סימן קעו – ברכת הפת פוטרת את הפרפרת

א.      בירך על הפת 'המוציא', פטר את הפרפרת שאוכלים את הפת עמה ['פרפרת' היא תבשיל שיש בו ירקות או בשר, וברכתו אדמה או שהכל, או שה'פרפרת' הם פירות שברכתם עץ ואוכלים אותם עם הפת כדי להטעימה]; אבל אם בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת, כי ברכת הפת חשובה מהם ואינה נגררת אחריהם. בירך על מעשה קדירה שברכתו מזונות, פטר את התבשיל שברכתו אדמה או שהכל; בירך על התבשיל שברכתו אדמה או שהכל, פטר את מעשה קדירה שברכתו מזונות, שמאחר ששניהם עשויים כתבשיל, תבשיל אחד בתוכו ירקות או בשר, והתבשיל השני בתוכו קמח מבושל, לא הצריכוהו חכמים לברך על כל תבשיל ברכתו, וברכה על תבשיל אחד פוטרת את כל התבשילים. רק כאשר אוכל סוגי מאכל שונים לבדם, ולא בתוך תבשיל, הצריכו חכמים לברך על כל דבר את הברכה הראויה לו, ולא פטרו בברכה אחת את כולם[א] (ברכות ד,ו).

---

[א]     משנה ברכות (ו,ה. בתלמוד מב,א): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ברך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת. ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "זה שאמר מי שברך על היין שלפני המזון אינו חייב לחזור ולברך על היין ששותה לאחר סלוק המזון, הוא דוקא בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין, וכשברך על היין בתחלה בדעתו להמשיך בשתית היין אחרי המזון. אבל מי שאין בדעתו להמשיך לשתות אחר המזון וגמר לאכול ונמלך לשתות צריך לחזור ולברך. ופרפרת, שם הלפתן, רבים פרפראות. ומעשה קדרה, כגון הדיסה והגריסים והחביטה שעושין מן הקמח והסולת ודומיהם [ברכתם מזונות]. ובית שמאי אומרים שאם ברך על אחד ממיני הלפתן [ברכתו אדמה או שהכל] לא פטר מעשה קדרה [ברכתו מזונות]. ואין הלכה כבית שמאי".

        רש"י: "ברך על היין- נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, כדתניא לקמן (ברכות מג,א) כיצד סדר הסבה כו', ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאין השלחן, ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים, ומה הן אוכלים - פרפראות, כגון כיסני דמעלו ללבא, ולחמניות [פת דקה הנאפית בין שני דפים של ברזל (הערוך השלם ערך לחמניות), והעיסה שמהם נאפו היתה עיסה רגילה ולא רכה], והוא יין ופרפרת שלאחר המזון, ושניהם קודם ברכת המזון".

        תלמוד בבלי ברכות (מב,ב): "ברך על הפת - פטר את הפרפרת, על הפרפרת - לא פטר את הפת; בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדרה. איבעיא להו: בית שמאי ארישא פליגי, או דילמא אסיפא פליגי? דקאמר תנא קמא: ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה, ואתי בית שמאי למימר: לא מיבעיא פרפרת - דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה - נמי לא פטרה [לפי בית שמאי פת אינה פוטרת פרפרת ולא מעשה קדירה]; או דילמא אסיפא פליגי, דקתני: ברך על הפרפרת [ברכתה אדמה] לא פטר את הפת [שברכתה המוציא], פת הוא דלא פטר, אבל מעשה קדרה [שברכתו מזונות] - פטר. ואתו בית שמאי למימר: ואפילו מעשה קדרה נמי לא פטר – תיקו". (ע"כ בבלי)

        ירושלמי ברכות (ו,ה): "אמר מרינוס בר' יהושע [בן ר' יהושע] אהן דאכל גריזמי [מי שאכל תבשיל שמעורבים בו הרבה מיני פירות וירקות ותורמוסין, שברכתו אדמה, ראה בירושלמי בהמשך (ו,ד, יובא בהמשך ההערה), שברכת הגריזמי אדמה, משום שפרי העץ שברך עליו אדמה, יצא] וסלית [ובנוסף לכך רצה לאכול תבשיל העשוי מסולת שברכתו מזונות] אף ע"ג דהוא מברך על גריזמתה בסופה [והוא הדין שמברך על גריזמתה, ברכה ראשונה, כי מדובר שלא אכל לפני כן פת. פני משה, הרב קנייבסקי] לא פטר סולתא [לא פטר בברכת האדמה את תבשיל הסולת, וצריך לברך עליו מזונות]. מה כבית שמאי דבית שמאי אומר אף לא מעשה קדירה [מברר התלמוד, האם כבית שמאי, ודברי בית שמאי מוסבים על סוף המשנה, בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, אבל פטר מעשה קדירה לפי בית הלל, ואילו לפי בית שמאי לא פטר מעשה קדירה] א"ר יוסי דברי הכל היא [מה שאמרנו שברכת גריזמתא, אדמה, אינה פוטרת מעשה קדירה, מזונות, הוא לפי כולם, לב"ה וב"ש, כי דברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה, וזה ביאור המשנה]: בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי בית הלל, בית שמאי אומרים לא פטר את מעשה קדירה, אבל אם בירך על הפרפרת תחילה כל עמא מודיי [בית שמאי ובית הלל] דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה [לפי הירושלמי, אם אנו מבארים שמחלוקת ב"ש וב"ה מוסבת על תחילת המשנה, תהיה המסקנה, לפי כולם, ברך על הפרפרת, לא פטר מעשה קדירה].

רבי אבא בריה דרב פפא בעי, אהן דאכל סולת [מי שאכל סולת שברכתו מזונות] ובדעתיה מיכול פיתא [וכבר היה בדעתו לאכול לאחר מכן סעודה עם פת שברכתה המוציא] מהו מברכה על סולתא בסופא [דברים הבאים לפני הסעודה, האם נפטרים מברכה אחרונה, בברכת המזון שיברך אחרי אכילת הפת?] רבנן דקיסרין פשטין לה צריך לברך בסוף [מתרץ התלמוד, דברים הבאים לפני הסעודה, צריך לברך לפניהם ולאחריהם, ואינם נפטרים בברכת המזון שאחר אכילת הפת]." (ע"כ ירושלמי)

        בהלכה שלפנינו, הרמב"ם שינה את דעתו, בתחילה כתב: "בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדירה", וכן הוא בכתבי יד תימן. ולאחר מכן תיקן וכתב: "בירך על התבשיל פטר את מעשה קדירה", וכן הוא בכתבי היד המזרחיים, שהיו במזרח התיכון מקום הימצאות יוצאי חלציו של הרמב"ם, וכך כתב ר' יהושע הנגיד בתשובה (סימן יח). וכך היא משמעות הדברים בפה"מ.

והנה, אם נשווה את פסק הרמב"ם למקורות שהבאנו לעיל, בתחילה פסק הרמב"ם כירושלמי, ודברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה, היוצא מכך, בירך על הפרפרת לא פטר מעשה קדירה. אולם לאחר מכן הרמב"ם שב ועיין וראה שפשט המשנה מוכיח בבירור שדברי בית שמאי מוסבים על סוף המשנה, ואין מקום לספק הבבלי, וממילא אין מקום להכרעת הירושלמי שדברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה. היוצא מכך, לפי בית הלל, בירך על הפרפרת פטר מעשה קדירה. וכך תיקן הרמב"ם במשנ"ת, וכך הכריע בפה"מ, וכך מעידים יוצאי חלציו שזוהי דעתו האחרונה.

ומה שכתבנו, שהרמב"ם מפרש, 'פרפרת' או תבשיל או פירות שבאו להטעים את הפת, כן הוא בירושלמי ברכות (ו,ה): "(אמר) רבי חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה נקלווסין [היו אלה של בית הנשיא שולחים לו תמרי ניקולאוס זן תמרים שפירותיו ארוכים מאוד והיה המשובח ביותר ביהודה] והוה שבק לון בתר מזוניה ומברך עליהון תחילה וסוף [כדין דברים הבאים לאחר הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ואחריהם]. רב חונה אכל תמרין עם פיסתיה [אכל תמרים עם אכילת הלחם] א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקין בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף [וכי חולק אתה על רבך רב, שלעיל אמרת בשמו, דברים הבאים לאחר הסעודה מברך לפניהם ואחריהם, והיה לך להניח את התמרים לאחר המזון ולברך לפניהם ואחריהם] א"ל אינין אינין עיקר נגיסתי [תירץ רב חונא, התמרים עיקר אכילתי, כלומר בהם אני מלפת את הפת, ולפיכך פטור אני מלברך לפניהם ואחריהם]".

לעומת מה שכתבנו, מהר"י קאפח ביאר (ברכות, פרק ד, הערה טו), שהרמב"ם בהלכה שלפנינו עוסק בברכה אחרונה, והוכיח את הדבר מהירושלמי הנזכר לעיל, "אמר מרינוס בי ר' יהושע אהן דאכל גריזמי וסלית אף ע"ג דהוא מברך על גריזמתה בסופה לא פטר סולתא". אולם קשה ליישב את שיטתו בפשט המשנה, כי היא כולה עוסקת בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. בירך על היין שלפני המזון [ברכה ראשונה] פטר את היין שלאחר המזון [מברכה ראשונה], בירך על הפרפרת שלפני המזון [ברכה ראשונה] פטר את הפרפרת שלאחר המזון [מברכה ראשונה], ובהמשך, בירך על הפת [ברכה ראשונה] פטר את הפרפרת [מברכה ראשונה], בירך על הפרפרת [ברכה ראשונה] לא פטר את הפת [מברכה ראשונה]. ואך מפרשי הירושלמי ביארוהו באופן שיתאים ליוצא מפשט המשנה, שהיא עוסקת בברכה ראשונה ["והוא הדין שמברך על גריזמתה, ברכה ראשונה, כי מדובר שלא אכל לפני כן פת. פני משה, הרב קנייבסקי"], וכפשט דברי הרמב"ם בפה"מ, וכפי שביארנו את הדברים.

ובשו"ע כתב (סי' קעו ובמשנ"ב), שפרפרת ברכתה מזונות, והיא פירורי לחם שחתכם דק דק ודיבקם עם מרק או דבש, ובאופן זה נבין כיצד הם פוטרים מעשה קדירה או מעשה קדירה פוטרם, כי כולם ברכתם מזונות, אבל ברכת העץ או האדמה לא תפטור ברכת מזונות, אף אם שניהם עשויים כתבשיל. אולם כאמור, הרמב"ם אינו מפרש כך, וכתב שפרפרת היא תבשיל או פירות, כך שכתב מפורש שאין ברכתם מזונות, ולא היתה המשנה צריכה ללמדינו שברכת מזונות פוטרת מזונות.

לשון הרמב"ם: "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות, וכיוצא בהן". ומה שכתבנו שפרפרת העשויה ממיני התבשיל ביאורו, תבשיל שיש בו ירקות שברכתו אדמה, או שיש בו בשר וברכתו שהכל, כי כך הוא דרך העולם לאכול את הפת עם סוגי תבשילים אלו. וכשאוכל תבשילים אלו ללא פת, הירקות או הבשר הם העיקר ועליהם מברך ולא על המים של המרק. ואם יש במרק מים מרובים, ובסיום אכילת הירקות שותה את המרק, צריך לברך שהכל על המרק, ויבואר במקומו.