א. בתקופת
חכמי התלמוד, היה שמש העומד לפני המסובים ומגיש לפניהם את המאכלים, והוא לא היה אוכל
את סעודתו עמהם, אלא אכל לאחר מכן; ואמרו חכמים, דרך רחמנות היא לתת לתוך פיו של השמש
קצת מכל תבשיל ותבשיל[1] שהוא מגיש, מפני שהוא מתאווה לאכול
מהתבשילים, וראוי ליישב את דעתו ולמנוע ממנו צער, באכילה מועטת זו (ברכות ז,ז). וכן
בזמננו אם יש שמש שצריך להגיש מאכלים לפני בני אדם, והוא אינו רשאי לסעוד את
סעודתו לפני כן, דרך חסידות היא לתת לו מכל תבשיל. אבל מלצר המגיש מאכלים לפני בני
אדם, והוא יכול לתכנן את סעודתו, ולאכול את סעודתו לפני הגשת המאכלים, אין צורך
לתת לו ממה שהוא מגיש.
ב. עוד
אמרו חכמים וייעצו, שהנותן פרוסה לשמש דרך רחמנות, לא יתן לו את הפרוסה, אם יש כוס
יין ביד בעל הבית או ביד השמש - שמא בעל הבית ייטרד או יכעס בגלל נתינת הפרוסה לשמש, כי הוא
יחשוש שאין פת מספקת לשאר המסובים, ומחמת כך תרעד ידו וישפך היין מהכוס שבידו
ויפסיד את הסעודה; או שמא כשיבוא השמש לקחת את הפרוסה כשיש בידו גם כוס יין, ישפך
היין מהכוס ויפסיד את הסעודה (חולין קז,ב; שו"ע קסט,א). והרי"ף בברכות
(מב,א-מב,ב מדפיו) כתב את דברי התלמוד האלו. אולם הרמב"ם לא כתבם כי הם עצה
טובה, ואין הכרח שחסרה פת לשאר המסובים, ואין הכרח שתרעד ידו של בעל הבית או השמש
ויישפך היין מהכוס שבידו. ודברי חכמים אלו, נאמרו לזמנם ומקומם, ולא לקבוע כך
הוראה לדורות.
ג.
אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, אף על פי
שהוא נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל בידו (ברכות ו,יט). ואף אם הוא השמש שמתאווה
למאכלים שהוא מגיש, כך הדין (חולין קז,ב; שו"ע קסט,א).
ד. אם
נתנו לשמש יין, צריך לברך 'בורא פרי הגפן' על כל כוס וכוס שנותנין לו; אמנם אדם
שיושב ובדעתו לשתות כמה כוסות יין, פוטר בברכה שיברך לפני הכוס הראשונה את כל
הכוסות שישתה, אבל השמש אין שתייתו תלויה ברצונו, אלא ברצון המסובים שמכבדים אותו (ברכות
ז,ז), כיון שכן, לא היה בדעתו בשעת הברכה לפטור את כל הכוסות שיגישו לו בעתיד, אלא
רק את הכוס שמגישים לו עתה, והדין שלו כמו אדם ש'נמלך' [אדם שחוזר בו מדעתו, מתחרט],
שהיה בדעתו לפטור בברכתו רק את הכוס ששותה עתה, ונמלך, וחזר בו מדעתו זו, וכעת
בדעתו לשתות עוד כוס, שהוא צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה על כל כוס שישתה[2].
ה. כשם
שיש דין 'נמלך' בשתייה, וצריך לחזור ולברך 'הגפן' על כל כוס וכוס שישתה, כך יש דין
'נמלך' באכילה, והשמש צריך לחזור ולברך 'המוציא' על כל פרוסה ופרוסה שיתנו לו,
במקרה שאינו יודע אם יוסיפו לתת לו עוד פרוסות במהלך הסעודה (חולין קז,ב; על פי
ברכות ד,ז; שו"ע קסט,ג).
[1] בתלמוד
כתובות (סא,א) הובאו הרבה דעות מה ראוי לתת לשמש, למנוע ממנו צער וחולי מחמת
התאוותו למאכלים שמגיש: בשר, יין, בשר שמן, יין ישן, תבשיל פטריות, תבשיל ירק, ותמר
שמן. התלמוד סיכם זאת: "כללא דמילתא, כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא",
כלומר שצריך לתת לו מכל מאכל שיש לו ריח או חמיצות. לאחר מכן הביא התלמוד מעשה
שממנו משתמע שראוי לתת לו מכל מין ומין של תבשיל. הרמב"ם סגנן זאת על
פי הדעה שהובאה בסוף הסוגיה, שצריך לתת לשמש "מכל תבשיל ותבשיל". ובשו"ע
כתב (קסט,א): "כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך
ליתן ממנו לשמש מיד; ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין".
[2] דין 'נמלך'
שמברך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, נזכר בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ז):
"גמר בליבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך [התחרט] לאכול או לשתות -
אף על פי שלא שינה מקומו, חוזר ומברך [צריך לחזור ולברך רק ברכה ראשונה]; ואם לא
גמר בליבו, אלא דעתו לחזור לשתות או לאכול - אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך
לברך שנית [אינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה]". ודין השמש שווה לו.
וכך
כתב השו"ע (קסט,ג): "השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס
וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה