כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות
ו,יג:
חומץ שחלט בו בשר, לא יחלוט בו פעם
שנייה; וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ - היא והחומץ אסורין, עד שימלח אותה יפה יפה
ויצלה. בשר שהאדים, וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן
מלאים דם - אם חתכן ומלחן כדת, מותר לבשלן; ואם לא חתכן וצלאן בשפוד, וצלה העורף
ופיו למטה, או שצלאן כולן על הגחלים - הרי אלו מותרין.
נוסח ההלכה מבואר:
חומץ שחלט בו בשר, לא יחלוט בו פעם
שנייה, משום שכבר איבד את כוחו לצמות את פני הבשר. חתיכה שהאדימה בתוך החומץ, בגלל
ששהתה בתוכו זמן מרובה, והדם שבה חזר ויצא לשכבה החיצונית של הבשר ולתוך החומץ -
היא והחומץ אסורים, עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה[1]. [וראה בהמשך ההלכה, שיכול גם
לבשל בשר זה אם יחתכנו וימלח אותו ויעשה לו חליטה, וכן יכול לצלותו על ידי שיניחנו
ישירות על הגחלים]. בשר שהאדים [=בגלל ששהה בחומץ זמן מרובה והדם שבו יצא לשכבה
החיצונית של הבשר, או בגלל שהתאסף דם בתוכו מחמת מכה], וכן ביצי בהמה וחיה [=האשכים]
הנמצאים בתוך הקרום העוטף אותם שיש בו הרבה נימי דם, וכן העורף שבו העורקים שבהם
זורם דם למוח שהם מלאים דם – יש שלש אפשרויות להכשירם מהדם שבתוכם ולאוכלם: א- אם יחתכם
וימלחם כדת ויבשלם, ובזמן הבישול ישליך את הבשר לתוך מים רותחים=חליטה, כמו שנתבאר
בהלכה י. ב- אם לא יחתכם
אלא ימלח אותם ויצלה אותם בשפוד, ויצלה את העורף כשפיו לכיוון מטה. ג- אם לא יחתכם
אלא ימלח אותם ויצלה אותם על ידי שיניחם ישירות על הגחלים[2].
הערות:
[1] כאשר נותן את הבשר בחומץ זמן מועט,
החומץ מצמית את פני הבשר שלא יצא ממנו הדם, אולם כאשר משהה את הבשר בחומץ זמן
מרובה, הדם הבלוע בבשר חוזר ויוצא ממנו, והחתיכה מאדימה בגלל הדם שיצא על פניה.
לשון התלמוד פסחים (עד,ב) לפי הגירסה לפנינו: "האי אומצא דאסמיק חלייה - אסיר, לא
אסמיק חלייה – שרי". ופירש רש"י, חתיכה שהאדימה מחמת דם שנצרר בתוכה,
המוהל היוצא ממנה אסור, ואם לא האדימה החתיכה, המוהל היוצא ממנה מותר. הרי"ף
גרס (חולין לא,ב מדפיו): "האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק הוא
וחלייה שרי". וביאר בעל הלכות גדולות: "אומצא מטימשיה בחלא [=בשר
שהטבילו בחומץ] ואסוקי מיכליה לאלתר שרי [=והוציאו מהחומץ במהרה, מותר לאוכלו],
ושהוייה עד דמסמיק [=אבל אם השהה אותו בחומץ עד שהאדים] הוא וחליה אסיר, דכיון
דאסמיק פרש ליה דם לאבראי [=יצא הדם לחיצוניות הבשר] ואסיר". ביאור זה הובא במ"מ
ובמגדל עוז ובעוד מפרשים. וכן בתוספות שם בסוגיה.
[2] ביארנו את ההלכה על פי המ"מ
והלח"מ, שלא ככס"מ. לפי המ"מ, מה שנזכר בתחילת
ההלכה חתיכה שהאדימה בתוך החומץ, הוא מה שנזכר בהמשך ההלכה בשר שהאדים. ואילו לפי הכס"מ,
מה שנזכר בתחילת ההלכה חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הוא כמו שכתבנו, שהאדימה בגלל
ששהתה בחומץ זמן מרובה, ולשיטת הכס"מ, לפי הרמב"ם, לחתיכה זו אין
הכשר אלא במליחה וצלייה. אולם מה שנזכר בהמשך ההלכה בשר שהאדים, ביאורו שהאדים
בגלל דם שנצרר בתוכו מחמת מכה, ולבשר זה יש הכשר או בחתוך מליחה וחליטה, או בצלייה
באויר התנור או בצלייה על גבי הגחלים. כאמור, המ"מ אינו סובר כך, ולשיטת
המ"מ, בשר שהאדים, בין מחמת שהייה ממושכת בחומץ, ובין מחמת דם שנצרר
בתוכו, יכול להכשירו בכל אחד מדרכי ההכשרה, חיתוך מליחה וחליטה, או צלייה באויר
התנור, או בצלייה על גבי הגחלים. כביאור המ"מ כך סובר גם הלח"מ.
וזה לשון התלמוד פסחים (עד,ב), מתוקן על פי הרי"ף (חולין לא,ב מדפיו), מבואר
על פי הרמב"ם: "אומצא ביעי ומיזרקי [=בשר שהאדים, ביצי הזכר
המכוסים קרום, ועורף הבהמה שיש בו עורקים], פליגי בה רב אחא ורבינא... רב אחא
לקולא ורבינא לחומרא - והלכתא כרב אחא לקולא. האי אומצא דאסמיק [=בשר שהאדים],
חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי [=אם חתכו ומלחו מותר לבשלו אפילו בקדירה,
כמובן עם חליטה]. תלייה בשפודא מידב דייב ושרי [=אם צלאו על השיפוד באויר
התנור, הדם זורם ממנו לכיוון מטה, ולפיכך מותר לאוכלו]. אותביה אגומרי - פליגי
בה רב אחא ורבינא. חד אסר וחד שרי. מאן דאסר - מצמית צמית, ומאן דשרי - מישאב שאיב
[=הניחו על הגחלים, מי שאוסר סובר שהגחלים צומתים את הדם בבשר, וכשיאכל את
הבשר יצא ממנו הדם המכונס בו ולפיכך אסור, ומי שמתיר סובר שהגחלים שואבים את הדם
המכונס בו, ולא יישאר בו דם כשיבוא לאוכלו, ולפיכך מותר]. והילכתא: מישאב שאיב [=להלכה
מותר לצלות בשר זה על ידי הנחה על גבי הגחלים]. וכן ביעי בקרמייהו [=ביצי
הזכר המכוסים קרום] חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שריין. תלינהו בשפודא ובית
שפידא לתתאי מידב דייבי ושרו. אחתינהו אגומרי - פליגי ביה רב אחא ורבינא. חד אסר
וחד שרי, מאן דאסר - מצמית צמית, ומאן דשרי - מישאב שאיב. וכן מיזרקי [עורף
הבהמה שיש בו עורקים], חתכיה ומלחיה - אפילו לקדרה שרי, תלייה בשפודא בית
השחיטה לתתאי - שרי, מידב דאיב. אחתיה אגומרי - פליגי רב אחא ורבינא, חד אסר וחד
שרי. מאן דאסר - מצמית צמית, ומאן דשרי - מישאב שאיב. והלכתא: מישאב שאיב. האי
אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור [=חתיכה שהאדימה בתוך החומץ, בגלל ששהתה בתוכו
זמן מרובה, והדם שבה חזר ויצא לשכבה החיצונית של הבשר ולתוך החומץ, היא והחומץ
אסורים] לא אסמיק הוא וחלייה שרי [=ואם השהה את החתיכה בחומץ זמן מועט,
והחתיכה לא האדימה, היא והחומץ מותרים]". (ע"כ תלמוד מבואר)
בתלמוד נזכר פעמיים "אומצא דאסמיק". כאמור, לפי המ"מ יש לבאר את שני המקומות בצורה זהה,
שהבשר האדים מחמת ששהה בחומץ זמן מרובה, וכך פירש מהר"ח כסאר את דברי
הרמב"ם, [וכן רש"י מבאר את שני המקומות בצורה זהה שהאדים מחמת
שנצרר הדם בתוכו מחמת מכה]. ואף שהרמב"ם שינה בלשונו, ובתחילה כתב "חתיכה
שהאדימה בתוך החומץ" ימלח ויצלה, ולאחר מכן כתב "בשר שהאדים"
או יחתוך ויבשל, או יצלה באויר התנור, או על גבי הגחלים. אין כוונת הרמב"ם
שיש כאן שני סוגים של דם שנצרר בתוך הבשר, ולכל סוג מהם יש הכשרה שונה, שהרי חילוק
זה לא נמצא בתלמוד, והכפילות שנזכרה בדברי הרמב"ם נוצרה כי גם בתלמוד נזכר
פעמיים אומצא דאסמיק. כיון שכן, כל מה שהזכיר הרמב"ם בתחילה בבשר שהאדים בתוך
החומץ, שייך גם בבשר שהאדים ובשאר המקרים שבהמשך ההלכה, ולכן כתבנו שצריך למולחם
קודם הצלייה, ולמדנו זאת מתחילת ההלכה. וכל מה שהזכיר הרמב"ם בבשר שהאדים
ובבצים בקרומם ובעורף עם עורקים, שייך גם לבשר שהאדים בתוך החומץ, ולכן כתבנו
שיכול להכשיר את הבשר שהאדים בתוך החומץ גם על ידי חיתוך ובישול בחליטה, או בצלייה
באויר התנור או בצלייה על גבי גחלים, ולמדנו זאת מהמשך ההלכה.
נקודה נוספת, אף שביארנו שהסוגיה עוסקת בבשר שהאדים בתוך החומץ מחמת ששהה בו זמן
מרובה, כך הדין גם אם האדים הבשר מחמת סיבה אחרת, כגון שנצרר בו הדם מחמת המכה,
כביאור רש"י, ולפיכך בהמשך ההלכה ביארנו, בשר שהאדים, בין מחמת ששהה בחומץ
זמן מרובה, ובין מחמת שנצרר בתוכו הדם מחמת מכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה