א. מה שאמרו חכמים 'תיכף לנטילה ברכה' לפי הרמב"ם מוסב על מים אחרונים ולא על מים ראשונים (ברכות ו,כ). כי במים ראשונים אמרו חכמים, נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם [משמרם] כל היום כולו, ואינו צריך ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה (ברכות ו,יז). והחובה להסמיך את הנטילה של מים אחרונים לברכת המזון, אינה כוללת איסור דיבור, אלא איסור ברכה על אוכל או שתיה (ברכות ו,כ), שהוא מעשה שיש לו חשיבות, ונחשב למפסיק ומפריד בין הנטילה לברכה. אבל מותר לדבר, גם אחרי מים ראשונים וגם אחרי מים אחרונים.
ב. נוטל
אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם [משמרם] כל היום כולו, ואינו צריך ליטול ידיו לכל
אכילה ואכילה (ברכות ו,יז), ביאורו, שנותן את דעתו, וזוכר בתת הכרתו שנטל, ולא יגע
בבני אדם ובחפצים שלא לצורך, ובאופן כזה יכול לשמור את ידיו כל היום, אף שמתעסק
ועובד ולומד, ודבר זה אף אם יש לו מים. ואם לא נתן את דעתו, ועסק בדבר אחר, כבר
הסיח את דעתו, ודבר זה אף אם אין לו מים.
ג. כשיש
אפשרות, ראוי להסמיך את נטילת ידים לברכת המוציא, ולא לשהות ביניהם, כדי שלא יגיע
להסיח את דעתו מהנטילה; אולם משום צורך כלשהו מותר לכתחילה לשהות אחרי נטילת ידים אפילו
כל היום (ברכות ו,יז)[א]. וכל שכן אם שוהה פרק זמן מועט, ומשמר
את ידיו וזוכר שנטל. ומותר לדבר אחרי הנטילה בכל מה שירצה, ובלבד שלא יפליג וירבה
בדיבור, שמחמת כך יסיח דעתו וישכח שנטל.
ד. הטעם
שלא יטול ידיו לפני הקידוש (שבת כט,ו י), אינו משום שתיכף לנטילת ידים ראשונים
ברכה[ב], וכן אינו משום שמזיגת כוס יין כבר
נחשב כעסק שיש בו היסח הדעת[ג], אלא מפני שסתם קידוש יש בו עסק,
שימתינו שיתאספו כל בני הבית וישבו במקומותיהם, ודבר זה יגרום לו להסיח דעתו
מהנטילה[ד], ועוד שמא נטמא אחורי הכוס במשקים
טמאים, וכשיחזיק את הכוס וידיו רטובות, יִטַמאו המים שעל ידיו באחורי הכוס, ואותם
מים שעל ידיו יחזרו ויְטַמאו את ידיו[ה].
ה. אחרי
נטילת ידים מותר להפסיק בדיבור וכדומה, אבל אסור להסיח דעתו מהנטילה (ברכות ו,יז;
חמץ ומצה ח,ו). רק בין הברכה לאכילת הדבר שברך עליו, אסור להפסיק בדיבור (ברכות
א,ח). ובדברי הפוסקים נקודה זו אינה מבוררת.
ו. מותר
ליטול ידים במקום אחד, ולאכול במקום אחר. וכן בשבת אם עושה קידוש בחדר, ויוצא
למטבח ליטול ידיו, וחוזר ואוכל בחדר, אין בכך כלום. כי ההקפדה אחרי נטילת ידים שלא
יסיח דעתו מהנטילה, ולא שלא ישנה את מקומו.
ז. אין
קידוש אלא במקום סעודה (שבת כט,ח). וכשם שצריך לסעוד במקום שקידש, כך צריך להקפיד
שלא יצא מהבית לחוץ [לרחוב] אחר הקידוש לפני שיתחיל לסעוד, כי הקידוש נעשה לצורך
הסעודה ונחשב כתחילת הסעודה, ואם יוצא מהבית עוקר את הקידוש[ו]. ובזמננו דעת בני אדם שכל הבית על כל
חדריו וכן החצר נחשבים כמקום אחד, כי דרך בני אדם לצאת לחדרים או לחצר גם באמצע
האכילה אם הוצרכו לכך, כגון אם הוצרך להביא כסא מהחצר באמצע הסעודה, ולכן מותר
לצאת אחר הקידוש ליטול ידים בשאר חדרי הבית או בחצר, ולחזור למקום הראשון לסעוד.
ואין צריך להניח אדם במקום שקידשו בו, שישמור על הקידוש שלא ייעקר (ראה ברכות
ד,ד).
[א] כתב
הרמ"א (קסו,א): "ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק".
ומקור דבריו תוספות במסכת סוטה (לט,א ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו), שהביאו
מהירושלמי ברכות (א,א): "דמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה שלש תכיפות הן תכף
לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכה תכף לגאולה תפילה תכף לסמיכה שחיטה [ויקרא א ד
ה] וסמך ושחט תכף לנטילת ידים ברכה [תהילים קלד ב] שאו ידיכם קדש וברכו את ה' תכף
לגאולה תפילה [שם יט טו] יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה [שם כ ב] יענך ה' ביום
צרה". וביארו התוספות את הירושלמי, תיכף לנטילת ידים ברכה, כלומר ברכת כהנים.
עוד כתבו התוספות: "ושיעור תכיפה איכא למישמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרי' בפ'
כל הפסולין (זבחים לג,א) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ
מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית
המטבחים לא חשיבה תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה מ"א) משמע דלא הוי טפי מעשרים
ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היו י"א
אמה". (ע"כ תוספות)
אולם
בדברי הרמב"ם לא נזכר זאת, ותיכף לנטילה ברכה שנזכר בבבלי (ברכות מב,א),
שהלכה כמותו לעומת הירושלמי, עוסק במים אחרונים (ברכות ו,כ), כמו שמוכח מהקשר
הדברים שנזכרו בסוגיה שם בבבלי. אבל אין חובה להסמיך נטילת מים ראשונים לברכה
(ברכות ו,יז).
[ב] כך
כתב המאירי (פסחים קו,ב) בדעת הרמב"ם: "וגדולי המחברים פסקו כדברי
האומר נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת והדברים מתמיהים אלא שאפשר שאמרוה משום
תכף לנטילת ידים סעודה".
[ג] כך
כתבו תוספות פסחים (קו,ב) ד"ה זימנין סגיאין: "דשאני מזיגה שהיא
בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח [הדעת] מקידוש".
[ד] בהלכות
ברכות (ו,יז) נאמר: "נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך
ליטול ידיו, לכל אכילה ואכילה: והוא [=ובתנאי], שלא הסיח דעתו מהן". ואילו
בהלכות חמץ ומצה (ח,ו) נאמר: "ואחר כך [=אחר גמר קריאת ההגדה] מברך על נטילת
ידיים, ונוטל ידיו שנייה – שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה [=מהנטילה הראשונה שנטל
לפני אכילת הירק, לפני שיקרא את ההגדה]". וסתם אדם העושה קידוש, אינו נותן את
לבו לשמור את ידיו, והרי דינו כקורא ההגדה שהסיח דעתו מהנטילה.
[ה] לאיסור
נטילת ידים לפני הקידוש כתבנו שני טעמים. א. משום היסח הדעת. ב. שמא יטמאו ידיו
מחמת אחורי הכוס שהוא טמא. את הטעם הראשון, כתבו רש"י ורשב"ם
במסכת פסחים (קו,ב), וכך כתב ערוך השולחן (רעא,לא) שזהו אופן אחד שבו אפשר
לבאר את הרמב"ם, ואת הטעם השני כתב הרמב"ם בפה"מ ברכות
(ח,ב). וגם מהר"י קאפח (שבת, פרק כט הערה כא) רמז לטעם זה, ולפיכך כתב
כמקור להלכה את המשנה בברכות (ח,ב). לביאור הדברים נכתוב את המקורות.
לשון
התלמוד בפסחים (קו,א-ב): "אמר רב ברונא אמר רב: הנוטל ידיו לא יקדש. אמר להו רב
יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתתיה! זמנין סגיאין הוה
קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא עליה ריפתא - מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא
- מקדש אחמרא". ופירש רש"י, מדוע אמר רב ברונא שהנוטל ידיו לא יקדש,
מפני שהקידוש נחשב כהיסח הדעת, ואם יעשה קידוש צריך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש.
וכן הרשב"ם כתב טעם זה, והוסיף, שאדם זה צריך לשמוע את הקידוש מאדם אחר, כדי
לצאת ידי חובת הקידוש. והמאירי הוסיף: שלדעת הרמב"ם יש לפרש את הסוגיה, שרב
ברונא אמר בשם רב, שאי אפשר לקדש על הפת אלא רק על היין, ולפיכך אדם זה שאינו יכול
לקדש על היין מפני היסח הדעת, לא יקדש כלל, וישמע את הקידוש מאדם אחר. ועל זה שאל
רב יצחק בר שמואל בר מרתא, איך אמר רב ברונא בשם רב, שאי אפשר לקדש על הפת אלא רק
על היין, והרי רב עצמו, כשהיתה הפת חביבה עליו, היה מקדים ונוטל ידיו ומקדש על
הפת, וכשהיה היין חביב עליו, היה מקדש על היין, ונוטל ידיו אחר הקידוש, ומכאן
שלדעת רב אפשר לקדש על הפת שלא כדברי רב ברונא בשם רב. ולפיכך פסק הרמב"ם (שבת
כט,ו) שצריך להקדים את הקידוש לפני הנטילה, מפני שעיקר סברתו של רב ברונא בשם רב,
שאסור לקדש אחר הנטילה משום היסח הדעת, קיימת, אולם לא פסק כמותו שאדם זה לא יקדש
כלל, אלא אם הקדים ונטל ידיו לפני הקידוש, יקדש על הפת (שבת כט,י), כדברי רב יצחק בר
שמואל בר מרתא.
לשון המשנה (ברכות ח,ב. בתלמוד נא,ב):
"בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרים:
מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים". לפי רש"י (ד"ה ואחר כך
מוזגים את הכוס) משנה זו עוסקת במי שהיה שותה יין, קודם סעודתו על הפת, האם יטול
ידיו לפני שתיית היין, או רק לפני אכילת הפת. ואילו לפי הרמב"ם (פה"מ
שם) משנה זו עוסקת במי שמקדש על הכוס לפני הסעודה בשבת, האם יטול ידיו לפני
הקידוש, או לאחר הקידוש. הרמב"ם נמנע מלפרש משנה זו כעוסקת בכוס של ברכת
המזון, מפני שלדעתו "תיכף לנטילה ברכה" (ברכות מב,א), נאמר על נטילת מים
אחרונים, משום הסוגיה בחולין (קו,ב) "נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן
כל היום כולו", ונמצא שבברכת המזון צריך לאחר את הנטילה לאחר מזיגת הכוס, כדי
להסמיך את הנטילה לברכה. התלמוד בברכות (נב,א-ב) ביאר את טעם מחלוקת בית שמאי ובית
הלל במשנה זו, האם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים, לפי בית שמאי אסור ולפי בית
הלל מותר. ולפיכך בית הלל סוברים שלא יטול ידיו לפני הקידוש, מפני שאנו חוששים שמא
יטמאו ידיו הרטובות מכוס זה. ואילו בית שמאי סוברים שיטול ידיו לפני הקידוש, מפני
שאין משתמשים בכוס שאחוריו טמאים ואין מקום לחשש זה, אבל יש מקום לחשש אחר, שאם לא
יטול ידיו לפני הקידוש, שמא יטמאו המים שאחורי הכוס מידיו, והמים הטמאים יטמאו את
הכוס. וכך כתב הרמב"ם בפה"מ לביאור מחלוקתם. אליבא דאמת, מה שנזכר כאן
במשנה בשם בית שמאי, שחוששים שמא יטמאו המים שאחורי הכוס מידיו, והמים הטמאים
יטמאו את הכוס, דבר זה אינו להלכה לפי בית הלל, ורק בית שמאי סוברים כך, אולם
להלכה, אין משקין טמאים מטמאים כלי אלא משקין הבאים מחמת אב הטומאה (הערת
מהר"י קאפח על פה"מ ברכות ח,ב הערה 3), וכך פסק הרמב"ם בהלכות שאר
אבות הטומאות (ז,ב), אולם טעם בית הלל שנזכר כאן במשנה, שמא יטמאו ידיו הרטובות
מכוס זה, הרי הוא להלכה, ולפיכך כתבנוהו.
[ו] בתלמוד
פסחים (קא,א) נאמר, מה שאמרו חכמים אין קידוש אלא במקום סעודה, משמעו, קידוש שעשה
במקום זה אינו מועיל לאכילה במקום אחר. לשון התלמוד שם: "ואזדא שמואל לטעמיה,
דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה. סבור מינה: הני מילי - מבית לבית, אבל
ממקום למקום בחד ביתא - לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא
קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש. ואף רב הונא סבר: אין קידוש אלא
במקום סעודה. דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה
בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. ואף רבה
סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. דאמר אביי: כי הוינא בי מר כי הוה מקדש אמר לן:
טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא, ולא מקדש לכו בבית אכילה,
ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה".
כיון
שכן, אם עשה קידוש ויצא מהמקום שלו לפני שיאכל, נעקר הקידוש והתבטל. כשם שבסעודה,
אם יצא מהמקום שאכל, שינוי המקום גורם לברכת המוציא שברך בתחילה להתבטל, וצריך
לברך למפרע ברכת המזון, וכשיחזור יברך שוב המוציא (ברכות ד,ג), כך בקידוש, אם יצא
מהמקום ברכת הקידוש מתבטלת. וראה עוד בהלכות ברכות (ד,ד), אם הניחו זקן או חולה
במקום הסעודה יש בו כדי לשמר את ברכת המוציא אף ששאר המסובים יצאו מהמקום. כך
בקידוש, אם הניחו אדם שישמור על הקידוש, ושאר המסובים יצאו לחדר אחר ליטול ידים,
יש באדם זה די כדי לשמור על הקידוש. וכך היתה ההוראה במשפחתנו בשם הרב דוד
עואץ', בשם רבותיו בתימן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה