בהודעה
הבאה נכתוב ביאור לשתי הלכות בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, שם כתב את
דין תורה ואת איסור חכמים, אודות בשר הנמצא מושלך בשוק או ביד גוי, במקום שרוב
החנויות הם של ישראל המוכרים בשר כשר. בביאור ההלכות הבאנו את שיטת המפרשים בדעת
הרמב"ם, שלפי דין תורה, יש להשוות בין בשר הנמצא מושלך בשוק, לבין בשר הנמצא
ביד גוי, ואם רוב החנויות הם של ישראל המוכרים בשר כשר, אותו בשר מותר
באכילה. ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח, אין להתיר בשר הנמצא ביד גוי אלא אם כל
החנויות מוכרות בשר כשר. כדי לבאר כראוי את ההלכות, ציטטנו גם את מקורות
ההלכה, וביארנו כיצד הרמב"ם פסק אותם להלכה.
לשון
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ח,יא-יב:
עשר חנויות,
תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח
– הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים,
אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי – אם היו מוכרי הבשר
ישראל, מותר.
זה הוא
דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי – אף על פי שכל השוחטין
וכל המוכרין ישראל.
ולא עוד
אלא הלוקח בשר והניחו בביתו, ונעלם מן העין – אסור: אלא אם כן היה לו בו סימן, או שהיה
לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.
נוסח
ההלכות מבואר:
[יא]
מקום שיש בו עשר חנויות, תשע מוכרות בשר שחוטה [=בשר של בהמה שנשחטה כראוי] ואחת
מוכרת בשר נבילה [=בשר של בהמה שלא נשחטה], וקנה בשר מאחת החנויות, ואינו זוכר ממי
קנה – הבשר שקנה אסור באכילה, משום הכלל: 'כל הקבוע כמחצה על מחצה הוא'[1]. שהרי
החנויות שקנה מהן קבועות במקומן, והן בעלות חשיבות זהה, ואין המיעוט מתבטל ברוב,
ולפיכך יש ספק שקול שמא קנה את הבשר מהחנות האסורה, ולכן הבשר אסור באכילה. אבל
בשר הנמצא מושלך בשוק, שלא קנה אותו מאחת החנויות, כשרותו תיקבע על פי רוב החנויות
הנמצאות באותו מקום: אם היו רוב החנויות של גוים המוכרים בשר שאינו כשר, הוא אסור
באכילה; ואם היו רוב החנויות של ישראלים המוכרים בשר כשר, הוא מותר באכילה; משום
שבמקרה זה הבשר לא נקנה ממקום קבוע, אלא יש עליו את הכלל: 'כל הפורש הרי הוא בחזקת
שפרש מהרוב'[2].
[יב]
וכן בשר הנמצא ביד גוי, שקנה אותו מאחת החנויות - אם היו רוב מוכרי הבשר ישראלים,
מותר באכילה, משום שחזקתו שהגיע מהרוב, ורוב החנויות של ישראלים[3]. כל מה שכתבנו
(בהלכות יא-יב) הוא
דין תורה; אולם כבר אסרו חכמים את כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי - אף על פי
שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל, משום הכלל: 'בשר שנתעלם מהעין אסור באכילה'[4].
[יב]
ולא עוד אלא ישראל שקנה בשר מחנות כשירה, והניחו בביתו, ונעלם מן העין [=משך זמן
מה לא היה הבשר תחת השגחה, ויש לחשוש שאדם או בעל חיים החליפו בבשר אחר] – אותו
בשר אסור באכילה: אלא אם כן יש לו סימן בבשר שבעזרתו מזהה שהבשר לא הוחלף, או שהיתה
לו בבשר טביעות עין [=היכרות על סמך ראיית העין] ויודע בוודאות שזהו הבשר שהניח שם,
או שהיה הבשר צרור וחתום [=בתוך כלי או כיס קשור, והיתה חותמת המוטבעת על חומר
קשיח בפתח הכלי או הכיס, כך שאם יפתחם החתימה תישבר], שדבר זה מוכיח שזהו הבשר
שהניח שם.
הערות:
[1] חמץ
ומצה (ב,י); איסורי ביאה (יח,טו).
[2] שבת
(ב,כא).
[3] כאשר
לא עשינו בעצמנו את מעשה הקנייה מאחת החנויות, אלא מצאנו את הבשר ביד הגוי שהוא
עשה את מעשה הקנייה, אנו מתייחסים לבשר כנמצא במקום שאינו קבוע, ולכן כשרותו תיקבע
על פי הרוב, ולא על פי הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה.
[4]
לשון הרמב"ם: "עשר חניות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר
נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח – הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא
מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב
המוכרין ישראל, מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי – אם היו מוכרי הבשר
ישראל, מותר".
בתחילה
הרמב"ם כתב את דין עשר חנויות, ושם הכלל הוא, כל קבוע כמחצה על מחצה. לאחר
מכן הרמב"ם כתב את הדין של בשר המושלך בשוק, ושם הכלל הוא, כל הפורש בחזקת
שפרש מהרוב, ולכן אף אם היו בשוק חנויות המוכרות בשר טרף, הולכים אחרי הרוב. לאחר
מכן הרמב"ם כתב וכן בשר הנמצא ביד הגוי, ומשגרת הלשון משמע שהוא מדמה
מקרה זה למקרה של בשר הנמצא מושלך בשוק, וזהו לשון 'וכן', וכשם שבבשר הנמצא
בשוק, אם רוב החנויות של ישראל הבשר מותר, כך בבשר הנמצא ביד הגוי, אם רוב החנויות
של ישראל הבשר מותר. כיון שכן, אף שהרמב"ם כתב על בשר שנמצא ביד הגוי 'אם היו
מוכרי הבשר ישראל מותר', אין לדייק מכך שדוקא אם כל מוכרי הבשר ישראל מותר,
אלא אף אם היו רוב מוכרי הבשר ישראל מותר. וכך סגננו את ההלכה: "וכן
בשר הנמצא ביד גוי, שקנה אותו מאחת החנויות - אם היו רוב מוכרי הבשר ישראלים,
מותר באכילה". וכך כתבו המפרשים, ראה מ"מ מהר"ח כסאר
ורמב"ם לעם.
במשנה
(חולין צג,ב) נאמר: "שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה, מפני
שמקומו ניכר". משמע מכך, שמותר לקחת בשר מגוי ולאוכלו, במקום שהשוחטים ישראלים...
לאחר מכן נאמר בתלמוד (חולין צה,א): אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין – אסור
[לפי רב בשר שנעלם מהשגחתו של ישראל אסור באכילה]. מיתיבי, רבי אומר: מקולין
וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד עובד כוכבים - מותר! נמצא ביד עובד כוכבים שאני. [מקשה
התלמוד, שלפי רבי במקום שבו השוחטים והמוכרים ישראלים מותר לאכול את הבשר גם אם
הוא נמצא ביד גוי, אף שנתעלם מהעין? מתרץ התלמוד, מאחר שהוא ביד הגוי, הוא משגיח
שלא יתחלף, ואפשר לסמוך על כך]. תא שמע: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה,
ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור,
ובנמצא - הלך אחר הרוב! הכא נמי: בנמצא ביד עובד כוכבים. [מקשה התלמוד, והרי
בברייתא נאמר, שאם לקח מאחת החנויות, אף שיש רק אחת המוכרת טרף הבשר אסור, אולם אם
נמצא הבשר מושלך בשוק, הבשר כשר משום שהולכים אחר הרוב, אף שהבשר התעלם מהעין?
מתרץ התלמוד, מה שנאמר בברייתא זו נמצא הבשר, מדובר שנמצא ביד גוי, ואפשר לסמוך
עליו שהשגיח שלא יתחלף הבשר].
ירושלמי
שקלים (ז,ב), עם ביאור קרבן העדה: "א"ר יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא
בפלטיא [בשר הנמצא ביד עכו"ם כאילו נמצא ברה"ר אם רוב טבחי ישראל
מותר] רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לר' מנא חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה
ומפיק לברא [היה סמיך על רבי מנא וראה עכו"ם אחד חותך בשר מן הסוס ויוצא
לחוץ] אמר ליה הדא היא דאמר רבי יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא [אמר ליה
הא דאמר רבי יוחנן הנמצא ביד עכו"ם כנמצא ברה"ר ומותר, אמאי ניחוש דלמא
מן בהמתו חתך, ואפי' מקולין וטבחי ישראל נינהו יש לאוסרו] א"ל כן אמר רבי
יוסי רבי והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל [אמר ליה הכי אמר רבי יוסי רבי,
והוא שראו העכו"ם יוצא מן המקולין של ישראל אז סמכינן להתירו] חד בר נש
בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד מן טבחא ולא יהב ליה [חד בר נש, אדם אחד
בציפורי הלך ליקח בשר מן הטבח ולא נתן לו] אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה [אמר
ליה לחד עכו"ם שיקח לו והביא לו] אמר ליה לא נסבית על כרחיה [א"ל
האי בר נש לטבח לא לקחתי בעל כרחך ממך שהעכו"ם הביא לי] אמר ליה ולאו בשר
דנבילה יהבית ליה [אמר הטבח ולאו בשר נבילה מכרתי להעכו"ם] רבי ירמיה
בשם ר' חנינה מעשה בא לפני ר' [מעשה זה בא לפני רבי, ושאל לו אם נאמן הטבח
לאסרו] ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורין [ואמר רבי, לאו כל כמיניה
לאסור מקולין דציפורי, וכיון שלא הכריזו טריפה בו ביום הבשר מותר] רב נחת לתמן
חמתון מקילין וחמר עליהן [רב ירד לבבל, ראה אותן שהן מקילין באיסור בשר להניחו
ביד עכו"ם והחמיר עלייהו ואסר כל בשר שנתעלם מן העין וכדמסיק]".
לפי
הבבלי, הוראת
רב אינה סותרת את דברי הברייתא בדין עשר חנויות, ומה שנזכר בברייתא בשר הנמצא
מושלך הלך אחר הרוב, מדובר שנמצא הבשר ביד גוי, ואפשר לסמוך עליו שישגיח שלא תתחלף
חתיכת הבשר, ואילו דברי רב שאסר בשר שנעלם מהעין נאמרו כשמצא בשר שאינו יודע מה
כשרותו, ואפילו גוי אינו מעיד על כשרותו. ואילו לפי הירושלמי, הוראת רב
סותרת את דברי הברייתא שנאמרו בדין עשר חנויות, כי רב אסר כל בשר שהתעלם מהעין, אף
אם רוב החנויות של ישראל. הירושלמי שם הביא מעשה של ישראל שלקח בשר מגוי שקנהו
מישראל, וטען הטבח המוכר שהוא טרף, ובעקבות כך באו דברי רב האוסר כל בשר שהתעלם
מהעין. וכל שכן בשר הנמצא ביד גוי שהוא אסור.
הרמב"ם העדיף לפסוק את שיטת רב כפי
שהיא בירושלמי, כי לשיטה זו נבאר את הברייתא של עשר חנויות כפשוטה, וכשנאמר
בברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב, לא מדובר בבשר הנמצא ביד גוי שהוא ישמרנו, אלא בבשר הנמצא
מושלך בשוק, ומדובר קודם תקנת רב לאסור כל בשר שנעלם מהעין. כשם שבבשר הנמצא
בשוק, קודם תקנת רב, הולכים אחר רוב החנויות,
כך בבשר הנמצא ביד גוי, קודם תקנת רב, הולכים אחר רוב החנויות, וכפי שכתבנו לעיל,
ואין לדייק מהרמב"ם שבבשר הנמצא ביד גוי צריך שכל המוכרים יהיו ישראלים. אולם
לאחר תקנת רב, כל בשר שהתעלם מהעין אסור, וממילא אף בשר הנמצא ביד גוי אסור,
ומעולם לא עלתה על דעתו של רב, שנסמוך על עדות הגוי להכשיר הבשר, כדברי הבבלי.
ולעומת
ביאור זה בדעת הרמב"ם שכתבנו כשיטת המפרשים, לדעת מהר"י קאפח
(הערה טו) יש לפרש את ההלכה באופן אחר, והרמב"ם דקדק בלשונו, ובבשר הנמצא ביד
גוי לא כתב אם היו רוב מוכרי הבשר ישראל, אלא בבשר הנמצא ביד גוי צריך שכל
המוכרים של הבשר יהיו ישראל. בנוסף לכך, הכלל כל הפורש בחזקת שפרש מהרוב, קיים
רק כאשר הבשר נמצא מושלך בשוק, במקום שבו קיימת המציאות של רוב חנויות של
ישראל ומיעוט חנויות של גוי, ולכן הרמב"ם הוסיף מילים אלו שאינן מופיעות
בתלמוד, אבל אם הבשר כבר הוצא מהשוק והגיע לרשות הגוי, אי אפשר לומר עליו את הכלל
שהולכים אחר הרוב, אלא כלפיו יהיה הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה.
וזה
לשון מהר"י קאפח (הערה טו): "זהו נוסח כל ההלכה מן עשר חניות עד
זה הוא דין תורה בכל כ"י וקטעי כ"י שברשותי, ובנדפס שבשו כאוות נפשם
ועליהם נאמר יד לספרים תקצץ, הוסיפו שכל הקבוע כמחצה על מחצה, הוסיפו דכל דפריש
מרובא פריש, ומעולם לא כת"ר מלים ארמיות בספר זה, הוסיפו ואינו יודע ממי לקח,
ובכך הרסו את ההלכה. ולקמן אביא כל נוסחת הדפוסים כלשונם המשובש. והנה בריתא דעשר
חנויות הובאה בש"ס שלש פעמים בפסחים דף ט ובחולין דף צה ובנדה דף יח, ובשום
מקום אין המלים מושלך בשוק, וכבר העירותי בהלכות חמץ ומצה פ"ב ראה שם מהדורתי
אות כב ואות כח. ומרנן ורבנן גאוני עולם המ"מ והכס"מ לא שתו לבם למלים
הללו שהם תוספת נופך של רבנו, והמ"מ שינה והגיה את נוסח ההלכה כדי להתאימה
להבנתו, והכס"מ אמנם חלק עליו וסבר שאין לשנות נוסח הלכה אך עקרה ותלשה
ממקומה ושתלה במקום אחר כדי שתתאים להבנתו. ואחר הסליחה רבה לא זו הדרך ולא זו
העיר, ודברי רבנו נאים ויאים כפי שהם. והנה שטת רבנו כפי שבארתי שם דלא אמרינן כל
דפריש מרובא פריש אלא כל זמן שהפורש עדין נמצא במקום הרוב מושלך בשוק, אבל אם פירש
הפורש ממקום הרוב איבד הרוב את זכותו, ושלט כלל אחר והוא כל הקבוע כמחצה על מחצה.
וגם כאן כח שליטתו של הרוב הוא רק כשהפורש עדין מושלך בשוק. ובשר הנמצא ביד גוי
שבסוף ההלכה אינו שייך לעשר חנויות, אלא מדובר שכל הטבחים כל המקולין כל המוכרים
הם ישראל בלבד, והיא היא בריתא דרבי דדף צה א, רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר
הנמצא ביד גוי מותר ע"כ, ואין זכר למציאות נבלה בשטח. ובנדפס שהוסיפו לפנינו
ואינו יודע ממי לקח לא חשו לקמחייהו, דבסמוך אומר רבנו אם היו מוכרי הבשר ישראל
מותר, ואם יש נבלה בשטח אלא שאינו יודע ממי לקח מה יתן ומה יוסיף אם היו מוכרי
הבשר ישראל כמו בימינו שיש מזרע ישראל ח"כ ומב"ד [=חייבי כריתות ומיתות
בית דין]. ורבנו פסק בריתא דרבי כפשוטה והוא דין התורה, אלא שאח"כ באה גזרה
דרב ובית דינו. וסבור רבנו שכל שינויי האמורים בדף צה לתרץ את הקושיא על רב אינם
אלא שינויי דחיקי, וגזרת רב לא היתה בזמן רבי ולא קשיא מידי. ומשנה דעוקצים
פ"ב הלכה ט מפרש רבנו לענין טומאת נבלה ע"ש מהדורתי ואינה ענין לכאן.
ודברי ר' יוחנן בירושלמי שקלים פ"ז הל' ב הן הן דברי רבו רבנו הקדוש. וגם הוא
עדין לא קבל גזרת חברו רב ובית דינו. ונמצא רבי ותלמידו ר' יוחנן שאמרו והן שראו
אותו יוצא ממקולין של ישראל הן הן דברי רבי והן הן דברי רבנו. וכל הפלפולים
מיותרים. והרש"ל היה לו האומץ להטיל דופי בדברי רבנו, והשם הטוב יכפר בעד.
ועתה אביא נוסח ההלכה שבדפוסים אף שמצוה למחקו כדי שיובנו דברי חלק מן המפרשים
שאביא כאן, אף כי רבים דנו דשו בו. וזהו הנוסח: עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה
ואחת מוכרת נבלות ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל
קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש
מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל
מותר. וכן בשר הנמצא ביד עכו"ם ואינו ידוע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר
ישראל מותר, זה הוא דין תורה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה