אימתי בודקים את החמץ (פסחים י-יא)

משנה. רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר - יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר - יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצינעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.

פה"מ:

בתוך המועד ואחר המועד, ר"ל בתוך ימי החג ואחר ימי החג. ותועלת הבדיקה אחר המועד כדי לבערו שלא ייהנה בו לפי שהכלל אצלינו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ואמרו ומה שהוא משייר, חוזר על תחלת הענין והוא אמרו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, והנשאר יניחנו בצנעה עד שיגיע זמן אסורו, לפי שאם הניחו מוזנח ומצאו שחסר משהו ממה שהניח צריך בדיקה אחרת, שאנו אומרים בידוע שגררה חולדה. וטעם מחלוקת ר' יהודה וחכמים, שר' יהודה אומר אם לא בדק בשעת הביעור שהיא שעת אסור החמץ אינו בודק כלל גזרה דלמא אכיל מניה. וחכמים לא גזרי לפי שאומרים הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מניה, ולפיכך אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד. ואין הלכה כר' יהודה.

חמץ ומצה ג,ה

מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק בארבעה עשר בשחרית; לא בדק בשחרית, בודק בשעת הביעור; לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק - בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שיימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהניה.

שם הלכה ב

החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר, כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות - אינו מניחו מפוזר ומפורד, בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו: שאם לא נזהר בו ומצאו חסר - צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים.

רש"י

בתוך המועד - בשעה ששית, שהוא מועד הביעור.

לאחר המועד - משש שעות ולמעלה, עד שתחשך[1].

רבנו מנוח

כתב הרב מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר כו' בשעת הביעור כו' לא בדק בשעת הביעור בודק בתוך החג כו'. אמר המפרש שעת הביעור היינו שעה שישית שהיא שעת הביעור דבין לר' יהודה בין לר"מ כלהו מודו דבההיא זמנא מיחייב לבעורי. ומ"ש הרב בודק בתוך החג היינו תוך המועד דאתמר בגמרא כמו שפירש הרי"ף, והכי מסתבר דכיון דשני רבנן בדבורייהו ואמרי תוך המועד ולאחר המועד ולא אמרי יבדוק במועד כדקאמר ר' יהודה ש"מ בתוך המועד היינו תוך החג כלומר חולו של מועד דביום טוב אין לו לבדוק שהרי איסור טלטול יש בו אלא בודק בחולו של מועד ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כו' שהוא אסור בהנאה ואף על גב דקא מבטל ליה קודם זמן איסורו ושוייה כעפרא ואפ"ה אסור שהביטול מועיל לו שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא כי מאחר שהוא מבוטל אינו מצוי מ"מ אי מתהני מיניה לאחר הפסח נמצא למפרע שביטולו לא היה ביטול כיון דדעתיה עלויה עדיין ונמצא שעבר עליו ואסור לאחר הפסח, א"נ משום הכי אסור בהנאה דכיון דלא בדק כל עיקר חיישינן להערמה. והכי אמרינן בירושלמי ביטול חמצו [=אם ביטל את חמצו] אחר הפסח מהו [=האם מותר לאכול את החמץ לאחר הפסח]? וקאמר ר' יוחנן אסור בהנאה, מאי טעמא משום חשש הערמה, ומש"ה קנסינן ליה ואסור בהנאה.

גמרא. מאי טעמא דרבי יהודה? רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: כנגד שלש השבתות שבתורה לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר, שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם, אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם [התלמוד חשב שלפי רבי יהודה צריך לבדוק שלש פעמים, והתלמוד מיד מקשה על כך, ומבאר, שגם ר' יהודה מתכוון, אם לא בדק ליל ארבעה עשר, יבדוק בשחרית, ואם לא בדק גם אז יבדוק בשעת הביעור בשעה שישית]. מתיב רב יוסף: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו - שוב אינו בודק. אלמא: במכאן ואילך הוא דפליגי! [דר' יהודה לא מצריך שלש בדיקות, אלא הכי קאמר: או אור לארבעה עשר, או שחרית, או בשעה ששית, ורבנן אמרי: אם לא בדק בתוך המועד - יבדוק לאחריו] מר זוטרא מתני הכי [במפורש בדברי רבי יהודה, באחד משלשה פרקים]; מתיב רב יוסף: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו [לפי ר' יהודה מספיק לבדוק באחד מזמנים אלו, שלא כמו שחשבנו בתחילה שמצריך בדיקה בשלושה זמנים אלו] - שוב אינו בודק. אלמא: בשוב אינו בודק הוא דפליגי! - אלא: רבי יהודה נמי אם לא בדק קאמר, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: מקמי איסורא - אין, בתר איסורא - לא, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה. ורבנן סברי: לא גזרינן. ומי גזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה? והא תנן: משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי. [דף יא עמוד א] שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר[2]. רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין. ולא קא גזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה! [מכאן שלפי ר' יהודה אין לחשוש שמא יאכל מהאיסור!] - אמר רבא: שאני חדש, מתוך שלא התרת לו אלא על ידי קטוף - הוא זכור [מהחדש אסור לקצור עם מגל, אלא לקטוף בידיו, ומחמת כך הוא זוכר, ולא יאכל ממנו]. אמר ליה אביי: תינח בשעת קטיפה, טחינה והרקדה מאי איכא למימר? [מדוע אין לחשוש שיאכל מהקמח שנטחן ונופה?] - הא לא קשיא; טחינה - ברחיא דיד, הרקדה - על גבי נפה [לפי ר' יהודה מדובר שעושה שינוי בשעת טחינה וניפוי, ולכן אין לחשוש שיאכל מהקמח. בטחינה לא היו טוחנין אותו ברחים של מים, אלא ברחים של יד, דהוי שינוי לזכרון. בנפוי, היה הופך את הנפה על פניה]. אלא הא דתנן: קוצרין בית השלחים שבעמקים אבל לא גודשין, ואוקימנא כרבי יהודה מאי איכא למימר? [והרי שם אין שינוי, שהרי קוצרין קתני, ובמגל, ולא גזרינן דילמא אתי למיכל, ואוקמיה לההיא כר' יהודה?] - אלא אמר אביי: חדש - בדיל מיניה, חמץ - לא בדיל מיניה [חדש פורש ממנו, שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה, ואין רגילים לפשוט יד להושיט לפיהם, אבל חמץ - רגילים הם באכילתו כל השנה]. אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא? [שבמשנה לא חששו שמא יאכל מהחמץ, ושם בחדש חששו שיאכל מהחדש, ואמרו, שקצרוהו קודם הנפת העומר שלא ברצון חכמים?] דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא - כדשנינן. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא; הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה? רב אשי אמר: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא; קמח וקלי תנן [ואין אלו ראויין לאכילה]. והא דרב אשי ברותא היא; התינח מקלי ואילך - מעיקרא עד קלי מאי איכא למימר? וכי תימא על ידי קיטוף כדרבא - אלא קוצרין בית השלחין שבעמקים, ואוקימנא כרבי יהודה מאי איכא למימר? אלא דרב אשי ברותא היא [דברי רב אשי נדחו, ודברי אביי נשארו, לפי רבי יהודה בני אדם בדלים מחדש ואינם בדלים מחמץ].

תמידין ומוספין ז,יג

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר - שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים. במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים - הואיל ואינו ראוי להביא ממנו - קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.

וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר רבי יהודה? והתנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס, ורבי יהודה מתיר! - התם משום חומרא דשבת מבדל בדילי. ורמי דשבת אשבת; דתניא: חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו, רבי יהודה אומר: כורך עליו פונדא או פסיקיא [חגורה או רצועה], ובלבד שלא יענבנו. קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה [שבשמן הוא אינו גוזר ובחבל הוא גוזר, על אף ששניהם הוא בשבת], קשיא דרבנן אדרבנן [שבשמן גזרו, ואילו בחבל הם אינם גוזרים שלא לעשות עניבה]! - דרבנן אדרבנן לא קשיא, שמן בשמן - מיחלף, עניבה בקשירה - לא מיחלף. דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא; טעמא דרבי יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה, אלא משום דקסבר: עניבה גופה קשירה היא. ורמי רבנן אדרבנן, דתנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל, ורבי יהודה מתיר. חבל דמאי? אילימא חבל דעלמא ורבי יהודה מתיר? קשר של קיימא הוא. דודאי אתי לבטולי! אלא פשיטא - דגרדי, וגזרו רבנן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא?[3] [והרי אמרנו שרבנן אינם גוזרים עניבה אטו קשירה, ומדוע הם גוזרים חבל דגרדי אטו חבל דעלמא?] - אין, חבל בחבל - מיחלף, עניבה בקשירה - לא מיחלפא [סיכום הענין: רבנן לעולם גוזרים בדברים הדומים זה לזה, ואפילו בדברים שאנשים בדלים מהם [חדש]. ואפילו בשבת החמורה [שפופרת, חבל דגרדי]. מלבד בחמץ, בגלל הסברא שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו. וכן בדברים שאינם דומים, כגון עניבה אטו קשירה. ורבי יהודה גוזר רק בדברים שאין בדלין מהם [חמץ]. ואילו בדברים שבדלים מהם מחמת עצמם [חדש], או מחמת חומרא דשבת, לא גזר [שפופרת, חבל דגרדי]. ובעניבה הוא מחמיר, משום שעניבה עצמה קשירה היא. רש"י].

שבת ה,יב

לא ייתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר, בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן וייתננה בצד הנר וייתן ראש הפתילה לתוכה, בשביל שתהא שואבת - גזירה, שמא ייקח מן השמן שבכלי: שהרי לא נמאס בנר...

שבת י,ה

העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנפסק - מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה[4].

שם הלכה ג

...וקושרין דלי במשיחה, או באבנט, וכיוצא בו - אבל לא בחבל... וחבל שהיה קשור בפרה, קושרו באיבוס; היה קשור באיבוס, קושרו בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס; ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו, הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס...

וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר רבי יהודה? והתניא: בכור [אסור להטיל בו מום, ואפילו לגרום] שאחזו דם [שחלה מחמת ריבוי דם, ורפואתו, שיקיזו לו את דמו], אפילו הוא מת - אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה [שהוא גוזר אטו הקזה במקום שנעשה בו מום, ואף על גב דקדשים הכל בדילין מהן]. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יטיל בו מום. - התם, מתוך שאדם בהול [דף יא עמוד ב] על ממונו [כהן זה בהול על הבכור שלא ימות], אמרינן: אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום - אתי למעבד במקום שעושין בו מום. ורבנן - כל שכן, דאי לא שרית ליה כלל - אתי למעבד. ומי אמרינן לרבי יהודה אדם בהול על ממונו? והתנן, רבי יהודה אומר: אין מקרדין הבהמה ביום טוב - מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין [מכאן שר' יהודה לא גזר מתוך שאדם בהול, אי שרית ליה קירצוף עביד קידור]. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף אין מקרצפין[5]. ותניא איזהו קירוד ואיזהו קרצוף? קירוד - קטנים, ועושין חבורה. קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה! - התם [בבכור שאחזו דם] דאי שביק ליה מיית - אמרינן: אדם בהול על ממונו, הכא [בזבובים הנתלים בירכי הבהמה] אי שביק ליה - צערא בעלמא הוא - לא אמרינן: אדם בהול על ממונו. ורבי יהודה, מאי שנא גבי חמץ דגזר ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר? - לחם בלחם - מיחלף, קירוד בקרצוף - לא מיחלף.

בכורות ב,יג

בכור שאחזו דם, יקיז - ובלבד, שלא יתכוון לעשות בו מום; ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו.

שביתת יום טוב ד,טז

מסירין זבובין הנתלים בבהמה, אף על פי שהן עושין חבורה.

רש"י

מקרצפין - כדפרשינן, בכלי ששיניו גסות ואינו עושה חבורה, דחובל בבעלי חיים אב מלאכה היא, ...לפי שהטיט מכחיש את הבהמה ומצערה[6].

---

[1] הרי"ף והרמב"ם מפרשים כפשט המשנה, בתוך חול המועד, ולאחר חג הפסח. כי שעת הביעור היא שעה שישית, ואילו בתוך המועד הוא בחול המועד, ולאחר המועד הוא אחר הפסח.

[2] ר' מאיר אומר שאסור להם לעטר את השוקים בקלי וקמח, לפני הקרבת העומר, שמא ישלחו ידם ויאכלו ממנו לפני ההקרבה, ולפיכך אמר שלא כרצון חכמים. ור' יהודה אינו חושש לחששא זו לפיכך אומר כרצון חכמים. והלכה כר' מאיר (פה"מ מנחות י,ה).

[3] כאן נאמר שלפי חכמים אסור לקשור בחבל של גרדי, ויש לגזור שמא יקשור בחבל רגיל. אולם בתלמוד שבת (קיג,א) נאמר, שלפי חכמים מותר לקשור בחבל של אורג, וכך פסק הרמב"ם.

[4] ביאור: החבל שנקרע – מצמיד את שני קצותיו, וכורך עליהם משיחה [=חבל דק] ומלפפה באופן כזה ששני חלקי החבל יתחברו [=ללא קשר עניבה], או שקושר את שני חלקי החבל זה לזה בקשר עניבה.

[5] במשנה ביצה (כג,א) נאמר: "שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: ...ומקרדין את הבהמה ביום טוב...". וכתב הרמב"ם בפה"מ (ביצה ב,ז): " ומקרדין, הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלים בירכי הבהמות ונעשה מקומן חבורה כשמסירין אותן. ומקרצפין, הסרת הזבובים הגדולים שאין עושין מקומן חבורה בעת הסרתן. וחכמים אוסרין הסרת הגדולים שאין עושין חבורה גזרה משום הקטנים שעושים חבורה בעת הסרתן, לפי שהם סוברין דבר שאין מתכוון אסור כר' יהודה. והלכה כר' אלעזר בן עזריה באמרו מקרדין את הבהמה בלבד, לפי שהכלל אצלינו כמו שהשמעתיך כמה פעמים דבר שאין מתכוון מותר". וזהו פסק הרמב"ם במשנ"ת.

[6] רש"י פירש שמסירים את הטיט הנדבר בירכי הבהמה, והרמב"ם פירש שמסירים את הזבובים הנדבקים בירכי הבהמה. רש"י פירש שיש לחלק בין מסרק גדול שאינו עושה חבורה, למסרק קטן העושה חבורה, והרמב"ם פירש שיש לחלק בין מסיר זבוב גדול שאינו עושה חבורה בהסרתו, למסיר זבוב קטן שהוא עושה חבורה בהסרתו.