נטילת ידים על פת, בשיעור כלשהו כזית או כביצה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ו:

[א] כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא - צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין - צריך נטילת ידיים, תחילה.

[ב] כל הנוטל ידיו - בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה - מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: שזו מצות חכמים היא שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא).

מִסְתָּמוּת לשון הרמב"ם [=לשון סתומה, לא מפורשת], כל האוכל פת שמברכים עליה המוציא, משתמע, שאם אוכל פת בשיעור כלשהו צריך ליטול על כך את ידיו, שהרי פת בשיעור כלשהו חייב לברך עליה המוציא, כיון שכן, גם חייב ליטול על כך את ידיו.

בסוגיה זו של שיעור חובת נטילת ידים על פת, הובאו שלש דעות. א- כלשהו. ב- כזית. ג- כביצה. דעה ראשונה היא דעת הרמב"ם (טומאת אוכלים ד,א), תוס', לחם חמודות, מגן אברהם (קנח,ד), אליה רבה, ושולחן ערוך הרב (קנח,ג), ועוד. דעה שניה היא דעת המאירי, הגר"א (קנח,ז) ועוד פוסקים (ריטב"א, וכך נראה מדברי השו"ע קנח,ג). דעה שלישית היא דעת הרוקח, ויסודה בדעת רמב"ן ורשב"א. סיכום השיטות על פי פניני הלכה, הרחבות, הלכות ברכות, פרק ב סעיף ו.

בתלמוד במסכת חולין (קו,א) נאמר: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה".

ופירש רש"י: "נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים - שתקנוה. רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך".

מלשון הרמב"ם בהלכה ב שהובא לעיל משתמע, שהטעם של נטילת ידים משום מצוה של חכמים, כלומר כדעת אביי. וכך נאמר בספר המצוות כלל ראשון (עמ' 10, מהדורת מהר"י קאפח): "ובפרוש אמרו מים ראשונים מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים". אולם למרות שעיקר הטעם הוא מצוה של חכמים, תקנת חכמים היתה משום אוכלי תרומה, כי ההלכות של נטילת ידים לחולין זהות להלכות של נטילת ידים לתרומה, מלבד אי אלו הבדלים, כגון שבתרומה יש חובה ליטול מים שניים, ובחולין אין חובה ליטול מים שניים, מכאן שיש ללמוד את פרטי ההלכות של נטילת ידים לחולין מתרומה, אלא אם כן נמצא בדברי חכמים שיש הבדל בינהם.

כיון שכן, מאחר ומצאנו שבתרומה הידים מטמאות את התרומה כבר בשיעור כלשהו וצריך ליטול ידים, כך בחולין, יש חובה ליטול ידים על אכילת פת כבר בשיעור כלשהו, כי האוכלים מקבלים טומאה בשיעור כלשהו. וכאמור, כך יש ללמוד מִסְתָּמוּת לשון הרמב"ם. אלא שכנגד מה שכתבנו, בתלמוד במסכת סוכה נאמר שיש חובה ליטול ידים לאכילת פת רק בשיעור כביצה, ולכאורה יש לפסוק להלכה את דברי התלמוד האלו.

משנה סוכה (ב,ד-ה; כה,א כו,ב):

"אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה [שיעור מועט של אכילה ושתיה פטור מסוכה]. מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים, ואמרו [רבן יוחנן בן זכאי, ורבן גמליאל] העלום לסוכה [ר"ג וריב"ז החמירו שלא לאכול עראי חוץ לסוכה]. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו [ואילו רבי צדוק אכל פת בשיעור של פחות מכביצה חוץ לסוכה, לא נטל עליה את ידיו, ולא בירך אחריה ברכת המזון]".

תלמוד בבלי סוכה (כז,א):

"וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה - נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו. הא כביצה - בעי סוכה. לימא תיהוי תיובתיה דרב יוסף ואביי! [לעיל כו,א נתבאר, שלפי רב יוסף מותר לאכול עראי מחוץ לסוכה שתים שלש בצים, ולפי אביי כביצה. ולכאורה יש להקשות מרבי צדוק עליהם שאסר לאכול כביצה מחוץ לסוכה] - דילמא: פחות מכביצה - נטילה וברכה לא בעי, הא כביצה - בעי נטילה וברכה. [מתרץ התלמוד, אין ללמוד מרבי צדוק לגבי חיוב סוכה, כי לגבי חיוב סוכה גם כביצה פטור מסוכה כי הוא עראי, ויש ללמוד מדבריו רק לגבי חיוב נטילת ידים וברכת המזון, שבשיעור כביצה חייב]".

היוצא מדברי התלמוד, אין חובת נטילת ידים אלא אם אוכל פת בשיעור כביצה, שלא כמו שכתבנו. אלא שצריך לבאר, מה אכל רבי צדוק, האם פת חולין, או פת תרומה. בביאור דבריו, כתב המאירי (סוכה כו,ב) שלש אפשרויות, רש"י רמב"ם והמאירי.

לפי רש"י, רבי צדוק אכל חולין, ובפחות מכביצה החמיר לכרוך מפה משום נקיות, ובכביצה חייב ליטול ידים. מוסיף המאירי, ואינה הלכה, ויש ליטול ידים לחולין אף מכזית.

לפי הרמב"ם, רבי צדוק אכל תרומה, והחמיר לכרוך מפה אף בפחות מכביצה, משום שתרומה מקבלת טומאה בשיעור כלשהו, ורק לטמא אחרים צריך שיהיה בתרומה שיעור כביצה, והצריך נטילה בכביצה. מוסיף המאירי, ואינה הלכה, כי גם בחולין וגם בתרומה, מותר לכתחילה לכרוך מפה אף בכביצה, ורק בחולין שנעשו על טהרת תרומה, אין לכרוך ידיו במפה.

לפי המאירי, רבי צדוק אכל תרומה, והחמיר לכרוך מפה אף בפחות מכביצה, משום שתרומה מקבלת טומאה בשיעור כלשהו, ורק לטמא אחרים צריך שיהיה בתרומה שיעור כביצה. מוסיף המאירי, ואינה הלכה, כי בתרומה מותר לכרוך מפה גם בכביצה. אבל בחולין שנעשו על טהרת תרומה לא תועיל כריכת מפה, וצריך נטילת ידים, וכן בחולין גמורים צריך נטילת ידים ולא תועיל כריכת מפה. שיטת המאירי כאן שלא כדברי הרמב"ם, שהתיר כריכת מפה גם בחולין גמורים.

וזה פסק הרמב"ם:

טומאת אוכלין (ד,א): כמה שיעור אוכלין לטומאה - לטומאת עצמן, כל שהן: אפילו שומשום או חרדל, מיטמא - שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד), כל שהוא. ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידיים - עד שיהיה בו כביצה, בלא קליפתה.

אבות הטומאות (ט,ח): לט אדם ידיו במפה, ואוכל בתרומה בלא נטילת ידיים; ואין חוששין שמא ייגע. אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש, או טהרת התרומה: גזירה - שמא ייגע, לפי שאינו מקפיד עליהן.

ברכות (ו,יח): לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה [חולין], אף על פי שלא נטל ידיו.

וכתב הכס"מ בהלכות טומאת אוכלין: כמה שיעור אוכלין לטומאה וכו'. בתורת כהנים (ספרא, פרשת שמיני, פרשה ז, פרק ט) מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא, ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה. וכתבו רש"י בפרק כל שעה עלה ל"ג (פסחים לג,ב ד"ה בכביצה נמי) והתוספות חלקו עליו שם וכתבו שגם רש"י חזר בו בפרק אותו ואת בנו, וגם שם בפרק כל שעה כתב [רש"י] בסוף דבריו ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה, מ"מ דעת רבינו [הרמב"ם] הוא כפשטא דההיא דתורת כהנים. (ע"כ כס"מ)

נחזור לדברי המאירי במסכת סוכה (כו,ב). היוצא מדברי המאירי, אף שבתלמוד סוכה נזכר שלפי רבי צדוק אין חובת נטילת ידים אלא בשיעור כביצה, אין לפסוק את דבריו להלכה, כי במקורות אחרים (ספרא, פרשת שמיני, פרשה ז, פרק ט) נתבאר, שאוכל נטמא בשיעור כלשהו, כיון שכן יש חובת נטילת ידים כבר בפחות מכביצה. לפי המאירי פת בשיעור כזית, ומסתמות לשון הרמב"ם פת בשיעור כלשהו, כשם שאוכל נטמא בשיעור כלשהו. וכמובן, כל מקום שאמרנו שיטול את ידיו, צריך ליטול את ידיו עם ברכה. כמו כן, אין ללמוד מסוגיה זו את השיעור שבו מותר לאכול תרומה או חולין בכריכת ידיו במפה, ולהלכה גם בשיעור כביצה מותר לאכול על ידי כריכת ידיו.

סוגיה נוספת במסכת חולין, הביאה את מעשה רבי צדוק, וניסתה ללמוד ממעשיו מסקנות הלכתיות. תלמוד בבלי חולין (קז,א):

"איבעיא להו: מהו לאכול במפה? מי חיישינן דלמא נגע, או לא? [האם מותר לאכול חולין על ידי כריכת ידיו במפה] ת"ש: וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה - נוטלו במפה, ואוכלו חוץ לסוכה, ואין מברך אחריו; מאי לאו, הא כביצה בעי נטילת ידים! דלמא - הא כביצה בעי סוכה ובעי ברכה [התלמוד ניסה לדייק מדברי רבי צדוק, שאפשר לכרוך את ידיו במפה רק בפחות מכביצה, דוחה התלמוד, אין לדייק מרבי צדוק כלום לגבי כריכת ידיו במפה, ויש ללמוד ממנו רק לגבי חיוב סוכה וברכת המזון]".

נמצאנו למדים מסוגיית התלמוד במסכת חולין, שאין ללמוד מרבי צדוק לגבי כריכת ידים במפה, כיון שכן, גם אין ללמוד ממנו לגבי חיוב נטילת ידים רק בשיעור כביצה, שהרי אם נדחו דבריו לגבי כריכת מפה, ידחו דבריו גם לגבי שיעור חובת נטילת ידים. סוגיה זו מסייעת לדברי המאירי במסכת סוכה, שכתב שלהלכה אין לפסוק כרבי צדוק, ויש ללמוד את שיעור החובה על נטילת ידים ממקורות אחרים.

למעלה כתבנו, שלפי המאירי יש ליטול ידים על פת חולין בשיעור כזית, וכך כתב גם הגר"א (שו"ע או"ח קנח,ג), והסברא של שיטתם, אין ליטול ידים לחולין אם אוכל בשיעור חשוב, וכשם שברכת המזון קיימת רק אם אוכל בשיעור כזית, כך נטילת ידים, אין חובת נטילת ידים אלא אם אוכל כזית. ולעומת זאת, לפי הרמב"ם יש ללמוד את דיני נטילת ידים מהשוואה לדיני טומאת תרומה, וכשם שאוכל בשיעור כלשהו מיטמא, כך פת בשיעור כלשהו חייבת בנטילה ובברכה.

ולעומת זאת, השו"ע פסק כדעת הרוקח, שפסק להלכה את דברי התלמוד במסכת סוכה, ואין חובת נטילת ידים אלא בשיעור כביצה. ומה שהקשה הרמב"ם, והרי אוכל בשיעור כלשהו מקבל טומאה? מתרץ הגר"א, שטומאה זו היא מדברי חכמים, אבל מהתורה אין אוכל מיטמא אלא בשיעור כביצה, ולפיכך אין חובת נטילת ידים אלא בשיעור כביצה. והרמב"ם יאמר, שאוכל מיטמא מהתורה בשיעור כלשהו, כפשטות לשון התורת כהנים (ספרא), וממילא יש חובת נטילת ידים כבר בשיעור כלשהו, ויש ללמוד את דיני נטילת ידים מדיני טומאה וטהרה, ואין לקבוע בהם, לא שיעור כזית ולא שיעור כביצה.

שו"ע או"ח (קנח,ב-ג):

ב) יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך.

ג) אם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאין צריך נטילה.

ביאור הגר"א על השו"ע

סעיף ב

יש כו'. משום ספק. רוקח וספקו משום דבפ"ב דסוכה אמרינן הא כביצה בעי נטילה וברכה [הרוקח מוכיח מהאמור במסכת סוכה כז,א, שאם יש פת בשיעור כביצה צריך נטילת ידים].

וכן בעי למפשט מיניה בפרק כל הבשר [במסכת חולין] לענין מפה [וכן במסכת חולין קז,א, רצה התלמוד לפשוט ממעשה רבי צדוק שרק בכביצה חייב נטילת ידים, אבל בפחות מכביצה מותר לכרוך מפה, ודחה התלמוד זאת. ע"כ גר"א. וקשה על הגר"א, אדרבה מהתלמוד חולין מוכח שאין להוכיח ממעשה רבי צדוק כלום לגבי נטילת ידים וכריכת ידים במפה, שהרי התלמוד שם אמר שאין להוכיח כלום לגבי כריכת ידים במפה, ודברי רבי צדוק נאמרו רק לגבי סוכה וברכת המזון, כיון שכן, גם האמור במסכת סוכה אינו מוכרח, כי אולי רבי צדוק לא התייחס רק לגבי ברכת המזון, ואין להוכיח מדבריו לגבי נטילת ידים, שבשיעור כביצה חייב נטילת ידים].

אלא די"ל דלמא ר' צדוק לטעמיה דסבירא ליה לענין ברכת המזון כר' יהודה והוא הדין לענין נטילה אבל לדידן דקימא לן כר"מ דכזית סגי הוא הדין לענין נטילה וכמו שכתבתי בסעיף ג [כעת כותב הגר"א, שיש לומר סברא אחרת, מדוע יש לחייב נטילת ידים גם בפחות מכביצה, כי רבי צדוק סובר כרבי יהודה שחייב בברכת המזון רק בשיעור כביצה, אבל רבי מאיר שהלכה כמותו, סובר שיש לברך ברכת המזון גם בשיעור כזית, וממילא יש לחייב ליטול ידים משיעור כזית].

או י"ל דאף לר"מ משום דאין מטמא בפחות מכביצה לא גזרו נט"י [הגר"א כותב אפשרות נוספת בדעת רבי מאיר, שגם לפי רבי מאיר, אין חייב בנטילת ידים אלא בכביצה, שהרי אין האוכל מקבל טומאה אלא בכביצה].

ואף על גב דלעצמו מקבל בכ"ש כמ"ש תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה נטלו כו' ממתני רפ"ב דטהרות [הגר"א מקשה מיד, והרי בתרומה אוכל מיטמא בשיעור כלשהו, וכך כתבו תוס' במסכת סוכה, וכך מוכח מהמשנה טהרות ב,א, וכך פסק הרמב"ם טומאת אוכלין ד,א].

מ"מ כיון דמדאורייתא אינו מקבל טומאה כמ"ש בשבת צ"א א' ד"ה אי ובפסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת [מתרץ הגר"א, אוכל בשיעור כל שהוא מיטמא רק מדברי חכמים, אבל מהתורה אינו מיטמא אלא בכביצה, וממילא אין חייב נטילת ידים אלא בכביצה. הגר"א מוכיח את דבריו מהתלמוד שבת צא,א שם נאמר, זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב. ומפרש ר"ת בתוספות, שמכאן שאין אוכל מיטמא רק בכביצה, ודברי הספרי שאוכל מיטמא בשיעור כלשהו נאמרו על טומאה מחכמים. אולם כבר ביארו רש"י והרמב"ם שכוונת התלמוד לצירוף כביצה לטמא אחרים, וכפי שנאמר בספרי שלטומאת עצמם בכלשהו מהתורה, ואין לדחות כל זאת על סמך סוגיה שקיצרה בדבריה, כך שראיה זו של הגר"א נדחית.

ראיה שניה של הגר"א היא הסוגיה בפסחים מד,א שם נאמר, השום והשמן של תרומה ומקפה של חולין ונגע טבול יום במקצתו [צ"ל במקצתן, וביאורו שנגע טבול יום בשום ובשמן, וכן הוא ברמב"ם] לא פסל אלא מקום מגעו [כי טבול יום מטמא רק תרומה ולא חולין], וכתב בכל הספרים והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה, אלמא לא מקבל טומאה בכל שהוא, ורש"י מוחק שם מן הספרים ומפרש בדוחק. וזה פסק הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין ח,יג, המקפה של חולין, והשום והשמן של תרומה, שנגע טבול יום במקצתן - לא פסל אלא מקום מגעו. וכפי שראינו, הרמב"ם כרש"י, ואין גירסה זו בתלמוד, כך שגם ראיה זו נדחית].

ומה שכתב מגן אברהם שתוס' ור"ן פ"ב דסוכה חולקין על זה ורצה לומר תוס' הנ"ל ד"ה נטלו וכ"כ ר"ן שם [התוספות והר"ן אומרים שתרומה מיטמאת גם בפחות מכביצה] ואינו מובן לי דלתרומה ודאי אפילו כל שהוא בעי נטילה דידים פוסלין את התרומה וכמו שכתב במתניתין רפ"ב דטהרות ופי' הר"ש האשה כו' בסתם ידים איירי כמו שכתב בתוספתא ומ"מ נטילה ממש אין צריך דאף במפה סגיא כמו שכתב שם ובחולין אף מפה לא צריך [הגר"א דוחה את דברי תוספות ור"ן, אף שתרומה ניטמאת גם בפחות מכביצה, אבל די בכריכת מפה ולא צריך נטילת ידים, כיון שכן, אין לדחות את דברי הרוקח שהצריך נטילה רק בכביצה. ויש להקשות על הגר"א, שיש לדחות את דברי הרוקח, שמאחר ויש טומאה אף פחות מכביצה, בתרומה צריך ליטול ידים אף בפחות מכביצה, ואין מקום לחלק בין כביצה לפחות מכביצה לגבי נטילת ידים, שלא כמעשה רבי צדוק, ושלא כדברי הרוקח].

וכן מה שכתב וכך כתב התוספות יום טוב רפ"ב דטהרות, הוא דברי תוס' הנ"ל דמקבל טומאה בכל שהוא, ומפורש במתניתין שם ובתורת כהנים, והביאו רש"י בפסחים שם וכן בגמ' בכמה מקומות, ואין צריך לדברי תוספות יום טוב, וכבר כתבתי שפסקו משום דמדאורייתא אינו מקבל טומאה [כבר ביארנו למעלה, שאין לדחות את פשט הספרי, ורש"י והרמב"ם, ותרומה מקבלת טומאה בכל שהוא מהתורה].

ומה שכתב מגן אברהם ובתוס' פסחים (קט"ז) [קט"ו] עיין מה שכתבתי בסעיף ג [שם נבאר].

סעיף ג

אם כו'. עיין מגן אברהם דטעות סופר ברוקח וצריך לומר פחות מכביצה והוכחתו ממה שכתב בפסחים (קט"ו,ב) נטל ידיו בטיבול ראשון, נוטל ידיו בטיבול שני, ולא קאמר משום מצה, דמצה סגיא בכזית ואין צריך נטילה [מבאר הגר"א את דעת מגן אברהם, שהגמרא בפסחים קטו,ב כתבה שיטול פעם שנייה משום טיבול שני של המרור, ולא כתבה שיטול משום אכילת המצה, משום שעל כזית אינו צריך נטילה. ומכאן הוכחה שבפחות מכביצה אינו צריך נטילה] משא"כ טבולו במשקה דמטמא בכל שהוא מדאורייתא כמו שכתבו תוס' שם י"ד א' ד"ה דאיכא. ואפי' לפירוש ר"ת [לפי ר"ת מדאורייתא בעינן רביעית לטמא אחרים אבל מדרבנן מטמא אחרים בכל שהוא] מ"מ משום המשקין עצמן [גם לפי דעת ר"ת הטומאה מגיעה מהמשקים] אבל תוס' שם ד"ה צריך כו' כתבו לאו דוקא כו' [לשון התוספות שם: צריך שיטול בטיבול שני - לאו דוקא נקט בטיבול שני דהא עביד ליה בתר המוציא דבעי נטילת ידים אלא אגב טיבול ראשון נקט טיבול שני והנטילה נמי גם לצורך טיבול באה. ומלשון תוספות משמע שהם לא דייקו מהגמרא כדברי המגן אברהם, ולכאורה לפי תוספות יש ליטול ידים גם על כזית] וזהו שאמר מגן אברהם ובתוספות פסחים (קט"ו) [מבאר הגר"א, שזהו ביאור דברי מגן אברהם, אבל תוספות, כלומר שתוספות סוברים שיש ליטול ידים על כזית]. ואינו מוכרח דתוס' לא רצו לדחוק לאוקמי שאינו אוכל בכל הסעודה כביצה פת [הגר"א דוחה את דברי המגן אברהם, ואת דיוקו מהגמרא, כי תוספות לא רצו לבאר את הגמרא שם שאוכל רק כזית, אלא אוכל כביצה, וממילא אין לדייק מדבריהם שיש נטילת ידים על כזית]. [מכאן מבאר הגר"א את דעתו, שבשיעור כזית חייבים ליטול ידים בברכה] אבל העיקר לדינא דשיעור נטילת ידים בכזית כיון דמקבל טומאה בכל שהוא אלא דלא גזרו כי אם על דבר שצריך ברכת המזון כמו שלא גזרו על הפירות ועל הפרפרת אם אינו קובע עליו אלמא דתלוי בברכת המזון ולכן תלאן בסוכה שם (כז,א) נטילה וברכה ואסמכינהו בספ"ח דברכות מחד קרא [בגמרא ברכות הובא פסוק אחד, ודרשו ממנו, חובת נטילת ידים, וחובת ברכת המזון, מכאן שיש להשוות ביניהם. והתקדשתם - אלו מים ראשונים... אני ה' אלהיכם - זו ברכה. כלומר ברכת המזון] ועוד דלסברא שמשום טומאה א"כ פת הרבה שאין בכל אחד מהן כביצה אין צריך נט"י ולמה נצטער רבי עקיבה הוה ליה לחלקו [כשהיה רבי עקיבה בבית האסורים, מדוע נמנע מלאכול, הוא היה צריך לחלק את פיתו פחות מכביצה ולאוכלו בלי נטילת ידים] וכן לבא בדרך [בסעיף ח בשו"ע נאמר: מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים. ומדוע שלא נאמר שיאכל פחות מכביצה].

יותר ממה שכתבתי יש, סוגיה זו ארוכה, אבל בדברינו הצבענו על ביאור שיטת הרמב"ם, כפי הנראה מדבריו.