תוספת שבת (במלאכה) ותוספת יום הכיפורים (בעינוי ומלאכה)

מסכת יומא

שיטת ריש לקיש ללמוד שיש איסור לאו בעינוי יום כיפור

[דף פא עמוד א] גמרא. אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה [מצוות לא תעשה] בעינוי – [ביום הכיפורים, אלא רק במצות עשה "תענו את נפשותיכם"?] משום דלא אפשר. היכי נכתוב? נכתוב רחמנא לא יאכל - אכילה בכזית [אילו כתבה התורה לא יאכל ביום הכיפורים, היה משמע שאסור לאכול כזית, והתורה לא חייבה על אכילה ביום הכיפורים אלא אם אכל אכילה המיישבת את דעתו, כלומר בשיעור ככותבת], נכתוב רחמנא לא תעונה - קום אכול משמע [אילו כתבה תורה לא תעונה ביום הכיפורים, היה משמע שאסור להתענות בו, אלא עליו לאכול]. - מתקיף לה רב הושעיא: נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה! [מדוע לא כתבה התורה, השמר פן תבא לידי לא תעונה!] - אם כן נפישי להו לאוי [אילו כתבה תורה, השמר, פן, היה משתמע מכך שיש שני לאוין לאכול ביום הכיפורים, כי לשון השמר, פן, משמעו לאוין]. מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא השמר במצות ענוי! [ומשמעות לשון זה לאו אחד] - אם כן השמר דלאו - לאו, השמר דעשה – עשה [אילו כתבנו השמר במצות..., לא היה משמעו לאו, אלא עשה]. מתקיף לה רב אשי: נכתוב: אל תסור מן העינוי! - קשיא.

שיטת הברייתא ללמוד שיש איסור לאו בעינוי יום כיפור

ותנא מייתי לה [התנא בברייתא לומד את האזהרה, כלומר את הלאו] מהכא: ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש [כרת] על תוספת מלאכה [אם עשה מלאכה בזמן שהוא תוספת יום הכיפורים, כלומר מבעוד יום, קודם השקיעה] - תלמוד לומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה [העושה מלאכה קודם השקיעה אינו חייב כרת], יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי [יכול שיהיה חייב כרת אם אכל בזמן שהוא תוספת יום הכיפורים, כלומר מבעוד יום, קודם השקיעה] - תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי [האוכל קודם השקיעה אינו חייב כרת]. יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה - תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה [אין חובה להוסיף מחול על הקודש באיסור מלאכה]. יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי. ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים - אינו מוזהר עליה [אם מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו צריך להוסיף מחול על הקודש], עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - אינו דין שלא יהא מוזהר עליו? [עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים קל וחומר שאינו צריך להוסיף בו מחול על הקודש]. אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו, מניין [מנין לנו ללמוד שיש איסור לאו בעינוי של יום הכיפורים?]. לא יאמר עונש במלאכה - דגמר מעינוי, ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים - לא כל שכן? למה נאמר? מופנה להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי, ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי - לא ענש אלא אם כן הזהיר [מזה שנזכר עונש בעינוי, למרות שיכל להילמד מאיסור מלאכה, אנו למדים בגזירה שוה שיש גם לאו בעינוי]. - איכא למיפרך: מה לעינוי - שלא הותר מכללו, תאמר במלאכה - שהותרה מכללה! [יש לדחות גזירה שוה זו, כי הכל חייבים בעינוי, ואילו איסור מלאכה, הותר בעבודת המקדש, ואם כן העונש שנזכר אינו פנוי ללמוד ממנו גזירה שוה] - אלא: לא יאמר עונש בעינוי, דגמר ממלאכה: מה מלאכה שהותרה מכללה - ענוש כרת, עינוי שלא הותר מכללו - לא כל שכן? למה נאמר? מופנה להקיש ולדון ממנה גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה - ענש והזהיר, אף עינוי - ענש והזהיר [מנסה הברייתא ללמוד באופן אחר, שיש לאו באיסור עינוי ביום כיפור, מזה שנזכר עונש בעינוי, למרות שיכל להילמד מאיסור מלאכה]. איכא למיפרך: מה למלאכה - שכן נוהגת בשבתות וימים טובים, תאמר בעינוי - שאינו נוהג בשבתות וימים טובים! [אולם הברייתא דוחה את הלימוד] - אמר רבינא: האי תנא עצם עצם גמר [מתרץ רבינא, שהתנא של הברייתא לומד בגזירה שוה של עצם עצם, "עצם היום הזה", שנאמר בין בעינוי ובין במלאכה]. מופנה [ומבאר התלמוד שגזירה שוה זו ניתן לומר רק כאשר הפסוק הזה מופנה, פנוי לדרשה של הגזירה שוה], דאי לא מופנה - איכא למיפרך כדפרכינן. לאיי אפנויי מופנה [מבאר התלמוד כיצד הוא מופנה?]. חמשה קראי כתיבי במלאכה, חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא, וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא.

שיטת רבי ישמעאל ללמוד שיש איסור לאו בעינוי יום כיפור

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן [ביום כיפור] עינוי, ונאמר להלן [בנערה מאורסה] עינוי [על דבר אשר עינה את אשת רעהו]. מה להלן - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.

שיטת רב אחא בר יעקב, ורב פפא,

ללמוד שיש איסור לאו בעינוי יום כיפור

רב אחא בר יעקב אמר: יליף שבת שבתון משבת בראשית, מה להלן - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן - לא ענש אלא אם כן הזהיר. רב פפא אמר: [דף פא עמוד ב] הוא גופיה שבת איקרי, דכתיב תשבתו שבתכם. בשלמא רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב - דקרא דכתיב בגופיה עדיף [רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב, משום שהפסוק "שבת שבתון" הכתוב ביום הכיפורים, עדיף ללמוד ממנו]. אלא רב אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כרב פפא? מיבעי ליה לכדתניא [לרב אחא בר יעקב, יש לימוד אחר מהפסוק שבת שבתון]: ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה - תלמוד לומר בערב. אי בערב - יכול משתחשך - תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום [זמן מועט קודם השקיעה]. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב [זמן מועט אחרי צאת הכוכבים]. ואין לי אלא יום הכפורים, שבתות מניין? [מנין שצריך להוסיף באיסור מלאכה בשבתות?] תלמוד לומר תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין? תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות - מוסיפין מחול על הקודש.

ותנא דעצם עצם, האי בתשעה לחדש מאי עביד ליה? [התנא של הברייתא, שלמד את איסור הלאו באיסור עינוי ביום כיפור, מגזירה שוה עצם עצם, מה ילמד מהפסוק בתשעה לחודש?] - מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי. דתני חייא בר רב מדפתי: ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי [ללמדנו שהאוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה, וכאילו הוסיף מחול על הקודש].

רי"ף יומא ב,ב מדפיו

ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעו"י שכן מוסיפין מחול על הקדש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבת בראשית מנין ת"ל תשבתו ימים טובים מנין תלמוד לומר שבתכם כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה [דף פ"א ע"א] יכול יהא חייב כרת על התוספת ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי וגו' על עצמו של יום ענוש כרת אבל אינו ענוש כרת על התוספת יכול לא יהו חייבין כרת על תוספת מלאכה אבל יהו חייבין כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה על עצמו של יום חייבין כרת ואין חייבין על תוספת עינוי.

מאירי יומא

יום הכפורים צריך להוסיף בו מחול על הקדש ומן התורה חייבים בתוספת והוא שאמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה מתענין תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפי' מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב ואף שבתות וימים טובים צריכים תוספת והוא שאמרו בברייתא זו אין לי אלא יום הכפורים שבתות וימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתכם כל מקום שנאמר שבות אתה מוסיף עליהם מחול על הקודש. ומ"מ תוספת זה של יוה"כ אין חייבין עליו כרת לא באכילה ושתיה ולא במלאכה שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה וכן כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על התוספת. ואף אזהרת לאו אין בו שהרי כתוב ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה בעצומו של יום וכו', אלא שמ"מ למדוה מבתשעה כמו שכתבנו. ותוספת זה אין לו שיעור אלא כל שמקבלו קודם בין השמשות מעט דיו.

ומצוה להרבות בסעודה בתשיעי שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי שהרי אף באכילתו הוא מכוין כדי שיהא יכול [להתענות] ונמצאת (אכילה) [אכילתו] לשם מצוה.

רמב"ם שביתת עשור א,ו

כשם ששבות מלאכה בו, בין ביום בין בלילה - כך שבות של עינוי, בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על קודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר "ועיניתם את נפשותיכם; בתשעה לחודש, בערב" (ויקרא כג,לב) - כלומר התחל לצום ולהתענות, מערב תשעה הסמוך לעשירי; וכן ביציאה שוהה בעינויו, מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר "מערב עד ערב, תשבתו שבתכם" (שם).

מגיד משנה

וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה. ובפרק יוה"כ נראה שהדבר במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת"ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתות מנין ת"ל שבתכם הא למדת שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה כתב רבינו תוספת בענוי בלבד. אבל ההלכות נראה דעתם לפסוק כדברי הברייתא ששונה תוספת לכל יום קדש והביאו משני הברייתות מקצתן כאילו הן ברייתא אחת ופ"ק דר"ה (דף ט') אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר רבינו שהם חולקים וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. אבל דעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים וכן נראה מן ההלכות.

מסכת ביצה

[דף ל עמוד א] ...הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי - בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי.

רמב"ם שביתת עשור א,ו

נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על קודש - אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון: שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו; והנח להן שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה.

מאירי ביצה

דבר שלא נכתב איסורו בתורה בהדיא אלא שחכמים הביאו איסורו מן התורה כגון תוספת יום הכפורים שהוציאוהו מדכתיב בתשעה לחדש בערב והוא מדברים שאין איסורם מפורסם להמון והיו הנשים נוהגות בו היתר אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וכל שכן בדבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים מכל וכל כגון טפוח יד על יד או ספוק כף על ירך או רקוד ברגל ושאר משמיעי קול וכן מה שאסרו לישב על שפת המבוי שהלחי קבוע לשם שמא יתגלגל לו חפץ שבידו חוץ למבוי ויטלנו ויכניסנו תוך המבוי וכן כל כיוצא בזה. ומ"מ נראה לי שאין כל האיסורין שוין בענין זה והוא שרמזתי באמרי מדברים שאין איסורם מפורסם להמון ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ותוספת יום הכפורים עצמו חוכך אני לומר שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואף על פי שאמרו כאן תוספת יום הכפורים דאוריתא פירושו שיש לעקר שלו סרך מן התורה. וכן אמרו במסכת מועד קטן במלאכת המועד חולו של מועד דאוריתא וכן הרבה ובפירוש מצאתיה באחרון של ראש שנה במה שאמרו ולא עולין באילן וכו' ושאלו השתא דרבנן אמרת לא מן התורה מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ודאי עלייה באילן אינו אלא מדברי סופרים שמא יעלה ויתלוש אלא שפירושו בדבר שיש בו חשש לבא לידי איסור תורה מיבעיא למדת שכל שאסרוהו מחשש איסור תורה הן קורין אותו לפעמים מן התורה וכן כל שיש לעקר האיסור סרך לאיסור מן התורה כמלאכת המועד שעקר איסורו והוא היו"ט מן התורה הא כל שכתוב בתורה בהדיא או שאיסורו מפורסם לכל ודאי מוחין בידם.

רמב"ם שבת ה,יח-כ

[יח] כל מדינות ועיירות של ישראל, תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת

[יט] ...התחיל לתקוע שנייה - נסתלקו התריסין, וננעלו החנייות; ועדיין החמין והקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית - סילק המסלק והטמין המטמין, והדליקו את הנרות. ושוהה כדי לצלות דג, או כדי להדביק פת בתנור; ותוקע ומריע, ותוקע ושובת.

[כ] תקיעה ראשונה, תוקע אותה במנחה; והשלישית, קודם לשקיעת החמה...

מהר"ח כסאר (שבת ה,כ)

והשלישית קרוב לשקיעת החמה. ברייתא בפרק במה מדליקים (דף ל"ה), ומכאן ראיה שמוסיפין מחול על הקודש, ולפיכך לא הוצרך רבינו ז"ל להזכיר דין מוסיפין מחול על הקודש גבי שבת דנלמדת מכאן. וכמו שכתב גם כן בסמוך (בהלכה יט) ותוקע ושובת, וכן כתב רש"י ז"ל, וזה לשונו שהיו ממהרין לתקוע כדי להוסיף מחול על הקודש. ועיין מה אעיר על זה בעז"ה בספ"א מהלכות שביתת עשור.

מהר"ח כסאר (שביתת עשור א,ו)

וצריך להוסיף מחול על הקדש וכו'. בפרק יוה"כ (דף פ"א), ת"ר ועניתם את נפשתיכם בט' לחדש, יכול יתחיל ויתענה בט' ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך ת"ל בט', הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה"כ, ימים טובים מנין, ת"ל תשבתו. שבתות מנין, ת"ל שבתכם. הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ע"כ. ונראה דסובר רבינו ז"ל דעיקר קרא לא בא אלא לתוספת עינוי, אבל תוספת מלאכה בין ביוה"כ בין בשבתות וי"ט אינה אלא מדרבנן, והראיות שהביאו מפסוק זה שאינן אלא מייתורא דקרא אינן אלא אסמכתא בעלמא, ולפיכך נקט כאן תוספת עינוי דאורייתא, ולא זכר כאן תוספת מלאכה, שסמך על מה שכתב בריש פרק זה, וזה לשונו, כל מה שאסור בשבת אסור ביה"כ, וכבר ביאר דין תוספת שבת במה שכתב בפ"ה מהלכות שבת, וזה לשונו תוקע תקיעה ג' קרוב לשקיעת החמה ושוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע ותוקע ושובת. ע"כ. הרי ראיה מכאן ששובת קודם בין השמשות והיא התוספת, וכן כתב רש"י ז"ל. ויום טוב נמי דינו כשבת, ולפי שראיתי להרב המגיד ז"ל שכתב שלא נזכר בדברי רבינו ז"ל בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה עכ"ל כתבתי מה שנראה לענ"ד בזה.

מסקנה

תוספת ביום הכיפורים ובשבת, ביאורו, שיוסיף במעט קודם שקיעת החמה, ולאחר צאת הכוכבים. באיסור עינוי, ובאיסור עשיית מלאכה.

בתלמוד יומא (פא,א) הובאה ברייתא שלמדה שיש איסור לאו בעינוי ביום כיפור, מגזירה שוה עצם עצם. ושם (פא,ב) הובאה ברייתא נוספת שלמדה מהפסוק "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש", שיש חובה להוסיף מחול על הקודש.

לכאורה הברייתות חולקות זו על זו, ובברייתא הראשונה נאמר שאין חובה להוסיף על הקודש באיסור מלאכה ובאיסור עינוי, ואילו בברייתא השנייה נאמר שיש חובה להוסיף מחול על הקודש באיסור מלאכה ובאיסור עינוי. אולם המעיין היטב יווכח, שדבר זה אינו נכון.

כאשר נכתב בברייתא הראשונה: "יכול [שקודם השקיעה] לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה - תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה". אין ביאורו שאין חובה להוסיף מחול על הקודש באיסור מלאכה, אלא ביאורו שאין על כך איסור לאו, אבל גם לפי הברייתא הראשונה, יש איסור לעשות מלאכה קודם השקיעה במעט משום תוספת.

כמו כן, מה שנאמר בברייתא הראשונה: "יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי. ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים - אינו מוזהר עליה [אם מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו צריך להוסיף מחול על הקודש], עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - אינו דין שלא יהא מוזהר עליו?". אין ביאורו שעינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים קל וחומר שאינו צריך להוסיף בו מחול על הקודש. אלא ביאורו שאין על כך איסור לאו, אבל גם לפי הברייתא הראשונה, צריך להתחיל בעינוי קודם השקיעה במעט משום תוספת.

הלשון "יכול יהא מוזהר", "לא יהא מוזהר", משמעו איסור לאו, כלומר שלפי הברייתא הראשונה אין לאו מפורש על התוספת, לא בעינוי ולא במלאכה, לא ביום כיפור ולא בשבת. אולם אין משמעו היתר גמור. ולפיכך, איננו מפרשים כדברי המ"מ שהרמב"ם פסק כדברי הברייתא עצם עצם [הברייתא הראשונה], ולשיטתו יש היתר גמור בתוספת מלאכה, גם בשבת וגם ביום כיפור. שהרי הרמב"ם הביא את דרשת הברייתא השנייה, הסוברת שיש חובת תוספת עינוי מהפסוק "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש", ולפי אותה ברייתא יש גם חובת תוספת באיסור מלאכה בשבת ויום הכיפורים. וכך כתב המאירי במסכת יומא.

נמצאנו למדים, שהברייתות כלל אינן חולקות זו על זו, אלא משלימות זו את זו, בברייתא הראשונה נזכר שאין איסור לאו על התוספת, ואין בתוספת עונש כרת, ובברייתא השניה נזכר שיש חובה להוסיף במלאכה ובעינוי, בשבת וביום כיפור. וכך סובר הרי"ף שחיבר את הברייתות יחדיו. וכך סובר גם הרמב"ם, שהביא את דרשת הברייתא השנייה, ללמדינו שרק תוספת העינוי היא מהתורה, אבל תוספת באיסור מלאכה היא מחכמים, בין בשבת ובין וביום הכיפורים, והלימוד מהפסוק הוא אסמכתא בדרך הרמז. וכדברי המאירי במסכת ביצה, שביאר, מה שנזכר שם בתלמוד (ביצה ל,א), תוספת יום הכיפורים דאוריתא, ביאורו כעין דאוריתא, משום שיש לו סמך וביסוס בפסוק, אבל באמת הוא מדברי חכמים. וכדברי הברייתא הראשונה ביומא (פא,א), שאינו מוזהר על תוספת מלאכה או על תוספת עינוי, כלומר שאין על כך לאו מפורש מהתורה, כי אינו מהתורה אלא מחכמים.

וכבר ביאר מהר"ח כסאר, שאת דין תוספת שבת רמז הרמב"ם בהלכות שבת (ה,יח-כ), שתוקע תקיעה שלישית קודם השקיעה ושובת. מדוע קודם השקיעה משום תוספת שבת. וממילא יום טוב שוה לשבת, וכן יום הכיפורים, ואף בהם יש חובה להוסיף מעט מחול הקודש.

אמור מעתה, מה שרגילים לבאר, לפי הרמב"ם אין דין תוספת באיסור מלאכה בשבת ויום כיפור, אינו נכון. והעיון ברמיזות הרמב"ם ובמקורות התלמודיים מגלה, שאכן יש חובת תוספת באיסור מלאכה בשבת, ימים טובים, ויום הכיפורים. ושיעור התוספת הוא במעט קודם השקיעה. וכן ביציאת השבת כך הדין.