כתב הרמב"ם
בהלכות מגילה (א,י):
"וכרך,
וכל הסמוך לו, וכל הנראה עימו – אם אין ביניהם יתר על אלפיים אמה – הרי זה ככרך,
וקוראין בחמישה עשר".
בתלמוד מגילה נזכרו
שתי מימרות בנושא זה. בדף ב,ב נאמר:
"דאמר
רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך. עד כמה? - אמר רבי ירמיה
ואיתימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטבריא, מיל. ולימא מיל! - הא קא משמע לן: דשיעורא
דמיל כמה הוי - כמחמתן לטבריא".
ובדף ג,ב נאמר:
"גופא,
אמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך. תנא: סמוך - אף על
פי שאינו נראה, נראה - אף על פי שאינו סמוך. בשלמא נראה אף על פי שאינו סמוך - משכחת
לה כגון דיתבה בראש ההר. אלא סמוך אף על פי שאינו נראה, היכי משכחת לה? אמר רבי ירמיה:
שיושבת בנחל".
במימרה
הראשונה נזכר, שכל הסמוך לכרך, או כל הנראה עם הכרך, דינו ככרך וקוראים שם בחמישה
עשר באדר. התלמוד שאל: כמה יהיה המרחק לכרך? והשיב רבי ירמיה: שיעור מיל שהוא 2000
אמה. ופירש רש"י ששאלת התלמוד מכוונת למה שנזכר שכל הסמוך לכרך דינו ככרך,
כמה יהיה המרחק בין הכרך לאותם בתים סמוכים, 2000 אמה. היוצא מפירושו, מה שנאמר כל
הנראה עם הכרך דינו ככרך, אפילו אם יש בינו לבין הכרך יותר מ- 2000 אמה, מאחר
שנראה עם הכרך דינו ככרך. שאם לא תאמר כן, אלא תאמר שגם כל הנראה עם הכרך צריך שלא
יהיה בינו לבין הכרך יותר מ- 2000 אמה, לשם מה הזכיר רבי יהושע בן לוי כל הנראה עם
הכרך דינו ככרך, והרי כל הנראה עם הכרך צריך גם להיות סמוך לכרך, כלומר בתוך 2000
אמה, וכיוון שכן דין זה מיותר, על כורחנו, כל הנראה עם הכרך דינו ככרך, אף שהוא
מרוחק מהכרך יותר מ- 2000 אמה.
במימרה
השנייה הובא תוספת ביאור לדברי רבי יהושע בן לוי הנזכרים לעיל. נראה עם הכרך אף על
פי שאינו סמוך, כגון שהבתים יושבים בראש ההר, וכל העובר מחוץ לכרך בסמוך אליו,
רואה את הבתים שבראש ההר כחלק מהכרך, אף על פי שיש מרחק יותר מ- 2000 בין הבתים
שבכרך לבתים שבראש ההר. סמוך אף על פי שאינו נראה, כגון שהבתים יושבים בנחל, כלומר
בעמק, והיה מדרון תלול מבדיל בין הבתים שבכרך לבתים שבעמק, כך שהעובר מחוץ לכרך
בסמוך אליו, אינו רואה את הבתים שבעמק כשייכים לכרך, אולם מאחר ואם נמדוד את
אורך המדרון שיש בין הבתים שבעמק לכרך, לא יהיה שם מרחק של 2000 אמה, לפיכך בתים
אלו נחשבים ככרך.
לביאור
רש"י לסוגיה, הסכימו הרבה מפרשים. אם נעיין בלשון ההלכה של הרמב"ם, ניווכח
לכאורה שהוא אינו מפרש את הסוגיה כמו רש"י, שהרי כתב, כל הסמוך לכרך, וכל
הנראה עמו, צריך שלא יהיה ביניהם יותר מ- 2000 אמה, משמע שתנאי זה הולך גם על הסמוך
לכרך וגם על הנראה עמו, ולפיכך כפל וכתב את המילה, כל, וכל, להראות שיש כאן שני
מקרים שונים; ועוד, שהוא הסמיך תנאי זה לנראה עם הכרך, משמע שתנאי זה הולך גם על
הנראה עם הכרך. אלא שאז תעמוד לפנינו השאלה שכתבנו לעיל, אם נאמר שגם כל הנראה עם
הכרך צריך שלא יהיה בינו לבין הכרך יותר מ- 2000 אמה, לשם מה הזכיר רבי יהושע בן
לוי כל הנראה עם הכרך דינו ככרך, והרי כל הנראה עם הכרך צריך גם להיות סמוך לכרך,
כלומר בתוך 2000 אמה, וכיוון שכן דין זה מיותר!
ותירץ מהר"ח
כסאר בביאורו על הרמב"ם, שרבי יהושע בן לוי בא ללמדנו, שאין להשוות את דיני
קריאת המגילה לדיני תקיעה בשופר. וזה לשון הרמב"ם בדיני תקיעת שופר (הלכות
שופר ב,ח):
"כשגזרו
שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין; אבל בזמן שהיה המקדש קיים,
והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכול תוקעין בירושלים בשבת, כל זמן שבית דין
יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהייתה בתוך תחום ירושלים, והייתה רואה
ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והייתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה
בראש ההר, והייתה יכולה לבוא לירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם – אנשי אותה
העיר היו תוקעים בשבת כירושלים; אבל בשאר ערי ישראל, לא היו תוקעין".
בדיני תקיעת שופר
נזכר, שכדי להחשיב עיר שיהיה דינה כמו ירושלים ויתקעו בה בשבת, צריך שתהיה אותה
עיר רואה את ירושלים ואינה יושבת בנחל, ושומעת את ירושלים ואינה יושבת בראש ההר;
והשמיענו רבי יהושע בן לוי, שדיני קריאת המגילה שונים מכך, ועיר שהיא סמוכה לכרך
אף על פי שאינה נראית עם הכרך בגלל שהיא יושבת בעמק, או שהיא נראית עם הכרך אף על
פי שאינה שומעת את קולות הכפר בגלל שהיא יושבת בראש ההר, נחשבת כחלק מהכרך. באופן
זה מבאר מהר"ח כסאר את ההלכה, ומיישב את פשט לשונו של הרמב"ם.
אליבא דאמת, אילו
היינו צריכים רק להתאים את הלכותיו של הרמב"ם זו עם זו, היה ביאורו של
מהר"ח כסאר מבאר את ההלכות כראוי. אולם הלכותיו של הרמב"ם נכתבו על פי
מימרות התלמוד, ובכל מקום שיש בדברי הרמב"ם לשון שקול שניתן לפרשו בכמה
אופנים, לא ניתן לבאר את הלכותיו של הרמב"ם ההיפך ממה שנאמר בתלמוד. והתלמוד מבאר
לנו, שריב"ל כלל לא התכוון להשוות בין דיני תקיעת שופר לדיני קריאת מגילה,
וכאשר אמר ריב"ל כל הנראה עם הכרך נידון ככרך, הוא התכוון לומר אע"פ
שאינו סמוך, וכפי שנזכר בברייתא: "תנא: סמוך - אף על פי שאינו
נראה, נראה - אף על פי שאינו סמוך".
ואף אם לא הייתה ברייתא האומרת כך, היינו מוכרחים לפרש כך, נראה עמו אף על פי
שאינו סמוך, סמוך אף שאינו נראה עמו, אחרת לשם מה הוא האריך לשוא, היה אומר כל
הסמוך לכרך בתוך 2000 אמה נידון ככרך, יהיה מצבו אשר יהיה, נראה או אינו נראה.
על כורחנו, מי
שרוצה לבאר כראוי את ההלכה של הרמב"ם שלפנינו, עליו להזדקק לביאור התלמוד. וכשם
שבתלמוד ביארו, כל הסמוך לכרך 2000 אמה, וכל הנראה עמו אע"פ שאינו סמוך 2000
אמה לכרך, נידון ככרך, כך יש לבאר את הרמב"ם. מאחר והרמב"ם הסתפק
בהעתקת מימרות מהתלמוד ללא עיבודם, יש מקומות שצריך לבאר את הלכותיו כפי ביאור
התלמוד. וכבר הערנו למעלה, שמשערים את הנראה עמו, למי שהולך מחוץ לכרך בסמוך אליו,
ונראה שההולך מחוץ לכרך יהיה במרחק של 2000 אמה מהכרך, ובאופן זה משערים האם הבתים
הנוספים נראים עם הכרך או אינם נראים עמו.
גם המ"מ כך פירש
את הרמב"ם, מפני שאין דרך אחרת לבאר, מבלי להעמיס על הרמב"ם ביאורים
שאין להם רמז בדבריו, אלא שהוא שינה את הגרסה, ואנו מבארים כך את הרמב"ם גם
מבלי לשנות את הגרסה.
ומהר"י קאפח
ביאר (מגילה פרק א הערה כב), שכל הנראה עם הכרך, הוא תנאי נוסף לכל הסמוך לכרך,
וצריך שיתקיימו שני תנאים אלו, שיהיו הבתים הנוספים סמוכים בתוך 2000 אמה לכרך,
וגם שיהיו נראים עם הכרך, והאדם שבא לשער אם הם נראים עמו, יעמוד מחוץ לכרך במרחק
של 2000 אמה מהכרך.
והסכמנו עם סוף
דבריו, שהאדם המשער יעמוד מחוץ לכרך במרחק של 2000 אמה מהכרך, אולם לא הסכמנו עם
דבריו שצריך שיתקיימו שני תנאים, שיהיו הבתים מחוץ לכרך גם סמוך וגם נראה, שאם כן
לשם מה ריב"ל האריך לשוא, היה אומר כל הסמוך לכרך בתוך 2000 אמה נידון ככרך,
יהיה מצבו אשר יהיה, נראה או אינו נראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה