1. בהקדמה הגדרנו, שמנהגים שמתחילה נקבעו כחובה, כגון יו"ט שני של גלויות, חייבים לקיים, ומנהגים שמתחילה נקבעו כרשות, כגון הוספת קטעים בתפילה, עד היום הרי הם רשות.
2. פ"ב
הל' ו: תפילה ז,ט. בהלכה שלפנינו יש שני ענינים. א- מנהג העם לברך בבית הכנסת, ועל
כך כתב הרמב"ם, טעות ואין ראוי לעשות כן. ב- בין נתחייבו בין לא נתחייבו, ועל
כך כתב הרמב"ם, ולא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה, והיא ברכה לבטלה.
3. פ"ג
הע' ג: לאחר דברי הרשב"א והרא"ש, כתבנו: שלא נתבאר בדבריהם שעיקר הטעם של הנטילה
לקריאת שמע ותפילה הוא משום נקיות (עוד על טעם הנטילה, ראה הערה יז), וכיון שתיקנו
נטילה, תיקנו שיטול ככל תנאי נטילה, ונמצא שיש בנטילה גם טהרה, וכיון שיש כאן תקנת
חכמים ליטול ידים, קיימים בה כל דיני תקנות חכמים שהם בצורה מוחלטת, ואף שאינו יודע
לידיו טינוף או טומאה יטול, ורק אם שמר ידיו מהנטילה הקודמת לא יטול, ובדברי הרשב"א
והרא"ש אין התייחסות לכל זאת.
כאן נבאר, כי הטינוף הפוסל את הנטילה, הוא שיעשה צרכיו, או שיגע בערוותו
או בצואה או במי רגלים, וכך ביאר רבי אברהם בן הרמב"ם, בספרו המספיק לעובדי ה'
(עמ' 213-214), (הובאו דבריו בהערה יז), שלא כמו שמשתמע מדברי הרא"ש שכל נגיעה
במקום מכוסה או במלמולי זיעה או ברגליו או בנעליו פוסלת את הנטילה.
4. פ"ג
הע' יז: בסוף ההערה כתבנו, שמה שנאמר בהלכות קריאת שמע ג,יא "וכמה גאונים הורו
שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות". אכן באמת מצד דיני נטילת
ידים, אם נטל ידיו וניטנפו ידיו בצואה, אפילו שאין לה ריח רע, חייב לחזור וליטול, אולם
ההלכה שם עוסקת כשאין לו מים לחזור וליטול (וכ"כ ערוך השולחן עו,ז), והיא מבארת
את דיני הצואה, היתה על ידיו ויש לה ריח רע, צריך לקנח אותה ורק אז יקרא קריאת שמע,
ואם אין לה ריח רע אינה מעכבת, אולם הגאונים החמירו לקנחה בכל ענין וכך ראוי לנהוג,
ובאמת מצד דיני נטילת ידים, בכל עניין צריך לחזור וליטול.
ומה שנאמר בהלכות ברכות ז,ח, שאם יצא באמצע הסעודה להשתין מים, כשחוזר
נוטל ידו אחת, מתבאר היטב על פי דברינו, למרות שעיקר טעם הנטילה לאכילה משום טומאה,
אבל גם צריך לשמור ידיו שלא יטנפו בבית הכסא, וראה שם בהמשך ההלכה, דיבר עם חברו והפליג,
נוטל שתי ידיו ונכנס, וראה עוד שם, אם היו מסובין לשתייה, נכנס ויושב במקומו ונוטל
ידיו, ושם הנטילה משום נקיות משום דרך ארץ.
5. פ"ג
הל' יד: יש להקפיד במים אחרונים על כל תנאי נטילה, וכך נהג הגר"א, אולם מנהג
יהודי תימן אינו כך.
6. פ"ו
הל' כ: מותר לומר תארים בבית הכסא, אף אם מתכוון כלפי ה', וכך כתב רבי סעיד עדני,
שלא כמהר"י קאפח.
7. פ"ו
הל' כ: מה שכתוב בתלמוד איסור שאילת שלום בבית המרחץ, כששואל את שלום חברו בשם ה'.
8. פ"ט
הע' ה: להוסיף בסוף ההערה: ואין
להקשות על ביאור זה, מדוע המברך אינו עונה אמן בסיום שבע ברכות של החתן? מפני שברכות
הנישואין לא ניתקנו כחטיבה אחת. כיון שכן, אין טעם שהמברך יענה אמן בעצמו אחרי הברכה
האחרונה, מפני שלא נתקנה כסיום חטיבת ברכות, אלא כברכה עיקרית העומדת בפני עצמה.
9. במהדורה
א היה כתוב, טלית קטן הגדולה בשיעורה, שיש בה שיעור עיטוף, והתעטף בה בשעת הברכה,
ולאחר מכן לבשה, ממשיך לקיים את המצוה גם בשעת לבישתה, אולם הדבר תוקן, שאין קיום
מצוות ציצית בלבישה רק בעיטוף, בעקבות הוראת הרב רצון ערוסי.
10. פי"ב
הל' ז: הוספנו: וכן
יכול להתעטף בטלית כשהיא מקופלת לשנים לאורכה, ואינו חייב לפתוח את קיפול הטלית, והוא
שיש בה שיעור שיעטוף את ראשו ורובו של הקטן, שכיון שאינה תפורה מרוח [=בצד] אחת כשהיא
מקופלת, נחשבת כפתוחה.
11. פט"ו
הע' ב: ראוי לעשות שי"ן עם תחתית, בחיצוניות הבית של תפילין של ראש, וכל הדקדוקים
כאילו אין זה דעת הרמב"ם אינם נכונים.
12. פט"ו
הע' ג: והיותר נכון לכרוך את פרשיות התפילין עם עור, כמו שנוהגים בימינו, כי כריכה
בבד אינו מתקיים.
13. פי"ט
הל' ח: להוסיף בתחילת ההלכה: כשתיקנו חכמים את הקדיש, תיקנו לענות בו 'אמן' רק
בשני מקומות, כשאומר הש"ץ בקדיש 'ואמרו אמן': א- בעגלא ובזמן קריב ואימרו אמן
[אמן יהא שמיה רבה מברך...]. ב- דאמירן בעלמא ואימרו אמן. ומתקופת הגאונים נהגו להוסיף
עוד עניות אמן, וכפי שמנאם הרמב"ם בסדר התפילה, ואלו הן:
14. פי"ט
הע' כ: להוסיף בסוף ההערה: ואף
בתפילת העמידה, מה שאסור להוסיף כריעות זה בתחילת הברכות ובסיומן, אבל באמצע הברכות
מותר להוסיף כריעות, ולפיכך מותר לומר וידוי בכריעה, ולהוסיף כריעה באמצע התפילה.
15. פי"ט
הל' יז: התחילו תפילת העמידה בעשרה ויצאו, יגמרו הקדושה, אבל לא יאמרו ברכת כהנים.
ובהע' הוספנו: מה שכתבנו שלא יאמרו ברכת כהנים בחזרת התפילה, מפני שברכת כהנים נחשבת
חטיבה בפני עצמה, וכך מוכח מהירושלמי שהוא מקור דין זה. וזה לשון המשנה והירושלמי:...
16. פכ"א
הל' י: הובא, וכן אם תקע בשופר לעצמו, או קרא מגילה לעצמו, יצא ידי חובה אפילו שלא
כיוון לצאת ידי חובת המצווה. אבל אם רצה להוציא אחרים ידי חובה, צריך לכוון להוציאם
ידי חובה, וכן כשקורא לאחרים את המגילה, וכן כשמברך לאחרים והם שומעים ויוצאים ידי
חובת הברכה. ואם תקע בשופר לעצמו, ועשה מעשה המוכיח שאינו מתכוון לצאת ידי חובה, כגון
שתקע כדי להתלמד או כדי להשמיע קול של שיר, צריך להתכוון לצאת ידי חובה וכן אם קרא
מגילה כדי להגיה אותה או שהיה כותב את המגילה, עשה מעשה המוכיח שאינו רוצה לצאת ידי
חובה, וצריך כוונה כדי לצאת ידי חובה,... הכל מהמאמר מצוות אינן צריכות כוונה.
17. פכ"ב
הל' לה: הוספנו, הלכה
זו שכתבנו היא ההלכה התלמודית, ואף הרמב"ם כלל אותה בדבריו כפי שביארנו בהערות
לעיל, ומפשטות הדברים משתמע שכך ההלכה בין ביום חול ובין בשבת; אולם בזמננו, יש לנהוג
כך רק בימות החול, ובתנאי שיודע בעצמו שהוא מכוון בתפילתו, כאותם ותיקין שהיו בזמן
חכמים, שהיו מדקדקים במצוות, ואינו צריך את הציבור שיסיעוהו שתתקבל תפילתו, אולם בשבתות
וימים טובים, בזמננו, יש להעדיף תפילה בציבור על פני תפילת ותיקין, וכפי שביארנו בהערה.
18. פכ"ו
הל' לא: כהן שנשא נשים בעבירה, כגון שנשא גרושה, וכן אם היה מיטמא למתים, מצד הדין
מותר לו לישא את כפיו, ולמעשה ראוי למונעו מלישא את כפיו עד שיפרוש מהאישה האסורה לו,
ויחדל להיטמא למתים. כך היא
הוראת הרב רצון ערוסי, ראה מסורה ליוסף, כרך ד, (עמ' 216-225). וכך כתב הרב צדוק בביאורו
בהלכות ברכת כהנים טו,ו. וראה תשובת הרמב"ם (סי' שמט) שהחרים כהן שנשא גרושה,
וכתב: "כי לא יתכן להתרשל בכמו המעשה הרע הגדול הזה והוא להרים יד במרי ולכפור
במשה רבינו ובתורתו התמימה בגלוי בפרהסיא ונתעלם מזה וחלילה לנו שנסביר פנים בזה או
שנפחד משום אדם או נעשה לכבודו". ולפיכך אף שמצד הדין אין על כהן זה איסור לישא
את כפיו, ראוי למונעו בכל דרך מהעבירות שבידו, ובכלל זה שלא ישא את כפיו עד שיפרוש.
19. פכ"ח
הל' כה: אחד
מן העולים שקרא רק שני פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, יחזור ויקרא את שני הפסוקים שקרא
תחילה, ועוד פסוק אחד עמהם, ויברך שוב לפניה ולאחריה, שכיון שברך ברכה אחרונה חתם וסיים
את הקריאה הראשונה ואת ברכותיה, והסיח דעתו ממנה, וכשקורא שוב יברך לפניה ולאחריה,
כתקנת חכמים שתיקנו לברך לפני כל קורא ולאחריו. קיצוש"ע כג,כג. משנ"ב קלז ס"ק
יג. ומה שכתבנו בתחילת ההלכה, שאם נזכר קודם שיברך העולה אחריו, יחזור ויקרא ויברך
לפניה ולאחריה, ראה בשער הציון שם ס"ק יג, שהביא הרבה אחרונים הסוברים כך, וכפי
הסברא שכתבנו בהלכה, שהרי סיים וחתם את הקריאה הראשונה והסיח דעתו ממנה, וכך היא תקנת
חכמים לברך לפני כל קורא ואחריו, וזה שלא כדעת הט"ז ס"ק ד שכתב שהברכה האחרונה
שבירך היתה בטעות, ויקרא עוד פסוק ויברך אחריו. וכדעת הט"ז הכריע בשתילי זתים.
20. פכ"ח
הל' לב: אין שם כהן, עולה ישראל; ולא יעלה אחריו לוי כלל, שלא יאמרו שהישראל שקרא ראשון
הוא כהן. הלשון 'ולא יעלה אחריו לוי כלל', הוא לשון הרמב"ם. והנה, ממה שכתב הרמב"ם
שלקריאת ראשון עולה ישראל, משמע שאין הלוי יכול לעלות ראשון, שלא יחשבו שהלוי כהן,
שמאחר שיש בו מעלת ייחוס, שהוא לוי ואינו ישראל, יחשבו הרואים שאם קרא ראשון, ייחוסו
הוא שהוא כהן; וכן לא יעלה לוי אחר הישראל שעלה ראשון, שלא יחשבו שאותו ישראל הוא כהן;
אבל שלישי יכול הלוי לעלות, ואין מקום לשום חשש. ולעומת זאת, לפי רס"ג
בסידורו עמוד שסב, לא יעלה הלוי בכל שלש העליות הראשונות. והרב קאפח בהלכות תפילה יב,יט
הערה נז, ביאר את הרמב"ם כשיטת רס"ג, ולא יעלה לוי בכל שלש העליות הראשונות,
וזו משמעות הדגש של המילה 'כלל' שנזכרה בדברי הרמב"ם.
21. פל"ג
הל' ב: הגיע
זמן מנחה גדולה [שש ומחצה], מותר לטעום ולעשות מלאכה קודם שיתפלל, אבל אסור לאכול אכילת
עראי שמא ימשך באכילה, וכל שכן שאסור לסעוד סעודה גדולה קודם שיתפלל. [ואם התחיל לא
יפסיק, כמו שיתבאר בהלכה הבאה]. ומהי טעימה? שטועם פת בכמות כלשהי. ומהי אכילת עראי?
שטועם פת בכמות של כביצה או פחות או יותר מעט. ואם אוכל מיני מזונות, מותר לו לאכול
בכמות של כביצה או פחות או יותר מעט, ואין לחשוש שמא ימשך באכילה; ואם אוכל פירות או
תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן, מותר לו לאכול ככל צורכו.
22. פל"ד
הל' ב: מותר
לכתחילה להתפלל תפילת מנחה ותפילת ערבית סמוכות זו לזו, לאחר פלג המנחה [פלג המנחה=שעה
ורבע קודם השקיעה]. ואין לאסור את הדבר שהרי הוא מחשיב את זמן פלג המנחה גם מהיום וגם
מהלילה, מפני שזמן זה הוא זמן מנחה , אך הואיל ותפילת ערבית רשות, מותר להתפלל אותה
קודם זמנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה