כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,ז-ח:
הכבד - אם חתכה והשליכה לתוך החומץ, או
לתוך מים רותחין עד שתתלבן - הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן; וכבר נהגו כל ישראל
להבהבה על האור, ואחר כך מבשלין אותה, בין שבישלה לבדה, בין שבישלה עם בשר אחר.
וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש, ולא קולין אותו - עד שמהבהבין אותו באור.
הכבד שבישלה, ולא היבהבה על האור ולא
חלטה בחומץ או ברותחין - הרי הקדירה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עימה. ומותר
לצלות כבד עם הבשר, בשפוד אחד - והוא, שתהיה הכבד למטה; ואם עבר וצליה למעלה מבשר,
הרי זה אוכל.
נוסח ההלכות מבואר:
[ז] הכבד, הוא אבר המשופע בורידי דם
יותר משאר איברים, ויש בו גם סמפונות [=צינורות, שהם עבים מורידים] מלאים דם – והרוצה
לאוכלו כשהוא מבושל, צריך קודם לחתכו באופן כזה שיצא הדם המכונס בסמפונות [=יחתכנו
לכל אורכו או לכל רוחבו] [1]; ולאחר מכן להשליכו לתוך החומץ [כדי שחמיצותו תצמות
ותסגור את נקבוביות הדם שלא ימשיך לצאת], או לתוך מים רותחים עד שיתלבן [=צבעו
ייהפך לבהיר, כדי שהמים הרותחים יצמתו ויסגרו את נקבוביות הבשר שלא ימשיך הדם לצאת]
– ולאחר מכן יהיה מותר לבשל אותו[2]. מה שכתבנו הוא
דין התלמוד, אולם כבר נהגו כל ישראל לאסור את בישול הכבד אחרי חליטה, אלא קודם
צריך להבהב את הכבד על האש [=לצלותו צלייה קלה], ולאחר מכן מותר לבשל אותו, בין אם
מבשל אותו לבדו, ובין אם מבשלו עם בשר אחר. ואם צולה את הכבד, אינו צריך לחתכו
לפני הצלייה, כי האש שורפת את הדם המעורב בבשר הכבד, ואת הדם המכונס בסמפונות שבו[3].
וכן מנהג פשוט [=מנהג מפורסם שהתפשט בציבור] לאסור את בישול המוח של הראש, או לקלות
אותו על המחבת [עם שמן או בלי שמן] [4] – מבלי שקודם לכן יהבהב אותו על האש [=יצלה
אותו צלייה קלה] [5].
[ח]
כבד שבשלו בקדירה עם בשר או מאכלים אחרים, וקודם בישולו לא היבהבו על האש ולא חלטו
בחומץ או במים רותחים (ראה הלכה
הקודמת) – אם אין בקדירה שישים כנגד הכבד[6], הרי הקדירה כולה אסורה, הכבד
וכל שנתבשל עימה[7]. ומותר לצלות את הכבד עם הבשר, בשפוד אחד - ובתנאי שיהיה הכבד
למטה; ואם עבר וצלאו כשהוא למעלה מהבשר, מותר לאכול את הבשר, מפני שהדם הנוזל
מהכבד בזמן הצלייה מחליק על פני הבשר ואינו נבלע בו, משום שהאש שורפתו[8].
הערות:
[1] מאחר והדם מכונס בסמפונות ולא בלוע בבשר, אסור לאכול דם זה, כי הוא
עומד בפני עצמו, וצריך לחתוך את הכבד כדי להוציא את הדם. בתלמוד חולין (קיא,א)
נאמר: "רבה בר רב הונא אקלע [=הזדמן, התארח] לבי [=בבית] רבה
בר רב נחמן... אדהכי, אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא [=תוך כדי
שהותו שם, הוא ראה כבד מבושל המוכן לאכילה, והיה בתוך הכבד סימפון, צינור, מלא דם],
אמר להו אמאי עבדיתו הכי? [=והוא שאל אותם, מדוע השאירו סמפון זה עם הדם
שבתוכו? שאף על פי שמותר לאכול מהדם הבלוע בבשר הכבד, אבל אסור לאכול מהדם המכונס
בסמפונות, שהוא דם העומד בפני עצמו והוא אסור] אמרו ליה: אלא היכי נעביד? אמר
להו: קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת" [=וכששאלוהו מהו האופן שבו צריך לבשל
את הכבד, השיב להם, שהיו צריכים לעשות חיתוכים בכבד לאורכו ולרוחבו, ויכוונו את
החיתוכים לכיוון מטה כדי שיצא הדם מהכבד לפני שיבשלוהו]". (ע"כ
תלמוד מבואר) מלשון התלמוד, שהיו צריכים לכוון את החיתוכים של הכבד לכיוון מטה,
כדי שהדם יצא דרכם ולא ישאר בתוך הכבד, משמע, שרבה בר רב הונא לא הורה לחתוך את
הכבד לחתיכות קטנות, אלא שיעשו בכבד חיתוכים שיקרעו את הסמפונות, כדי שהדם האגור
בתוכם יצא מהם. וכך יש לבאר את לשון הרמב"ם "הכבד – אם חתכה
והשליכה לתוך החומץ", כלומר אם עשה בכבד חיתוכים שמחמתם יקרעו הסמפונות ויצא
הדם המכונס בתוכם. וכך פירש הכס"מ, שאין צורך לחתוך את הכבד שתי וערב,
אלא די שיחתכנו לאורכו או לרוחבו, כדי שיוציא את הדם המכונס בסמפונות שבו, ולכן לא
הזכיר הרמב"ם דבר זה. כמו כן, מה שנזכר בתלמוד שיהיה החיתוך לתחת [=לכיוון
מטה], לא הזכירו הרמב"ם במפורש כי הוא דבר פשוט, שהרי מחתך כדי להוציא את הדם
המכונס, ופשוט וברור שיכוון את החתך לכיוון מטה שיצא הדם.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר (הערה יא), שצריך לחתוך את הכבד לחתיכות קטנות, וצריך לנקד את המילה
"חִתְּכָה", כלומר חתכה חתיכות קטנות. הוא הביא לביאורו סיוע ממה
שמצאנו בביאור הרי"ף לאחד מחכמי תימן, שם הובא ששאלו את רב יצחק
הספרדי בן רבי שמואל, על אכילת כבר מחותך, כשהוא מוכשר במלח, ואינו מבושל, והשיב
שהדבר אסור, ואם ירצה לבשל את הכבד צריך קודם להבהבו על האש. ואם ירצה לאוכלו
צלוי, צריך לחתכו לרצועות קטנות, ואחר כך לצלותו, ורק באופן זה מותר לאכול
את הכבד. וסיים מהר"י קאפח: "אם כן ברור שכל מה שכתב רבנו כאן הוא מסורת
הגאונים ותקנותיהם, ואין לנו להדחק בפשטי הגמרא, כי גם מה שמותר לפי הגמרא
החמירו הגאונים ואסרו".
[2] אף שבהלכה י
יתבאר, שכדי להוציא את הדם מהבשר צריך למולחו ולהדיחו ואחר כך להשליכו למים
רותחים, בהכשרת הכבד שדמו מרובה, יש להעדיף את חיתוכו וחליטתו, יותר מאשר
שימלחנו, כי מחמת שדמו מרובה, והוא רך, אין המליחה מועילה בו.
וכך כתב ואורה ושמחה: "יראה
שיטת הרמב"ם בכבד, דסבירא ליה דכבד קיל יותר משאר בשר, דשאר בשר לקדירה מצריך
בו מליחה וגם חליטה אח"כ כדלהלן ה"י, או מליחה וצליה כדלהלן הי"ב,
אבל לכבד סגי חליטה בלבד או הבהוב בלבד בלא שום מליחה כלל כמו שנבאר בסמוך,...
והיינו טעמא מפני שהכבד אינו בשר אלא הוא דם קרוש, והוא רך מאד, ומחמת רכותו מועיל
בו חליטה או הבהוב אפילו בלי שום מליחה מה שאין כן בבשר, כמו שיבואר בס"ד. ומיהו
מליחה בלבד לא סגי בכבד, כמו בשאר בשר לדעתו בהל' י' [=כשם שבשאר בשר לא מועיל
מליחה בלבד, כך בכבד]. עיין שם".
ומהר"י קאפח כתב (הערה יא), שבחליטת הכבד צריך להקפיד לחולטו חתיכה חתיכה, שלא
כמו בחליטת הבשר שמותר לחולטו כולו כאחד.
[3] מה שהוספנו על לשון הרמב"ם: "ואם צולה את הכבד, אינו צריך
לחתכו לפני הצלייה, כי האש שורפת את הדם המעורב בבשר הכבד, ואת הדם המכונס
בסמפונות שבו", מקורו במ"מ ובכס"מ שכתבו כך בדעת
הרמב"ם. וכך כתב מהר"י קאפח (הערה יא).
ואורה ושמחה כתב: "ואם תאמר והא גבי לב (לעיל ה"ו) מבואר שאין הצלי
מושך דם הכנוס בתוך חלל הלב, ואם כן האיך מועיל צליית הכבד בלי חיתוך הסמפונות, יש
לחלק בין לב לכבד, דלב יש בו חלל בעין, אבל הסימפונות דקין הן מאד ושפיר יוצא הדם
בצליה אפילו בלא חיתוך".
עוד כתב אורה ושמחה: "[הרמב"ם] לא הזכיר כאן שמולח הכבד לפני הצליה,
אבל בצולה בשר הזכיר דצריך למלחו קודם הצליה, עיין להלן הי"ב ובלח"מ,
ולהלן הי"ג [וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ – היא והחומץ אסורין, עד שימלח אותה יפה
יפה ויצלה], ואפשר לומר דכבד כיון שבשרו רך מאד סגי בצליה בלבד ואין צריך מליחה
קודם לכן, וכדחזינן דחליטה בלבד מועיל בכבד ולא בבשר לבישול כמו שנתבאר לעיל (הובא
לעיל בהערה 2), משום
דבשר קשה טפי, ומהאי טעמא אין הכבד צריך צליה אלא די לה בהבהוב".
[4] ביאור הרב יוחאי מקבילי. ואורה ושמחה כתב: "נראה
דקליה הוא שקולה בכלי בתנור, וצליה הוא על גבי גחלים או באויר התנור ללא הפסק כלי".
[5] כתב המ"מ: "המנהג הזה לא פשט בכל ישראל [=ולכן
הקפיד הרמב"ם ולא כתב מנהג פשוט בכל ישראל], ובמקומותינו מוציאין המוח
מקדרת הראש שהוא נתון בו ואחר כך קורע הקרום שעליו ומולחו והרי הוא מותר אפילו
לקדרה וזהו דין הגמרא". (ע"כ מ"מ) ומהר"י קאפח כתב
(הערה יב): "ומנהגנו שמסירים הקרום לגמרי, ומולחים אותו כדרך מליחת הבשר ואחר
כך מבשלים אותו". והרב צדוק כתב: "ובתימן נהגו לקלוף קרום רשתית
הדם שעליו, ושעל ביצי זכר, ולהשליכם, ולמלחו כדין בשר ואחר כך לחלטו [=לבשלו].
ולצלותו [=ואם רצה לצלותו], דינו כבשר".
[6] מה שהוספנו על לשון הרמב"ם, אימתי הכבד אוסר את שנתבשל עמו
בקדירה, כשאין שישים במה שבקדירה כנגד הכבד, מקורו במ"מ.
[7] ביאור הדברים, בהלכה
הקודמת נתבאר, שלפי התלמוד אם חלט את הכבד במים רותחים או בחומץ, מותר
לבשלו לאחר מכן, אולם מנהג כל ישראל בעקבות הגאונים להבהב את הכבד לפני בישול,
ואין להסתפק בחליטה בחומץ או בחליטה במים רותחים. ובהלכה שלפנינו נתבאר, אם עבר
ולא עשה את אחד מהפתרונות האלו, אלא בישל את הכבד במים קרים על האש מבלי חליטה,
ומבלי הבהוב, אף שחתך את הכבד קודם בישולו, הרי הדם היוצא ממנו אוסר את מה
שבקדירה. ואף שכך הדין גם בבשר רגיל ולא רק בכבד, וכפי שיתבאר בהלכה י ובהלכה יז,
הרמב"ם כתב זאת בצורה מיוחדת על כבד, בעקבות התלמוד שהביא ברייתא הדנה על כך,
משום שיש תנאים הסוברים שהכבד אוסרת ואינה נאסרת, והשמיענו הרמב"ם שגם הכבד
עצמה נאסרת (הרב צדוק). וזה לשון התלמוד חולין (קיא,א): "כתנאי
[=מחלוקת אביי עם רב הונא ורב נחמן, שנזכרו שם בסוגיה קודם לכן, היא מחלוקת תנאים.
הביאור על פי הכס"מ], ר' אליעזר אומר: הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שפולטת
ואינה בולעת, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מתובלת - אוסרת ונאסרת,
שלוקה - אוסרת ונאסרת. [=לפי רבי אליעזר הכבד אוסרת ואינה נאסרת, לפי רבי
ישמעאל בן ריב"ב, כבר מתובלת או שלוקה, אוסרת ונאסרת]". לשון המשנה
תרומות (י,יא): "ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא
פולטת ואינה בולעת". [=רבי יוחנן בן נורי שבמשנה, סובר כרבי אליעזר
שנזכר בברייתא בתלמוד חולין (קיא,א)]. וכתב שם הרמב"ם בפה"מ:
"ודין הכבד אם נתבשלה אסורה לאכלה היא וכל מה שנתבשל עמה מפני שהיא
מלאה דם, אלא על אחד משלשה דרכים, או שיחלטנה בחומץ קודם הבישול עד שתלבין, או
במים רותחין מאד, או שיצלנה. ואז מותר לבשלה אח"כ. ונהגו כל העולם לצלותה
בלבד לפני בשולה". נמצא שפסק הרמב"ם כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן
ברוקה, שהכבד אוסרת ונאסרת.
וביאר המ"מ, שמכלל הדברים שנזכרו בהלכה זו אנו למדים, אף שמנהג כל ישראל בעקבות
הגאונים להבהב את הכבד לפני בישול, ואין להסתפק בחליטה בחומץ או בחליטה במים
רותחים, אם עבר ועשה חליטה בחומץ או במים רותחים, ובישל את הכבד עם שאר מאכלים,
אינם נאסרים מחמת הכבד, כי מנהג הגאונים הוא לכתחלה, אבל בדיעבד כל שהוכשר לפי דין
הגמרא אינו אוסר ואינו נאסר.
ומהר"י קאפח כתב (הערה יג), שאין לפרש את ההלכה שלפנינו שעוסקת כשבישל את הכבד
במים קרים על האש מבלי חליטה, ומבלי הבהוב, שהרי כך הדין גם בבשר
רגיל ולא רק בכבד, וכפי שיתבאר בהלכה י ובהלכה יז, ולכן ביאר: "לפיכך נראה לי שמדובר כאן
לאחר הכשר ועל ידי חליטה, אלא שלא חלטה לבדה אלא עם שאר דברים, שהרי סיים וכל
שנתבשל עמה, אלא שמדובר בכבד שלמה, שהרי לא כתב רבנו שחתכה, ולא חתיכת כבד, אבל
חתיכת כבד שהוכשרה כבשר וחלטה עם הבשר, בדיעבד אינה נאסרת ובודאי שאינה אוסרת".
והשווה למה שכתבנו בהערה 2,
שכך פירשנו בשם מהר"י קאפח גם שם.
[8] הטעם על פי התלמוד חולין (קיא,א), וביאור הרב צדוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה