תוכן
העניינים
במאמר הבא נבאר בעז"ה את
ההגדרות, קורע, חותך, ומתקן כלי, שנזכרו בדברי הרמב"ם בהלכותיו השונות, כי
המפרשים נבוכו בהגדרת הדברים.
קורע
כתב הרמב"ם בהלכות שבת (י,י):
הקורע
כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות – חייב; אבל הקורע להפסדה – פטור,
מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב: מפני שמיישב
את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב.
והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.
הקורע את הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי, כמו שנאמר בתלמוד שבת (עה,א), "שכן יריעה שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה", בשיעור שיש בו כדי לתפור שתי
תפירות, והתכוון לתפור במקום הקרע שתי תפירות – חייב; אבל הקורע להפסד – פטור,
מפני שהוא מקלקל.
הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב
לקרוע עליו – חייב: מפני שכשקורע בחמתו, מיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל
וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב. וכן אם קרע על מת שהוא חייב לקרוע
עליו, נחשב כמתקן, מפני שהקריעה הועילה שבה קיים את חובתו (הטעם על פי הרב צדוק),
או שבקריעתו נתיישבה דעתו.
והפותח בית הצוואר בשבת, חייב. פותח
בית הצואר, פירושו שיסיר את חתיכת הבד שהייתה תפורה קלות בבית הצוואר בבגד
חדש. שכן כשחותכים את הבד בבית הצוואר במהלך הכנת הבגד, נהגו החייטים להחזיר את
חתיכת הבד בתפירת עראי כדי שיכיר הלקוח שהבגד חדש ולא לבשו אדם מעולם (ראב"ם,
הובא בהקדמת מעשה רוקח). מכיוון שהבגד כבר היה מושלם, אינו מתחייב בקריעה זו משום
מתקן כלי [מכה בפטיש] כדעת רש"י (שבת מח,א), אלא משום קורע. ומכיוון שקריעה
זו הועילה, אינו צריך לקרוע על מנת לתפור במקום הקרע שתי תפירות.
ולעומת זאת לפי מהר"י קאפח
(הערה כא), פירושו שקורע את פתח בית הצואר בשלבים מוקדמים של הכנת הבגד, ולפיכך
אינו מתחייב משום מכה בפטיש אלא משום קורע.
עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה יא:
המדבק
ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן
המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע.
המדבק ניירות או עורות בקולן של
סופרים [=דבק העשוי מקמח, שבו מדבקים הסופרים את היריעות], וכיוצא בו – הרי זה
תולדת תופר, וחייב. מפני שהתופר מחבר שני בדים, ואף המדבק מחבר שני ניירות.
וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות
דבוקים, ולא התכוון לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע. באב של מלאכת קורע, קרע את
הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי, כמו שנאמר בתלמוד שבת (עה,א),
"שכן יריעה שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה", וכך עשו
במשכן, ועשה מעשה המבדיל את חלקי הבגד זה מזה. ואילו כאן בתולדה, הפריד ניירות או
עורות הדבוקים זה בזה, והוא דומה לאב המלאכה בזה שהבדיל את הניירות זה מזה, אולם
הוא שונה מהאב ששם הבדיל חלקי בגד אחד זה מזה, וכאן הבדיל שני ניירות או שני עורות
זה מזה.
***
חותך
עוד כתב הרמב"ם בהלכות שבת (יא,ז):
המחתך
מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך
בכוונה – הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק,
או כמשחק – הרי זה פטור. והקומט את הכנף – הרי זה תולדת מחתך, וחייב. וכן המגרד
ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או
חרש מתכת מן המתכות – חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו
שיניו, או לפתוח בו את הדלת – חייב.
המחתך מהעור בשיעור שניתן לעשות ממנו
נרתיק לקמיע, חייב: ובלבד שיחתוך לפי מידת אורך ומידת רוחב שצריך, ויעשה את מעשה
החיתוך כשהוא מודע למעשהו ומתכוון לו, רק אז הרי היא מלאכה; אבל אם חתך והתכוון
להפסיד את העור ולקלקלו, או שחתך כמתעסק [=מתעסק הוא העושה מלאכה ללא מחשבה] כגון
שבדק את חדות הסכין, וחתך בלי להקפיד על מידת האורך או הרוחב, או שחתך כמשחק, כלומר
שמטרתו היתה ליהנות מהמשחק שבדבר, הרי זה פטור.
והחותך את ראש הקנה, ומתאימו לפי
עובי הכתב הנדרש לו – הרי זה תולדת מחתך, וחייב, מפני שחתכו לפי גודל מסויים
שצריך. וכן החותך במסור את ראשי הקורות שיהיו כולם שווים באותה מידה, חייב משום
תולדת מחתך. באב מלאכה מחתך, עשה את כל אורך החיתוך לפי המידה שצריך, כדי
להשתמש בדבר שחתך, ואילו כאן בתולדת מחתך, כשחתך את ראשי הקורות לפי אותה
מידה, לא הפריד חתיכת קורה מתוך משטח עץ גדול כדי להשתמש במה שחתך, אלא עשה חיתוך
קצר שבו השווה את ראשי הקורות זו לזו, ולפיכך הוא תולדה.
וכן כל חיתוך שיחתוך הַנַגָּר [=חרש
עץ] מהעצים, או הַמַסְגֵּר [=חרש מתכת] מהמתכות, ויחתוך לפי מידה מדוייקת – חייב
משום תולדת מחתך. "ויחתוך לפי מידה מדוייקת" הוספנו על פי אורה ושמחה,
ולפיכך הדגיש הרמב"ם שהחותך הוא חרש עץ או חרש מתכת, כלומר בעל מקצוע שחותך
בדיוק, ולא סתם אדם שחותך איך שיזדמן, ולפיכך יש בו משום תולדת מחתך.
הלוקח מקל קטן של עץ, הנמצא לפניו
בבית או בחצר ואינו מוקצה, וחתך ממנו חתיכת קיסם דק כדי שיוכל להכניסו בין שיניו
ולנקותם, או כדי שיפתח בו את הדלת – חייב משום תולדת מחתך, מפני שחתכו לפי המידה שצריך.
בין אם חתך ביד ובין אם חתך בכלי. בזמנם מנעול הדלת יכל להיפתח ע"י מפתח שהיו
לו קיסמים בולטים לכיוון מעלה שבעזרתם הרימו את שיני המנעול, כמו כן יכלו לפתוח את
המנעול ע"י הכנסת קיסם דק בתוך חור הדלת, שבעזרתו הרימו את שיני המנעול, וכך
פתחו את הדלת. כמו שנאמר "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר" (שיר השירים
ה,ד), כלומר שהדוד הכניס ידו מהחור וניסה לפתוח את המנעול ע"י הרמת שיני
המנעול (אבן ספיר, חדרי תימן, עמוד קג).
***
מתקן כלי
עוד כתב הרמב"ם בהלכות שבת (כג,ו):
ואין
שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.
וכן אסור לשבור את החרס, או לקרוע את
הנייר, בשבת, כדי שישמשו לו לקינוח עצמו אחר בית הכסא וכדומה, מפני שהוא נראה
כמתקן כלי, וכאילו החרס השבור והנייר החתוך נחשבים כלים, ובחיתוכו אותם תיקנם.
ואפילו שאינו חותכם במידה מדוייקת
ובקו ישר, הדבר אסור מדברי חכמים, מפני שיצירתו חרס או נייר במידה המתאימה לצרכיו,
נחשבת לתיקון כלי בשבת, ואסור. כשם שבשבירת החרס, אינו שוברו בקו ישר, ואסור, כך
בחיתוך נייר, אף שאינו חותכו בקו ישר, אסור.
בהלכות שביתת יום טוב ד,ח נאמר: "אין
שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם". וביאורו: כשהיו צולים דג
מליח על האסכלה [=שבכה של מתכת], היו מניחים עליה חרס או נייר טבול בשמן
(פה"מ ביצה ד,ה), כדי שלא יישרף הדג בחומו של הברזל הרותח; ואסור לשבור את
החרס או לחתוך את הנייר ביום טוב, לצורך צליית דג מליח, שנמצא עושה כלי ביום טוב.
אולם בשבת אסור לצלות דג, ולפיכך ביארנו ששובר את החרס או קורע את הנייר לצורך
הקינוח בהם. ואם אין לו במה לקנח עצמו, מותר לקרוע את הנייר בשבת, משום כבוד
הבריות, כשם שמותר לעבור על איסור מוקצה שהוא מחכמים ולטלטל אבנים מקורזלות לקנח בהם
(הלכות שבת כו,ג). (ע"פ מהר"י קאפח הערה יז)
***
תיאום ההלכות זו
עם זו
על ההלכות שכתבנו יש להקשות כמה
שאלות:
א.
המחתך
את העור ולא התכוון למידת אורך או רוחב פטור, מדוע לא יתחייב משום קורע?
ב.
אסור
לקרוע את הנייר מדברי חכמים מפני שהוא כמו מתקן כלי, מדוע לא יהיה חייב מהתורה
משום מחתך?
ג.
אם
ננסה לתרץ את שאלה ב', ונאמר שאינו חייב משום מחתך משום שלא התכוון לחתוך במידת
אורך ורוחב מדויקת, עדיין יקשה מדוע הקורע נייר לא יתחייב מהתורה משום קורע?
כדי ליישב שאלות אלו, צריך לבאר
אימתי נחשב קורע, אימתי נחשב מחתך, ואימתי נחשב מתקן כלי.
קורע
(שבת י,י) מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, ולא קרע במטרה ליצור חתיכה של בד או נייר או עור שישתמש בה. מחתך (שבת יא,ז) הוא
החותך דברים שיש לדייק במידה של מה שחותך. הקורע נייר (שבת כג,ו) אינו
מתחייב משום קורע מפני שאין מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, אלא רוצה ליצור חתיכת נייר להשתמש בה, ואינו
מתחייב משום מחתך מפני שאין מידה מדויקת למה שחותך, שצריך לדייק בחיתוכו כמו
במלאכת מחתך, ולפיכך אסור רק מדברי חכמים מפני שמה שחתך נראה כמו כלי, ונמצא שהוא
מתקן כלי. ועוד, שהמחתך יצר כלי גמור במה שחתך, ואילו הקורע נייר לא יצר כלי גמור במה שקרע.
נמצא שיושבו השאלות. המחתך את העור
ולא התכוון למידת אורך ורוחב מדויקת, אינו חייב משום קורע, מפני שהקורע מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע ולא ליצור חתיכה שישתמש בה, וכך היה במשכן שקרעו את היריעה שהתחילה התולעת לכרסמה, ואילו המחתך את העור ומשתמש בו
אינו דומה לו, ולפיכך פטור [יישוב שאלה א]. הקורע נייר לא התכוון לחתוך במידת אורך
ורוחב מדויקת ולפיכך אינו חייב משום מחתך, ועוד, שהמחתך יצר כלי גמור במה שחתך, ואילו הקורע נייר לא יצר כלי גמור במה שקרע [יישוב שאלה ב], וכן אינו חייב משום קורע
מפני שהקורע מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע ולא השימוש במה שקרע, וכך היה במשכן, ואילו הקורע את
הנייר ומשתמש בו אינו דומה לו, ולפיכך פטור [יישוב שאלה ג].
ואם
ישאל השואל, אם המחתך יוצר כלי גמור במה שחותך, מדוע מתחייב משום מחתך ולא משום
בונה, שהרי היוצר כלי גמור, כגון שהכניס את ידית הגרזן בתוך החור שבראש הגרזן,
חייב משום תולדת בונה, כמו שנתבאר בהלכות שבת (י,יג)? נשיב לו, שמלאכות שבת נקבעות
על פי מה שהיה במשכן, אכן מחתך לפי מידה הוא גם בונה כלי, אבל היה במשכן, ולפיכך הוא
אב מלאכה בפני עצמו.
כאן
המקום להדגיש, שהקורע בחמתו הוא מלאכה שאינו צריך לגופה, וכך נאמר בתלמוד שבת
(קה,ב), וכך כתב מהר"י קאפח (הלכות שבת פרק י הערה יט), מפני שהקורע עשה מעשה
קריעה כדי להשתמש במקום הקרע, ונמצא שקרע לצורך הדבר הנקרע, ואילו הקורע בחמתו קרע
לצורך האדם, לשכך כעסו, ומאחר וההלכה כרבי יהודה, ומלאכה שאינו צריך לגופה חייב
(שבת א,ז), לפיכך חייב.
***
שיטת שו"ע
הגר"ז
לעומת מה שכתבנו, המפרשים כתבו
הגדרות אחרות, אלו דבריהם.
לפי שו"ע הגר"ז
(שמ,יז) קורע הוא כשמפריד גופים רבים שהתחברו, כגון קורע בד שתפרו אותו מחוטים רבים,
ולפיכך נייר שהוא גוף אחד אין חייב בו משום קורע (רמב"ם שבת כג,ו), וכן עור אין
חייב בו משום קורע (רמב"ם שבת יא,ז). וזה לשונו:
"אבל
משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטים
הרבה אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע ומטעם זה מותר לקרוע עור
שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור
קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה כמ"ש שם".
וזה לשונו בסימן שיד סעיף יב:
"קורע אדם עור שעל פי החבית של יין או שאר משקה
שלצורך השבת ואינו חושש מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה כמו שיתבאר ובלבד שלא יתכוין
לעשות כעין מרזב מעור הקרוע מפני שהוא כמתקן כלי".
אולם המעיין בתלמוד יראה שהגדרתו
קשה, שהרי בתלמוד שבת (עה,א) נאמר, היכן היתה מלאכת קורע במשכן, "שכן יריעה
שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה", כלומר שקורעים את הבד שהתחיל
להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי. נמצא שהגדרת מלאכת קורע אינה שקורע כמה בדים
שתפרו אותם יחד שיהיו בד אחד, אלא קורע בד אחד וחוזר ותופרו.
היוצא מדברינו, הקורע נייר או עור של
חברו, ויישב בכך את כעסו, חייב משום קורע, מפני שהתכוון לקריעה, ולא להשתמש במה
שקרע, וזו עיקר הגדרת מלאכת קורע, ולא האם הוא גוף אחד או כמה גופים.
***
שיטת הביאור הלכה
גם הביאור הלכה (שמ,יג
ד"ה אין) דחה את שיטת שו"ע הגר"ז, וביאר שהטעם שהקורע נייר נאסר
משום מתקן כלי ולא משום קורע (רמב"ם שבת כג,ו), מפני שרוצה להשתמש רק בחלק
אחד ממה שקרע, ואילו הקורע שחייבים עליו משום קורע, הוא כשרוצה להשתמש בשני חלקיו.
ויש קורע בעור או בנייר, וכך מוכח מהירושלמי.
וזה לשון השו"ע בסימן שמ:
יג. אין
שוברים החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.
יד. המדבק
ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות
דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב.
וזה לשון ביאור הלכה:
* אין
שוברין וכו' - סעיף זה והסמוך לו הוא מלשון הרמב"ם ודבריו בסעיף זה הוא נובע ממה
שאמר בביצה דף ל"ב הטעם דמשוי ליה מנא ולכאורה לפי מה שמוכח בסעיף הסמוך דקורע
ע"מ לתקן חייב משום קורע אמאי לא נאמר בזה משום קורע? ועוד דמלשון הרמב"ם
בפרק כ"ג משמע שהוא מדרבנן שכללו שם עם עוד כמה דברים שידוע שהם מדרבנן ואם
היה בו משום קורע היה בו איסורא דאורייתא? ובאמת כבר הקשה זה בפמ"ג ונשאר בקושיא.
ומה שרצה אחד מן האחרונים [=כוונתו לשו"ע הגר"ז שהזכרנוהו] להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג
שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר זה
אינו דמבואר בירושלמי בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה. וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם
ודחה זה מכח הירושלמי הזה.
ולולי
דמסתפינא הוא אמינא דבר חדש בזה, דלא שייך שם קורע על מנת לתקן כי אם כשקורע איזה דבר
באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין
אותה [שבת ע"ד], שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה, וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד
דעבדא כי כיסתא ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם
הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד, משא"כ כשקורע
איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה
הנקרעת לא יתוקן בזה כלל לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר דהיינו
מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה נראה דיש בזה גם משום מחתך ועיין
לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך] ותלוי הדבר בהתקון אם הוא תקון גמור חייב
משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן ולכך בעניננו שהוא
קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה
אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר
רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי
ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא עי"ז ולכך כללו הרמב"ם
לדין זה בכל מילתא דרבנן ולפ"ז אם קורע הנייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש
בו הוא חייב דהוא קורע ע"מ לתקן וסמך למה שכתבנו ממה שאמר במו"ק כ"ב
ע"ב על הקרא דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע
שהוא לשנים וכו' משמע דסתם קרע הוא לשנים ולא שיקרע איזה חתיכה מן הצד וישליכו וישאר
הבגד על מקומו.
***
שיטת אורה ושמחה
על דברי הביאור הלכה הקשה אורה
ושמחה, מניין לו שהקורע נייר אינו רוצה להשתמש בשני חלקיו? וכך הקשו עוד
אחרונים על ביאור הלכה. ועוד הקשה אורה ושמחה על הביאור הלכה, מדוע כתב
הרמב"ם (שבת יא,ז) שהמחתך את העור שלא לפי מידת אורך ורוחב, פטור משום מחתך,
מדוע לא יתחייב משום קורע? ולפיכך ביאר אורה ושמחה, שאין קורע בנייר או בעור,
שלא כדברי ביאור הלכה.
לפי אורה ושמחה
קורע מטרתו לחבר את מה שקרע ולתופרו, ואילו מחתך מטרתו שישארו החלקים מופרדים זה מזה.
ולפיכך אין קריעה בעור (רמב"ם שבת יא,ז) או בנייר (רמב"ם שבת כג,ו) או בעצים.
אלא שקשה על הגדרת אורה ושמחה, מהלכות
שבת (י,י), שם נאמר הקורע בחמתו או על מת חייב משום קורע, והרי אינו מתכוון לחבר
את מה שקרע? אורה ושמחה מנסה לתרץ שאלה זו, שקרע דבר שיש במינו קריעה, כלומר בגד,
אולם תירוצו קשה, וכי מניין לנו להגביל את דברי הרמב"ם לכך, והרי אף הקורע
נייר או עור של חברו ונתיישבה דעתו חייב משום קורע. וכאמור, אם מגדירים את מלאכת
קורע נכון הדברים ברורים, וכל שכוונתו לקריעה ולא ליצור חתיכה שישתמש בה, הוא קורע
וחייב.
***
עוד כתב אורה ושמחה, שההבדל
בין מחתך (שבת יא,ז) לבין מתקן כלי (שבת כג,ו), הוא, האם הדבר שיצר נחשב כלי גמור
או לא, וכאשר מה שחתך נחשב כלי גמור חייב משום מחתך, ואילו כאשר הדבר שיצר אינו
נחשב כלי גמור אסור משום מתקן כלי מדברי חכמים.
אולם אנו הגדרנו את הדברים אחרת,
ומחתך הוא המחתך לפי מידה, וזה עיקר ההגדרה, ומתקן כלי אינו חותך לפי מידה, וזה
עיקר ההגדרה. ואם יחתוך שלא לפי מידה, ויתקן כלי גמור, יתחייב מהתורה משום תולדת מכה
בפטיש, כמו שנתבאר בהלכות שבת (כג,א): "העושה נקב שהוא עשוי להכניס
ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל – הרי זה
חייב משום מכה בפטיש". ואם יחתוך שלא
לפי מידה ולא יצור כלי גמור, יאסר רק מדברי חכמים וזהו טעם האיסור לקרוע את הנייר.
***
שיטת המשנה ברורה
בדברי 'המשנה ברורה' מצאנו תוספת
דברים על דברי 'הביאור הלכה' שכתבנו לעיל. וזה לשונו בסימן שמ סעיף קטן מא, על
דברי השו"ע "אין קורעים את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי".
"מפני
וכו' - ומיירי בשאין מקפיד על המדה דאי לאו הכי יש בו גם משום מחתך, ואם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהן או לשאר
איזה תשמיש חייב משום קורע, שהוא קורע על מנת לתקן וכדלקמן בסי"ד. והמחבר שלא
הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בביאור הלכה".
היוצא מדברי המשנ"ב, קורע נייר
שאמרנו שאיסורו מדברי חכמים מפני שהוא כמתקן כלי, זה דוקא כשקורע בלי להקפיד על
מידה מסויימת, ואם קורע במידה מסויימת חייב מהתורה משום מחתך, ואם קורע את הנייר
כדי להשתמש בקרעים, חייב מהתורה גם משום קורע.
אולם כבר ביארנו לעיל, שגם אם יקרע
במידה מסויימת לא יתחייב מהתורה משום מחתך, מפני שמה שקרע אינו נחשב כלי גמור,
ואילו במחתך יצר כלי גמור במה שחתך. ועוד ביארנו, שגם אם יקרע כדי להשתמש בשני
חלקי הנייר שקרע, לא יתחייב מהתורה משום קורע, שהרי הקורע הגדרתו שאינו רוצה
ליצור חתיכה שישתמש בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה