הפת שפתת אותה פיתים

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ח): "הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק - אם יש בפתיתין כזית, או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה - מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות". 

לשון זה כולל בתוכו סתירה, כי מתחילת ההלכה משתמע, פת שפתת אותה ובישלה או לשה, די בתנאי אחד כדי לברך המוציא, והוא, או שיש בפתיתים כזית, או שאין בהם כזית אבל ניכר שהם פת ולא השתנתה צורתם. ואילו מסוף ההלכה משתמע שצריך שני תנאים כדי לברך עליהם המוציא, ואם חסר תנאי אחד מהם מברך מזונות.

על סתירה זו כבר נשאל רבי יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, והוא השיב (סי' יז), מה שכתב הרמב"ם בסוף ההלכה או שעברה צורת הפת בבישול, ביאורו אם עברה, כלומר, אם אין בהם כזית, ובנוסף לכך גם עברה צורת הפת בבישול, מברך מזונות.

וזה נוסח ההלכה מבואר לשיטת ר' יהושע הנגיד: הפת שפתת אותה פיתים [לחתיכות קטנות], ובישלה בקדירה [על האש], או לשה במרק [שלא על האש] – אם יש בפתיתים כזית [אף שכבר לא ניכר שהן פת והשתנתה צורתם], או ש[אין בהם כזית, אבל] ניכר שהם פת ולא השתנתה צורתה – מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהם כזית, או שעברה [ובנוסף לכך גם עברה] צורת הפת בבישול – מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות.

לעומת הסבר זה, הכס"מ ועוד מפרשים ביארו את לשון הרמב"ם בצורה יותר מחוכמת, שיש לחלק בין עברה צורת הפת לגמרי בגלל הבישול ואז אף אם יש בה כזית ברכתה מזונות, וזהו האמור בסוף ההלכה, לבין שהשתנתה קצת צורת הפת בגלל לישה, ואז אם יש בהם כזית ברכתה המוציא, וזהו האמור בתחילת ההלכה.

וזהו ביאור לשון ההלכה לשיטת הכס"מ: הפת שפתת אותה פיתים [לחתיכות קטנות], ובישלה בקדירה [על האש], או לשה במרק [שלא על האש] – אם יש בפתיתים כזית [ובגלל הלישה במרק, השתנה מראה הפת קצת, אולם עדין ניכר שהיא פת], או ש[אין בהם כזית, אבל] ניכר שהם פת ולא השתנתה צורתה [לא השתנתה צורת הפת כלל בלישה] – מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהם כזית [ובנוסף לכך גם השתנה מראה הפת קצת בגלל הבישול], או שעברה צורת הפת בבישול [או שיש בפתיתים כזית, אולם עברה לגמרי צורת הפת בגלל הבישול] – מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות. וכדברי הכס"מ כך נראה עיקר.

כדי להסביר כיצד יצא נוסח זה מידיו של הרמב"ם, צריכים אנו לצעוד בדרך כתיבתו את חיבורו משנה תורה, ואז נבין איך קרה שנוצר נוסח זה. בזמן חיבור משנ"ת, הרמב"ם היה עובר על סוגיות התלמוד, ומעתיק מהם לתוך חוברות את כל הלשונות שהן להלכה, לחוברת אחת הוא העתיק הלכות ברכות, ולחוברת שנייה הוא העתיק הלכות שבת, וכן על זו הדרך. לאחר מכן הרמב"ם סידר את אותן העתקות לפי סדר ענייני, וכך נוצר חיבורו המקיף משנ"ת. מאחר שזו היתה דרך עבודתו של הרמב"ם, נבין מדוע רוב ההלכות בנויות מלשונות התלמוד, כי זו היתה מטרתו של הרמב"ם, להיצמד ככל האפשר ללשונות התלמוד.

והנה, בסוגיה שלפנינו, הרמב"ם העתיק בתחילה את לשון התלמוד ברכות (לז,ב): "אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות; דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". וביארו רב האי גאון ורב נתן בעל הערוך, שחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול. רב יוסף אמר, רק אם יש בהם כזית מברך עליהם המוציא, ורב ששת הוסיף על דבריו, גם אם אין בהם כזית ויש עליהם צורת פת, מברך המוציא. ואז סגנן הרמב"ם: "הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק - אם יש בפתיתין כזית - מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית - מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות".

לאחר מכן הרמב"ם הגיע להמשך הסוגיה: "אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית - מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא". רב יוסף אמר שרק אם יש בהם כזית מברך עליהם המוציא, ורב ששת הוסיף על דבריו, גם אם אין בהם כזית ויש עליהם צורת פת, מברך המוציא. ואז הוסיף הרמב"ם בתחילת ההלכה: "או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה".

לאחר מכן הרמב"ם רצה לסגנן את מה שנזכר בברייתא בתחילת הסוגיה (לז,א): "[חיטה ש]טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות [יש בהם מראה פת] - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות [עברה צורת הפת בבישול] - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש". אמנם רבינו יונה ביאר בשם הירושלמי, פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית, ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית. אולם הרמב"ם ביאר את הבבלי כמשמעות הפשוטה של המילים, בשונה מהירושלמי, שעברה צורת הפת לגמרי בבישול, ואז הוא הוסיף בסוף ההלכה: "או שעברה צורת הפת בבישול". כלומר, אמנם בתחילת ההלכה התחשבנו אם יש בחתיכות גודל כזית, אבל צריך להתחשב בעוד פרט, שלא עברה לגמרי צורת הפת בבישול, כי במקרה זה אף שיש בחתיכות גודל כזית יברך מזונות, וזהו החידוש של הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיה (לז,א), וזו כוונתו של הרמב"ם במשפט "או שעברה צורת הפת בבישול", שממנו נבין שבתחילת ההלכה מדובר שהשתנה קצת מראה הפת, אבל לא השתנה לגמרי. כי בסוף ההלכה מדובר בבישול, ובתחילת ההלכה מדובר בלישה.

כדברים האלה כתב גם מהר"י קאפח, וזה לשונו (הערה כ): "הלכה זו נסבכה בעיני כל המפרשים והנחות רבות נאמרו בה, והנני מבארה כפי שבארו לנו רבותינו נוחי נפש, בתיאום על לשון הגמ', ואח"כ אביא דברי כמה מן המפרשים על אף האריכות. ותחלה יש לזכור כי הפת נאפת בצורות שונות די אם נזכיר שבמנחות יש ארבעה מיני מאפה, מחבת מרחשת חלות ורקיקין. פתח רבנו הפת שפתת אותה פתים - פת מאיזה סוג שהוא, והיינו חביצא שבדף לז ב, ובשלה בקדרה או לשה במרק, שני סוגי עשיית חביצא – "פתות" הרגילים והמקובלים בכל מטבח. אם יש בפתיתין כזית - אע"פ שנשתנית צורת הפת מכפי שהיתה, שהיא היתה חלות ועתה נראית כמעשה מחבת מחמת הבשול או השריה, או שאין בהן כזית וניכר שהן אותה הפת כלומר אותו סוג מאפה וזהו סוד הכפילות המיוחדת לכאורה "שנכר שהן פת" "ולא נשתנית צורתה" צורתה באותו היחס, כלומר צורת אותה הפת שפתת בקדרה אם חלות חלות ואם רקיקין רקיקין, רק אז מברך המוציא, והיינו דאמר רב ששת אע"ג דלית ביה פירורין כזית, ואמר רבא והוא דאיכא עלה תורתא דנהמא מפרש רבנו אותה נהמא עצמה. אבל אם אין בהן כזית ונשתנית צורת אותו מין מאפה שפתת, אף שעדיין יש להן צורת פת כל שהיא מברך מזונות, דהא איכא בהו תרתי לגריעותא, הם פחות מכזית ונשתנית צורתן, ומה שאנו אומרים בראשית בבא ונשתנית צורתה אין זו הוספה דמיונית שלנו. אלא חילוק טבעי הוא כי בבא זו באה כהמשך הקודמת ולא נשתנית צורתה, באה זו ונשתנית צורתה. הבבא הרביעית שיש בהן כזית אלא שעברה צורת הפת לגמרי, כי לא אמר כאן שעברה צורתה, ובודאי לא נשתנית צורתה אלא עברה צורת הפת כלומר שלא נשארה בה צורת שום פת. וזה אפשרי רק על ידי בישול, והרי היא איפוא כדיסא עבה ואינה שונה מכל מעשה קדרה וברכתה מזונות. ומצב כזה אינו יכול להיות על ידי שרייה במרק אלא אם כן יעסוהו וימרסוהו. ולפיכך ציין רבנו והדגיש עברה צורת הפת בבישול. ומעתה דברי רבנו ברורים תואמים לדין התלמוד ולסברא".

לעומת שיטת הרמב"ם, השו"ע פסק (קסח,י-יב) כביאור תוספות בסוגיה. ביאור תוספות שונה משיטת הרמב"ם בשני דברים. א- תוספות ביארו את הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיה (לז,א), כירושלמי, פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית, ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית. ב- תוספות ביארו חביץ קדירה פירורים הנדבקים על ידי מרק או חלב ולא בישלום כלל.

וזה תקציר שיטת השו"ע, הובא במשנ"ב ס"ק מט: "יש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם".

וזה לשון השו"ע (קסח,י): "חביצא, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק [זהו ביאור חביץ קדירה בדרך כלל], אם נתבשל [אולם בסעיף לפנינו מדובר שפירורי הלחם התבשלו, ונקראו חביץ קדירה בהשאלה], אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש [במקרה שהתבשלו הפירורים, הדבר הקובע הוא כזית, שלא כשיטת הרמב"ם, שהבישול מעביר את צורת הפת יותר מהלישה, ומחמת כך, אם עברה צורת הפת בבישול, אף שיש בהם כזית ברכתם מזונות, וכשיטת הרמב"ם יותר מסתבר]; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק [זהו ביאור חביץ קדירה לפי תוספות], אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש [לפי תוספות, במקרה של בישול, ואין כזית, גם אם יש בהם תואר לחם יברך מזונות, ואילו במקרה של דיבוק על ידי דבש או מרק, ואין כזית, יש לחלק בין יש בהם מראה לחם שיברך המוציא, לאין בהם מראה לחם שיברך מזונות. ואילו לפי הרמב"ם במקרה שלא עברה כלל צורת הפת, גם אם היה בישול, אף שאין בהם כזית, יברך המוציא, והבישול מוציא את הפירורים מברכת המוציא בגלל שהוא מוציא מהם את מראה הפת, ולא בגלל שאין בהם כזית, וכך מסתבר]; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק [ללא תערובת של דבר אחר], אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ".

בס"ק נב כתב המשנ"ב: "מהו בישול? שנתן הלחם בכלי ראשון כשעמד על האש, או על כל פנים שהיה היד סולדת בו, אבל בכלי שני לא חשיב בישול ודינו כמו באופן השני, דאם יש בו תואר לחם מברך המוציא אף בפחות מכזית. ואם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא, ועל כן אם אין בפירורין כזית ויש בו תואר לחם יברך על פת אחר תחלה".

בשיטת הרמב"ם אין מקום לספקות אלו, כי הבישול שנזכר בסוגיה עניינו שמחמתו עברה צורת הפת לגמרי, והדבר הקובע הוא צורת הפת, האם השתנתה קצת, האם עברה לגמרי צורתה, וגם בלישה אפשר להעביר את צורת הפת ממנה לגמרי, ואין צורך לדון לפי כללי הלכות שבת, שיהיה בכלי ראשון, ושתהיה היד סולדת.

עוד כתב השו"ע (קסח,יא-יב): "יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.

יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית".

ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים ומוגדרים, יהיה האופן אשר יהיה, בשרייה מרובה או בשרייה ביין אדום, הדבר שצריך לבדוק מהי הדרגה שבו עברה צורת הפת, האם לגמרי, או רק במקצת, ועל פי זה יש לקבוע את הברכה.