https://www.youtube.com/watch?v=DmzgLqBPOXg
ראה
ראיתי באינטרנט סרטון של איש מלומד, הטוען שיש בידו להשיב כנגד כל הטיעונים של
המכחישים את האמונה בספר הזוהר. בדבריו הוא ביאר בהרחבה את עדיפות האמונה בספר
הזוהר על פני האמונה לפי הרמב"ם. ראיתי את דבריו ולא יכולתי עצור, כי האמונה
שקיבלנו מאבותינו, שהאל יחיד ומיוחד ואינו
גשמי, בערה בקרבי, והאמונה החדשה של ספר הזוהר כלל אינה מתקבלת על דעתי. לפיכך
החלטתי להשיב על דבריו, קטע אחרי קטע. מאחר שאיני מעוניין להתקוטט עם אדם, השמטתי
את שם הדובר, וכיניתיהו בשם "אמר המקובל", כי העיקר זה הפולמוס
כנגד הדעה ולא כנגד האיש. דבריי יתחילו במילים "תשובה".
לפני
שנתחיל אכתוב הבהרה, למרות שאני משיב לדברי המקובל, אין הדבר מלמד שכל דבריו כנגד הפילוסופים אינם צודקים,
אמונתי היא אמונת חז"ל בתלמוד, ואמונת התנ"ך, וכפי שביארם הרמב"ם בכותבו
על ייחוד הבורא ואי גשמיותו. אבל יש הרבה דעות של הפילוסופיה שהסכים עמם
הרמב"ם, שהם חדשות ביהדות, ובזה אני סובר כחז"ל ולא כפילוסופים, וכבר
ערכתי על כך כמה הודעות.
עיונים
בשיטת הרמב"ם בנושאים מחשבתיים
https://mishnatharambam.blogspot.com/2025/07/blog-post_17.html
הוצאת
מקראות מפשוטם במשנת הרמב"ם
https://mishnatharambam.blogspot.com/2025/07/blog-post_89.html
מכאן
נתחיל לדון בדברי המקובל. אמר המקובל: במסכת שבת (קה,א) נאמר, מהו אנכי ה'
אלהיך, אנכי, אנא נפשי כתיבת יהבית. ופירש רש"י אנא נפשי, אני בעצמי. כלומר
שדרשו חכמים, ה' הצפין במילה זו, אנכי ולא אני, שהוא עצמו נתן לישראל את התורה. לפי
רש"י בדברי התלמוד האלו הובאה דרשה ככל דרשות חז"ל. אומר המקובל:
פירוש רש"י אינו מסתבר, כי הוא פשוט ואין צורך לתלמוד ללמדנו זאת, ועוד שאין פירוש
רש"י פשט המילים, ואז הוא מבאר את התלמוד, אני את נפשי כתבתי ונתתי. ה' נתן
את נפשו לישראל בתורה. תשובה: בתחילה המקובל דוחה את הפירוש הפשוט המתקבל,
ואז הוא מפליג לדמיונות שכאילו יש לה' נפש, והוא נתנה לישראל, והתורה היא נפשו של
ה'. כמובן, הכל כאילו, בערך, לא בדיוק. בקיצור דמיונות.
אמר
המקובל: כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו מחפשים את
הקב"ה. תשובה: אנחנו מחפשים להבין ולקיים את מצוות ה'. וקל להבין
למתחילים.
אמר
המקובל: בלימוד תורה יש מפגש עם האין סוף. תשובה: אלהי
ישראל לא נקרא אין סוף בשום מקום בתנ"ך, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אף אחד
לא נפגש עם ה' בקריאה בתורה.
אמר
המקובל: אי אפשר שיצורים כמונו יפגשו את הקב"ה. תשובה:
המקובל אומר דבר והיפוכו.
אמר
המקובל: אפילו שאתה פוגש אדם אחר, אתה לא באמת פוגש את
האדם באמת, אלא את ייצוגו, ויש לכל אדם אין ספור ייצוגים, ואת כולם אנחנו פוגשים. תשובה:
דברי המקובל הם כדעת האומרים שהכל דמיון, ואז אפשר לומר מה שרוצים, על ה' ועל
האדם, ואין לשכל שום תפקיד, כי הדמיון הוא השולט בעולם.
אמר
המקובל: בשיר השירים רבה, מסופר על בן עזאי שהיה לומד
תורה, והאש מלהטת סביבותיו, אמרו לרבי עקיבה, הלך
אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך, אמר לו הן אמר לו שמא בחדרי
מרכבה היית עסוק, אמר לו לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים
ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן, וכן
עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין הה"ד (דברים ד) וההר בוער באש. מבאר
המקובל: מה זה לדרוש, לקחת את התגלות הקב"ה הנמצאת בתורה, ולפתח זאת לעוד
אופנים שונים, על ידי חיבור תורה לנביאים, ונביאים לכתובים. תשובה: היוצא
מדברי המקובל, בדרשה אנחנו מכפילים את ה', ומתארים אותו בתיאורים שונים, ואז יוצאת
אש. כמובן הכל כאילו, בדמיון. אבל כל זה לא כתוב במדרש, בן עזאי מעיד שלא עסק
במרכבה, הוא עסק בהלכה, וקדושתו וקדושת דרשות ההלכה הוציאה אש, והמקובל מכחיש את
המדרש מכל וכל.
אמר
המקובל: כדי לפגוש את האין סוף בתורה, אנחנו חייבים
ליצור תורה, אחרת התורה היא סתם טקסט. תשובה: המדרש מתאר, שבגלל קדושתו
ופרישותו של בן עזאי, ובגלל קדושת דברי התורה שלמד, יצאה אש. אם תרצה אמור שתופעה
זו היתה בזמן חז"ל כי בני אדם בזמנם היו פרושים, ובהמשך המדרש שם מסופר כך על
ר' אבהו. ואם תרצה אמור זה משל. אבל מפגש עם האין סוף לא נאמר במדרש.
אמר
המקובל: ללמוד תורה זה להכיר את הקב"ה, כי הוא
וחכמתו אחד. תשובה: לדעת המקובל, מי שלומד דיני עגלה ערופה למשל, מכיר את
הקב"ה. אולם לדעת הרמב"ם ועוד הרבה מקדמוני האומה כרס"ג וחובת
הלבבות, מי שרוצה להכיר את הקב"ה יחקור בנושא הקב"ה.
אמר
המקובל: דברי הם מענה לכל הכופרים והליצנים. תשובה:
חוששני שהמקובל אינו מורגל בחשיבה לוגית, כדי שיוכל לענות להם.
אמר
המקובל: הרמב"ם לא שולל את אגדות חז"ל, למרות
שהם רעיונות תלושים מהפשט, ולפיכך אין לשלול את הזוהר, בטענה שהוא תלוש מהפשט. תשובה:
זה שהפרופ' הפילוסוף הציג טיעון זה, אינו אומר שזה הטיעון העיקרי, הטיעון העיקרי
על עצם הרעיון המובע בזוהר, ולא על הדרשה מהפסוק. ולעצם אגדות חז"ל, העיקר
בהם הוא המסר, שהוא ענייני והגיוני, ולא הדרשה מהפסוק.
אמר
המקובל: הרמב"ם הוציא אגדות חז"ל מפשוטן, אז
מדוע אי אפשר להוציא את הזוהר מפשוטו. תשובה: יש גבול כמה אפשר להוציא
מימרה מפשוטה, וכל דבר ידון לגופו, ואם נמצא שחז"ל האמינו בכישוף או בשדים
אין מקום להוציא את דבריהם מפשוטם כדעת הרמב"ם. ועל אותו משקל אם נמצא שהזוהר
האמין בגשמות אין להוציאו מפשוטו. השיטה של להוציא כל מימרה מפשוטה, מוגבלת. עדין
יש בעולם קריאה עניינית, ומחקר ביקורתי, אין לפרש כל מימרה בדרך הדמיון והדרשות.
אמר
המקובל: הזוהר בנוי כמדרש, כמו דברי חז"ל. תשובה:
כבר הוכיח הרב יחיא קאפח, בספר מלחמות ה', שענייני ההגשמה בזוהר אין להם אח וריע
בשום מקום בחז"ל. אבל כשאוחזים בפרשנות בלתי ממוקדת, ומבארים בדרך הדמיון,
בדרך הכאילו, בערך לא בדיוק, אפשר להשוות את הזוהר לחז"ל, ולא קרב זה אל זה.
אמר
המקובל: יש מימרות בתלמוד שיש בהם הגשמה:
סנהדרין
(נח,ב): "ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל
כאילו סוטר לועו של שכינה - שנאמר מוקש אדם ילע קדש".
ראש
השנה (יז,ב): "ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו
למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם".
ברכות
(ז,א): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין
שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא
נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. אמר
רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר והביאותים אל הר קדשי
ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. מאי
מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו
רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. אמר רבי
יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר והביאותים אל הר קדשי
ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. מאי
מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו
רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. תניא, אמר
רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה
ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי
רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים
ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה
בעיניך. ... והסרתי את כפי וראית את אחרי - אמר רב חנא בר
ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין".
ברכות
(לב,א): "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה
אותך לגוי גדול וגו' - אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו
משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם,
אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".
אחרי
כל הציטוטים טוען המקובל, כשם שהרמב"ם הוציא דברי חז"ל מפשוטם,
כך יש להוציא את דברי הזוהר מפשוטו.
תשובה:
אין קץ לדברי הרוח, המקובל לא מבחין בנקודה מאוד פשוטה. אם נוציא את דברי
חז"ל מפשוטם, לא ייפול מדבריהם כלום, כי הם מעולם לא התכוונו ברצינות שלוע
האדם הוא לוע השכינה, רק להורות על חומרת המכה את חברו. והם מעולם לא התכוונו שה'
מתעטף בטלית, ויש לו תפילין, והוא מתפלל, ויש לו בגדים ומשה תפסו בבגדו, אלא
חז"ל האמינו שיש רק הקב"ה. גם המפגש עם אכתריאל, מספר על דמות מלאך
שייצגה את הקב"ה, הקב"ה הגשים את עצמו בדמיון הנביא, וכך קרה אצל
יחזקאל, אבל הנביא ידע שזה רק דמיון, ולא עצמותו של ה', כך שאין בעיה להוציא את
הדברים מפשוטם.
אבל,
אם נוציא את דברי הזוהר מפשוטו, אם כן אין כלום, אין ספירות, ואין עולמות, ואין
כלום. אבל המקובל מאמין בזוהר, ויש ספירות ויש עולמות, אז הוא לא מאמין שזה לא
כפשוטו. אי אפשר לומר שהספירות הם אלהות, ולא אלהים. ידעתי גם ידעתי, כי לדעת המקובל
אין ה' מוגבל ללוגיקה, ולדעתו הספירות הם גם אלהים, וגם לא אלהים [כך יאמר
בהמשך דבריו]. מי שמעוניין להאמין בנמנעות ובדברים שאין השכל תופס, שיערב לו. אני
אישית נוכחתי לראות שבלי השכל, אין האדם תופס כלום. סתם דמיונות.
אמר
המקובל: אני לא מאמין בספר הזוהר, אלא בספרות הזוהר
שהתפתחה מאז חז"ל. ולדעתי זה כלל לא משנה מי כתב את הזוהר.
תשובה:
ראשית המקובל בעצמו מודה שאי אפשר לייחס את הזוהר לרשב"י אלא למאה השלוש
עשרה, כי סממני האיחור נמצאים בו בכל מימרה ואי אפשר להכחיש זאת. שנית, מרוב רצונו
של המקובל להצדיק את ספר הזוהר, התגלה שהוא אינו בקיא בזרמים השונים של המיסטיקה
היהודית. כבר כתב גרשם שלם בספרו "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית"
על הזרמים השונים של המיסטיקה היהודית, והמקובל אינו מבחין בין התקופות.
אכן
צדקו הטוענים כנגד הרמב"ם, שמעשה מרכבה אינם פילוסופיה אריסטוטלית, אבל
מכאן ועד שנאמר שספר הזוהר והקבלה הוא מעשה מרכבה של חז"ל, הדרך רחוקה.
בתקופת חז"ל היתה צפייה במרכבה, וכפי שכתבו תוס' (חגיגה יד,ב ד"ה נכנסו
לפרדס) בשם הערוך, שאומרים שם, ועל ידו עולה הנשמה וצופה בעולמות עליונים. והאזהרה
מלומר מים מים, מפני ששומרי היכל השיש [=אחד ההיכלות שבשמים], שואלים את הנכנס
בשערי היכל זה מה אתה רואה, ואם יאמר מים, יזיקוהו.
חגיגה
(יד,ב): "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן:
בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני
שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי
הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו
הכתוב אומר דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא
בשלום".
וזה
לשון רבנו חננאל, במסכת חגיגה (יד,ב): "ת"ר ד' נכנסו לפרדס. אלו
הן בן עזאי ובן זומא אחר ור' עקיבא. אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעים אל אבני שיש
טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. פי' כינוהו פרדס
מעין ג"ע [=גן עדן] שהיא גנוזה לצדיקים כך אותו מקום הוא מקום בערבות שהנשמות
של צדיקים צרורות בו. ומפורש בהיכלות [=בספרי היכלות] שהיו החכמים הראוין למדה
הזו מתפללין ומנקין עצמן מכל דבר טומאה וצמין ומטבלין ומטהרין והיו משתמשין בשמות
וצופין בהיכלות ורואין [היאך] משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחרי היכל ולפנים
מהיכל וצוה אותם ר"ע כשאתם מגיעין להביט באובנתא דליבא [=ההבטה היא בלב]
אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שאין שם מים כל עיקר אלא דמות בעולם נראית והאומר
מים נהדף שנמצא משקר. ובלשון הזה מפורש בהיכלות רבתי, מפני ששומרי היכל פתח שיש
מטילין ומשליכין אלף אלפי גלי מים ואין שם אפילו טפה אחת. א"ר עקיבא נראה כמי
שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טפה אחת אלא אויר זיו אבני שיש טהור שהן כלולות
בהיכל שהיה זיו פניהם דומים למים והאומר מים הללו מה טיבן נהדף כו'. [החכמים
הצופים במרכבה] ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דליבא [=בהבנת הלב]
כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריא שאינה מאירה. ובן עזאי הציץ כלומר הוסיף
להזכיר בשמות כדי להביט באספקלריא מאירה ומת, בן זומא הציץ ונפגע כלומר נטרפה
דעתו, אחר קיצץ בנטיעות כיון שכינו המקום ההוא פרדס אמר קיצץ בנטיעות. כלומר דיבר
כלפי למעלה [דף טו עמוד א] דכיון דחזא למטטרון דאתייהבא ליה רשותא הדא שעתא למיתב
למכתב זכותא דישראל אמר גמירי דלמעלה באותו מקום אין שם ישיבה שמא שתי רשויות הן.
יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר שגלוי וידוע לפניו שאינו חוזר
בתשובה שלמה לעולם. שאילו היה חוזר לא היה נטרד שאין הפרגוד ננעלת בפני בעלי תשובה
מיד מחיוה למטטרון שתין פולסי דנורא. חס וחלילה שיש עליו [=על מטטרון] דין, אלא
להראות לאלישע שיש לו אדון שהוא עליו". (ע"כ רבנו חננאל)
קטע
זה הובא באוצר הגאונים למסכת חגיגה, הפירושים, עמ' 61, בשם הערוך, בשם
רב האי גאון, כך שביאור זה הוא מסורת הגאונים לביאור התלמוד, ואין לחלוק
עליהם.
כאן
ראוי לבאר את דברי רבי עקיבא, שנזכרו בתוך קטע זה, וכפי שניווכח, רק מסורת הגאונים
לביאור התלמוד מבארת קטע זה כראוי. ומי שנטה מביאור הגאונים, העמיס השערות רחוקות
על קטע זה.
ואלו
דברי רבי עקיבא: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום
שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".
גרשם
שלום בספרו 'זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית', סוקר
את התקופות השונות שעברו על תורת הקבלה, ובפרק הסוקר את תקופת הזמן של פרקי
היכלות, הוא מצטט מפרקי היכלות, וכותב שבעזרת מקור זה ניתן לבאר את דברי רבי עקיבא
בצורה נכונה.
פרקי
היכלות מתאר את הצפייה במרכבה העליונה, באמצעות התעלות מיסטית לעולם העליון, על
ידי שירה המנונים ותפילות. הצופה פורש מעסקי הגוף ומפנה את כל כוחותיו לדברים
רוחניים, עד שהוא מגיע למצב שהוא צופה בעיני רוחו בעולם העליון. באופן זה עולה
הצופה שהוא ראוי לכך מהיכל להיכל, עד שהוא מגיע להיכל השביעי, ושם הוא רואה את
כבוד ה'. בדרכו של הצופה הוא פוגש רבבות מלאכים, וכדי שירשוהו לעבור מהיכל להיכל,
הוא צריך לרצות אותם על ידי תפילות, שירות, והזכרת שמות מלאכים ומילים בעלות כוח,
שבזכותם ייפתחו השערים. מי שאינו יודע לומר למלאכים את מה שצריך לומר, לא יזכה
להתקדם בצפייה בהיכלות.
בהיכל
השישי היו אבני שיש, שהיו בוהקות ומאירות, ומחמת כך יוצרות השתקפות של גלי ים
מרובים. בפתח היכל זה, כמו בשאר פתחי ההיכלות עמדו מלאכים, וכל מי שהיה שואל אותם
מים אלו מה טיבם? מיד היו הורגים אותו. וזה מה שקרה עם בן עזאי ששאל את המלאכים על
מים אלו והרגוהו. ואילו בן זומא לא שאל, אבל דעתו לא יכלה לסבול את המראה ונפגע
בשכלו ויצא מדעתו. גם אלישע בן אבויה לא יכלה דעתו לסבול את המראה, והדבר גרם לו
לקצץ בנטיעות, וירד והזיק לילדי ישראל שלמדו תורה, והיה אומר מילה ומזיקם. נטיעות
מלשון ילדים קטנים, 'מקצץ בנטיעות' ביאורו מזיק לילדי ישראל הקטנים לומדי התורה.
רק רבי עקיבא נכנס להיכל זה בשלום, והגיע גם להיכל השביעי וראה את כבוד ה' ולא
ניזוק. ואז ירד ודרש לתלמידיו, כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים!
משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. (ע"כ ביאור מהם מעשה מרכבה)
אמר
המקובל: יש להפליג בשבח הראשונים, ומה שקובע זה מה
שהתקבל בעם ישראל, ולכן לא חשוב אימתי נכתב הספר. תשובה: אנחנו כננסים על
גבי ענקים, ולא נסתמו מעיינות החכמה, וגם בזמננו יש ביאורים וספרים מעולים שלא היו
מאז הראשונים. והתורה נקבעת על פי אמיתתה, כמובן בהתחשבות במנהג הציבור, אבל יש
בתורה אמת, והבנה עניינית. ואין התורה אוסף מוסכמות חברתיות בלבד.
אמר
המקובל: הראשונים התקבלו בעם ישראל יותר מהגאונים. תשובה:
הסיבה היא פשוטה, כי הגאונים בהרבה מקומות חלקו על התלמוד, וראו את עצמם
כעצמאיים, ואילו הראשונים עמלו להבין את התלמוד, ולפסוק את הלכותיו.
אמר
המקובל: המסורת משתנה, ועם ישראל קובע, והזוהר התקבל. תשובה:
אכן המסורת משתנה, ומתאימה את עצמה למציאות של כל דור, אבל עדין יש גבול
לשינוי, ואם עם ישראל יתחיל להאמין באלהים מוגשם, אין לקבל את דבריו. כמובן שהשיטה
השלטת כיום שאין הגיון ברור בשום דבר, ובמסגרת זו נכנס ספר הזוהר, כי גם כך אנחנו
לא מבינים כלום. הכל דמיון מעורפל. אליבא דאמת, היום רוב עם ישראל אומר שהוא
מאמין בזוהר, אבל אף אחד לא סובר את דעות הזוהר באמת, כי זה כבר לא מתאים
לדורנו שהוא רציונאלי, כך שלמעשה מלבד בודדים, רוב עם ישראל לא מאמין בזוהר.
אמר
המקובל: בלימוד הזוהר אנחנו מנסים לגעת באין סוף. תשובה:
בלימוד הזוהר הקורא מתוודע לכל מיני ישויות שאין לו בהם תפיסה, והוא צריך לדחוס
בשכלו, שכל אותם ישויות הם אלהות ולא אלהים. אוי לאותה דעה שהיא מינות גמורה.
אמר
המקובל: בלימוד הזוהר אנחנו עם האר"י והרמ"ק
והבן איש חי והרב קוק הגאון מולינא הרש"ש והבעל שם טוב. ואנחנו יוצרים עוד
שכבה ועוד שכבה. תשובה: אכן כאשר יוצרים שכבות נוספות, בעצם יוצרים תורה
חדשה בכל דור, ואכן אמונת המקובלים משתנה מדור לדור, ודעותיהם משתנות, ולדעת
המקובל הכל אמת.
אמר
המקובל: גוף הזוהר קדום, ואין בו השפעה אריסטוטלית,
ולראיה הוא מביא את דברי ספר הזוהר (בראשית כא,א): "אי"ן
סו"ף לית ביה רשומא כלל ולא תליא שאלתא ביה ולא רעיונא לאסתכלותא מחשבה כלל
מגו סתימא דסתימא מריש נחיתו דאין סוף נהיר נהירו דקיק ולא ידיע סתים בסתימו
(נ"א ברשימו) כחדודא דמחטא רזא סתימא דמחשבה לא ידיע עד דאתפשט נהירו מניה
באתר דאית ביה רשימין דאתוון כלהו מתמן נפקן בריש כלא". תשובה: קטע זה
הוא אריסטוטלי ביסודו, והמקובל אינו מבחין בדברים פשוטים [בהמשך דבריו המקובל חזר
בו ואמר שקטע זה הוא אריסטוטלי, והוא סתר את דבריו שאמר קודם]. הזוהר קרא את דברי
הפילוסופים, הטוענים שאין לומר כלפי ה' עצמו שום תואר, כגון רצון מחשבה חכמה ושאר
תארים, ואז מחבר הזוהר יצר לכך פיתרון, יש אין סוף, והוא האלהים של הפילוסופים,
ויש עשר ספירות, והוא האלהים של התנ"ך המתפעם ומתגשם. אליבא דאמת, אין צורך
ליצור כפילות באלהות, כי משלמותו של ה', שהוא אינו משתנה ואינו גשמי ולא שייך בו שום
תואר גשמי, אבל שייכים בו תארים המתאימים לו, כגון נמצא חכם קיים, כמובן שאין
מציאותו כמציאותינו ואין חכמתו כחכמתנו, ויש ביכולתו של ה' לעשות מה שיחפוץ, ואין
רצונו כרצוננו, אבל יש לו רצון אלהי. הרחקת התארים מה' לא היתה ידועה לחז"ל,
אלא הם האמינו שיש לה' רצון שאינו כרצוננו, וחכמה שאינה כחוכמתנו, אבל שנאמר שאין
בה' לא חכמה ולא רצון ולא שום תואר, לא סברו חז"ל. וכמובן, הבעיה הקיימת בספר
הזוהר שהוא מייחס אלהות למה שיצא מאין סוף. ואם המקובל יאמר שהכל משל, אם כן מלבד
אין סוף אין כלום, ואין ספירות, ואין זוהר, וזו אינה אמונתו של המקובל.
אמר
המקובל: אני מודה שאין בחז"ל הגשמה כמו בזוהר,
ואין פנים פרצופים אבא אמא נוקבה ושכינה, שהם חלק מהאלהות. תשובה: בסוף
דבריו המקובל אמר, שהם חלק מהאלהות, והוא לא הבין שזו בדיוק הבעיה של ספר הזוהר.
וזה מינות וכפירה.
אמר
המקובל: רעיא מהימנא הוא ספרות של ימי הביניים, והוא
מושפע מחסידי אשכנז. וזה לשון ספר הזוהר (כרך ב מב,ב): "ואי יקשה
ב"נ דהא כתיב (שם ד) כי לא ראיתם כל תמונה, איהו יתרץ ליה האי תמונה חזינא
דהא כתיב (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, ולא בכל תמונה אחרא (ס"א דברא ויצר
באתווי) דבר נש דיצר באתווי ובגין דא אמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיוני ואשוה ואל מי
תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, ואפילו האי תמונה לית ליה באתריה אלא כד נחית לאמלכא
על בריין ויתפשט עלייהו יתחזי לון לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון והאי איהו
(הושע יב) וביד הנביאים אדמה, ובגין דא יימא איהו אף על גב דאנא אדמה לכו
בדיוקנייכו אל מי תדמיוני ואשוה דהא קדם דברא קודשא בריך הוא דיוקנא בעלמא וצייר
צורה הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון ומאן (נ"א ואית) דאשתמודע ליה קדם בריאה
דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות י'
ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה מכל
דבר דאית ביה תמונה ודמיון לא ראיתם, אבל בתר דעבד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עלאה
נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא ידו"ד בגין דישתמודעון ליה במדות דיליה בכל מדה
ומדה וקרא אל אלהים שדי צבאות אדי"ד בגין דישתמודעון ליה בכל מדה ומדה איך
יתנהג עלמא דחס"ד ובדינא כפום עובדיהון דבני נשא דאי לא יתפשט נהוריה על כל
בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו".
אמר
המקובל: האל קודם הבריאה לא היה בעל דמות, לאחר בריאת
העולם הוא חלק מהעולם, באיזו שהיא התגלות. תשובה: זה שורש הכפירה, גם אחרי
בריאת העולם, ה' אינו נמצא בתוך העולם. והערפול, באיזו שהיא התגלות, אינו נתפס
בשכל, והאדם לא יכול להבין, או שה' בתוך העולם, או שאינו בתוך העולם. אבל לומר
בתוך העולם בכאילו, אין לו תפיסה בשכל, והוא דמיון מעורפל.
אמר
המקובל: לפי הפילוסופים אי אפשר לומר כלום על
הקב"ה. תשובה: הפילוסופיה האריסטוטלית תישאנה הרוח, כבר אבד עליה הכלח,
אבל הזוהר הוא כפירה בעיקר, והגשמה. הוא ברח מדבר קל ונפל בדבר חמור.
אמר
המקובל: לפי קאנט, אי אפשר להוכיח אם הקיום הוא תכונה,
או אינה תכונה. תשובה: אכן כבר נודע בעולם שהמקובל מחבב את הפילוסופים
החדשים הטוענים שהכל דמיון, ואכן במסגרת זו, הקבלה משתלבת היטב. אבל אנחנו מאמינים
בהיגיון ובמציאות.
אמר
המקובל: שלילת ההגשמה היא ראשית האתיאיזם. תשובה:
אכן כשגבולות ההיגיון של האדם אינם יציבים, והוא אינו מבחין בין מציאות לדמיון,
ושכל דבר מוגשם הוא מוגבל, אז מגיעים לסברא, שאם אין משהו מוגשם, אין משהו בכלל.
אמר
המקובל: לפי הזוהר וחסידי אשכנז, אנחנו יכולים לעשות
הפרדה בין אלהים שאינו משתנה, לבין ההתפרטויות וההתגלויות שלו, שהם נותנות לנו פתח
לדבר על ה' בצורה חופשית. תשובה: יוצרים דמיון, קוראים לו אלהים, ואז
מדברים עליו בצורה חופשית.
אמר
המקובל: יש לשאול את הרמב"ם, מדוע התנ"ך כתב
בכזאת הגשמה. תשובה: אם תרצה אמור כדעת הכופרים שכך האמין הכותב בהגשמת
הבורא, ואם תרצה אמור שכך האמינו המון העם בהגשמת הבורא, והכותב כתב בשבילם. אמר
המקובל: יש להבין את התנ"ך כפשוטו. תשובה: אז המסקנה מדברי המקובל
שכותב התנ"ך האמין בהגשמת הבורא, וזו אמונת היהדות. הבעיה שבתפיסה זו, כבר
לימדונו הפילוסופים, וכל קדמוני אומתנו, כי כל מוגשם מוגבל, נמצא שאם מאמינים בתנ"ך
כפשוטו, מאמינים באלהים מוגבל, כאמונת עובדי עבודה זרה.
אמר
המקובל: המשך דברי ספר הזוהר הנ"ל (ב מב,ב):
"הכי עלת העלות עביד עשר ספירות וקרא לכתר מקור וביה לית סוף לנביעו דנהוריה
ובג"ד קרא לגרמיה אין סוף, ולית ליה דמות וצורה ותמן לית מאנא למתפס ליה
למנדע ביה ידיעא כלל, ובג"ד אמרו ביה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל
תחקור לבתר עבד מאנא זעירא ודא י' ואתמליא מניה וקרא ליה מעין נובע חכמה, וקרא
גרמיה בה חכם ולההוא מאנא קרא ליה חכמ"ה, ולבתר עבד מאנא רברבא וקרא ליה ים
וקרא ליה בינה והוא קרא לגרמיה מבין בה חכם מעצמו ומבין מעצמו כי חכמה איהי לא
אתקריאת חכמה מגרמה אלא בגין ההוא חכם דאמלי לה מנביעו דיליה ואיהי לא אתקריאת
בינה מגרמה אלא ע"ש (נ"א בגין) ההוא בין דאמלי לה מניה דאי הוה מסתלק
מנה אשתארת יבשה הה"ד (שם יד) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש לבתר והכהו
לשבעה נחלים ועבד ליה לז' מאנין יקירין, וקרא לון גדול"ה, גבור"ה,
ת"ת, נצ"ח, הו"ד, יסו"ד, מלכו"ת, וקרא גרמיה גדול בגדול"ה
וחסי"ד, גבור בגבור"ה, מפואר בתפאר"ת, מארי נצחן קרבין בנצ"ח
נצחים, ובהו"ד קרא שמיה הוד יוצרנו...".
כל
הספירות הם התגלות, ולכן לדעת המקובל, תפיסת הזוהר הרבה יותר נקיה מתפיסת האלהות
של הרמב"ם. תשובה: אם אלהים התגלה בספירות, פירושו של דבר שהוא הגשים
את עצמו, אם כן לפי ספר הזוהר אלהים נהפך לפסל או לעץ או לסתם דמיון שאינו קיים
בשום מקום. אחרי דברים אלו, לא מובן כיצד טוען המקובל שתפיסת הזוהר הרבה יותר
נקייה מתפיסת הרמב"ם. ואם יאמר המקובל שהכל משל, אם כן אין ספירות ואין כלום.
וכבר כתבתי זאת.
כאן
המקום לבאר, כי לכאורה יכול הטוען לטעון, אלהים התגלה לנביאים, כיון שכן הוא גם
התגלה בספירות. והתשובה על כך, האלהים המתגלה לנביאים כולל בתוכו חוויה על טבעית,
חוויה ניסית, של מראה בחלום נבואי, או במראה נבואי, והנביא יודע, שאותו מראה הוא
רק מייצג את אלהים, אבל את אלהים עצמו האדם לא יכול לראות בעודו חי. וגם אחרי
המוות רואים את מציאות ה' בעזרת הנשמה, וגם היא לא מכירה את אמיתות מציאות ה', אלא
את עצם זה שה' נמצא. אבל בספירות, אין שום התגלות על טבעית, כיון שכן, מי שטוען
שהספירות הם התגלות, בעצם אומר, יצרתי בדמיוני עשר ישויות, ואני מדמיין שהם אלהים.
וזה כפירה בעיקר. ואם יאמר האומר שהכל משל, אם כן אין כלום, ואין ספירות.
אמר
המקובל: לומר שה' כפוף לחוקי הלוגיקה זה עבודה זרה, כי
אם ה' כפוף ללוגיקה, אם כן יש שני אלים, אחד שלא כפוף ללוגיקה, ואחד הכפוף
ללוגיקה, וזה כפירה. ועוד אמר המקובל, כי לפי הפילוסופים ה' אינו יש, הוא תיאור
מציאות. תשובה: ערבוב דברים יש כאן, אבל הבנה בדברים פשוטים אין כאן, מרוב
להיטות אחרי הפילוסופים החדשים, הושחת השכל, וכעת לא מבחינים בדברים פשוטים.
כשאומרים שה' כפוף ללוגיקה, מתכוונים שה' לא יכול ליצור משולש מרובע, כי
כשיוצרים משולש, בעצם יוצרים מציאות שיש בה זמן ומקום, והמקום מוגדר כמשולש, ואי
אפשר שבו זמנית מקום זה יהיה מוגדר גם כמשולש וגם כמרובע, כי זה יצירה של שני
מציאויות סותרות. ההגבלה אינה נובעת ממציאותו של אל שני נסתר, אלא מעצם המציאות,
אי אפשר ליצור מציאות ובו זמנית להעלים מציאות. כיוצא בכך, ה' לא יכול להגשים
את עצמו, ה' לא יכול להיהפך לפסל, ה' לא יכול להאפיס את עצמו, מדוע, כי
באומרנו ה' אם כן יש מציאות מושלמת, ואני לא יכול לומר שהמושלם אינו מושלם. ושוב,
המגבלה אינה נובעת מאל שני נסתר, אלא מעצם המציאות, אי אפשר לומר דבר והיפוכו.
כיוצא בכך, אי אפשר לומר על ה' שהוא התגלה ובו אין חיסרון, אם הוא התגלה,
אם כן הוא הפך למוגבל, לנברא, ושוב אי אפשר לומר שאין בו חיסרון. וכבר ביארנו שהאל
המתגלה לנביאים הוא מציאות המייצגת את ה', והדבר נראה בדמיון ובשכל, אבל מעולם לא
חשבו הנביאים שאותו דמיון, הוא עצמות האלהים, ומעולם לא חשבו הנביאים לכוון בתפילה
לפנים של הדמיון שהתגלה להם, או לרגליו, או לידיו, כדרך המקובלים שמכוונים בתפילה
בכל קטע לספירה אחרת, אוי לנו מאותה כפירה.
ומה
שאמר המקובל בשם הפילוסופים, שה' הוא לא יש, כבר כתבתי שאיני מאמין בפילוסופים,
והבריחה של הפילוסופים מלייחס לה' תארים, יצרה אל מאובן מטומטם, ואלהי ישראל, אלהי
התנ"ך והתלמוד, הוא אל חי נמצא בעל רצון, חכם יכול, אבל כמובן שכל זה אינו
כמציאותינו ויכולתנו וחכמתנו. וכבר ביארתי שאין עדיפות לתארי השלילה על פני תארי
החיוב, כדברי הפילוספים, והכל זה להטוטנות של מילים, שאין לה הבנה בשכל.
אמר
המקובל: התורה היא מפגש עם האין סוף, התורה זה מפגש עם
הקב"ה, אי אפשר לעשות זאת על ידי ידיעה. התורה אינה הקניית ידע. התורה היא
מדרש. אנחנו יוצרים תורה. התורה זה סיפור. הזוהר זה שפה המתאר התגלות. יש אמת,
והאמת הזו היא אף פעם לא תושג במילואה, תמיד נצטרך להמציא שפה. והזוהר הוא שפת
ההתגלות. זה טוב שיש רמב"ם לייצב אותנו שלא נרחף ברחבי הדמיון. הרמב"ם
הוא מיסטיקן רציונאלי. הרמב"ם והזוהר וחסידי אשכנז והכוזרי וחז"ל
והתנ"ך כולם באים להפגיש אותנו עם הקב"ה בשפות שונות, וכל אחד מהם מתאים
לדורו. ובזמננו שפת הזוהר היא החשובה ביותר. כל הדרכים נכללים באין סוף, לכן יש
אין ספור דרכים לתאר אותו. מי שקורא את סיפורי שי עגנון, על מעשיות בעיירות
אירופה, קורא בעצם שפה חדשה והתגלות, וברור שזה תורה, כלומר בקצה של התורה. תשובה:
אכן אחרי שהלוגיקה הפכה לעבודה זרה, מגיעים לערבוב הדברים אשר אמר המקובל. כל
הדרכים נכללים באין סוף, כל העולם הוא אין סוף [=ה'], כל ספרי היהדות זה מפגש עם
הקב"ה, זה שפות שונות, דרכים שונים, אין שום דבר מוגדר, לא במציאות, ולא
בתורה, הכל דומה להכל.
יותר
ממה שכתבתי יש, איני חפץ להתקוטט עם אדם, כל מה שנכתב זה לאהבת האמת, לא יכולתי
עצור, עם כל עסקי בפשטי התלמוד ובהלכותיו של הרמב"ם, צריך גם לבאר דברים שהם
כבשונו של עולם, והם פשוטים וידועים באומה מאז ומעולם, ורק חכמים חדשים רצו להפוך
את הקערה על פיה. וה' יסייענו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה