מים שניים בנטילת ידים

שלש גזירות בנטילת ידים

נטילה אחת לחולין  2

כיצד מטהרים המים הראשונים והשניים   3

מקרים שבהם המים הראשונים מטמאים   5

הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק   6

נטמאה ידו באמצע הנטילה האם צריך לנגב אותה   7

טומאה מהמים שבידית הכלי  8

נטילת ידים לחולין  8

 

שלש גזירות בנטילת ידים

כתב הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ח):

שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו שנייות, אף על פי שלא ידע בוודאי שנטמאו - מפני שהידיים עסקנייות. ולא גזר שלמה על הידיים טומאה, אלא לקודש; ואחר כך גזרו חכמים שאחריו, אף לתרומה. ולפיכך צריך נטילת ידיים לתרומה; ואם נגע בתרומה קודם שייטול ידיו - פסולה, ונשרפת על טומאה זו.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,א):

כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא - צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין - צריך נטילת ידיים, תחילה.

מקור הלכות אלו במסכת שבת ובמסכת חולין. במסכת שבת (יד,ב-טו,א) נאמר:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר.

ועוד נאמר שם (יג,ב-טו,א):

משנה. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. גמרא. מאי נינהו שמנה עשר דבר? דתנן, אלו פוסלין את התרומה: ... והידים... [מקשה התלמוד] וידים תלמידי שמאי והלל גזור? שמאי והלל גזור! דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים... שמאי והלל גזרו טומאה על הידים... [מתרץ התלמוד] אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו [=כאשר גזרו שמאי והלל על הידים לא התקבלה גזירתם בציבור, אולם כאשר תלמידיהם גזרו על הידים התקבלה גזירתם בציבור. עוד מקשה התלמוד, והרי שלמה הוא שגזר על טומאת הידים? מתרץ התלמוד] שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו [תלמידי שמאי והלל] - וגזור אף לתרומה.

במסכת חולין (קו,א) נאמר:

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה".

ופירש רש"י: נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים - שתקנוה. רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך.

נמצאנו למדים מהלכות אלו, שהיו שלש גזירות שגזרו חכמים על סתם ידים, כלומר שאינו יודע שנטמאו ידיו בטומאה כלשהי. גזירה ראשונה של שלמה ובית דינו שיהיו סתם ידים טמאות כשני לטומאה לגבי קודש. גזירה שנייה של תלמידי שמאי והלל שיהיו סתם ידים טמאות כשני לטומאה לגבי תרומה. גזירה שלישית בדורות שלאחר מכן, שצריך ליטול את ידיו קודם אכילת פת חולין, או אוכל שטיבולו במשקה.

אולם אין דמיון בין הגזירות, ובתחילה כשגזרו טומאה על סתם ידים לגבי קודש, כדי לטהר ידים אלו, צריך להטבילם במקווה כשר, וכך נאמר במשנה במסכת חגיגה (ב,ה): "נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילין, ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו". וכך כתב הרמב"ם בפה"מ (בהקדמה למסכת ידים, יבוא בהמשך). וכך פסק בהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ז): "מי שנטמאת ידו אחת, ונגעה באחרת [=מדובר שידיו יבשות, ביאור הרב צדוק] - האחרת טהורה; ונוטל את הטמאה, ודיו. במה דברים אמורים, לתרומה. אבל לקודש - אם נטמאת ידו אחת, ונגע בשנייה [=מדובר שידיו יבשות, ביאור הרב צדוק] - טימאה, ושתיהן צריכות טבילה לקודש; אבל לתרומה, בנטילת ידיים בלבד יטהרו ידיו". לאחר מכן כשגזרו טומאה על סתם ידים לגבי תרומה, כדי לטהרם צריך ליטול את ידיו פעמיים, כלומר צריך לערות על ידיו מים בשתי פעמים, מים ראשונים צריך שיהיה בהם רביעית, ומטרתם להעביר את הטומאה מידיו ולטהרם, ומים שניים אין צריך שיהיה בהם רביעית, ומטרתם להעביר את הטומאה שנשארה במים שעל ידיו (מקוות פרק יא הלכות ג ח). לאחר מכן כשהצריכו חכמים ליטול ידים קודם אכילת פת חולין, לא גזרו חכמים שאם יגע בחולין בסתם ידים ללא נטילת ידים יטמא את החולין, כמו שמטמא מי שנוגע בתרומה בסתם ידים ללא נטילת ידים, אלא גזרו חכמים על נטילת ידים משום סרך תרומה (חולין קו,א), וכמו שמפרש רש"י, כדי להרגיל את הכהנים אוכלי התרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה, לפיכך חייבו חכמים את כולם, ליטול ידים לפני אכילת פת, או לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. נמצאנו למדים, מה שאמרו חכמים סתם ידים שניות לטומאה, דבר זה הוא רק לגבי תרומה, אבל לגבי החולין, אין סתם ידים נחשבות כשני לטומאה, ולפיכך אם יגע במשקה חולין ללא נטילת ידים, אין אומרים שהמשקה הפך להיות ראשון לטומאה, כפי הכלל האחוז בידינו שכל משקה שנוגע בטומאה הופך להיות ראשון לטומאה, אלא משקה החולין שנגע בסתם ידים נשאר טהור.

***

נטילה אחת לחולין

לפי הרמב"ם, הנוטל ידיו לחולין די בנטילה פעם אחת, ואין צריך ליטול את ידיו פעמיים כמו בתרומה, וכל המשניות במסכת ידים שבהם נזכרה חובת נטילת ידים במים שניים, עוסקות בנטילת ידים לתרומה, אבל בנטילת ידים לחולין די בנטילת ידים פעם אחת.

ראיה לזאת מהמשנה במסכת ידים (ב,ב) שם נאמר: "נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור". כלומר יש להבחין בין מים ראשונים למים שניים, ומים ראשונים ניטלים כדי להעביר את הטומאה מידיו, ולפיכך צריך שיהיה בהם שיעור רביעית, ולאחר שנטל בהם הם טמאים, ואם נפל כיכר של תרומה לתוכם נטמא, מה שאין כן מים שניים נעשו כדי להעביר את המים הראשונים מידיו, כלומר השלמת הטהרה תוספת בטהרה, אבל המים עצמם טהורים כי כבר נטהרו ידיו, וזו היתה תקנת חכמים בנטילת ידים, שיעשו תוספת טהרה להעביר את המים הטמאים מידיו. מדוע הזכירה המשנה נפל כיכר של תרומה על הראשונים? מדוע לא הזכירה המשנה נפל כיכר חולין? כי בחולין המים טהורים, ואינם מטמאים את הכיכר שיפול לתוכם, כי די בנטילת ידים פעם אחת. ראיה זו הזכירה הב"י (או"ח קס,יד) וזה לשונו:

והא דתנן מי רביעית נותנין לחד אף לשנים לענין תרומה שצריך ליטול לה מים שניים מיתניא דאילו לחולין אינו צריך מים שניים כלל וטעמא מדתנן בפ"ב דמסכת ידים (מ"ב) נפל ככר של תרומה לראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי.

***

כיצד מטהרים המים הראשונים והשניים

וזה לשון הרמב"ם בהקדמה למסכת ידים:

נקדים למסכתא זו הקדמה, והיא שנטילת ידים זולת טבילת ידים. נטילת ידים הרי היא חובה לאוכל פת ואפילו היתה של חולין כמו שבארנו בשני דחגיגה (משנה ה), וכן לאוכל כל דבר נוזל ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים (פסחים קטו,א). אבל פירות של חולין אין צריך להן נטילת ידים, אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח (חולין קו,א).

ובין שהיו ידיו טמאות באחת הטומאות המטמאות את הידים או שהיו סתם ידים שאינו יודע להן טומאה הרי זה חייב נטילת ידים לחולין כמו שאמרנו. אלא שיש בכך חלוק, והוא, שאם אינו יודע לידיו לטומאה ונגע בחולין אפילו במשקה חולין הרי זה טהור, ואם היו ידיו טמאות ונגע באכלין של חולין אינו מטמא אותן כי ידים טמאין הן שניות לעולם כמו שיתבאר והשלישי בחולין טהור. ואם נגעו במשקה חולין טמאהו ונעשו משקין טמאין כמו שנתבאר בשני טבול יום. אבל התרומה אפילו אינו יודע טומאה לידיו הרי אם נגע באכלין של תרומה פסלן כמו שנתבאר בסוף זבים, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואפילו לפירות, ובין שהיו ידיו טמאות ודאי או סתם ידים הרי הוא צריך נטילת ידים לתרומה. אבל לקדש אינה מספיקה נטילת ידים אלא טבילת ידים, בין שהיו ידיו טמאות או סתם ידים הרי זה מטביל כמו שנתבאר בשני דחגיגה באמרם ולקדש מטבילין.

וההבדל בין הטבילה לנטילה, שנטילת ידים תהיה במים שאובין, אלא שמתנאיה, שיתננו מכלי דוקא על הידים, אבל אם היו מים שאובין נקוין במקום אחד אין רחיצת הידים מותרת בהן, ושלא יהו מים שנשתנו מראיהן, ושיהא רביעית או יותר לכל אחד, והוא אמרם על דרך השאלה קפדיתו אחזותא קפדיתו אמנא קפדיתו אשעורא, אמר ליה אין. אבל טבילת ידים אינה מותרת במים שאובין אלא במי מקוה ככל שאר המקוות והוא שיהא בו ארבעים סאה כמו שנתבאר בתחלת מקוות. וטבילת ידים ונטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק. והוי זכור להקדמה זו.

והקדמה אחרת והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהן מים לטהרן ושעורו לא יהא פחות מרביעית כמו שבארנו, הרי ידיו טהורות, אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהן תרומה, לפי שהמים שנטל בהן ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחלה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים. וכבר נתבאר בתוספתא שהנוטל ידיו צריך לשפשף, כלומר לשפשפן זו בזו. ושם אמרו שפשפה בחברתה טמאה, בראש או בכותל טהורה. וזכור הקדמות אלו שהן סכום מסכתא זו.

כפי שכבר ביארנו למעלה, וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ בהקדמה למסכת ידים, הנוטל ידים לתרומה צריך לערות על ידיו מים פעמיים, מים ראשונים צריך שיהיה בהם רביעית ומטרתם לטהר את ידיו, אולם המים שנשארו על ידיו נטמאים מידיו והם טמאים כראשון לטומאה, ככל המשקים שאם הם נטמאים, הם נהפכים להיות ראשון לטומאה, ומים שניים אין צריך שיהיה בהם רביעית ומטרתם להעביר את הטומאה ממים אלו שנשארו על ידיו.

בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול, אם אנו אומרים שמים אלו שנשארו על ידיו נטמאו מידיו, כיצד מועילה שטיפת המים השניים לטהר את הטומאה שבמים אלו, והרי מים אלו הטמאים שעל ידיו והם ראשון לטומאה, צריכים לחזור ולטמא את ידיו, ואף אם ישפוך על ידיו עוד ועוד רביעיות של מים, יחזרו ידיו ויטמאו מהמים הטמאים שישארו על ידיו! תשובה: כך היתה תקנת חכמים, מים אלו שנשארו על ידיו אמנם נחשבים טמאים כראשון לטומאה, אולם אין להחיל עליהם את דיני טומאה וטהרה, שיחזרו ידיו ויטמאו מהם, אלא הם נחשבים טמאים לגבי זה שצריך להעבירם ולסלקם מעל ידיו ואז נשלמת טהרת הידים (תוספות יום טוב, ידים ב,ב, ד"ה ונפל כיכר).

וראה עוד בפה"מ, שהגדיר הרמב"ם מים אלו השניים כ"שיירי טהרה", כלומר שאין כאן ממש טומאה שצריך להסירה, אלא יש כאן קצת טומאה, שיירים, ובהסרתה הוא השלים את הטהרה. וזה לשון הרמב"ם בפה"מ ידים (א,א):

כבר ידעת שהלוג ארבע רביעיות. ורחיצה זו שהתיר בפחות מרביעית לכל אחד אינה אלא במים שניים, אבל מים ראשונים לא תהא אלא רביעית לכל אחד. וטעם אי הקפדתינו במים שניים ושהם מותרים בפחות מרביעית מפני שהידים כבר טהרו במים ראשונים, והוא אמרם בטעם הדבר שאני התם דקאתו משירי טהרה, ולכן אין אנו צריכין אלא כדי ללחלח כל היד בלבד.

ראוי לבאר, הגדרה זו שהזכיר הרמב"ם, מים שניים נחשבים כשיירי טהרה, אינה מוזכרת בסוגיית התלמוד בחולין (קז,א), מפני שהתלמוד בחולין מדבר על מים ראשונים, והתלמוד רצה להוכיח שאין להקפיד על רביעית מים לכל אחד, מהמשנה במסכת ידים (א,א) בה נאמר: "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצית לוג לשלשה או לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה", ודחה התלמוד ראיה זו, שבמשנה הטעם שאינו צריך רביעית לכל אחד משום שהמים באים משיירי טהרה, כלומר שכבר התחיל לעשות בהם טהרה כשהיתה בהם רביעית, ולפיכך אף מים אלו שנשתיירו שאין בהם רביעית והם שיירי טהרה, יש בכחם לטהר את היד אף בפחות מרביעית. אולם כאמור הרמב"ם מבאר משנה זו על פי פשוטה כעוסקת במים שניים, והוא היסב את דברי התלמוד במסכת חולין כעוסקים במים שניים, ולפיכך תהיה הגדרת המים השניים כשיירי טהרה, מפני שעיקר הטהרה כבר היתה במים הראשונים.

***

מקרים שבהם המים הראשונים מטמאים

מה שכתבנו, שבמים אלו הראשונים שנשארו על ידיו, לא נשארת ממש טומאה, והסרת מים אלו מידיו נחשבת כשיירי טהרה, דבר זה הוא רק כאשר מקיים את מצוות חכמים בנטילת ידים כראוי, ואחר עירוי מים ראשונים על ידיו, מערה עליהם מים שניים, אולם כאשר אינו מקיים את תקנת חכמים, וקודם שיערה על ידיו מים שניים, נגע באדם אחר שלא נטל את ידיו, שם חזרנו לדיני טומאה וטהרה הרגילים, ויטמאו המים שעל ידיו מאותו אדם ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידיו, ולא תועיל נטילת ידים במים שניים בפחות מרביעית, אלא צריך לחזור ולערות מים שניים ברביעית כדי להסיר את הטומאה הממשית הנמצאת בידיו.

וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים, ונגע בידו השנייה שלא נטלה ביד הראשונה, יטמאו המים שעל ידו הראשונה מידו השניה ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידו הראשונה.

וכן אם נפלו המים הראשונים מידו לקרקע הרי הם טמאים כראשון לטומאה, ואם יפול כיכר של תרומה לתוכם יטמא, כפי כללי טומאה וטהרה הרגילים. אולם אם יפלו המים השניים לקרקע, ויעמדו בנפרד מהמים הראשונים, מים אלו טהורים, ואם יפול כיכר של תרומה לתוכם לא יטמא. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ג):

הנוטל ידיו לתרומה - צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה - נטמא.

מקור ההלכה משנה מסכת ידים (ב,ב):

נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור. נטל את הראשונים ואת השניים למקום א' ונפל ככר של תרומה טמא.

פירוש המשנה לרמב"ם:

כבר הודעתיך בהקדמה שהקדמתי שמים ראשונים תחלה, ואם נגע בהן ככר של תרומה נעשה שני כפי הכללים, אבל מים שניים הרי הן טהורין.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ה):

...נטל ידו אחת, ושיפשפה בחברתה - נטמאו המים שעליה מחמת חברתה שלא ניטלה, וחוזרין ומטמאין את היד שניטלה. שיפשפה בראשו או בכותל, הרי זו טהורה.

מקור הלכה זו במשנה ידים (ב,ג):

נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה בראשו או בכותל טהורה.

פירוש המשנה לרמב"ם:

וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים וקנח ידו הרחוצה או שפשפה בידו השניה הרי זה טמאה, לפי שאותן המים שעליה משקין טמאין ומטמאין את הידים עד שיתן עליהן מים שניים. ואם שפשף אותה בראשו ידו טהורה, לפי שכבר בארנו כי משקין טמאין ואכלין טמאין אינן מטמאין אלא את הידים לא שאר אברי הגוף.

***

הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק

נבאר עוד הלכה בדיני נטילת ידים, "הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק", כלומר, נטל את ידיו עד הפרק [=חיבור כף היד לזרוע], מים אלו הראשונים הרי הם טמאים, מפני שנטמאו מידיו, וכדי לטהרם צריך ליטול עליהם מים שניים. אולם מים שניים יכולים לטהר רק את המים הנמצאים בתוך הפרק, אולם מים שיצאו מחוץ לפרק אינם יכולים להיטהר. ולפיכך לאחר נטילת ידים צריך להגביה את ידיו, שמא יצאו מחוץ לפרק מים ראשונים שלא נטהרו במים שניים, ולאחר נטילת מים שניים, יחזרו מים אלו לתוך הפרק ויטמאו את ידו. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ד):

הידיים מיטמאות ומיטהרות, עד הפרק. כיצד: נטל את הראשונים עד הפרק, ונטל המים השניים חוץ לפרק, וחזרו מחוץ לפרק לידו - הרי ידו טהורה, שהמים השניים טהורין הן. נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק, וחזרו לידו - נטמאת ידו: שהמים הראשונים שחוץ לפרק נטמאו מחמת ידיו, ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק; ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידו, טימאוה.

ביאור ההלכה: נטל את המים הראשונים לתוך פרק היד, ונטל גם את המים השניים לתוך פרק היד, ויצאו המים השניים אל מחוץ לפרק, מאחר וכל המים הראשונים היו בתוך פרק ידו, ומאחר ושפך מים שניים על כל המים הראשונים שהיו בתוך פרק ידו, טהרו מים אלו, ואף אם יחזרו לתוך פרק ידו הם טהורים ולא יטמאו את ידו, ובנוגע למים השניים שיחזרו לתוך פרק ידו, מים אלו השניים מלכתחילה היו טהורים, ולא נטמאו, ולפיכך לא יטמאו את ידו.

אולם אם נטל את המים הראשונים לתוך פרק ידו ויצאו אל מחוץ לפרק היד, ונטל גם את המים השניים אל תוך פרק ידו ויצאו אל מחוץ לפרק היד, מאחר ומחוץ לפרק היד אין בכחם של המים השניים לטהר את המים הראשונים, הרי שכל המים שנמצאים מחוץ לפרק שלא באו עליהם מים שניים בתוך פרק היד טמאים הם, ואם יחזרו מים אלו לתוך פרק ידו יטמאו את ידו.

מקור הלכה זו משנה מסכת ידים (ב,ג):

הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה.

פירוש המשנה לרמב"ם:

אם נטל את הראשונים חוץ לפרק נעשו אותן המים אשר חוץ לפרק משקין טמאין כמו שאמרנו לעיל, וכך המים אשר על ידיו, וכאשר נטל מים שניים טהר כל מה שעל ידיו ממים הראשונים, אבל מה שיש ממים הראשונים חוץ לפרק אין מים שניים מטהרין אותו לפי שאינן מטהרין אלא עד הפרק, ולפיכך אם חזר מן המים שחוץ לפרק לידים טמאן מפני שהן משקין טמאין כמו שבארנו.

***

נטמאה ידו באמצע הנטילה האם צריך לנגב אותה

כפי שכתבנו למעלה, אם נטל ידו אחת, ונגע בה בידו השנייה קודם שיטלנה, יטמאו המים שעל ידו הראשונה מידו השניה ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידו הראשונה. השאלה הנשאלת, מה צריך לעשות במקרה זה, האם צריך לנגב את היד הרטובה ואז לחזור ולנוטלה, או שמא יחזור ויטלנה בלי לנגבה. אם ננסה לחשוב בהיגיון, אין צורך לנגב את ידו הרטובה, שהרי אין המים חציצה, שהרי לפיכך חוזר ונוטל את ידו במים שניים, כלומר שמים מסירים מים, ומטהרים מים, ומעולם לא עלתה על דעתם של חכמים שהמים יהיו חציצה.

ראיה לכך מהמשנה במסכת ידים (ב,א):

נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשני ידיו משטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית...

פירוש המשנה לרמב"ם:

כבר נתבאר בחגיגה שאם נטמאת ידו אחת לא נטמאת השניה לענין תרומה, וכן אם נטמאו שתי הידים מתטהרין אחת אחת וזה אפשרי לתרומה. ואם נטמאו שתי ידיו ונטלם בשפיכה אחת, אומר ר' מאיר שאינה מועילה טהרה זו, לפי שהמים מתטמאין בידו האחת ואחר כך נרחצת השניה וכאלו רחץ את השניה במי רחיצת הראשונה, ולפיכך צריך לרחוץ אותה אחר כך ברביעית ואז תטהר, והרי הוא מצריך במים שניים רביעית הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשתי ידים. ...והלכה כתנא קמא שאומר כי אפילו שתי ידיו משטיפה אחת מותר והרי רחץ מים ראשונים כמצותן.

במשנה זו נאמר, אם שפך על שתי ידיו יחד רביעית מים, לדעת תנא קמא אנו מחשיבים את הדבר כנטילה אחת על שתי הידים, ועלתה לו נטילת ידים במים ראשונים, אולם לדעת רבי מאיר אנו מחשיבים שנטל את שתי ידיו בזו אחר זו, ונמצא שהמים שהגיעו לידו הראשונה נטמאו ממנה, וכשהגיעו לאחר מכן לידו השנייה לא טיהרוה כי הם טמאים בגלל ידו הראשונה, ולפיכך כשנוטל את ידו במים שניים צריך לשפוך עליהם רביעית ולא די בפחות מרביעית. כדאי לשים לב, אם נטמאת ידו השניה מהמים הטמאים שהגיעו אליה מידו הראשונה, הרמב"ם לא כתב שינגב אותה, אלא כשישפוך מים שניים יקפיד שיהיה בהם רביעית. בהלכה זו פסק הרמב"ם כתנא קמא ולא כרבי מאיר, ואם שפך רביעית על שתי ידיו טהרו, ואינו צריך לשפוך רביעית במים שניים. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ו):

נטל שתי ידיו משטיפה אחת - הרי אלו טהורות, ואין אומרין הרי זה כנוטל ידו אחת במים שירדו מעל ידו השנייה: אפילו ארבעה או חמישה, זה בצד זה או זה על גב זה; ובלבד שירפו, שיבואו בהן המים.

היוצא מפה"מ, בכל המקרים שבהם נטמאה ידו באמצע תהליך הנטילה, או אם נטמאו שתי ידיו, אין צורך לנגב את ידו הטמאה, או את ידיו הטמאות, אלא יחזור ויערה על ידיו רביעית מים ויטהר את ידיו. וכך כתב מהר"ח כסאר בהלכות מקוות (יא,ה) בדעת הרמב"ם.

***

טומאה מהמים שבידית הכלי

ואם ישאל השואל, כאשר נוטל ידיו לתרומה, במקרה שנטל את ידיו שלא כראוי, כגון שנטל ידו האחת, ונגע בה בידו השנייה קודם שיטול את ידו השנייה, שחזרה ונטמאה ידו הראשונה, אם יגע בידית הכלי עם יד זו שיש עליה מים טמאים, האם מים אלו שיהיו בידית הכלי יהיו ראשון לטומאה, והם יחזרו ויטמאו את ידו שוב ושוב בכל פעם שיגע בהם, כשם שמצאנו שהמים הראשונים מטמאים את כיכר התרומה שנפל לתוכם? תשובה: גזירת חכמים היתה דוקא כאשר נמצא באמצע תהליך הנטילה בין מים ראשונים לשניים, ואכן אם יטול ידו אחת ויגע בידית הכלי, תחזור ידו ותיטמא ממים אלו הטמאים, כשם שכיכר התרומה נטמא ממים אלו הטמאים, אבל אם יערה על ידו מים פעמיים, תושלם טהרת ידו הראשונה, ושוב לא תיטמא מהמים שבידית הכלי, וכך יעשה גם בעת נטילת היד השנייה, יערה עליה מים פעמיים, ותשלם גם טהרת יד זו, ושוב לא תיטמא. סברא זו נזכרה גם במשנ"ב (קסב,מט).

***

נטילת ידים לחולין

כפי שביארנו למעלה, בנטילת ידים לחולין לא הצריכו חכמים מים שניים, ודי בעירוי פעם אחת על כל יד, ובזה טהרו ידיו. כיון שכן, אין צורך להקפיד שלא לנגוע בידית הכלי כשהיא רטובה שמא יש עליה מים טמאים מהנוטל שלפניו, שהרי כאשר יערה עליהם רביעית מים יטהרו ידיו ושוב לא יטמאו. כיון שכן, אם יטול יד אחת ברביעית, אין צורך להקפיד שלא יגע בה בידו השנייה, כי כאמור בחולין לאחר שעירה על ידו רביעית מים נטהרה ידו, ואין כלל טומאה למים הראשונים שמחמתם תטמא היד השנייה את היד ראשונה. ומה שמצאנו שהצריך הרמב"ם להרים את ידיו לאחר הנטילה בחולין שלא יחזרו המים ויטמאו את ידיו, כמו שנזכר בהלכות ברכות (ו,טז):

מים ראשונים - צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים.

דבר זה תיקנו חכמים משום התרומה, ומאחר ובתרומה צריך להגביה את ידיו שלא יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את ידיו, לפיכך אף בחולין תיקנו חכמים דבר זה, זכר לדבר, וכפי שכתבנו, כדי להרגיל את אוכלי התרומה.

סוף דבר

במאמר זה ביארנו את שיטת הרמב"ם, אולם רבו השיטות והדעות בסוגיה זו, הרוצה יעיין עליהם במקומותיהם, ותורת רבי משה בן מימון ברורה ונהירה.

נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,א): "וכן כל דבר שטיבולו במשקין - צריך נטילת ידיים, תחילה".

ובפה"מ בהקדמה למסכת ידים, כתב הרמב"ם: "נטילת ידים הרי היא חובה לאוכל פת..., וכן לאוכל כל דבר נוזל ואפילו היה חולין, אמרו כל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים".

וביאר מהר"י קאפח בהלכות ברכות (ו,א הערה ד), שהרמב"ם בפה"מ ביאר מהו דבר נוזל, כלומר שטיבולו במשקה, אבל אם אכל פרי רטוב שנשטף במשקה אינו צריך נטילת ידים.

והרב צדוק הוסיף ביאור, שרוב אכילתם היתה על ידי טיבול, ועל כך גזרו, מפני שרצו להרגיל את הכהנים ליטול ידים לתרומה, ולא הרגילום אלא באופן שהיו רגילים לאכול, ולא מצאנו תקנת נטילת ידים אלא בליל הסדר למטבל במשקה.

וראה עוד בהערה ג בפה"מ מכון המאור בהקדמה למסכת ידים, שגם הוא כתב, שלא חייבו חכמים ליטול ידים אלא אם אוכל פרי שמטבלו במשקה, אבל אם אוכל פרי רטוב שנשטף במים אינו צריך ליטול את ידיו עליו. וטעם הדבר, כאשר מטבל את הפרי במים מתכוון לאכול את המים והם חשובים אצלו, ולפיכך צריך נטילת ידים, מה שאין כן כאשר שוטף את הפרי במים, המים שעליו אינם חשובים ואינו צריך ליטול ידיו מחמתם.

ועוד כתב שם, בשם ר"א מן ההר, בדעת הרמב"ם, שכל השותה משקה חייב נטילת ידים, ודייק זאת מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,ח) שכתב, היו מסובים לשתייה, ויצא אחד מהם להשתין מים, צריך ליטול ידו אחת לפני המסובים שלא יחשדוהו שלא נטל, ולכאורה משם ראיה שיש חובה ליטול ידים גם לשתייה. (ע"כ ההערה בפה"מ מכון המאור)

אולם המעיין יווכח שאדרבה מההלכה של הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,ח) מוכח להיפך, שהרי הרמב"ם הזכיר חובת נטילה זו בהלכות ברכות בפרק ז, העוסק בענייני דרך ארץ, והצריך ליטול רק ידו אחת, על כורחנו מדיני נקיות ודרך ארץ, ולא משום חובת נטילת ידים. ואדרבה הרמב"ם כתב שם: "ולמה נוטל במקומו [=כלומר בפני המסובים], שמא ידמו שלא נטל ידיו, מפני שאין שם אכילה", משתמע מלשון זה, שרק באכילה חייבים נטילה ולא בשתייה.

ומה שכתב בהערת פה"מ מכון המאור, שהטעם שהאוכל פרי שנשטף במים אינו צריך ליטול את ידיו, מפני שמים אלו אינם חשובים אצלו, לא נראה כדבריו, מפני שמדבריו ישתמע שאם אוכל מרק עם ירקות, או בשר עם רוטב, שהמים חשובים אצלו, צריך ליטול את ידיו, ואף אדם אינו נוהג כך, על כורחנו הטעם שאין צריך ליטול את הידים אם אוכל פרי רטוב שנשטף במים, הרבה יותר עקרוני, וחכמים כלל לא גזרו נטילת ידים על דבר זה.

היוצא מכך, המטבל עוגה בתוך תה רותח או קפה רותח חייב בנטילת ידיים שהרי מטבלו במשקה, אבל אם אכל מרק ירקות, או בשר מבושל ברוטב, אף שאכל את הירקות או הבשר בידיו, אינו צריך ליטול ידיו עליהם, מפני שלא גזרו חכמים נטילת ידים על אכילה באופן זה.

ולעומת שיטת הרמב"ם שכתבנו, בילקוט יוסף הצריך נטילת ידים גם על פרי רטוב שנשטף במים, ובכדי להסביר את המקרים השונים שבהם לא נוהגים ליטול את הידים, הוא קבע כללים שונים, בעקבות הפוסקים, לבאר זאת.

לשיטת ילקוט יוסף, האוכל מרק ירקות, הטעם שאין נוטלים עליו ידים, מפני שהדרך לאוכלו בכף. אבל דבר הטבול במים שהדרך לאוכלו בידיו, צריך נטילת ידים אף אם אוכלו בכף (ילקוט יוסף, קיצוש"ע, או"ח קנח,טו).

כלל נוסף שהזכיר ילקוט יוסף, כל משקה מבושל הרי הוא נחשב אוכל ולא משקה, אולם נחלקו הפוסקים האם דבר זה רק בדבש ומרק שנהפכו במהותם לתבשיל, ולא בתה וקפה שעדין במהותם הם נחשבים כמשקה, או שכלל זה קיים בכל דבר שהתבשל גם בתה או קפה.

שיטת ילקוט יוסף עצמו, שראוי להחמיר ולהצריך נטילת ידים בכל משקה גם אם הוא מבושל, ורק במרק ודבש מבושלים אין צריך ליטול ידים, ולפיכך המטבל עוגיה בתה או קפה, כדי לפוטרו מנטילת ידים צריך שיהיו שתי סיבות לכך, שיאכל פחות מכזית, ולא יגע במשקה (ילקוט יוסף, קיצוש"ע, או"ח קנח,יא).

אולם בשיטת הרמב"ם שכתבנו כל זה לא יועיל לפוטרו מנטילת ידים, וכל האוכל פת שמברכים עליה המוציא חייב בנטילת ידים (ברכות ו,א), ואף על פת שהיא פחות מכזית מברכים המוציא (ברכות ג,יב), וממילא חייב ליטול עליה ידים, וממילא אף המטבל מאכל פחות מכזית בדבר שטיבולו במשקה חייב נטילת ידים.

גם מה שכתב ילקוט יוסף לחלק בין דבש או מרק מבושלים, לבין תה או קפה רותחים, לא נסכים לדבריו, וכל מאכל [אף אם הוא מבושל] שיש בו לחלוחית נחשב כמשקה, וראיה לכך שהצריכו לדלל את החרוסת עם יין להחשיבה משקה, מכאן שכל מאכל ניגר הרי הוא נחשב כמשקה, ואף אם ניקח מאכל מוצק שכבר נחשב מאכל, וניצוק לתוכו יין, נהפכהו בכך ממאכל למשקה, מכאן שכל מציאות של משקה במאכל הופכת אותו ממאכל למשקה, וכל שכן אם בישל את המשקה ולחלוחיותו נשארה, שהוא נחשב משקה ולא מאכל.

על כורחנו, כל המטבל בכל סוג משקה שהוא, מבושל או חי, צריך נטילת ידים, וכל האוכל מאכל שמעורב בו מים או שאר משקים, אינו צריך נטילת ידים, ולא על כך תיקנו חכמים נטילה. ולפיכך תה או קפה רותחים עדין נחשבים משקה, ואף אם יאכל פחות מכזית, ואף אם לא יגע בידיו במשקה, המטבל בהם צריך נטילת ידים.

וראה עוד בברכת משה (ו,יב) שהביא תשובות סותרות בדעת מהר"י קאפח, לגבי ייחסו למשקה מבושל כגון תה או קפה, יש תשובות שהורה בהם שאינו צריך ליטול ידים, ויש תשובות שהורה בהם שצריך ליטול ידים, ואנו הכרענו כתשובות המחייבות נטילת ידים על כך.

היחס לעדויות ראב"ם [=רבנו אברהם בן הרמב"ם]

סוגיה זו של עדויות ראב"ם [=רבי אברהם בן משה, בנו של הרמב"ם] בדעת אביו, שהובאו בהקדמת פירושו של מעשה רקח על משנ"ת, וכן בפירושו של מעשה רקח על ההלכות, וכן בשו"ת ברכת אברהם של ראב"ם, סוגיה נכבדה היא. וכבר כתב עליה הרב אברהם חממי בשו"ת הריב"ד חלק ב (עמ' שעד-שעט), ששיטת מהר"י קאפח אינה ברורה לו. להלן מספר מקומות שבהם מצאנו את עדויותיו של ראב"ם.

א- הרמב"ם בהלכות תפילה (ז,יז) כתב, שהיחיד ידלג על קדושת היוצר מפני שאין היחיד אומר קדושה. ולעומת זאת הרמב"ם בתשובה (סי' שיג), כתב, שהיחיד יאמר את קדושת יוצר, וכל ההקפדה היא, שלא יאמר היחיד את הקדושה בתפילת העמידה. תשובה זו הביאה גם הרב שילת באגרות הרמב"ם (חלק א עמ' תב) והוכיח שהיא מאוחרת לסיום כתיבת משנ"ת. וכך כתב מער"ק בשם ראב"ם בהקדמת פירושו על משנ"ת.

ב- הרמב"ם בהלכות אישות (א,ב) כתב, על פי נוסח כתבי יד תימן: "ובאחד משלושה דברים האישה נקנית – בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה". וכך תיקן ראב"ם (ברכת אברהם סי' מד).

ג- ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (מילה ג,א), שמברכים בשעת ברית המילה. בתשובות הרמב"ם (סי' שלא שלב) נזכר שיברך אותה לפני המילה או אחריה. ["תשובה שלא: אותה הברכה (=להכניסו בבריתו של אברהם אבינו) מאחר שאין נסחתה וצונו לעשות יוכל לברכה מקודם או אח"כ. תשובה שלב: ולהכניסו (=ברכת להכניסו) בבריתו של אברהם אבינו מציאנו לרבינו האיי גאון זצ"ל שאמר לא שנא בירך לה בתחלה או בסוף ולזה דעתי נוטה שהברכה שהיא מקודם והיא ברכת המילה כבר נתברכה בתחלה ככל ברכות המצות וזו לא איכפת לן בה בין לפני מילה ובין לאחריה"]. וכך העיד מהר"י קאפח שהוא מנהג תימן הקדום, שיכול לברך ברכה זו אחר המילה לפני הפריעה או אחרי הפריעה, ואין להקפיד בכך. ולעומת זאת, ראב"ם כתב בשם אביו שצריך לברך ברכה זו קודם המילה ולא אחריה. עדות זו הזכירה מער"ק בשם ראב"ם בהקדמת פירושו על משנ"ת.

ד- הרמב"ם בהלכות לולב (ז,ז) כתב, על פי נוסח כתבי יד תימן, שאם הוסיף או גרע בשאר ארבעת המינים פסל. ולעומת זאת ראב"ם מעיד בשם אביו שהנוסח הנכון הוא, ואם הוסיף או גרע [בשאר מינים] לא פסל. תיקון זה הזכירו מער"ק בשם ראב"ם בהקדמת פירושו על משנ"ת.

ה- כתב מער"ק בשם ראב"ם, בנוסח ההגדה, שאביו נהג להוסיף לפני רבן גמליאל אומר, את הקטעים הבאים: רבי יוסי הגלילי אומר... רבי אליעזר אומר... רבי עקיבא אומר... כמה מעלות טובות... ומהר"י קאפח פקפק בעדות זו.

ו- כתב מער"ק (חמץ ומצה ח,י) בשם ראב"ם בשם אביו, שהרמב"ם לא נהג לשתות כוס חמישית בליל פסח. ומה שכתב הרמב"ם "ויש לו למזוג כוס חמישי..." הוא רשות ולא נהג הרמב"ם כך. ולעומת זאת, מהר"י קאפח מעיד שהרבה מיהודי תימן נהגו למזוג כוס חמישית בליל פסח.

ז- כתב מער"ק (חמץ ומצה ז,י) בשם ראב"ם בשם אביו, שאביו חייב לברך ברכה אחרונה אחר כל כוס בליל הסדר. ולעומת זאת, מנהג תימן מפורסם שאין מברכים ברכה אחרונה אחר כל כוס.

ח- כתב מער"ק בהקדמתו לפירושו על משנ"ת, בשם ראב"ם בשם הרמב"ם, שהרמב"ם התנגד לכתיבת תנ"ך בספר אחד [=בכרך אחד], כי לפעמים הנביאים מונחים על התורה. וזה לשון מער"ק:

"עיין שם בחלק א וזה לשונו מועתק, ואעתיק משם אבא מארי ז"ל, שהיה מונע מלכתוב תורה נביאים וכתובים בקובץ אחד כמו שכותבים עתה קצת אנשים, והיה אומר ז"ל, שאם היו מחברים אותם בכרך אחד על הגויל כמו שהיו כותבים בזמן הקדום לא היה בזה איסור, אבל בקובץ אחד כאלו הספרים שכותבים בזמננו, זה ממה שראוי למונעו, לפי שכשפותחים הספר הכולל תנ"ך לקרות בו בנביאים או בכתובים, יהיו הנביאים והכתובים למעלה מחמשת חומשי תורה, ואין ראוי לעשות כן, וזה דקדוק גדול ממנו ז"ל. וכן היה מונע מלכתוב התרגום או הפירוש עם התורה בקובץ אחד לסבה זו, לפי שהתרגום או הפירוש אינו לשון התורה. ע"כ".

 (ע"כ עדויותיו של ראב"ם)

בכל מקום שמצאנו התאמה בין עדות ראב"ם לבין תשובות הרמב"ם או כתבי יד תימן, פשוט וברור שנכריע על פי עדויותיו. כגון באמירת קדושת היוצר על ידי היחיד (דוגמה א), מאחר שיש לנו תשובת הרמב"ם מפורשת בכך, והוכח שאותה תשובה נכתבה אחר סיום כתיבת משנ"ת, פשוט וברור שיש להכריע כאותה תשובה וכעדות ראב"ם, אף שאין לעדות זו אזכור בכתבי יד תימן על הרמב"ם ובתכאליל, ומנהג תימן אינו כך. וכן בקידושי כסף שטר וביאה שהם מהתורה (דוגמה ב), כן הוא בכתבי יד תימן וכך העיד ראב"ם, וכך נכריע.

בכל מקום שעדות ראב"ם מנוגדת למנהג תימן, ויש למנהג תימן סיוע מתשובות הרמב"ם, נכריע כתשובות הרמב"ם וכמנהג תימן, ולא כעדות ראב"ם. ולכן ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (דוגמה ג), נברך אותה אחר המילה, ולא נשנה את המנהג לברך אותה קודם המילה כעדות ראב"ם.

בנוגע לדוגמה ד, מהר"י קאפח הסכים לעדותו של ראב"ם, אף נגד כתבי יד תימן.

בנוגע לדוגמה ה, מהר"י קאפח פקפק בעדות ראב"ם, ולי נראה שיש להסכים לה כמו בדוגמה ד.

בנוגע לדוגמה ו, אכן הרמב"ם לא נהג כוס חמישית, אולם יש מיהודי תימן הנוהגים בה כמו שמשתמע מלשון הרמב"ם במשנ"ת, אולם מאחר שכולם סוברים שכוס חמישית רשות ולא חובה, אין הדבר משנה מה נהג הרמב"ם, אלא כל אחד ינהג כסברתו, ובמשפחתנו לא נוהגים כוס חמישית.

השאלה הנשאלת בדוגמה ז, כאשר עדות ראב"ם מנוגדת למנהג תימן, ואין לעדותו סיוע ממקום אחר, ומנהג תימן מתבסס על ההבנה הפשוטה היוצאת מלשון הרמב"ם במשנ"ת, כמי נכריע? נראה, שאם אכן העיון התלמודי מורה כדעת ראב"ם, כך נפסוק ולא כמנהג תימן, ולא כהבנה הפשוטה שלכאורה יוצאת מלשון הרמב"ם במשנ"ת.

וזה לשון מער"ק בהלכות חמץ ומצה ז,י בשם ראב"ם:

"ובספר כת"י קדמון מצאתי בשם הרב אברהם בנו של רבינו וז"ל אלו הד' כוסות שתייתן חובה מדברי סופרים וכל אחד מהם מצוה בפני עצמה ולזה יברך על כל אחד מהם קודם שתייתו ברכה לעצמו בורא פרי הגפן ואחר שתייתו אם שתאו כולו או רביעית ממנו על הגפן ועל פרי הגפן וכו' זו היא סברת אבא מארי ז"ל והחילוק שחילק הר"ב ההלכות והבדיל בין ברכת בורא פרי הגפן ובין ברכת על הגפן היא סברא לא יאמת אותה ההיקש כמו שהיה אבא מארי ז"ל מעורר אותנו על זה בעת הלמוד לפניו ע"כ".

מה שהזכיר ראב"ם את הרב ההלכות כוונתו לרי"ף, וזה לשון הרי"ף במסכת פסחים כג,ב בדפיו:

"היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה [=איך תיקנו חכמים שיש מצווה לשתות ארבעה כוסות בליל פסח, והרי יש בדבר סכנה]! והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי [=משום שאסור לאכול או לשתות מספר זוגי]. אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מן המזיקים. רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה. [דף כד עמוד א] רבינא אמר כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא. ואמרי רבואתא [=הגאונים] הואיל וכל אחד וא' מצוה בפני עצמו הוא ברכינן בפה"ג אכל כסא וכסא. ומסייע להאי סברא מהא [חולין פ"ו ע"ב] דתנן שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד כסוי א' לכולן, ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט העוף. ואמרינן עלה א"ר יוחנן מודה ר' יהודה לענין ברכה שאין מברך אלא ברכה אחת, א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב ונבריך והדר אמרי ליה הב ונשתי אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי חמרא ואהדרו ליה, הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא. שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הויא הפסקה וכד מסיק ליה לברכת המזון צריך לחזור ולברך בפה"ג, הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בורא פה"ג וסברא מעליא הוא והכין מיבעי למיעבד. אבל על הגפן ועל פרי הגפן איכא מ"ד לא מברכינן אלא בסוף [=כך היא שיטת רב האי גאון], ואיכא מ"ד מברכין לבתר תרין כסי דמיקמי סעודה ולבתר תרין דבתר [דף כד עמוד ב] סעודה, והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי למיעבד הכי".

בנושא זה של הברכות בליל הסדר, מצאנו עוד תשובה לרמב"ם, הובאה בשו"ת הרמב"ם סי' שיב. השאלה הובאה מרבינו משה ז"ל, והתשובה בשם משה ברבי מימון זצ"ל. מסגנון זה משמע, שתשובה זו הועלתה על הכתב לאחר מות הרמב"ם, התשובה מופיעה רק בעברית. וזה לשונה:

 "שאלה מרבינו משה ז"ל. שאלה כשיאכל ירק בלילי הפסח ומברך בורא פרי האדמה אם יברך בסוף אחריו או לא יברך עד שיגמור ההגדה ויברך על המרור באחרונה. תשובה: יברך אחריו לפי שההגדה מפסקת וכשיאכל המרור ויברך תחלה כך ואחר כך יחזור ויברך לבסוף. משה ברבי מימון זצ"ל".

היוצא מתשובה זו, ומעדות ראב"ם, קריאת ההגדה בליל הסדר מהווה היסח הדעת לכל הברכות שמברכים, כשם שהיא היסח הדעת לנטילת ידים. ולפיכך מברכים שוב על הנטילה השניה. ולפיכך אחר אכילת הכרפס צריך לברך ברכה אחרונה, וקודם אכילת המרור צריך לברך אף ברכת האדמה. ולפיכך אחר שתיית כל כוס צריך לברך ברכה אחרונה, וכן לברך לפני שתיית כל כוס.

אלא שכנגד סברות אלו, אפשר לומר, שקריאת ההגדה היא היסח הדעת רק לנטילת ידים משום שהידיים עסקניות הן וצריך לשמור עליהן שלא יטמאו, אבל בברכות, כל שלא עקר ממקומו למקום אחר, ולא הסיח את דעתו שלא להמשיך לאכול, אינו צריך לחזור ולברך (ברכות ד,ד-ה ז), ולפיכך אינו צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס ולא ברכה ראשונה על המרור. ומה שמברכים לפני כל כוס הוא משום חיבוב מצוה, וכאילו בדעתו לפטור בברכה רק את אותה כוס. והטעם שאינו מברך אחר כל כוס, מפני שהוא נמלך [=מתחרט] לחזור ולשתות עוד כוס, והנמלך מתחייב רק בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. וכך היא שיטת רב האי גאון שמברך לפני כל כוס ברכה ראשונה, ואילו ברכה אחרונה מברך רק אחר הכוס האחרונה. וסברא זו שהנמלך מתחייב רק בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה היא סברת הר"ן שם על הרי"ף (פסחים כד,ב בדפי הרי"ף) וכך כתב הגר"א (או"ח תעד,א) והוכיח זאת מכמה סוגיות. ובזה יתיישב מנהג תימן.

בנוגע לדוגמה ח, כתיבת התנ"ך בכרך אחד, נראה שהדבר מותר, וכן מותר ללמוד בספר דברי הימים או עזרא ונחמיה, ואין לחשוש שספרי הנביאים והכתובים מונחים על התורה (רמ"א יו"ד רפב, יט). ואף בספרי התנ"ך, דוקא אם מניחם על המדף באופן קבוע, אבל אם בדרך שימושו, היה צריך להניח את הנביא על החומש, אין הדבר נחשב זלזול בתורה, ומותר. ואף כאן לא נקבל את סברת ראב"ם בשם אביו, וכך הוא המנהג מפורסם בזמננו.

תיעוד מסורת – נפילת פנים של הגאונים

 במאמר הבא נתעד מסורת גאונים, שזכיתי לראותה בעיני, מהו האופן שבו אומרים את "נפילת פנים", כלומר פסוקי התחינה הנאמרים אחר תפילת העמידה כשהוא נופל על פניו.

מסורת הגאונים לאופן עשיית נפילת פנים נזכרה בדברי רס"ג בסידורו (עמ' כד), כשלמדנו עם הרב את דברי רס"ג המתאר את אופן נפילת הפנים של הגאונים, קם בנו של הרב הקודם, והתיישב על הרצפה, והדגים למשתתפי השיעור את אופן עשיית נפילת הפנים.

לפני שנצטט את דברי רס"ג, נצטט את ההלכות של הרמב"ם הנוגעות לכך.

הלכות תפילה פרק ה

[י] כריעה כיצד: המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה - בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף. וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם...

[יב] כל הכריעות האלו - צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו - אינו חושש.

[יג] השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה.

כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה - זה פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

[יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה... ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותו בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.

הלכות תפילה פרק ט

[ה] ואחר שישלים כל התפילה, יישב וייפול על פניו, ויטה מעט הוא וכל הציבור, ויתחנן והוא נופל...

בפרק ה' הלכה י' כתב הרמב"ם שחייבים לכרוע בתפילת העמידה חמש כריעות, בברכת אבות, בברכת ההודיה, ובסיום התפילה. ובהלכה יב' ביאר הרמב"ם שכריעה זו תהיה על ידי כיפוף גבו שייעשה כקשת, ויתפקפקו החוליות שבשדרה, כלומר יתרחקו זו מזו מחמת כיפוף גבו.

לאחר מכן בהלכה יג' ביאר הרמב"ם, שלאחר סיום תפילת העמידה צריך לעשות השתחויה, כלומר להתחנן בדברי תחנונים כשהוא נופל על פניו ארצה. ובהלכה יד' ביאר הרמב"ם, יש מי שעושה זאת על ידי קידה, ויש מי שעושה זאת על ידי השתחויה. ומי שהוא אדם חשוב אינו רשאי לנהוג כך, אלא יטה הוא את פניו מעט ולא יכבוש אותם בקרקע,  כדי שלא יאמרו בני אדם שאינו צדיק כפי שהוא נראה, שהרי אין תפילתו נשמעת, ויתבייש (על פי הכס"מ). או שיאמרו בני אדם שאין ה' עונה לתפילה, למרות שהוא אדם חשוב, ונכנע הרבה בתפילתו (על פי רבי סעיד עדני).

בחצי השני של הלכה יג' ביאר הרמב"ם, 'כריעה' האמורה בכל מקום היא על ברכיים, כלומר שיושב על שוקיו וברכיו נוגעות ברצפה, וגבו זקוף, ואינו מצמיד את פניו לקרקע. 'קידה' על אפיים, כלומר שיושב על שוקיו וברכיו נוגעות ברצפה, ומצמיד את פניו לקרקע. 'השתחוויה' – זה פישוט ידיים ורגליים, כלומר שוכב מלוא קומתו על בטנו, כשידיו ורגליו פשוטות, ופניו צמודות לקרקע.

כאן יש מקום לשואל לשאול, בהלכות י' יב' ביאר הרמב"ם שיש לעשות את הכריעה שבתפילת העמידה על ידי כיפוף גבו שיתפקפקו החוליות שבשדרה. וקשה, שהרי בחצי השני של הלכה יג' כתב הרמב"ם כריעה האמורה בכל מקום על ברכיים, ולכאורה יש סתירה בין ההלכות, וכריעה היא על ברכיים ולא על ידי כיפוף גבו? והתשובה: כוונת הרמב"ם באומרו כריעה האמורה בכל מקום, לכל המקומות שבהם נזכרה 'כריעה' בתנ"ך, מלבד הכריעה בתפילת העמידה שהיא תהיה על ידי כיפוף גבו ולא על ברכיים.

עוד יש מקום לשואל לשאול, הרמב"ם בפרק ה' הלכה יד' כתב, שנפילת פנים תהיה על ידי קידה או השתחויה, ומי שהוא אדם חשוב אינו רשאי לנהוג כך, אלא יטה הוא את פניו מעט ולא יכבוש אותם בקרקע. וקשה, שהרי הרמב"ם כתב בפרק ט' הלכה ה' שאחר תפילת העמידה יפול על פניו ויטה מעט, ולא הזכיר נפילת פנים על ידי קידה או השתחויה? והתשובה: מה שכתב הרמב"ם בפרק ה' הלכה יד' הוא מנהג חכמי המשנה והתלמוד, ובזמנם היו עושים נפילת פנים על ידי קידה או השתחויה, אולם מה שכתב הרמב"ם בפרק ט' הלכה ה', הוא המנהג שהיה נפוץ בזמנו, שהיו נופלים על פניהם על ידי הטייה מועטת, והוא המנהג שהחל להתפתח מאז תקופת הגאונים לאופן נפילת פנים, והרמב"ם תיעד את המנהג הנפוץ.

כאן ראוי להביא את לשון התלמוד במגילה (כב-כג):

אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי.

ופירש רש"י:

על צידיהן, ולא נופלין על פניהן ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו.

נמצאנו למדים ממימרת רב חייא בר אבין, שמעשה אביי ורבא היה שונה ממנהג שאר הציבור, ורוב הציבור נפלו על פניהם בקידה או השתחויה, ורק אביי ורבא היטו מעט מפני שהם אנשים חשובים, ואינם רשאים ליפול על פניהם כשאר העם, ומכלל הדברים למדנו, שבתקופת התלמוד היה המנהג הנפוץ ליפול על הפנים בקידה או השתחויה, ורק מזמן הגאונים התחילו כולם ליפול על פניהם בהטיה מעט ולא בקידה או השתחויה.

וזה לשון רס"ג בסידורו (עמוד כד):

"ותיאור כריעתו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ, ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב".

וכתב מהר"י קאפח (הערה מא):

לשון זה הועתק בכל סידורי תימן העתיקים, וכך היינו נוהגים לעשות בנפילת אפיים כמסורת הגאונים.

ביאור הדברים: נתאר לעצמנו אדם יושב על הארץ כאשר שתי רגליו מקופלות לכיוון ימין שלו, הרגל השמאלית מונחת על הארץ מול פניו מקופלת, והרגל הימנית מונחת ימינה אליה וגם היא מקופלת, כך שהברך של הרגל הימנית מונחת על עקב הרגל השמאלית. אדם שזו תנוחתו, באופן טבעי יהיה מוטה לצד שמאל, מפני שרגליו מקופלות לצד ימין שלו, והן גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה, ועל כך כתב הרמב"ם, שיטה את פניו אבל לא יכבוש את פניו בקרקע, כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד שמאל, אבל לא יטה את גופו יותר מדי עד שיהיו פניו כבושות בקרקע.

וכך הוא בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ (שחרית לחול, בגוף הסידור קודם נפילת פנים) וזה לשונו (מתורגם מערבית): "וסדר הכריעה: שישים ברכו השמאלית על הארץ כדרכו כשהוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו אם הוא כורע, ואז יהיה כחציו כורע וחציו יושב. וכן עושים הציבור כמותו".

נצטט קצת מדברי השו"ע והמשנ"ב

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א

כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל. הגה: וי"א דיש להטות על צד ימין, והעיקר להטות בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית, או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ג

כשנופל על פניו - הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

מה שנכתב כאן שצריך לכסות את פניו בזמן נפילת הפנים, וגם צריך שיהיה בגד ולא יכסה בידו, דבר זה התפתח כי לא ידעו ההמון נפילת פנים מהי, ואז הם התחילו להקפיד על כיסוי הפנים, ואז באו הפוסקים וקבעו את הדבר בספר, מעתה חייבים לכסות את הפנים, ולא יועיל הכיסוי בידו הגלויה, אלא דוקא בבגד.

 אבל כאמור אין צורך לכל זאת, אם וויתרנו על נפילת פנים כפי מעשה האמוראים (אביי ורבא מצלי אצלויי), אם איננו נופלים על פנינו כשאנו יושבים על הרצפה מוטים שמאלה, לא תועיל ההקפדה אם היד היא עם בגד או בלי בגד, כי העיקר הוא תנוחה המורה על הכנעה, ולא הבגד אשר על ידו הוא זה שיורה על ההכנעה.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ד

על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו.

 ה' איננו לא בצד ימין ולא בצד שמאל, בעושה שלום אמרו שיתן שלום קודם לשמאלו, כאילו הוא עומד מול השכינה, וכאילו יש כאן ימין של השכינה, אבל בנפילת פנים אין צורך לכל זאת, רגליו היו מקופלות לצד ימין, אז אוטומטית גופו היה מוטה לצד שמאל, גם כל ההסיבה היתה על צד שמאל, כך ישבו אז, וכך התנהגו אז.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ה

על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.

 כאן השתנה הטעם, מדוע יעדיף את צד ימין, אבל אין צורך לכתוב טעמים לא מוחלטים, ולהטות אותם כמנהגי ההמון, פעם ימין עדיף, ופעם שמאל עדיף, הסברות צריכות להיות מוחלטות ולא משתנות.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ו

והעיקר וכו' - וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון.

 הרבה הלכות וחילוקים מבלי מקור ברור, גם עם תפילין יטה לצד שמאל, כך עשו האמוראים וכך צריך לעשות, גם ארון הקודש אינו אמור להפוך את סדר הישיבה, וכל הכתוב כאן תלוש מחיי המעשה של האמוראים, ולפיכך נכתבו כל כך הרבה פרטי דינים מבלי כל מקור. 

העדפת נוסח התוספתא - הקוטם קיסם לחצות בו שיניו

במאמר הבא נבאר כלל עקרוני בדרך פסיקתו של הרמב"ם, שבעזרתו יתבררו מקורות להרבה הלכות בספרו הגדול משנה תורה, במקומות שלא מצאו המפרשים את מקורות ההלכה. אמנם הסוגיה שנעסוק בה היא הלכה בהלכות שבת "הקוטם קיסם לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב (הל' שבת יא,ז)", והסוגיה היא דברי התלמוד במסכת ביצה דף לג, אבל הביאור שנכתוב בדרך פסיקתו של הרמב"ם למקורות של חז"ל, מתאים בעוד הרבה הלכות שנעלמו מקורותיהם.

בתמצתיות, אף שבתלמוד צוטטה תוספתא בנוסח מסויים, הרמב"ם העדיף את נוסח התוספתא עצמה כפי שהגיע אלינו מכתבי יד, ואת אותו נוסח הוא קבע בהלכותיו, והתעלם מנוסח התוספתא כפי שהוא בתלמוד. כאן ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, שהתוספתא היא אחת מהמקורות שממנה יש להוציא את פסק ההלכה, ואלו דבריו שם בהקדמה:

"ועניין שני התלמודין [=הבבלי והירושלמי] - הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמוקותיה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבנו הקדוש ועד חיבור התלמוד.  ומשני התלמודין, ומן התוספתא, ומספרא ומספרי, ומן התוספתות - מכולם יתבאר האסור והמותר, והטמא והטהור, והחייב והפטור, והכשר והפסול, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיני".

שיטת הרמב"ם בסוגיית הקוטם קיסם לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב (הל' שבת יא,ז), כלומר חייב מהתורה, קשה מהסוגיה במסכת ביצה דף לג: שם נתבאר כי רק לפי ר' אליעזר העושה זאת חייב מהתורה, ואילו לפי חכמים העושה זאת חייב מדברי סופרים משום שבות, ולכאורה קשה כיצד פסק הרמב"ם כדעת ר' אליעזר היחיד, ולא כדעת חכמים הרבים שכמותם ההלכה (שאלת המ"מ, נשאר בצ"ע)? אולם אם נעיין נגלה, כי פסק הרמב"ם מתאים לתוספתא, במסכת שבת ובמסכת ביצה, שבהם לא נזכר שדבר זה הוא רק לרבי אליעזר ולא לחכמים, וגם סתמות הסוגיה במסכת שבת כדבריו. וכאמור, אף שבתלמוד הובא נוסח שונה לאותן תוספתות, העדיף הרמב"ם את נוסח התוספתות עצמן.

לפני שנרחיב בציטוט המקורות והסוגיות, כבר ביארנו כמה פעמים כי דרכו של הרמב"ם לבלוש אחר פשט המשנה התוספתא והברייתא, לפעמים גם נגד תלמוד ערוך, כי הוא חיפש את הפירוש הפשוט והנכון, ולא את הפרשנות המתחכמת המתפתלת. בדרך כלל צעד הרמב"ם בזאת בעקבות רבותיו, בבתי המדרש שלמד היו סוגיות הידועות כדחויות מההלכה שאין לפסוק כמותם, והרמב"ם העלה על הכתב את אותה שיטת לימוד, כך שספרו משנה תורה משקע בתוכו את מסורת לימוד תורה שבעל פה כפי איך שלמדו הגאונים ומעתיקי השמועה, וגם בסוגיה שלפנינו נראה כיצד צעד הרמב"ם בעקבות רבו הרי"ף.

***

יש כלל יסודי בהלכות שבת, 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', לפיכך כל מעשה שאדם עושה בשבת נמדד על פי מחשבתו, לדוגמה, אם חותך האדם עצי בשמים וכוונתו בחיתוכם לקחת מהם ענף להריח בו, אין בחיתוכו משום עשיית כלי, כי לא עשה כלי, ולא התכוון לעשות כלי, אלא התכוון לחתוך ענף להריח בו, ומותר, לעומת זאת אם קוטם האדם קיסם מחתיכת עץ רחבה, וכוונתו באותה קטימה ליצור קיסם שבו יחצוץ בין שיניו, אם כן הוא עשה כלי בשבת, וחייב.

כלל זה כתבו המגיד משנה בהלכות שבת (יב,ב), על דברי הרמב"ם שם "ואם נתכוון לצרף, חייב". וזה לשון המ"מ:

"ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לרבי יהודה המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל והדבר מוכרח לומר כן לפי שטת רבינו".

***

כעת לציטוט המקורות

משנה ביצה (ד,ו, בתלמוד דף לג.):

רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא. וחכמים אומרים: מגבב משלפניו ומדליק.

במשנה במסכת ביצה (לג.) הובאה מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, לפי ר' אליעזר כל העצים שבבית ושבחצר אינם מוקצים, ומותר להשתמש בהם לכל שימוש שירצה, לחצוץ בו שיניו ולהסקה, ולפיכך מאלו שבבית שהם עצים נקיים יחצוץ את שניו, ומאלו שבחצר שהם בדרך כלל מלוכלכים יסיק את האש. לעומת זאת לפי חכמים העצים שבבית מוכנים רק לצורך הסקה [ביו"ט] ולא לשאר שימושים, ולפיכך אסרו חכמים לעשות מהם קיסם לחצוץ בו שיניו.

גמרא. אמר רב יהודה: [דף לג עמוד ב] אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי.

על דברי משנה זו, הובאו בתלמוד (לג:) דברי רב יהודה, אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו.

איתיביה רב כהנא לרב יהודה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן, ולהניף בהן לחולה, ומוללו ומריח בו. ולא יקטמנו להריח בו, ואם קטמו - פטור אבל אסור. לחצוץ בו שניו - לא יקטמנו, ואם קטמו - חייב חטאת.

והקשו על דבריו מתוספתא במסכת שבת פ"ו, שם נאמר שמותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן אבל אסור לקטום אותם על מנת להריח בהם, ואם קטמו פטור אבל אסור, וגם אסור לקטום אותם על מנת לחצוץ בו שיניו, ואם קטמו חייב חטאת.

עצי בשמים ראויים למאכל בהמה, ולמרות זאת נאסר לקטום אותם על מנת להריח, וגם נאסר לקטום אותם על מנת לחצות את שיניו, וזה שלא כדברי רב יהודה שבמאכל בהמה מותר לקטום ולתקן קש לחצות את שיניו?

אמר ליה: השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי, חייב חטאת מבעיא? אלא, כי תניא ההיא - בקשין. - קשין בני מלילה נינהו? - חסורי מחסרא והכי קתני: מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. במה דברים אמורים - ברכין, אבל בקשין - לא יקטמנו, ואם קטמו - פטור אבל אסור. לחצוץ בו שיניו - לא יקטמנו, ואם קטמו - חייב חטאת.

ותירץ התלמוד, שהתוספתא חסרה, וכך צריך להיות כתוב בתוספתא, עצי בשמים מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו במה דברים אמורים ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת.

תני חדא: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך: לא יקטמנו להריח בו!

התלמוד ממשיך לשאול מתוספתא זו, שיש בה שתי גרסאות, לפי גירסה אחת נאמר בה, קוטמו ומריח בו, ואילו לפי הגירסה השניה נאמר בה, לא יקטמנו להריח בו, מה ביאור הגרסאות?

אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא קשיא; הא - ברכין, הא - בקשין.

ותירץ רבי זירא בשם רב חסדא לא קשיא כאן ברכים וכאן בקשים.

נמצא שיש לחלק בין קשין לרכים, רכים מותר לקטום אותם לחצות בין שיניו וכל שכן שמותר לקטום אותם להריח בהם, אבל קשים אסור לקטום אותם לחצות בין שיניו, וגם אסור לקטום אותם להריח בהם.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: בקשין אמאי לא? מאי שנא מהא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי! ועוד, הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו: כי הוינן בי רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא, אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני!

לאחר מכן, התלמוד דוחה את החילוק שבין קשים לרכים משתי סיבות. א- גם בקשים, מכיוון שאינו מתכוון לעשות מעשה עשיית כלי, אלא הוא מתכוון לפרק את עצי הבשמים על מנת שיריח, הרי זה מותר, כמו שנאמר במשנה, שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, וכפי שביארנו למעלה, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאן אינו מתכוון לעשיית כלי אלא לפתיחת החבית או לפירוק עצי הבשמים על מנת להריח. ב- רב יהודה בעצמו היה חותך עצי בשמים קשים, למרות שהיו קשים והיו ראויים לעשות מהם קת לקרדום ולחץ, נמצא שאין מקום לחלק בין קשים לרכים.

לא קשיא; הא - רבי אליעזר, הא - רבנן. דתניא, רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת, בשוגג בשבת - חייב חטאת, במזיד ביום טוב - סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רבי אליעזר דקאמר התם חייב חטאת - הכא פטור אבל אסור, רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור - הכא מותר לכתחלה.

כעת מנסה התלמוד למצוא ישוב חדש לשתי הגרסאות שהובאו בתוספתא, קוטמו ומריח בו, לא יקטמנו להריח בו, שהם תלויים במחלוקת ר' אליעזר וחכמים.

בברייתא נאמר, רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

ר' אליעזר שאמר בקוטם לכלי חייב חטאת יאמר לגבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי, ואילו חכמים שאמרו לגבי קוטם לכלי פטור אבל אסור יאמרו לגבי קוטם להריח מותר לכתחילה ואין מקום לגזור משום איסור של חכמים. וגם רב יהודה שהיה מחתך עצי בשמים קשים סבר כמו חכמים, שאם עשה מעצי בשמים קשים כלי אסור מחכמים, לפיכך אין מקום לגזור על מחתך להריח ומותר.

ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? - אמר רב אשי: כי תניא ההיא - במוסתקי.

לאחר תירוץ זה שואל התלמוד, וכי רבי אליעזר אינו סובר את המשנה שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, למרות שאם עושה כלי חייב מהתורה, ואם שובר על מנת לאכול מותר לכתחילה, ולא גזרנו שמא יעשה כלי?

ומתרץ רב אשי שאלה זו, לפי ר' אליעזר המשנה עוסקת בחבית רעועה המודבקת, וכיון שהיא רעועה אין מקום לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.

***

היוצא מדברי התלמוד במסכת ביצה, אסור לקחת מהעצים שבבית אלא להסקה, אבל לשאר דברים הם מוקצים (כרבנן במשנה ולא כר' אליעזר), וגם אסור לקטום מהם קיסם לחצות בין שיניו, ואם קטם עבר על איסור של דברי חכמים (כרבנן בברייתא ולא כר' אליעזר).

אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו (דברי רב יהודה).

עצי בשמים מותר לטלטלם ולהריח בהן, וכן מותר לקטום אותם על מנת להריח בהם, בין היו רכים בין היו קשים (כמעשה רב יהודה), ואם קטם אותם על מנת לחצוץ בו שיניו והיו קשים, עבר על איסור של דברי חכמים (כרבנן בברייתא ולא כר' אליעזר).

***

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת

יא,ז המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה--הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק--הרי זה פטור. ... וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות--חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת--חייב.

יא,ח כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה--כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן--מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תיקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח מהן כל שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.

בסוף הלכה ז' פסק הרמב"ם כי הקוטם קיסם לחצות בו שיניו חייב משום מחתך. דברי הרמב"ם שלא כשיטת רש"י, הקוטם קיסם שווה למגרד ראשי כלונסאות, ובשניהם חייב משום מחתך ולא משום עושה כלי, כי מחתך במידה מדויקת ומכוונת.

מקור סוף הלכה ז' אינו ברור, כי בהלכה זו כתב הרמב"ם הקוטם קיסם חייב מהתורה, ובתלמוד הובאה דעה זו בשיטת ר' אליעזר, אבל לפי חכמים רק אסור מדברי סופרים, וכפי שביארנו בסוגיה.

מקורות הלכה ח' גלויים, אין באוכלי בהמה משום תיקון כלים כיון שאינם ראויים לכך, כדברי רב יהודה בתחילת הסוגיה. הקוטם עצי בשמים, עושה מעשה קטימה על מנת להריח ולא מעשה עשיית כלי, לפיכך מותר, בין שהיו קשים ובין שהיו רכים, כדברי רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא בשם רב יהודה, שלא כדברי התוספתא במסכת שבת ובמסכת ביצה שהדבר אסור מדברי חכמים.

וכך כתב הרי"ף שם בסוגיה בביצה (יט,א בדפי הרי"ף)

אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי, כלומר מותר ליטול מהם קיסם לחצות בו את שיניו, וכן הלכתא, ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהם לחולה ומוללו להריח בו וקוטמו להריח בו אחד קשין ואחד רכין, דלא שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי, ועוד דהא רבה בר רב אדא ורבין בר אדא אמרי כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלואתא ואע"ג דחזיין לקתתא דנרגי וחצני: (ע"כ רי"ף)

היוצא מכל הנזכר לעיל, הלכה ח' תואמת את דברי הרי"ף, וכפי שביארנו, אבל הלכה ז' קשה מהסוגיה בביצה, כי נאמר בה שהקוטם קיסם חייב מהתורה, ואילו בסוגיה הובא דבר זה בשם ר' אליעזר, אבל לחכמים אסור רק מדברי סופרים?

***

נעתיק מסוגיה במסכת שבת דף קמו:

אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור, מ"ט? רב יימר מדפתי אמר גזירה משום מרזב. רב אשי אמר גזירה שמא יקטום. מאי בינייהו? איכא בינייהו דקטים ומנחי. (ע"כ תלמוד)

פירוש רש"י

טרפא דאסא - לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם:

גזירה משום מרזב - שמא יכין מרזב: (לפי הרמב"ם נתינת עלה ההדס בנקב החבית כבר יוצרת כעין מרזב, כי היין אינו זב על דופני החבית אלא מקלח, וזה המבוקש ממרזב, שלא יזוב היין על דופני החבית. מרזב זה אסור רק מדברי חכמים).

שמא יקטום - העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: (ע"כ רש"י)

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת

כג,ו ... ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת. (ע"כ רמב"ם)

אם נתבונן, הרמב"ם פסק כדברי רב יימר, ונתינת עלה ההדס כבר יוצרת מרזב, ולא פסק כדברי רב אשי שיש כאן גזירה שמא יקטום עלה הדס מהגבעול.

***

נעיין בדברי רש"י ד"ה שמא יקטום, רש"י מבאר את דברי רב אשי, אם יקטום עלה הדס מענף חייב חטאת כמו שנתבאר במסכת ביצה, כלומר איסור תורה, ולפיכך אסור להניח עלה הדס קטום בנקב החבית, גזירה שמא לא יהיה לו עלה קטום, אלא עלה המחובר בענף [הענף עצמו תלוש מהקרקע], ובקטימתו את העלה מהענף כבר יעבור על איסור תורה ויתחייב חטאת.

והשאלה המתבקשת, והרי דבר זה הוא רק לפי ר' אליעזר במסכת ביצה, אבל לפי חכמים במסכת ביצה הדבר אסור רק מדברי סופרים, ואין גוזרים גזירה לגזירה, נמצא שלא יובנו דברי רב אשי שאסור שמא יקטום?

על כורחנו, סוגית מסכת שבת שונה מסוגיית מסכת ביצה, במסכת שבת נאמר בסתם כי הקוטם עלה מענף עבר על איסור תורה, על פי זה גם הקוטם קיסם מחתיכת עץ גדולה עבר על איסור תורה, ודבר זה שלא כדברי סתמות הסוגיה במסכת ביצה, שם דבר זה נזכר רק לפי דעת ר' אליעזר היחיד, אבל לחכמים דבר זה אסור רק מדברי סופרים.

נמצא שנתברר פסק הרמב"ם, הוא פסק כסתם מסכת שבת, ולא כסתם מסכת ביצה, הקוטם קיסם לחצות בו שיניו עבר על איסור תורה, החותך עלה מענף של הדס על מנת ליתנו בנקב החבית עבר על איסור תורה, שלא כדברי מסכת ביצה שדברים אלה אסורים רק מדברי סופרים.

***

כעת נחזק את סתמות הסוגיה במסכת שבת, עם תוספתות במסכת שבת ובמסכת ביצה.

תוספתא מסכת שבת

ו,ה מטלטלין עצי בשמים [להניף ולהריח בהם לחולה מוללו ומריח בו לא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור] ולא יקטמנו לחצות בו שיניו ולא לפתוח [בו] את הדלת [מפני שהוא מתקן כלי] ואם קטמו חייב חטאת.

תוספתא מסכת ביצה

ג,יב רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא [מן האבוס שלפני בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצות בו שיניו אם קטמו בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים] ר"א אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר [שכל שבחצר מוכן].

בנוסח תוספתות אלו נזכר, שלפי כולם, בין לרבי אליעזר ובין לחכמים, הקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו, חייב. וזהו פסק הרמב"ם, שלא כדברי התלמוד שגרס שדבר זה רק לרבי אליעזר, אבל לחכמים אסור רק מדברי חכמים.

***

כדאי להוסיף עיון בסוגיה במסכת ביצה, התלמוד מביא שרב יהודה היה מפשח עצי בשמים קשים על מנת להריח בהם, מעשה רב, ולא חשש רב יהודה לכלום, שלא כדברי התוספתא שאסרה לקטום על מנת להריח, מדוע? כי הוא עושה מעשה הרחה ולא מעשה יצירת כלי, ואין מקום לגזור על מי שחותך עצי בשמים להריח, שמא יחתוך ליטול קיסם, כשם שהמשנה התירה לשבור את החבית על מנת לאכול את הגרוגרות ולא חששה שמא יתקן כלי, וכפי שביארנו, הוא עושה מעשה פתיחת חבית ולא מעשה יצירת כלי.

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת

כג,ב ... שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו. (ע"כ רמב"ם)

התלמוד במסכת ביצה שאל על ר' אליעזר, והרי ממשנה זו למדנו שאין לגזור שמא יעשה כלי, למרות שאם יעשה כלי חייב מהתורה? ותירץ רב אשי, לפי ר' אליעזר המשנה עוסקת בחבית רעועה המודבקת, וכיון שהיא רעועה אין מקום לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.

כעת אנו יודעים כי אין צורך לאוקימתא זו, יש לפרש את המשנה כפשוטה, מותר לשבור את החבית על מנת לאכול, הוא עושה מעשה פתיחת חבית ולא מעשה יצירת כלי, וזה פסק הרמב"ם שהעתיק את פשט המשנה, ולא נצרך לשום אוקימתא על מנת לבארה, שלא כדברי האוקימתא שנזכרה במסכת ביצה.