילתה מדובר בשבת ובסופה מדובר ביום טוב. מה שנאמר אין מעכבים את התינוקות מלתקוע, מדובר בשבת, ובקטן שלא הגיע לחינוך. ואילו מה שנאמר בסוף המשנה, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו, מדובר ביום טוב, בין בקטן שהגיע לחינוך, ובין שלא הגיע.

נמצא שהרמב"ם קיבל מהתלמוד רק את העיקרון, שביום טוב, מותר ללמד בין קטן שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך, אבל את שאר ענייני המשנה פירש כפשוטה, שהיא מחלקת בין שבת ליום טוב, ובשבת אין מעכבים, וביום טוב מתעסקים שילמדו. בנוסף לכך, הרמב"ם למד מהתלמוד שקטן שלא הגיע לחינוך קל הוא מקטן שהגיע לחינוך, והוא יישם עיקרון זה על פי דרכו וביאורו.

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שופר ב,ז: התינוקות שלא הגיעו לחינוך - אין מעכבין אותן מלתקוע [אם הם רוצים לתקוע מעצמם ויוזמתם] בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו [ואם הגיעו לחינוך מעכבים אותם מלתקוע בשבת]; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב - בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [ביום טוב, לא רק שאין מעכבים, אלא גם מותר להתעסק עמהם וללמדם, אפילו אם הגיעו לחינוך]: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות.

ההלכה עוסקת בשבת ויום טוב שאינם ראש השנה (מהר"י קאפח שם הערה יד), וכפי שכתב הרמב"ם "בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה", והוא הדין "יום טוב" שנזכר בהלכה זו, מדובר ביום טוב שאינו יום טוב של ראש השנה. אבל יום טוב של ראש השנה שלא חל בשבת, מאחר שהותרה התקיעה לצורך מצוה, הותרה ביום טוב זה גם שלא לצורך מצוה. וכל עיקרו של איסור תקיעה בשבת ויום טוב הוא מדברי חכמים, וביום טוב של ראש השנה כלל לא אסרוהו, אלא מצוה יש בדבר. ולכן מצאנו שהתירו חכמי הדורות להוסיף על תקיעות המצווה, תקיעות רשות, ומעולם לא עלתה על לב איש לאסור את הדבר.

וכך מוכח מהתלמוד ראש השנה (ל,א) שם נאמר: "והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה [=אודניה] מקל תקועיא [דיחידאי]". כלומר, שביבנה, בסיום התפילה והתקיעות, היו הרבה בני אדם תוקעים בשופר, ולא היה האדם שומע את הקול המדבר לאוזניו, מרעש התקיעות שהיה.

וכך הוא מנהג תימן מאז ומעולם, בסיום התפילה הנערים לוקחים את שופרות בית הכנסת ותוקעים בהם, אף נערים שהגיעו למצוות, ומעולם לא מיחו בהם שיש כאן חילול יום טוב, שכיון שהותרה תקיעה לצורך המצווה, הותרה ביום טוב זה לגמרי. ולכן התפתחו מנהגים להוסיף על התקיעות שתיקנו חכמים, ואם הדבר אסור, כיצד התירו מנהגים אלו.

וכך נאמר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' סה): "וששאלתם ענין שופר של ר"ה כי מנהג גאונים להתריע אחר סיום התפלה תרועה גדולה כדי לערבב את השטן וכך הוא מנהג בב' ישיבות. אנו ראינו להשיבכם כי אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כך אלא שיחידים מתעסקים כל אחד ואחד בתאותו מהא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אודניה מקל תקועייא למדנו שהיו רגילים הראשונים שהיחידים תוקעין אחר תפלה ולא שחייבין כי ש"ץ מוציאן ידי חובתן אלא מצוה מן המובחר להתריע אחר סיום התפלה וכדי לערבב את השטן ושפיר דמי למעבד הכי ואם אין עושין כן אין בכך כלום. ושאר הגאונים ז"ל מודים שצריך להתריע עכ"פ".

ולעומת מה שכתבנו, כתב הרמ"א (תקצו,א): "ולאחר שיצאו בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר לו שיתקע (המגיד פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (א"ז דר"ה)". וכתב המשנ"ב (סק"ג): "ועיין בט"ז שדעתו דיו"ט של ר"ה אינו דומה לשאר יום טוב בזה". וכפי שביארנו.

הלכות סוכה

לישב בסוכה

שאלה: על אילו פעולות בדיוק יש לברך 'לישב בסוכה'? האם יש לברך על סתם ישיבה חסרת מעש?

תשובה: בכל פעם שנכנס לסוכה ויושב בה מקיים מצווה, אפילו כשאינו אוכל אלא סתם יושב בסוכה, כדרכו בביתו שיש שהאדם סתם יושב, ולפיכך בכל פעם שנכנס לישב בסוכה מברך, וכדברי הרמב"ם בהלכות סוכה (ו,יב): "כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". וכך הוא מנהג יהודי תימן האחוז בידם עד היום.

מחיצה העומדת ברוח מצויה

שאלה: מהי ההגדרה המדויקת למחיצה העומדת ברוח מצויה? עד כמה סדין צריך להיות מתוח כדי שהסוכה תהיה כשרה וכן בחבלים?

תשובה: בספר פניני הלכה הגדיר את הדברים היטב. וזה לשונו (כרך סוכות, סימן ב, סעיף ח, בהערה):

"בסוכה כד,ב, מבואר שדפנות שעשויות מענפי אילן שנעים ברוח פסולות, ולכן צריך לחזקן שלא ינועו. וכ"כ רמב"ם ד,ה, ושו"ע תרל,י. ויש שרצו לומר על פי זה, שכל תנועה של הדופן פוסלת אותה (משכנות יעקב או"ח קכג; יחו"ד ג,מו). אולם דבריהם קשים מאוד, כי לא יתכן לחזק ענפי אילן עד שלא ינועו כלל. וכך משמע מדברי כל הראשונים שפירשו סוגיה זו וביארו, שהפסול הוא רק כאשר רוח מצויה יוצרת פרצה של ג' טפחים בין הדופן לקרקע ופוסלת בכך את הדופן, ואז הדופן פסולה גם כשאין רוח. אבל סתם תנועה שאינה יוצרת פרצה – אינה פוסלת. ועיין בהרחבות שכך עולה מדברי רס"ג, מאירי, רשב"א, הגהות אשרי ור"י מלוניל. וכן עולה במפורש מר' פרץ שהובא בטור ושו"ע תרל,י, שרק כאשר יש חשש שהיריעות יתנתקו לגמרי, נכון שלא לעשותן דפנות. וכ"כ המבי"ט, תוס' שבת, פמ"ג, חזו"א או"ח עז,ו; מלומדי מלחמה צו. ...".

סכך שקדם לדפנות

שאלה: בנינו בביתנו פרגולה המיועדת לצל כל השנה, אין לה דפנות אך יש טפח דופן אשר צמוד להצללה, האם אותו טפח מספיק לכך שלא תהיה בעיה של הנחת סכך קודם דפנות, זאת אומרת שניתן להשלים את הדפנות מבלי להסיר את ההצללה קודם וההצללה תחשב כסכך (אני יודע שיש דעות המתירות אם יש טפח סמוך לסכך אך לא ראיתי לכך מקור ברמב"ם).

תשובה: השאלה בנויה על ההנחה שיש חובה להקדים את הסכך לפני הדפנות, ואז שאלת מה יהיה הדין אם יש דופן טפח, האם די בה כדי להיחשב כדופן ואז נחשיב שלא עשה סכך קודם הדפנות.

אם נעיין במפרשים, מניין למדו חובה זו, נראה שהם למדוה מההלכה של החוטט בגדיש. לשון הרמב"ם סוכה (ה,ט): " וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה – אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה – כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל". וכתב שם בהגהות מיימוניות (אות מ): "ומהאי טעמא אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות תחלה ואם עשה הדפנות טפח סמוך לסכך תחלה יכול לסכך. ע"כ". את דברי הגהות מיימוניות האלו כתב הרמ"א בהגהתו על השו"ע (תרלה,א): "הגה: ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות; ואם עשה טפח סמוך לסכך, מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש. (הגהות מיימוני פ"ה)".

המעיין היטב יווכח, שלא נזכר בדברי הרמב"ם חובה להקדים את עשיית הדפנות לסכך, אלא הרמב"ם בהלכה זו כתב, כדי להחשיב את החוטט בגדיש כעושה סכך לשם צל, צריך שיחטוט משך שבעה על שבעה בגובה טפח, שאז מעשיו מוכיחים שהתכוון בחטיטתו לעשית צל, והתכוון להסתתר מהשמש מתחת צל זה שיווצר בתוך הגדיש. ואם לא נהג כך, חטיטתו בגדיש היתה לשם עימור ויצירת ערימה של תבן וקש, ולא לשם יצירת צל. ואדרבה מצאנו הלכה מפורשת שבה התיר הרמב"ם להקדים את הסכך לדפנות, וזה לשונו בהלכות סוכה (ד,טז): "...ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה: והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן...". כלומר שיש לפנינו סוכה עם סכך ללא דפנות, ומותר לעשות את חברו דופן ביום טוב, ואין אנו פוסלים את הסוכה משום שהסכך שלה קדם לדפנות.

וזו הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי, והוראה זו מפורסמת אצל הפוסקים לפי הרמב"ם.

כשרות פרגולה לסוכה

שאלה: האם בין כה וכה יש להסיר את הצללה ולהניחו מחדש לקראת חג הסוכות שכן הפרגולה לא נבנתה במיוחד לצורך מצוות סוכה אלא היא מיועדת לצל כל השנה.

תשובה: שאלת על הגדרת הפרגולה, האם היא נחשבת כסוכה, או שאולי צריך לפני סוכות לנענע את עציה או להוציאה ולהניחה מחדש.

סוגיה זו של כשרות הפרגולה, בנויה על שתי הלכות: 1- האם הפרגולה נעשתה לשם בית שאז היא פסולה, או לשם סוכה שאז היא כשירה. 2- מה הדין של סוכה ישנה, כלומר סוכה שכבר קיימת משנה שעברה.

לשון הרמב"ם בהלכות סוכה פרק ה: [ח] "תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין [=מעץ] תקועין [עם מסמרים לכותל] בלבד – הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה – ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר". [ט] "סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום – כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה: והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן".

מה שכתב הרמב"ם שסכך שנעשה לשם בית פסול לסוכה, הגדרתו כפי הידוע לנו, שעשה את הסכך כדי שברוב ימות השנה יאכל וישתה ויישן שם, וסכך זה פסול לסוכה. לפיכך, אם אדם בנה לעצמו צריף מעץ, עם תקרה מעץ המסוככת לפי כל כללי ההלכה של סכך, ובדעתו לאכול ולישון שם, הרי שצריף זה פסול לסוכה כי נעשה לשם בית.

אם נרצה להגדיר את הפרגולה, בני אדם אינם עושים אותה כדי לישון תחתיה, אלא כדי להצל במרפסת, ובמרפסת אוכלים ושותים אבל לא ישנים, כיוון שכן, אין להגדיר את הפרגולה כעשאה לשם בית, אלא כעשאה לשם צל, כיוון שכן הסכך שלה כשר לסוכה, ואינו צריך לנענעו על ידי שינתקו מהמסמרים, וכן אינו צריך להוסיף לו סכך כשר.

בנוגע לסוכה ישנה הקיימת כבר משנה שעברה, לשון המשנה (סוכה א,א): "סוכה ישנה - בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחלת השנה כשרה [=ואז אפילו לבית שמאי היא כשירה]". הלכה כבית הלל לעומת בית שמאי, ולפיכך סוכה ישנה כשירה בכל אופן, ואם עשה סוכה לשם צל הרי היא כשירה, אף שהיא עומדת משנה שעברה, ואינו צריך לחדש בה דבר. וכך משמע מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות סוכה (ה,ט): "סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום – כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה: והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן". הרמב"ם לא הגביל שלא תהיה הסוכה ישנה משנה שעברה, משמע שבכל אופן היא כשירה.

ולעומת זאת, השו"ע פסק (תרלו,א): "סוכה ישנה, דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג, ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד; ואם החידוש על פני כולה, סגי אפילו כל דהו; ואם עשאה לשם החג, אפילו מתחלת השנה, כשרה בלא חדוש". ומקור דבריו בירושלמי, שגם בסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר, אבל בדברי הרמב"ם לא נזכר זאת, וכפי שכתבנו, לפי הרמב"ם סוכה ישנה כשירה בכל אופן ואינו צריך לחדש בה כלום.

הלכות לולב

ניטל הפיטם במחובר

שאלה: האם לפי הרמב"ם אתרוג שפיטמו נפל בעודו מחובר לעץ כשר? לא ראיתי שהרמב"ם הזכיר זאת בפרק ח' הלכה ז'.

תשובה: מה שכתב הרמב"ם בהלכות לולב (ח,ז), "ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול". ביאורו שניטל אחר שנקטף, וכשנקטף היה לו פיטם, ונמצא שהוא חסר, אולם אם ניטל כשעודו מחובר לאילן כשר, והרבה אתרוגים הפיטם נופל באמצע תהליך גדילתם, ודבר זה אינו נחשב שחסר מהם משהו.

הלכות חמץ ומצה

מצה ללא גלוטן

שאלה: כידוע, ע"פ הכימאים, החומר שגורם לעיסה להחמיץ הוא ה'גלוטן', לפיכך השאלה, האם מצה שאין בה 'גלוטן' ניתן לצאת בה ידי חובה בפסח (שהרי רק עיסה הראויה להחמיץ ניתן לצאת בה ידי חובה בפסח)?

תשובה: הגדרת חמץ נקבעת על פי חז"ל, והם קבעו 5 מיני דגן מחמיצים, ואף אם הוציאו מהחיטה את הגלוטן עדין הוא מחמשת מיני דגן ומחמיץ.

מצה קשה

שאלה: האם ראוי לצאת ידי חובה בפסח ע"י ידי מצה רכה או שאין עניין בכך?

תשובה: אפשר לצאת בפסח גם במצה יבשה, וכך אני נוהג, אלא אם אני אוכל מצה פיתה, שאז היא רכה באפייתה.

אכילת סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת

שאלה: בשנה זו כאשר י"ד ניסן חל ביום שבת מהי הדרך הנכונה ביותר לקיים את מצוות סעודה שלישית?

תשובה: כתב הרמב"ם בהלכות שבת (ל,ט), שצריך לבצוע בכל סעודה משלש סעודות על שתי כיכרות, היוצא מכך, כדי לקיים את חובת אכילת שלש סעודות צריך לאכול דוקא פת. מאחר ואסור לאכול מצה בערב פסח (חמץ ומצה ו,יב), בשנה זו ששבת היא ערב פסח, אי אפשר לקיים את הסעודה שלישית לא על ידי חמץ ולא על ידי מצה, ואף אם היא מצה עשירה היא עדיין נחשבת מצה, ואסור לאכול בערב פסח מצה שלשה בדבש, או שטיגנה בביצים, או שבישלה בקדירה, נמצא שאין דרך לקיים סעודה שלישית, נמצא שאין חובת אכילת סעודה שלישית בשנה זו, אלא אדרבה יש בדבר איסור. אולם אם ירצה יאכל אורז ובשר וכדומה, כדי שלא יהיה רעב במשך כל השבת. ויאכל את סעודתו קודם מנחה קטנה, כלומר קודם תשע וחצי שעות זמניות, כדי שיכנס לליל פסח כשהוא רעב, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ו,יב): "וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן".

מלח נחשב כמו מים ומחמיץ

שאלה: הרב קאפח כתב בהלכות חמץ ומצה (פרק ה הערה ג), שמלח ים, שהוא המלח שבו אנו משתמשים, נחשב כמו מים, והוא מחמיץ. כלומר שאם לש קמח עם מי פירות בלבד, והוסיף לכך מלח, המלח נחשב כמו מים, ונמצא שיש בקמח מים, והוא מחמיץ.

כדברים האלה כתב בספר מועדי משה, חמץ ומצה, פרק ה הלכה י: "מותר לבשל אחד מחמשת מיני דגן או קמח שלהם במי פירות. וכן בצק שנילוש במי פירות מותר לבשלו במי פירות או לטגנו בשמן על המחבת שהרי מי פירות אין מחמיצין, ובלבד שיהא ללא תערובת מים. ואם נותן בו מעט מלח, צריך שיהא מלח "אסתרוקנית" שהוא מלח הררי ולא מלח-ים".

ובהערה שם כתב: "כתב מארי שם אות ט סוף ד"ה כתב המ"מ: ונראה שמדובר במלח אסתרוקנית וכו'. ושם אות ג (עמ שלו) העיר מארי בתוך דברי אור"י [=אור יקרות], במה שכתב הרמב"ם פ"י טומאת אכלין ה"ב דמלח אינו מכשיר (לטומאה) והרי הוא כמי פירות, וז"ל: מלח האמור הוא מלח הררי הנקרא בלשון חז"ל (מנחות כא ע"א) אסתרוקנית, אבל מלח המופק מן הים הרי מן המים בא ואל המים ילך ומכשיר. עכ"ל. ולכן אם מערב בלישת הבצק מי פירות בתוספת מלח-ים הרי זה מי פירות עם מים ומחמיץ, מה שאין כן מלח הררי הרי הוא גם מי פירות. וכבר היה מעשה בתלמיד חכם נכבד שלקח קמח חטה כשר לפסח ולשו במי פירות, אלא שהוסיף מעט מלח-ים כשר לפסח ואפאו עוגות, וכשנודע למארי, אמר לו שהן חמץ גמור וצריך ביעור, מפני המלח, דהוי מי פירות ומים שמחמיצין. וראה עריכת שולחן ח"ה עמ' קעו-קעז.

אמנם ראה שו"ע סוף סי' תסב ובמשנ"ב שם ס"ק כד ובשעה"צ שם ס"ק מא-מב, החילוק בין מלח-ים למלח הררי. ושם סי' תסג ס"ק ב, ובאה"ל שם ד"ה משמן ומלח, דיש מקילין אפילו במלח-ים כיון שנותנים מעט מלח שרי לדעת הר"ן. וראה שו"ת יבי"א ח"ט סימן מג אות א עמ' עה-עו. עכ"פ לדעת מארי נתינת מלח-ים בעיסה זו או בתבשיל זה אפילו מעט הרי הוא מחמיץ ואסור, ככל מי פירות עם מים כל שהוא". (ע"כ מועדי משה)

מה דעתך?

תשובה: אחרי בקשת המחילה, נראה שיש ראיה מוחלטת מהתלמוד, שמלח ים, כלומר המלח שלנו, אינו נחשב כמו מים לגבי חימוץ העיסה.

במסכת מנחות דף נז סוף ע"א וע"ב נאמר, שמנחת נסכים שלשה במי פירות לבדם, כלומר שלש את העיסה עם שמן בלבד, אינה מחמיצה. והרי יש חובה להוסיף מלח סדומית למנחה, כלומר מלח ים. והתלמוד אומר על כך שהעיסה אינה מחמיצה. מכאן הוכחה ברורה, שמלח ים במי פירות אינו מחמיץ. (כוכבי אור, עמ' קסג, נכתב ע"י הרב דוד אברהם מנדלבוים)

הלכות שביתת יום טוב

נוסע לחו"ל

שאלה: באחת התשובות מפעם על ששאלתי על אדם שנוסע לחוץ לארץ לכמה ימים ספורים האם הוא צריך לנהוג ביום טוב שני של גלויות כבני חוץ לארץ לכל דבר ועניין (בין היתר לעניין תפילת יום טוב וכו') והבנתי מהתשובה שכן.

רציתי לשאול מאיפה לומדים את זה שיום טוב שני תלוי במקומות (כמו לעניין קריאת המגילה בפורים) ולא תלוי במקום מגוריו של אותו אדם כמו שסוברים כמה מהפוסקים. וגם האם ניתן לדייק את זה מהרמב"ם מאיזה מקום.

וכן מה הדין לגבי מי שבא מחו"ל לירושלים לימים ספורים (שבטוח לא צריך לנהוג שם יום טוב שני גם לפי הרמב"ם), האם עליו לעשות יום טוב אחד בלבד כי זה תלוי איפה הוא נמצא כרגע, או לעשות יומיים כי זה תלוי איפה הוא גר?

תשובה: קריאת התורה בציבור היא חובת ציבור ולא חובת יחיד, לפיכך אדם המתגורר בארץ ישראל שהלך לחו"ל, ושם קוראים פרשה אחרת, [כגון שהיה אצלם יו"ט שני של גלויות בשבת, ולא קראו את פרשת השבוע כבארץ ישראל, אלא ישלימוה בפרשיות המחוברות], אין עליו חובה לחפש מניין שיואילו בטובם לקרוא עימו את הפרשה כפי שהיא בארץ ישראל, אלא יקרא כמותם את הפרשיות בס"ת, כל זמן שהותו שם, כי כך היתה תקנת חכמים מתחילה, שהקריאה בתורה היא חובת ציבור. כך הדין גם לחיילים ששהו במלחמה או בפעילות מבצעית, ולא קראו פרשה בשבת, בשבת הבאה יקראו עם הציבור, ואינם חייבים להשלים את הפרשה שהחסירו.

כיוצא בדבר יום שני של גלויות, יום טוב שני ניתקן משום המקומות הרחוקים שלא ידעו בקידוש החודש, והתקנה היתה על בני המקום הגרים כאן, וממילא כל מי שמתארח אצלם נחשב כמותם, ואינו צריך לחפש מניין שיתפללו איתו תפילות חול, אלא יתפלל עימם, וכך היתה תקנת חכמים.

אלא שלכאורה מה שכתבנו אינו נכון, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (ח,כ):

"ההולך ממקום שעושין [מלאכה בערב פסח עד המנחה] למקום שאין עושין [מלאכה בערב פסח מהנץ ועד חצי היום] לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר [בכל המנהגים בין לאיסור ובין להיתר ינהג כמקומו], והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות".

לשון הרמב"ם, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, מקור דבריו מהתלמוד (פסחים נא), שם סופר על רבה שאכל דבר שנהגו בו בני בבל איסור, ונכנסו לפניו רב אויא ורבה בר רב חנן, וכשראה אותם הסתיר את הדבר שאכל (מ"מ שם). ומכאן שבין במנהג של עשיית מלאכה בערב פסח, ובין בשאר מנהגי איסור של אכילה וכדומה, כך הדין. ולכאורה גם יום טוב שני של גלויות הרי הוא מנהג שיש על האדם, ועליו לשומרו בכל מקום שנמצא. אלא שאין דבר זה נכון, ודוקא מנהגים פרטיים צריך האדם לשמור כאנשי מקומו, אבל תפילות ציבור, או קריאה בתורה, או קיום חגים ומועדים, עליו לנהוג כאנשי המקום, כי אין דבר זה מנהג פרטי השייך לו מחמת מקומו, אלא הוראת חכמים כללית לאנשי המקום, ובמקום זה [בארץ ישראל] ההוראה היא שלא לעשות יום טוב שני של גלויות, ואף המתארח פטור מלעשותו.

יום טוב שני במקום מבודד

שאלה: אדם שנסע למקום מבודד בחו"ל עם קבוצה (שבשגגה?) אינה עושה חג שני של גלויות, האם עליו לעשות לבד יום טוב שני ולהתפלל תפילת יום טוב וכו' או שהוא צריך לנהוג כמוהם?

תשובה: הנמצא בחו"ל עם קבוצה שאינה עושה יום טוב, חייב לנהוג ביום טוב שני של גליות, כי דבר זה הוא תקנת חכמים. ויום טוב שני של גלויות התחיל כמנהג העם מפני הספק, ולאחר מכן הסכימו חכמים למנהג העם וקבעו את הדבר כתקנה.

הגיע בספינה ביו"ט שני

שאלה: מה הדין לגבי אדם שהגיע בספינה לארץ ישראל בחג שני של גלויות לפני השקיעה, האם עליו לסיים את היום כחג ולהתפלל מנחה של חג או מנחה של חול? (בילקוט יוסף פסק שישלים את היום כחול סימן תצ"ו סעיף ל' ולעניות דעתי זה נראה לי תמוה שחצי יום יהיה קודש וחציו חול). וכן מה הדין להפך לגבי אדם שיצא מארץ ישראל בחג שני של גלויות והגיע לחוץ לארץ טרם השקיעה?

תשובה: המגיע בספינה מחו"ל לארץ ישראל באמצע יום טוב שני של גלויות, ועלה ליבשה, יפסיק מלנהוג יום טוב, שהרי יום טוב שני של גלויות נקבע על פי המיקום שבו נמצא, וברגע שעלה ליבשה בארץ ישראל פקע ממנו דין יום טוב שני, כי בארץ ישראל כעת אינו יום טוב. ולמרות שעשה חצי יום קודש וחציו חול, זהו דבר שאינו מצוי, ואין תקנה מיוחדת למקרה נדיר זה, שיאמרו חכמים שימשיך לנהוג יום טוב שני, מכח מה שהתחילו בקדושה. כדברי ילקוט יוסף תצו,ל.

יו"ט שני באילת

שאלה: האם יש לנהוג באילת חג שני? במידה וכן, האם בימנו שבפועל לא נוהגים שם חג שני (למעט חב"ד) האם עדיין יש לנהוג שם חג שני? ומה יהיה הדין בעז"ה כשנחזור לחבל עזה?

תשובה: בנוגע לעשיית חג שני בעיר אילת ובחבל עזה, ושיטת הרמב"ם והריטב"א, כיצד קובעים מי יעשה יום טוב אחד ומי יעשה שני ימים, הדברים סוכמו היטב בספר פניני הלכה, ואין לי להוסיף על דבריו.

http://ph.yhb.org.il/12-09-04/

היכן צריכים לשמור יומיים

לדעת הרמב"ם, אין דין 'יום טוב שני של גלויות' תלוי בקרבת המקום לירושלים, אלא הכל תלוי במנהג ישראל בעת שהיו השליחים יוצאים להודיע על מועד קידוש החודש. שבכל מקום שהיו השליחים מגיעים לפני חג ראשון של סוכות, אפילו הוא חוץ לארץ, ממשיכים לעשות יום טוב אחד. ובכל מקום שלא הגיעו, אפילו הוא ארץ ישראל, ממשיכים לעשות שני ימים. וגם אם מצד המרחק היו יכולים להגיע, אלא שבפועל לא הגיעו מחמת שלא היתה שם קהילה יהודית או מחמת שיבושי הדרכים, כיוון שבפועל היושבים שם היו צריכים לעשות שני ימים טובים, כך צריך להמשיך לנהוג (רמב"ם הל' קדוש החודש ה, ט-יב).

ולדעת הריטב"א, מאז שנתבטל קידוש החודש על ידי בית הדין, אין הדין תלוי בשליחים, אלא בגבולות ארץ ישראל, שהואיל וברוב המקומות בחוץ לארץ נהגו לעשות יומיים, וברוב המקומות שבגבולות הארץ נהגו לעשות יום אחד, תיקן בית דינו של הלל הנשיא, בשעה שקידש את החודשים והשנים למשך כל הדורות, שבחוץ לארץ יעשו תמיד שני ימים טובים, ובארץ ישראל כולה יעשו תמיד יום אחד בלבד (ריטב"א ר"ה יח, א; סוכה מג, א).

ואף שבמשך הדורות היו שנהגו במקומות שונים בארץ לעשות שני ימים טובים כדברי הרמב"ם, המנהג שהתקבל להלכה הוא כדברי הריטב"א, שכך משמע מעוד ראשונים.[3]

____________________

[3]. לריטב"א בכל מקום בארץ ישראל עושים יום אחד, למרות שהשליחים לא הגיעו אליו עד ראשון של סוכות, ואילו בחו"ל עושים תמיד יומיים. וכן משמע מדברי רב האי גאון, ר"ח, רז"ה, מחזור ויטרי ועוד. וכ"כ למעשה באבני נזר או"ח שצב, ט; ציץ הקודש מב; חזו"א או"ח קלב, ב; ישכיל עבדי ו, או"ח ב. מהריטב"א עולה שבכל גבולות הארץ עד נהר פרת, עושים יום אחד. וכ"כ בעיר הקודש והמקדש ג, יט; הרב גורן במשנת המדינה עמ' 161; ציץ אליעזר ג, כג. בחלב שבסוריה (ארם צובא), נהגו לעשות יומיים, ועיין בפ"ה העם והארץ ג, טז, שלרוב הראשונים חלב אינה בגבולות הארץ. אמנם דרום לבנון עד ביירות לכל הדעות בגבולות הארץ.

לגבי העיר אילת התעוררה שאלה, שאולי אינה מגבולות ארץ ישראל, כי לפי מקצת המפרשים שנחל מצרים הוא נחל אל עריש היא דרומית לחלקו העיקרי. אולם למעשה נפסקה הלכה שאילת בגבולות הארץ ועושים בה יום טוב אחד, שכן גם לדעת הסוברים שהוא נחל אל עריש, מסתבר שאילת בגבולות הארץ, וק"ו שכך הדין לרוב המפרשים שסוברים שנחל מצרים הוא בתעלת סואץ (עיין בפ"ה העם והארץ ג, טו). וכ"כ למעשה הרב הרצוג בהיכל יצחק או"ח נה; הרב פרנק במקראי קודש פסח ב, נח; משפטי עוזיאל ח, מז; ציץ אליעזר ג, כג.

הולדת ריח ביום טוב ושבת

שאלה: האם מותר להוליד ריח ביום טוב, כגון להזות מי ורדים על בגד, ובכך הוא מוליד בו ריח?

תשובה: בנוגע להולדת ריח, הוא סוגיה במס' ביצה דף כג, ופסק הרמב"ם בהל' יו"ט ד,ו:

"אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה – ואפילו להריח בה; ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים, שהוא אסור. ומותר לעשן את הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לצלות בשר על האש. וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת – אבל לא בגחלת של עץ, מפני שהוא מכבה. ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית".

וכבר ביאר שם הרב קאפח בהע' ק את הסוגיה, והוכיח באותות ומופתים שלפי הרמב"ם הטעם שאסור לגמר את הבית או הכלים ביום טוב, מפני שהוא מכבה, ולא משום שמוליד ריח, ולפי הרמב"ם אין איסור הולדת ריח ביו"ט ושבת. ומותר לזלף מי ורדים על הבגדים, ואין צורך להקפיד שיגעו מי הורדים רק בגופו ולא בבגדיו. וכך היא שיטת אברהם יגל, ורבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון בדעת הרמב"ם, וכך יצא לי מהסוגיה כשלמדתיה, שלא כמ"מ שאסר, ושלא כמהר"ח כסאר שביאר כמ"מ ואסר להוליד ריח ביו"ט.

וכבר נתבאר בהל' שבת כא,יג שלפי הרמב"ם טעם איסור ריסוק שלג, משום מפרק תולדה של דש, ולא משום נולד, ולא מצאנו איסור נולד בשבת. ולפיכך מותר להשתמש בסבון בשבת ואין לחשוש לקצף הנולד מהסבון. רק ביו"ט יש איסור מוקצה ונולד [=הנולד אסור מפני שהוא מוקצה], ולא בשבת (שביתת יו"ט א,יז-יח).

סחיטת פירות ביום טוב

שאלה: מהו לסחוט פירות ביו"ט לדעת רבנו?

תשובה: נסכם תחילה את דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ג הלכות יב-יז.

1-      תבלין נידוך כדרכו במדוכה, שהדרך לדוך בה מעט, ואם ידוך מאתמול יש חסרון בטעם. (הלכה יב)

2-      מלח נידוך בשינוי, כגון שיטה המכתשת או ידוק בקערה, מפני שאם ידוך מאתמול אין חסרון טעם. (הלכה יב)

3-      פלפלין נידוכים בשינוי במדוכה ולא בריחיים, מפני שאם ידוך מאתמול יש חסרון בטעם. (הלכה יב)

4-      גרגרי חיטה כותשים במכתשת קטנה ולא בגדולה, מפני שאם ידוך מאתמול יש חסרון בטעם, ובארץ ישראל שאין חסרון בטעם אף במכתשת קטנה אסור. (הלכה יג)

5-      מותר למעך שיבולים רכות [=מלילות], מעט מעט, מפני שאיסורו מחכמים, נראה כדש, וכשעושה מעט מעט מותר. (הלכה טו)

6-      לא יתן חרדל במשמרת [=מסננת], אם כבר היה במסננת, נותן בה ביצה. (הלכה יז)

7-      מסננת תלויה מותר לסנן בה יין, מערים לתלות רימונים ולאחר מכן מסנן שמרים. (הלכה יז)

בכל המקרים שאם ידוך מאתמול יהיה חסרון בטעם מותר לדוך ביום טוב במדוכה שהדרך לדוך בה מעט (מקרים 1, 3, 4). ואם הוא מקרה שאם ידוך מאתמול לא יהיה חסרון בטעם, צריך להוסיף לכך שידוך בשינוי (מקרה 2).

ואם האיסור מחכמים, ועושה מעט מעט, מותר (מקרה 5).

מותר לסנן ביום טוב יין אם היתה מסננת תלויה, אבל חרדל אסור (מקרים 6, 7).

היוצא מהנ"ל מותר לדוך מעט מעט, ולסנן במסננת.

בנוגע לסוחט, לא מצאנו בדברי חכמים שאמרו, "משקה שנסחט היום אינו דומה למשקה שנסחט אתמול", ולפיכך יש לאסור לסחוט פירות ביום טוב, חוץ מלימונים שגם בשבת מותר לסוחטם.

וכך כתב בילקוט יוסף (קיצוש"ע או"ח תקה,א): "...ואף פירות כגון תפוזים שאם נסחטים מערב יום טוב מפיגים טעמם קצת, אסור לסוחטם ביום טוב. אבל מותר לסחוט תפוז על אוכל, באופן שרוב המיץ נבלע באוכל, שמשקה הבא אל האוכל נחשב כאוכל. ולימונים מותר לסחוט ביום טוב...". (ע"כ ילקוט יוסף)

וכך פסק בפניני הלכה מועדים ד,א. ובהערה 2 כתב סיכום השיטות [כדרכו בכל עניין], וזה לשונו: "יש שהתירו לסחוט פירות ביום טוב בשינוי, ועל שני יסודות הניחו ההיתר: א) כדין טחינה דין סחיטה, וכשם שהתירו דיכת תבלינים (להלן הלכה ב) כך סחיטה ביתית מותרת. ב) לדעת מחצית הפוסקים, איסור סחיטה בשבת מהתורה הוא רק בזיתים וענבים, ואילו פירות אחרים נאסרו מדרבנן (פ"ה שבת יב, 13), וכיוון שביו"ט לדעת כמה ראשונים והשו"ע איסור דש וסוחט מדרבנן (לעיל ג, ב), אין לגזור גזירה לגזירה ולאסור סחיטת שאר פירות זולת זיתים וענבים. וכ"כ למעשה שערים מצוינים בהלכה צח, ז [=לא מצאתי מקור זה]; שמש ומגן ב, או"ח ל. ובחלקת יעקב ב, פה, התיר בשעת הדחק.

אולם דעת רוב הפוסקים שכל סחיטה אסורה, וכ"כ שו"ע תצה, ב; מ"א תקה, ג, עפ"י יש"ש; ח"א פא, ז; מ"ב תצה, יב. וכ"כ בשש"כ ה, הערה א, בשם רשז"א; אול"צ ג, יט, ה; הליכות עולם ח"ד עמ' ק. וזאת משום שסחיטה למשקים היא מלאכה שרגילים לעשות לימים רבים ולכן כולה אסורה, לעומת מלאכות טוחן ובורר שבנוסף לכך שמכינים בהן מאכלים לימים רבים, הן גם נעשות באופן קבוע לצורך אכילה ביתית בזמן האכילה וסמוך לה, ולכן התירו מקצתן. ועיין בהרחבות לשבת יב, ח, ה, לגבי סחיטת לימון למיץ, שאפילו בשבת יש מקילים בו, ורוה"פ החמירו, וכך כתבתי למעשה. ולכאורה בהל' יו"ט היה מקום להקל. אולם למעשה כל האוסרים כאן אוסרים גם לימון". (ע"כ פניני הלכה)

הלכות חול המועד

כתיבה בחוה"מ

שאלה: האם הכתיבה העגולה של ימינו נקראת מעשה אומן ע"מ שתאסר בחול המועד?

תשובה: הכתיבה בימינו בחול המועד מותרת לכתחילה, כי היא מעשה הדיוט ואינה מלאכה, ואף כתיבת חידושי תורה בחול המועד בכתב עגול או במחשב מצוה גדולה, כי בימינו דרך הלומדים ללמוד בשילוב עם כתיבה, והוא מעשה לימוד ולא מלאכת עבודה.