כתב הרמב"ם בהלכות ברכות ג,ט:
עיסה
שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך
עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. וכן עיסה שלשה
בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין
– אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך
המוציא.
לשון ההלכה מבואר:
'פת הבאה בכיסנין' - אף על פי שהיא פת,
מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. 'כיסנין' ביאורו
'מיני מתיקה'. פת הבאה בכסנין ביאורו, פת הבאה 'במקום מיני מתיקה' משום שהיא עצמה
מתוקה, או פת הבאה 'עם מיני מתיקה' משום שעירבוה בהם. כגון, עיסה שלשה עם מים, ועירב
בה בזמן הלישה גם דבש או שמן או חלב או יין בכמות מרובה, שטעמם ניכר בעיסה, ואפה
אותה; או שעירב בעיסה מיני תבלין, כגון שום או בצל או תפוח אדמה או חצילים או בשר,
ואפה אותה (ברכות ג,ט). והטעם שמברכים עליה מזונות, מפני שהפת מתוקה, ומחמת כך דרך
בני אדם שלא לאכול ממנה הרבה כדי לשבוע ממנה ולהחשיבה כפת שברכתה המוציא, אלא כפת
שאוכלים ממנה מעט לתענוג שברכתה מזונות. אולם אם אדם קבע סעודתו עליה, כלומר שאכל
ממנה שיעור סעודה, שהוא שיעור שלש ביצים, כלפי אדם זה היא נחשבת פת גמורה, ויברך
המוציא.
ביאור המושג 'פת הבאה בכסנין', הוא על
פי יד פשוטה ברכות ג,ט; תוספתא כפשוטה ברכות ד,ד עמ' 58.
לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט) בהגדירו
פת הבאה בכסנין "או שעירב בה [=בעיסה] מיני תבלין ואפיה". במשנה
ערלה (ב,י) נזכר תבלין. וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ושמא יעלה
על דעתך שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל וה"קרפה" [=קנמון],
אלא כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ והיין, אם נתכון
באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין. (ע"כ פה"מ) ואנו
הוספנו תפוח אדמה או חצילים או בשר כפי שנהוג בימינו.
ומה שכתבנו ששיעור קביעות סעודה הוא
שלש ביצים, בהלכות עירובין (א,ט) נזכר, ששיעור שתי סעודות שש ביצים, ומשם נלמד
ששיעור סעודה שלש ביצים.
כאן ראוי לבאר, פת שדרך בני אדם לשבוע ממנה,
ברכתה המוציא גם אם אכל רק כזית, אולם פת הבאה בכסנין שדרך בני אדם שלא לשבוע ממנה
ברכתה מזונות, ורק כלפי אדם זה ששבע ממנה היא נחשבת פת גמורה, ויברך המוציא (יד
פשוטה).
לשון המשנה סוכה (ד,ב): "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה". וכתב שם
הרמב"ם בפה"מ: "ואכילת עראי, הוא שיאכל כמות מועטת ולא
יתכון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך".
ובהלכות סוכה (ו,ז) הרמב"ם הגדיר את הדבר ביתר ביאור: "ואסור
לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או
יתר מעט". בפה"מ הרמב"ם הגדיר אכילת עראי, אכילה מועטת, שאין
בדעתו להחשיבה כסעודתו. אולם במשנ"ת הרמב"ם הגדיר את הדבר יותר, מדובר
שאוכל כמות מועטת של כביצה או יותר או מעט, ורק על כזה שיעור אפשר לומר שאין בדעתו
להחשיבו כסעודתו. אבל אם אכל שיעור סעודה, שהוא שלש ביצים, וכפי שנזכר בהלכות
עירובין (א,ט), ששיעור שתי סעודות הוא שש ביצים, ומשם נלמד ששיעור סעודה הוא שלש
ביצים, אין האדם יכול לומר שאין בדעתו להחשיב אכילה זו כסעודה, ויברך המוציא.
וכך נאמר בתלמוד ברכות (מב,א):
"רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך [=רב הונא אכל שלוש
עשרה מאפים של פת הבאה בכסנין, שבכל שלושה מהם יש קב, נמצא שאכל שיעור ארבעה קבים,
ולא בירך עליהם המוציא רק מזונות, וכן לא בירך ברכת המזון. בכל קב יש 4 לוגים (עירובין
א,יג), בכל לוג יש 6 ביצים, בכל קב יש 24 ביצים, ושיעור ארבעה קבים הוא 96 ביצים.
נראה שיש בתלמוד לשון גוזמה]. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים
עליו סעודה צריך לברך [=אמר לו רב נחמן, כבר הסרת את הרעב באכילה זו, אלא אם אכל
שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך המוציא וברכת המזון]".
וכך כתב השו"ע (קסח,ו):
"פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש;
ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך
עליו: המוציא וברכת המזון".
ומהר"י קאפח כתב (הערה כב): "...ושעור קבע או יותר נכון פירוש המונח קבע סעודה
נחלקו בו המפרשים. הכס"מ כתב שעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. ועיין ערוך
השלחן או"ח סי' קסח סע' יד-יז בשעור קבע דלאו בדידיה משערינן אלא בדעלמא,
ויליף מההיא דדף מב א דאכל תליסר ריפתי. ועיין בית ידיד שהאריך בענין זה
והביא דברי הכס"מ ותמה עליו, דבהדיא כת"ר דהכל תלוי בקביעות דידיה. ועוד
קשה שהרא"ש כתב בשם רבנו שאם אחרים אינם קובעים אפלו כשהוא קובע אינו
מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ, ותמה עליו היכן מצא זה
בדברי רבנו. ועיין ראשון לציון דבקביעות דידיה תליא מילתא. ויש ששיערו
סעודת קבע ארבע ביצים, ויש ששיערו בגרמים ואמרו שמונה מאות וחמשים גרם. וכולם לא
ראו דברי רבנו כלל, וכל מה שנכתב בענין זה בשם רבנו אינם אלא השערות, וזה לשונו בפיהמ"ש
סוכה פ"ב הל' ד, ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכווין בו שיהא סעודה
ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך ע"כ. הרי להדיא
דבאותו אדם משערין, וכל שדעתו להסתפק באכילה זו לארוחה זו ואינו מתכווין להשלימה אח"כ
אלא מסתפק בה עד זמן הארוחה השניה הוי קבע. ולפ"ז אפלו באדם אחד אין השעור
אחיד לתמיד, אלא מזל שעה קובע, במה דברים אמורים למטה אבל למעלה אם אכל סעודה
בינונית שלכל אדם, וכ"ש אם אכל תליסר ריפתי וטוען שהיא עראי, בטלה דעתו אצל
כל אדם, וזאת רמז רבנו באמרו בפיהמ"ש שיאכל כמות מועטת, וזהו שאמר רב נחמן
בדף מב א עדי כפנא. אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך ע"ש. ודבר זה
נאמר רק בשעור למעלה, ונתבארו דברי רבנו. ועיין מעשה רקח, ואלו ראו דברי
רבנו לא היו נדחקים". (ע"כ מהר"י קאפח)
ועל פי מה שכתבנו לעיל, גם בדברי הרמב"ם התבאר מהו שיעור קביעות סעודה, שהוא שלש ביצים, וכן התבאר בדברי הרמב"ם מהו שיעור אכילת עראי, כביצה או מעט או יותר. והדברים ברורים ומוגדרים, ואינם נתונים לבחירתו והרגשתו של כל אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה