מחללי
שבת בעירוב
שאלה: האם שכירות משר העיר כמו שנעשה הדבר
בימנו לעניין עירוב חצרות מועילה לשיטת הרמב"ם? והאם מועיל הדבר למחללי שבת בפרהסיא
בימנו?
תשובה: ההלכה אומרת ששוכרים מגוי (עירובין ב,י),
ולגבי ישראלים, אם הם מחללי שבת בפרהסיא, דינם כגוי ושוכרים מהם, ואם הם אינם מחללי
שבת בפרהסיא, אולם גם אינם מודים בעירוב, צריך שאותם ישראלים יבטלו רשותם לשאר בני
החצר או המבוי הכשרים (עירובין ב,טז). הטעם לאיסורים אלו נתבאר בחז"ל, שלא יבוא
ללמוד ממעשיו של הגוי או מחלל השבת.
ילקוט יוסף קצוש"ע אורח
חיים סימן שמה סעיף יג:
בזמן הזה שרבים גרים בשכנות עם מחללי שבתות בפרהסיא, ובכמה
ערים יש שכנים קראים, או גויים, סומכים על כך שראשי השלטון יש בכוחם להפקיע מקום הדיור,
ויכולים להושיב בשעת מלחמה באותם בתים אנשי המלחמה שלא מדעת הבעלים, בחדריהם ובטירותם,
לכן יש להסתפק בכך ששוכרים משר העיר ומפקידיו. [על פי המבואר בארץ חיים סתהון סימן
שפז, ובנהר מצרים].
חכמים
ביארו, שטעם איסורים אלו, שלא יבוא ללמוד ממעשיו, כי הכירו מציאות של קשרי שכנים. והנה
בזמננו נתמעטו קשרי השכנים, וכל אחד מתבצר בדירתו. היוצא מכך, אם ניצמד להלכה של חז"ל
והרמב"ם, אין עצה ואין חכמה, אלא בשכירות או בביטול רשות, ואז ייאסר טלטול בשבת
ברוב ערי הארץ, אולם אם נאמר שבמקרים יוצאים דופן, כאשר השתנתה המציאות, יש לנו לסמוך
על סברות מחודשות, כי מטרתם לשמר את רוח חז"ל, וחז"ל לא דיברו על מציאות
כמו שלנו, כי אז אפשר לסמוך על הכתוב בילקוט יוסף, ולהתיר טלטול בפתרון זה. וכך אני
נוהג לפי עניות דעתי. וזה עניין של אדיקות ואורח חיים, ואינו עניין של ביאור ההלכה.
שכירות
משר העיר
שאלה: לגבי הדין של שוכרין משר העיר, למה שלא
נלך עד הסוף ונאמר שאם כך הדבר שבידם להפקיע חצרות ובתים בשעת חירום וכו' אז גם בידם
להפקיע חצרות ובתים של שומרי מצוות ואז למעשה כל העיר תהיה רשותו של שר העיר והתושבים
הם רק אורחים שם ומכיון שאין הרבים אורחים אצל היחיד אז הם כן יצטרכו לערב ומכיון שכך
צריך ששר העיר יבטל את רשותם של תושבים מסוימים וחוזר חלילה. יכול להיות שהטענה שהעליתי
כרגע מעידה על כך שכלל לא הבנתי את מושג העירוב והביטול, ואז אשמח להבהרה.
שאלה נוספת: כששוכרין משר העיר ממי למעשה שוכרין,
מהרמטכ"ל, שר הביטחון אלוף הפיקוד וכו' הרי יש לא מעט בעלי סמכות שיש בכוחם להפקיע
רשויות ואז אולי צריך שכולם ישכירו לאחד והרב הממונה על העירוב ישכור ממנו, איך למעשה
זה פועל.
וגם
איך נסמוך על פתרון זה בערים הרחוקות מקו החזית שאפילו בשעת מלחמה אין צורך בהפקעת
הבתים והחצרות שם.
ובנוסף
יש את השאלה של החכם צבי זצ"ל ששאל הרי כל סמכותו של שר העיר היא רק בשעת מלחמה
ובשעת שלום אין לו הסמכות ולכן גם לא נוכל לשכור ממנו, ובעניות דעתי לא זכיתי להבין
את תשובתו של החכם צבי זצ"ל שענה שמכיוון שיש באפשרותו לחרחר מלחמה בכל רגע שיחפוץ
אז זה מאפשר לו להפקיע בכל זמן את הבתים וזה לא מובן לי שאדרבה מכאן מוכח שאין באפשרותו
להפקיע בכל רגע נתון שהרי הוא צריך לעשות צעד מקדים לזה ולחרחר מלחמה וכשאין מלחמה
אין באפשרותו להפקיע ולכן שליטתו אינה מלאה.
תשובה: בנוגע לשר העיר, בימינו זה העירייה,
הרשות המקומית שבשליטתה תיחזוק האזור, ואדם שלא ישלם ארנונה, בידה להעמיס עליו חובות,
ולבסוף להפקיע ממנו את ביתו, ונמצא שאין הבית של היחיד הדר בו, ואין כאן עניין לצבא,
או רמטכ"ל, או ערי ספר. נמצא שניתרצו השאלות.
עירוב
בצבא
שאלה: האם יש צורך לערב במחנה צבאי גדול שיש
בתוכו בסיסים קטנים (כמו צריפין למשל) שבכל בסיס יש את החדר אוכל שלו או שמכיון שהמחנה
כולו שייך למדינה ויש לה תפוסת יד שם (אולי זה דומה לרמב"ם הלכות עירובין ד, י"ד
?) לכן לא צריך לערב שם.
תשובה: במחנה פטורים מלערב, כמו שנתבאר בהלכות
מלכים ו,יב, וכל המחנה ברשות צה"ל, גם אם הוא מחולק לבסיסי משנה קטנים. וחוץ מזה
שצה"ל הוא האחראי על כל השטח, וכולם אוכלים ודרים בצה"ל, ואינם מחולקים ברשויות,
ואין צורך לערב גם אם זה לא היה צבא, אלא רשת מוסדות של ישיבה.
הלכות
שביתת יום טוב
נוסע
לחו"ל
שאלה: באחת התשובות מפעם על ששאלתי על אדם
שנוסע לחוץ לארץ לכמה ימים ספורים האם הוא צריך לנהוג ביום טוב שני של גלויות כבני
חוץ לארץ לכל דבר ועניין (בין היתר לעניין תפילת יום טוב וכו') והבנתי מהתשובה שכן.
רציתי
לשאול מאיפה לומדים את זה שיום טוב שני תלוי במקומות (כמו לעניין קריאת המגילה בפורים)
ולא תלוי במקום מגוריו של אותו אדם כמו שסוברים כמה מהפוסקים. וגם האם ניתן לדייק את
זה מהרמב"ם מאיזה מקום.
וכן
מה הדין לגבי מי שבא מחו"ל לירושלים לימים ספורים (שבטוח לא צריך לנהוג שם יום
טוב שני גם לפי הרמב"ם), האם עליו לעשות יום טוב אחד בלבד כי זה תלוי איפה הוא
נמצא כרגע, או לעשות יומיים כי זה תלוי איפה הוא גר?
תשובה: קריאת התורה בציבור היא חובת
ציבור ולא חובת יחיד, לפיכך אדם המתגורר בארץ ישראל שהלך לחו"ל, ושם קוראים פרשה
אחרת, [כגון שהיה אצלם יו"ט שני של גלויות בשבת, ולא קראו את פרשת השבוע כבארץ
ישראל, אלא ישלימוה בפרשיות המחוברות], אין עליו חובה לחפש מניין שיואילו בטובם לקרוא
עימו את הפרשה כפי שהיא בארץ ישראל, אלא יקרא כמותם את הפרשיות בס"ת, כל זמן שהותו
שם, כי כך היתה תקנת חכמים מתחילה, שהקריאה בתורה היא חובת ציבור. כך הדין גם לחיילים
ששהו במלחמה או בפעילות מבצעית, ולא קראו פרשה בשבת, בשבת הבאה יקראו עם הציבור, ואינם
חייבים להשלים את הפרשה שהחסירו.
כיוצא
בדבר יום שני של גלויות, יום טוב שני ניתקן משום המקומות הרחוקים שלא ידעו בקידוש החודש,
והתקנה היתה על בני המקום הגרים כאן, וממילא כל מי שמתארח אצלם נחשב כמותם, ואינו צריך
לחפש מניין שיתפללו איתו תפילות חול, אלא יתפלל עימם, וכך היתה תקנת חכמים.
אלא שלכאורה מה שכתבנו אינו נכון,
שהרי כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (ח,כ):
"ההולך ממקום שעושין [מלאכה בערב פסח עד המנחה] למקום
שאין עושין [מלאכה בערב פסח מהנץ ועד חצי היום] לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה
הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום
שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור,
לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל
בין להחמיר [בכל המנהגים בין לאיסור ובין להיתר ינהג כמקומו], והוא שלא יתראה בפני
אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות".
לשון
הרמב"ם, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, מקור
דבריו מהתלמוד (פסחים נא), שם סופר על רבה שאכל דבר שנהגו בו בני בבל איסור, ונכנסו
לפניו רב אויא ורבה בר רב חנן, וכשראה אותם הסתיר את הדבר שאכל (מ"מ שם). ומכאן
שבין במנהג של עשיית מלאכה בערב פסח, ובין בשאר מנהגי איסור של אכילה וכדומה, כך הדין.
ולכאורה גם יום טוב שני של גלויות הרי הוא מנהג שיש על האדם, ועליו לשומרו בכל מקום
שנמצא. אלא שאין דבר זה נכון, ודוקא מנהגים פרטיים צריך האדם לשמור כאנשי מקומו, אבל
תפילות ציבור, או קריאה בתורה, או קיום חגים ומועדים, עליו לנהוג כאנשי המקום, כי אין
דבר זה מנהג פרטי השייך לו מחמת מקומו, אלא הוראת חכמים כללית לאנשי המקום, ובמקום
זה [בארץ ישראל] ההוראה היא שלא לעשות יום טוב שני של גלויות, ואף המתארח פטור מלעשותו.
יום
טוב שני במקום מבודד
שאלה: אדם שנסע למקום מבודד בחו"ל עם
קבוצה (שבשגגה?) אינה עושה חג שני של גלויות, האם עליו לעשות לבד יום טוב שני ולהתפלל
תפילת יום טוב וכו' או שהוא צריך לנהוג כמוהם?
תשובה: הנמצא בחו"ל עם קבוצה שאינה עושה
יום טוב, חייב לנהוג ביום טוב שני של גליות, כי דבר זה הוא תקנת חכמים. ויום טוב שני
של גלויות התחיל כמנהג העם מפני הספק, ולאחר מכן הסכימו חכמים למנהג העם וקבעו את הדבר
כתקנה.
הגיע
בספינה ביו"ט שני
שאלה: מה הדין לגבי אדם שהגיע בספינה לארץ
ישראל בחג שני של גלויות לפני השקיעה, האם עליו לסיים את היום כחג ולהתפלל מנחה של
חג או מנחה של חול? (בילקוט יוסף פסק שישלים את היום כחול סימן תצ"ו סעיף ל' ולעניות
דעתי זה נראה לי תמוה שחצי יום יהיה קודש וחציו חול). וכן מה הדין להפך לגבי אדם שיצא
מארץ ישראל בחג שני של גלויות והגיע לחוץ לארץ טרם השקיעה?
תשובה: המגיע בספינה מחו"ל לארץ ישראל
באמצע יום טוב שני של גלויות, ועלה ליבשה, יפסיק מלנהוג יום טוב, שהרי יום טוב שני
של גלויות נקבע על פי המיקום שבו נמצא, וברגע שעלה ליבשה בארץ ישראל פקע ממנו דין יום
טוב שני, כי בארץ ישראל כעת אינו יום טוב. ולמרות שעשה חצי יום קודש וחציו חול, זהו
דבר שאינו מצוי, ואין תקנה מיוחדת למקרה נדיר זה, שיאמרו חכמים שימשיך לנהוג יום טוב
שני, מכח מה שהתחילו בקדושה. כדברי ילקוט יוסף תצו,ל.
יו"ט
שני באילת
שאלה: האם יש לנהוג באילת חג שני? במידה וכן,
האם בימנו שבפועל לא נוהגים שם חג שני (למעט חב"ד) האם עדיין יש לנהוג שם חג שני?
ומה יהיה הדין בעז"ה כשנחזור לחבל עזה?
תשובה: בנוגע לעשיית חג שני בעיר אילת ובחבל
עזה, ושיטת הרמב"ם והריטב"א, כיצד קובעים מי יעשה יום טוב אחד ומי יעשה שני
ימים, הדברים סוכמו היטב בספר פניני הלכה, ואין לי להוסיף על דבריו.
http://ph.yhb.org.il/12-09-04/
היכן צריכים לשמור יומיים
לדעת הרמב"ם, אין דין 'יום טוב שני של גלויות' תלוי
בקרבת המקום לירושלים, אלא הכל תלוי במנהג ישראל בעת שהיו השליחים יוצאים להודיע על
מועד קידוש החודש. שבכל מקום שהיו השליחים מגיעים לפני חג ראשון של סוכות, אפילו הוא
חוץ לארץ, ממשיכים לעשות יום טוב אחד. ובכל מקום שלא הגיעו, אפילו הוא ארץ ישראל, ממשיכים
לעשות שני ימים. וגם אם מצד המרחק היו יכולים להגיע, אלא שבפועל לא הגיעו מחמת שלא
היתה שם קהילה יהודית או מחמת שיבושי הדרכים, כיוון שבפועל היושבים שם היו צריכים לעשות
שני ימים טובים, כך צריך להמשיך לנהוג (רמב"ם הל' קדוש החודש ה, ט-יב).
ולדעת הריטב"א, מאז שנתבטל קידוש החודש על ידי בית הדין,
אין הדין תלוי בשליחים, אלא בגבולות ארץ ישראל, שהואיל וברוב המקומות בחוץ לארץ נהגו
לעשות יומיים, וברוב המקומות שבגבולות הארץ נהגו לעשות יום אחד, תיקן בית דינו של הלל
הנשיא, בשעה שקידש את החודשים והשנים למשך כל הדורות, שבחוץ לארץ יעשו תמיד שני ימים
טובים, ובארץ ישראל כולה יעשו תמיד יום אחד בלבד (ריטב"א ר"ה יח, א; סוכה
מג, א).
ואף שבמשך הדורות היו שנהגו במקומות שונים בארץ לעשות שני
ימים טובים כדברי הרמב"ם, המנהג שהתקבל להלכה הוא כדברי הריטב"א, שכך משמע
מעוד ראשונים.[3]
____________________
[3]. לריטב"א בכל
מקום בארץ ישראל עושים יום אחד, למרות שהשליחים לא הגיעו אליו עד ראשון של סוכות, ואילו
בחו"ל עושים תמיד יומיים. וכן משמע מדברי רב האי גאון, ר"ח, רז"ה, מחזור
ויטרי ועוד. וכ"כ למעשה באבני נזר או"ח שצב, ט; ציץ הקודש מב; חזו"א
או"ח קלב, ב; ישכיל עבדי ו, או"ח ב. מהריטב"א עולה שבכל גבולות הארץ
עד נהר פרת, עושים יום אחד. וכ"כ בעיר הקודש והמקדש ג, יט; הרב גורן במשנת המדינה
עמ' 161; ציץ אליעזר ג, כג. בחלב שבסוריה (ארם צובא), נהגו לעשות יומיים, ועיין בפ"ה
העם והארץ ג, טז, שלרוב הראשונים חלב אינה בגבולות הארץ. אמנם דרום לבנון עד ביירות
לכל הדעות בגבולות הארץ.
לגבי העיר אילת התעוררה
שאלה, שאולי אינה מגבולות ארץ ישראל, כי לפי מקצת המפרשים שנחל מצרים הוא נחל אל עריש
היא דרומית לחלקו העיקרי. אולם למעשה נפסקה הלכה שאילת בגבולות הארץ ועושים בה יום
טוב אחד, שכן גם לדעת הסוברים שהוא נחל אל עריש, מסתבר שאילת בגבולות הארץ, וק"ו
שכך הדין לרוב המפרשים שסוברים שנחל מצרים הוא בתעלת סואץ (עיין בפ"ה העם והארץ
ג, טו). וכ"כ למעשה הרב הרצוג בהיכל יצחק או"ח נה; הרב פרנק במקראי קודש
פסח ב, נח; משפטי עוזיאל ח, מז; ציץ אליעזר ג, כג.
הולדת
ריח ביום טוב ושבת
שאלה: האם מותר להוליד ריח ביום טוב, כגון
להזות מי ורדים על בגד, ובכך הוא מוליד בו ריח?
תשובה: בנוגע להולדת ריח, הוא סוגיה במס' ביצה
דף כג, ופסק הרמב"ם בהל' יו"ט ד,ו:
"אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה – ואפילו
להריח בה; ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים, שהוא אסור. ומותר לעשן את הפירות
כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לצלות בשר על האש. וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת
– אבל לא בגחלת של עץ, מפני שהוא מכבה. ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או
הבית".
וכבר
ביאר שם הרב קאפח בהע' ק את הסוגיה, והוכיח באותות ומופתים שלפי הרמב"ם הטעם שאסור
לגמר את הבית או הכלים ביום טוב, מפני שהוא מכבה, ולא משום שמוליד ריח, ולפי הרמב"ם
אין איסור הולדת ריח ביו"ט ושבת. ומותר לזלף מי ורדים על הבגדים, ואין צורך להקפיד
שיגעו מי הורדים רק בגופו ולא בבגדיו. וכך היא שיטת אברהם יגל, ורבי חיים בן עטר בספרו
ראשון לציון בדעת הרמב"ם, וכך יצא לי מהסוגיה כשלמדתיה, שלא כמ"מ שאסר, ושלא
כמהר"ח כסאר שביאר כמ"מ ואסר להוליד ריח ביו"ט.
וכבר
נתבאר בהל' שבת כא,יג שלפי הרמב"ם טעם איסור ריסוק שלג, משום מפרק תולדה של דש,
ולא משום נולד, ולא מצאנו איסור נולד בשבת. ולפיכך מותר להשתמש בסבון בשבת ואין לחשוש
לקצף הנולד מהסבון. רק ביו"ט יש איסור מוקצה ונולד [=הנולד אסור מפני שהוא
מוקצה], ולא בשבת (שביתת יו"ט א,יז-יח).
סחיטת
פירות ביום טוב
שאלה: מהו לסחוט פירות ביו"ט לדעת
רבנו?
תשובה: נסכם תחילה את דברי הרמב"ם
בהלכות יום טוב פרק ג הלכות יב-יז.
1- תבלין
נידוך כדרכו במדוכה, שהדרך לדוך בה מעט, ואם ידוך מאתמול יש חסרון בטעם. (הלכה יב)
2- מלח
נידוך בשינוי, כגון שיטה המכתשת או ידוק בקערה, מפני שאם ידוך מאתמול אין חסרון
טעם. (הלכה יב)
3- פלפלין
נידוכים בשינוי במדוכה ולא בריחיים, מפני שאם ידוך מאתמול יש חסרון בטעם. (הלכה
יב)
4- גרגרי
חיטה כותשים במכתשת קטנה ולא בגדולה, מפני שאם ידוך מאתמול יש חסרון בטעם, ובארץ
ישראל שאין חסרון בטעם אף במכתשת קטנה אסור. (הלכה יג)
5- מותר
למעך שיבולים רכות [=מלילות], מעט מעט, מפני שאיסורו מחכמים, נראה כדש, וכשעושה
מעט מעט מותר. (הלכה טו)
6- לא יתן
חרדל במשמרת [=מסננת], אם כבר היה במסננת, נותן בה ביצה. (הלכה יז)
7- מסננת
תלויה מותר לסנן בה יין, מערים לתלות רימונים ולאחר מכן מסנן שמרים. (הלכה יז)
בכל
המקרים שאם ידוך מאתמול יהיה חסרון בטעם, מותר לדוך ביום טוב במדוכה שהדרך לדוך בה,
ובתנאי שידוך כמות מועטת (מקרים 1, 3, 4). ואם הוא מקרה שאם ידוך מאתמול לא יהיה חסרון
בטעם, צריך לדוך בשינוי (מקרה 2).
ואם
עושה איסור האסור מדברי חכמים, ועושה מעט מעט, מותר (מקרה 5).
מותר
לסנן ביום טוב יין אם היתה מסננת תלויה, אבל חרדל אסור (מקרים 6, 7).
היוצא
מהנ"ל מותר לדוך מעט מעט, ולסנן במסננת.
בנוגע
לסוחט, לא מצאנו בדברי חכמים שאמרו, "משקה שנסחט היום אינו דומה למשקה שנסחט
אתמול", ולפיכך יש לאסור לסחוט פירות ביום טוב, חוץ מלימונים שגם בשבת מותר
לסוחטם.
וכך
כתב בילקוט יוסף (קיצוש"ע או"ח תקה,א): "...ואף פירות כגון תפוזים
שאם נסחטים מערב יום טוב מפיגים טעמם קצת, אסור לסוחטם ביום טוב. אבל מותר לסחוט
תפוז על אוכל, באופן שרוב המיץ נבלע באוכל, שמשקה הבא אל האוכל נחשב כאוכל.
ולימונים מותר לסחוט ביום טוב...". (ע"כ ילקוט יוסף)
וכך
פסק בפניני הלכה מועדים ד,א. ובהערה 2 כתב סיכום השיטות [כדרכו בכל עניין], וזה
לשונו: "יש שהתירו לסחוט פירות ביום טוב בשינוי, ועל שני יסודות הניחו ההיתר:
א) כדין טחינה דין סחיטה, וכשם שהתירו דיכת תבלינים (להלן הלכה ב) כך סחיטה ביתית
מותרת. ב) לדעת מחצית הפוסקים, איסור סחיטה בשבת מהתורה הוא רק בזיתים וענבים,
ואילו פירות אחרים נאסרו מדרבנן (פ"ה שבת יב, 13), וכיוון שביו"ט לדעת
כמה ראשונים והשו"ע איסור דש וסוחט מדרבנן (לעיל ג, ב), אין לגזור גזירה
לגזירה ולאסור סחיטת שאר פירות זולת זיתים וענבים. וכ"כ למעשה שערים מצוינים
בהלכה צח, ז [=לא מצאתי מקור זה]; שמש ומגן ב, או"ח ל. ובחלקת יעקב ב, פה,
התיר בשעת הדחק.
אולם
דעת רוב הפוסקים שכל סחיטה אסורה, וכ"כ שו"ע תצה, ב; מ"א תקה, ג,
עפ"י יש"ש; ח"א פא, ז; מ"ב תצה, יב. וכ"כ בשש"כ ה,
הערה א, בשם רשז"א; אול"צ ג, יט, ה; הליכות עולם ח"ד עמ' ק. וזאת
משום שסחיטה למשקים היא מלאכה שרגילים לעשות לימים רבים ולכן כולה אסורה, לעומת
מלאכות טוחן ובורר שבנוסף לכך שמכינים בהן מאכלים לימים רבים, הן גם נעשות באופן
קבוע לצורך אכילה ביתית בזמן האכילה וסמוך לה, ולכן התירו מקצתן. ועיין בהרחבות
לשבת יב, ח, ה, לגבי סחיטת לימון למיץ, שאפילו בשבת יש מקילים בו, ורוה"פ
החמירו, וכך כתבתי למעשה. ולכאורה בהל' יו"ט היה מקום להקל. אולם למעשה כל
האוסרים כאן אוסרים גם לימון". (ע"כ פניני הלכה)
כיבוי
להבה האם אסור מהתורה, הנמכת להבת הגז ביום טוב
שאלה: הרמב"ם כתב בהלכות שבת פרק יב הלכה
ב, שהמכבה גחלת של מתכת אסור מדברי חכמים. לכאורה יש שתי אפשרויות לבאר זאת. א-
אין להבה. ב- אינו עושה פחם, והוא מלאכה שאינו צריך לגופה. ההבדל להלכה
[=הנפק"מ] בין שני ביאורים אלו, כאשר רוצה לכבות את האש הבוערת בעזרת גז. לפי
הביאור שהמכבה מתכת אסור מחכמים משום שאין להבה, המכבה גז, מכבה להבה ואסור
מהתורה. ואילו לפי הביאור שהמכבה מתכת אסור מחכמים משום שאינו עושה פחם, המכבה גז,
אינו יוצר פחם ואף הוא אסור מדברי חכמים.
לכאורה
הביאור הנכון, מדוע המכבה מתכת אסור מחכמים, הוא, מפני שאינו יוצר פחם, וכמו שכתוב
במשנה שבת (ב,ה): "ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם".
היוצא מכך, מותר להנמיך את להבת הגז ביום טוב, מפני שהוא אסור רק מחכמים, ובמקום
שתישרף הקדירה הדבר מותר. וכמו שמצאנו בהלכות יום טוב (ד,ו): "ואין מכבין את העץ,
כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית". משמע מהלכה זו, רק כיבוי האסור מהתורה, אסור,
אבל כיבוי האסור מדברי חכמים, אם עושה אותו כדי שלא תישרף הקדרה, מותר. וכך פוסק הרב
עובדיה יוסף ביביע אומר חלק א' סימן לא, שמותר להנמיך את להבת הגז מפני שהוא אסור
רק מדברי חכמים.
תשובה: כל החילוקים שנאמרו, המכבה להבה אסור
מחכמים, ואילו המכבה גחלת של עץ לשם פחם, או נר לשם הבהוב הפתילה שבעתיד תדלק כראוי,
חייב מהתורה, קיימים רק בשיטת השו"ע שפסק מלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור
מדברי חכמים. אבל הרמב"ם פסק מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה מהתורה, ולכן אף
המכבה להבה של נר שלא לשם הבהוב הפתילה חייב מהתורה. ואף המכבה להבת גז חייב מהתורה.
הטעם
שמכבה גחלת של עץ חייב מהתורה, מפני שהכיבוי הפך את הגחלת לדבר אחר, וכשהיתה הגחלת
בוערת היתה אש, וכשכבתה השתנתה ונעשתה פחם. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור, מפני שלא
נשתנתה המתכת, אלא בתחילה היתה חמה ועכשיו היא צוננת. (ר' פרחיה על מסכת שבת (מב,א)
בשם הרמב"ם).
היוצא
מהנ"ל, אסור לכבות להבת גז ביום טוב, והוא אסור מהתורה.
שו"ע
או"ח סימן שלד, סעיף כז: "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה,
בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ".
משנ"ב:
(פד) "בין וכו' של עץ - דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל
סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו
להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם
ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי
מן התורה לכו"ע דאינו שורף".
שאלה: אז אין להנמיך את הגז אם יש תבשיל שנשרף?
תשובה: חכמים אסרו לכבות ביום טוב, אבל לא אסרו
להוציא חלק מהגחלים מהתנור שכתוצאה מכך תפחת האש, והגחלים שהוציא ימשיכו לבעור מחוץ
לתנור. וכן מותר לחסום במקצת את זרימת הגז, וכתוצאה מכך תקטן האש.
איסור
הכיבוי שאסרו חכמים ביום טוב קל הוא מאיסור הכיבוי בשבת. ורק אם הוא מכבה בידים ושופך
מים על האש, או מוציא את השמן מהנר, אסור. אבל אם מפחית את חומר הבעירה בצורה מכנית
על ידי סגירת ברז, כל זמן שהאש עדין דולקת, לא אסרו חכמים את הדבר.
וראה
פניני הלכה מועדים פרק ה סעיף ב שכתב: לצורך אוכל נפש – מותר לכבות אש ביום טוב, ושלא
לצורך אוכל נפש – אסור לכבות אש. ואפילו אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של
סכנת נפשות, אסור לכבות את האש. וגם החלשת האש שלא לצורך אוכל נפש אסורה, משום שכל
החלשה של אש מכבה חלקים ממנה (ביצה כב, א; שו"ע תקיד, א-ב; פניני הלכה שבת
טז, ו-ז).
ומקור
דבריו בהלכה של הרמב"ם בהלכות יום טוב (ד,ג): "אין מסלקין את פי הנר למעלה
כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה. ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את
ראשה בידו. אגודה של עצים שהודלקה במדורה – כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו
דומה למסיר שמן מן הנר".
אולם
המעיין יראה שבכל המקרים של ההלכה, מכבה את האש לגמרי ולא רק מחלישה. כשמסלק את הפתילה
מהשמן מכבה את האש, וכן כשמסיר את השמן מהנר מכבה את האש. ובראש הפתילה מצטבר פיח וכדי
שתדלק יפה צריך למחוט ולנפץ אותו ביד ואין בזה כיבוי אלא סילוק לכלוך אבל לא בכלי במספרים
משום תיקון מנא (סוף מה שכתבנו מביאור הרב צדוק).
וראה
בשיעורו של הרב יואב שרעבי [27- הנמכת גז ביו"ט (מנהג תימן בכיבוי) וגדרי כיבוי
-רמב''ם הלכות שביתת יו''ט], שביאר, שחכמי תימן הקילו גם לסובב את הפתילייה ולהכניס
את הבד שהיה דולק לתוך הנפט וכתוצאה מכך הוא יכבה, כיון שאינו מכבה את האש לגמרי.
וכל
שכן שמותר לצמצם את פתח יציאת הגז, וכתוצאה מכך יתמעט הגז היוצא, וכתוצאה מכך תתמעט
האש, שאינו מכבה אש קיימת, אלא מקטין את החומר הבעירה שעתיד לצאת, וכתוצאה מכך תתמעט
האש. ונמצא שכלל לא עשה כיבוי, אלא מנע מחומר הבעירה לצאת, ואז האש התמעטה. ההיתר אינו
מדין גרמא, אלא מכיון שאינו מכבה לגמרי, אלא רק חוסם את חומר הבעירה מלצאת כבתחילה.
עוד
ראיה לכך מלשון הרמב"ם יום טוב (ד,ה): "מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין
גוזרין שמא יכבה". כשמטלטל את הנר מנענע את השמן, והוא ממעיט במקצת את אש הנר,
והדבר מותר, כי כל שאינו מכבה לגמרי אינו נחשב מכבה ביום טוב.
ומה
שמצאנו מחלוקת בין תוספות לבין הרא"ש, מדוע המסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה
(שבת יב,ב; ה,יב), לפי תוספות מפני שממעיט את אורו, ולפי הרא"ש מפני שהוא גרם
כיבוי, וכל מה שהתירו חכמים גרם כיבוי זה כאשר אינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה מחיצה
חוצה לו בכלי חרס שישברו ויכבו, אולם במקרה שלפנינו השמן והפתילה גורמים לאש, והממעט
אחד מהם וממהר בכך את הכיבוי, חייב, אפילו לדעת חכמים. שניהם מדברים כשהנר עומד במקום
אחד ולא זז.
אבל
אם מטלטל נר ומעבירו ממקום למקום, השמן שבנר עולה ויורד, ואיתו אש הפתילה, גדילה ומתמעטת,
ולפי כולם במקרה כזה יש גם מכבה ומבעיר במקצת, ולמרות זאת הדבר מותר ביום טוב, ואסור
בשבת. וזו הראיה, שביום טוב כל שאינו מכבה לגמרי הדבר מותר.
הלכות
חול המועד
כתיבה
בחוה"מ
שאלה: האם הכתיבה העגולה של ימינו נקראת מעשה
אומן ע"מ שתאסר בחול המועד?
תשובה: הכתיבה בימינו בחול המועד מותרת לכתחילה,
כי היא מעשה הדיוט ואינה מלאכה, ואף כתיבת חידושי תורה בחול המועד בכתב עגול או במחשב
מצוה גדולה, כי בימינו דרך הלומדים ללמוד בשילוב עם כתיבה, והוא מעשה לימוד ולא מלאכת
עבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה