הלכות שופר

תקיעה בשופר בראש השנה שלא לצורך מצוה

שאלה: האם מותר לתקוע בשופר בראש השנה לאחר המצווה?

תשובה: במשנה (ראש השנה לב,ב) נאמר: "אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו". [תינוק שבא לתקוע מעצמו, אין מעכבים אותו מלתקוע, ולא עוד, מותר אף להתעסק עמו, ולומר לו לתקוע עד שילמד].

בתלמוד (ראש השנה לג,א-ב) נאמר: "אבל מתעסקין בהם עד שילמדו. אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת. [הוסיף רבי אלעזר, שמותר להתעסק עם התינוקות ולומר להם לתקוע, גם בשבת]. תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת. [וכך נאמר במפורש בברייתא]. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא; אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא: אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! - לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך". [מה שנאמר "מתעסקים עם התינוקות עד שילמדו אפילו בשבת" מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו מה שנאמר "ואין מעכבים את התינוקות מלתקוע בשבת" מדובר בקטן שהגיע לחינוך. היוצא מכך: קטן שלא הגיע לחינוך, אין מעכבים אותו מלתקוע בעצמו, בשבת, ולא עוד, מותר לומר לו לתקוע. כך הדין בשבת, וכל שכן ביום טוב. ואילו קטן שהגיע לחינוך, אם בא לתקוע מעצמו, בשבת, אין מעכבים אותו מלתקוע, אבל אסור לומר לו לתקוע. כך הדין בשבת, אבל ביום טוב, מותר לומר לו לתקוע. וזהו שנאמר במשנה, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו].

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שופר ב,ז: "התינוקות שלא הגיעו לחינוך – אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה [אם רצו לתקוע מעצמם], כדי שילמדו; [בתלמוד הוסיפו, תינוקות שלא הגיעו לחינוך, לא רק שאין מעכבים אותם מלתקוע בעצמם, אלא אף מותר לומר להם לתקוע, ולהדריכם, כדי ללמדם. ואם הוא תינוק שהגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע או להדריכו, אבל אם בא לתקוע מעצמו, בשבת, אין מעכבים אותו מלתקוע]. [ואילו ביום טוב] ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב – בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [ביום טוב, בין קטן שהגיע לחינוך, ובין שלא להגיע, לא רק שאין מעכבים אותם מלתקוע אם באו לתקוע מעצמם, אלא, מותר לגדול גם להדריכם כיצד לתקוע]: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות".

מאחר וראינו שפסק הרמב"ם אינו מתיישב עם דברי התלמוד, וצריך להוסיף בדבריו ביאורים שאינם רמוזים בדבריו, על כורחנו, הרמב"ם סלל לעצמו דרך חדשה, כדרכו בהרבה מקומות, והוא צעד בעקבות פשט המשנה, והתעלם מהאמור בתלמוד.

משנה. אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו.

גמרא. אבל מתעסקין בהם עד שילמדו. אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת. תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא; אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא: אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! - לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך.

תוספתא ראש השנה ב,טז: מתלמדין לתקוע בשבת, ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת ואין צריך לומ' ביום טוב.

בתלמוד נזכר, קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקים עמו ללמדו, בין בשבת ובין ביום טוב. ואילו קטן שהגיע לחינוך אין מעכבים אותו מלתקוע, אבל אסור לומר לו לתקוע, במה דברים אמורים בשבת, אבל ביום טוב מותר לומר לו לתקוע.

לעומת זאת, הרמב"ם ביאר את המשנה כפשוטה, ובתחילתה מדובר בשבת ובסופה מדובר ביום טוב. מה שנאמר אין מעכבים את התינוקות מלתקוע, מדובר בשבת, ובקטן שלא הגיע לחינוך. ואילו מה שנאמר בסוף המשנה, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו, מדובר ביום טוב, בין בקטן שהגיע לחינוך, ובין שלא הגיע.

נמצא שהרמב"ם קיבל מהתלמוד רק את העיקרון, שביום טוב, מותר ללמד בין קטן שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך, אבל את שאר ענייני המשנה פירש כפשוטה, שהיא מחלקת בין שבת ליום טוב, ובשבת אין מעכבים, וביום טוב מתעסקים שילמדו. בנוסף לכך, הרמב"ם למד מהתלמוד שקטן שלא הגיע לחינוך קל הוא מקטן שהגיע לחינוך, והוא יישם עיקרון זה על פי דרכו וביאורו.

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שופר ב,ז: התינוקות שלא הגיעו לחינוך - אין מעכבין אותן מלתקוע [אם הם רוצים לתקוע מעצמם ויוזמתם] בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו [ואם הגיעו לחינוך מעכבים אותם מלתקוע בשבת]; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב - בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [ביום טוב, לא רק שאין מעכבים, אלא גם מותר להתעסק עמהם וללמדם, אפילו אם הגיעו לחינוך]: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות.

ההלכה עוסקת בשבת ויום טוב שאינם ראש השנה (מהר"י קאפח שם הערה יד), וכפי שכתב הרמב"ם "בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה", והוא הדין "יום טוב" שנזכר בהלכה זו, מדובר ביום טוב שאינו יום טוב של ראש השנה. אבל יום טוב של ראש השנה שלא חל בשבת, מאחר שהותרה התקיעה לצורך מצוה, הותרה ביום טוב זה גם שלא לצורך מצוה. וכל עיקרו של איסור תקיעה בשבת ויום טוב הוא מדברי חכמים, וביום טוב של ראש השנה כלל לא אסרוהו, אלא מצוה יש בדבר. ולכן מצאנו שהתירו חכמי הדורות להוסיף על תקיעות המצווה, תקיעות רשות, ומעולם לא עלתה על לב איש לאסור את הדבר.

וכך מוכח מהתלמוד ראש השנה (ל,א) שם נאמר: "והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה [=אודניה] מקל תקועיא [דיחידאי]". כלומר, שביבנה, בסיום התפילה והתקיעות, היו הרבה בני אדם תוקעים בשופר, ולא היה האדם שומע את הקול המדבר לאוזניו, מרעש התקיעות שהיה.

וכך הוא מנהג תימן מאז ומעולם, בסיום התפילה הנערים לוקחים את שופרות בית הכנסת ותוקעים בהם, אף נערים שהגיעו למצוות, ומעולם לא מיחו בהם שיש כאן חילול יום טוב, שכיון שהותרה תקיעה לצורך המצווה, הותרה ביום טוב זה לגמרי. ולכן התפתחו מנהגים להוסיף על התקיעות שתיקנו חכמים, ואם הדבר אסור, כיצד התירו מנהגים אלו.

וכך נאמר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' סה): "וששאלתם ענין שופר של ר"ה כי מנהג גאונים להתריע אחר סיום התפלה תרועה גדולה כדי לערבב את השטן וכך הוא מנהג בב' ישיבות. אנו ראינו להשיבכם כי אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כך אלא שיחידים מתעסקים כל אחד ואחד בתאותו מהא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אודניה מקל תקועייא למדנו שהיו רגילים הראשונים שהיחידים תוקעין אחר תפלה ולא שחייבין כי ש"ץ מוציאן ידי חובתן אלא מצוה מן המובחר להתריע אחר סיום התפלה וכדי לערבב את השטן ושפיר דמי למעבד הכי ואם אין עושין כן אין בכך כלום. ושאר הגאונים ז"ל מודים שצריך להתריע עכ"פ".

ולעומת מה שכתבנו, כתב הרמ"א (תקצו,א): "ולאחר שיצאו בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר לו שיתקע (המגיד פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (א"ז דר"ה)". וכתב המשנ"ב (סק"ג): "ועיין בט"ז שדעתו דיו"ט של ר"ה אינו דומה לשאר יום טוב בזה". וכפי שביארנו.

הלכות סוכה

לישב בסוכה

שאלה: על אילו פעולות בדיוק יש לברך 'לישב בסוכה'? האם יש לברך על סתם ישיבה חסרת מעש?

תשובה: בכל פעם שנכנס לסוכה ויושב בה מקיים מצווה, אפילו כשאינו אוכל אלא סתם יושב בסוכה, כדרכו בביתו שיש שהאדם סתם יושב, ולפיכך בכל פעם שנכנס לישב בסוכה מברך, וכדברי הרמב"ם בהלכות סוכה (ו,יב): "כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". וכך הוא מנהג יהודי תימן האחוז בידם עד היום.

מחיצה העומדת ברוח מצויה

שאלה: מהי ההגדרה המדויקת למחיצה העומדת ברוח מצויה? עד כמה סדין צריך להיות מתוח כדי שהסוכה תהיה כשרה וכן בחבלים?

תשובה: בספר פניני הלכה הגדיר את הדברים היטב. וזה לשונו (כרך סוכות, סימן ב, סעיף ח, בהערה):

"בסוכה כד,ב, מבואר שדפנות שעשויות מענפי אילן שנעים ברוח פסולות, ולכן צריך לחזקן שלא ינועו. וכ"כ רמב"ם ד,ה, ושו"ע תרל,י. ויש שרצו לומר על פי זה, שכל תנועה של הדופן פוסלת אותה (משכנות יעקב או"ח קכג; יחו"ד ג,מו). אולם דבריהם קשים מאוד, כי לא יתכן לחזק ענפי אילן עד שלא ינועו כלל. וכך משמע מדברי כל הראשונים שפירשו סוגיה זו וביארו, שהפסול הוא רק כאשר רוח מצויה יוצרת פרצה של ג' טפחים בין הדופן לקרקע ופוסלת בכך את הדופן, ואז הדופן פסולה גם כשאין רוח. אבל סתם תנועה שאינה יוצרת פרצה – אינה פוסלת. ועיין בהרחבות שכך עולה מדברי רס"ג, מאירי, רשב"א, הגהות אשרי ור"י מלוניל. וכן עולה במפורש מר' פרץ שהובא בטור ושו"ע תרל,י, שרק כאשר יש חשש שהיריעות יתנתקו לגמרי, נכון שלא לעשותן דפנות. וכ"כ המבי"ט, תוס' שבת, פמ"ג, חזו"א או"ח עז,ו; מלומדי מלחמה צו. ...".

סכך שקדם לדפנות

שאלה: בנינו בביתנו פרגולה המיועדת לצל כל השנה, אין לה דפנות אך יש טפח דופן אשר צמוד להצללה, האם אותו טפח מספיק לכך שלא תהיה בעיה של הנחת סכך קודם דפנות, זאת אומרת שניתן להשלים את הדפנות מבלי להסיר את ההצללה קודם וההצללה תחשב כסכך (אני יודע שיש דעות המתירות אם יש טפח סמוך לסכך אך לא ראיתי לכך מקור ברמב"ם).

תשובה: השאלה בנויה על ההנחה שיש חובה להקדים את הסכך לפני הדפנות, ואז שאלת מה יהיה הדין אם יש דופן טפח, האם די בה כדי להיחשב כדופן ואז נחשיב שלא עשה סכך קודם הדפנות.

אם נעיין במפרשים, מניין למדו חובה זו, נראה שהם למדוה מההלכה של החוטט בגדיש. לשון הרמב"ם סוכה (ה,ט): " וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה – אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה – כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל". וכתב שם בהגהות מיימוניות (אות מ): "ומהאי טעמא אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות תחלה ואם עשה הדפנות טפח סמוך לסכך תחלה יכול לסכך. ע"כ". את דברי הגהות מיימוניות האלו כתב הרמ"א בהגהתו על השו"ע (תרלה,א): "הגה: ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות; ואם עשה טפח סמוך לסכך, מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש. (הגהות מיימוני פ"ה)".

המעיין היטב יווכח, שלא נזכר בדברי הרמב"ם חובה להקדים את עשיית הדפנות לסכך, אלא הרמב"ם בהלכה זו כתב, כדי להחשיב את החוטט בגדיש כעושה סכך לשם צל, צריך שיחטוט משך שבעה על שבעה בגובה טפח, שאז מעשיו מוכיחים שהתכוון בחטיטתו לעשית צל, והתכוון להסתתר מהשמש מתחת צל זה שיווצר בתוך הגדיש. ואם לא נהג כך, חטיטתו בגדיש היתה לשם עימור ויצירת ערימה של תבן וקש, ולא לשם יצירת צל. ואדרבה מצאנו הלכה מפורשת שבה התיר הרמב"ם להקדים את הסכך לדפנות, וזה לשונו בהלכות סוכה (ד,טז): "...ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה: והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן...". כלומר שיש לפנינו סוכה עם סכך ללא דפנות, ומותר לעשות את חברו דופן ביום טוב, ואין אנו פוסלים את הסוכה משום שהסכך שלה קדם לדפנות.

וזו הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי, והוראה זו מפורסמת אצל הפוסקים לפי הרמב"ם.

כשרות פרגולה לסוכה

שאלה: האם בין כה וכה יש להסיר את הצללה ולהניחו מחדש לקראת חג הסוכות שכן הפרגולה לא נבנתה במיוחד לצורך מצוות סוכה אלא היא מיועדת לצל כל השנה.

תשובה: שאלת על הגדרת הפרגולה, האם היא נחשבת כסוכה, או שאולי צריך לפני סוכות לנענע את עציה או להוציאה ולהניחה מחדש.

סוגיה זו של כשרות הפרגולה, בנויה על שתי הלכות: 1- האם הפרגולה נעשתה לשם בית שאז היא פסולה, או לשם סוכה שאז היא כשירה. 2- מה הדין של סוכה ישנה, כלומר סוכה שכבר קיימת משנה שעברה.

לשון הרמב"ם בהלכות סוכה פרק ה: [ח] "תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין [=מעץ] תקועין [עם מסמרים לכותל] בלבד – הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה – ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר". [ט] "סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום – כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה: והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן".

מה שכתב הרמב"ם שסכך שנעשה לשם בית פסול לסוכה, הגדרתו כפי הידוע לנו, שעשה את הסכך כדי שברוב ימות השנה יאכל וישתה ויישן שם, וסכך זה פסול לסוכה. לפיכך, אם אדם בנה לעצמו צריף מעץ, עם תקרה מעץ המסוככת לפי כל כללי ההלכה של סכך, ובדעתו לאכול ולישון שם, הרי שצריף זה פסול לסוכה כי נעשה לשם בית.

אם נרצה להגדיר את הפרגולה, בני אדם אינם עושים אותה כדי לישון תחתיה, אלא כדי להצל במרפסת, ובמרפסת אוכלים ושותים אבל לא ישנים, כיוון שכן, אין להגדיר את הפרגולה כעשאה לשם בית, אלא כעשאה לשם צל, כיוון שכן הסכך שלה כשר לסוכה, ואינו צריך לנענעו על ידי שינתקו מהמסמרים, וכן אינו צריך להוסיף לו סכך כשר.

בנוגע לסוכה ישנה הקיימת כבר משנה שעברה, לשון המשנה (סוכה א,א): "סוכה ישנה - בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחלת השנה כשרה [=ואז אפילו לבית שמאי היא כשירה]". הלכה כבית הלל לעומת בית שמאי, ולפיכך סוכה ישנה כשירה בכל אופן, ואם עשה סוכה לשם צל הרי היא כשירה, אף שהיא עומדת משנה שעברה, ואינו צריך לחדש בה דבר. וכך משמע מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות סוכה (ה,ט): "סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום – כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה: והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן". הרמב"ם לא הגביל שלא תהיה הסוכה ישנה משנה שעברה, משמע שבכל אופן היא כשירה.

ולעומת זאת, השו"ע פסק (תרלו,א): "סוכה ישנה, דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג, ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד; ואם החידוש על פני כולה, סגי אפילו כל דהו; ואם עשאה לשם החג, אפילו מתחלת השנה, כשרה בלא חדוש". ומקור דבריו בירושלמי, שגם בסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר, אבל בדברי הרמב"ם לא נזכר זאת, וכפי שכתבנו, לפי הרמב"ם סוכה ישנה כשירה בכל אופן ואינו צריך לחדש בה כלום.

הלכות לולב

ניטל הפיטם במחובר

שאלה: האם לפי הרמב"ם אתרוג שפיטמו נפל בעודו מחובר לעץ כשר? לא ראיתי שהרמב"ם הזכיר זאת בפרק ח' הלכה ז'.

תשובה: מה שכתב הרמב"ם בהלכות לולב (ח,ז), "ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול". ביאורו שניטל אחר שנקטף, וכשנקטף היה לו פיטם, ונמצא שהוא חסר, אולם אם ניטל כשעודו מחובר לאילן כשר, והרבה אתרוגים הפיטם נופל באמצע תהליך גדילתם, ודבר זה אינו נחשב שחסר מהם משהו.