התולש מעציץ שאינו נקוב בשבת

במאמר הבא, נבאר בעז"ה מה דין העציצים הנקובים המצויים בימינו במרפסות, או על ריצוף מאבן, האם מחמת שהם נקובים, הם יונקים מהאדמה דרך האוויר, ודינם כעציץ נקוב, או מאחר שאינם נמצאים על האדמה אלא על ריצוף מאבן, דינם כעציץ שאינו נקוב.

כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ח:                             

ג. הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.

ד. ... גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע. ...

***

ביאור הלכה ג:

הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא.

הקוצר חייב, והתולש הוא תולדה של קוצר, ואף הוא חייב. מה ההבדל בין קוצר לתולש? ביאר הלח"מ, קוצר בכלי, תולש ביד, וכך פירש מהר"ח כסאר בהלכות שבת (ט,ז).

השיעור שיקצור כדי להתחייב הוא כגרוגרת. גרוגרת היא תאנה מיובשת, והשיעור של גרוגרת הוא שליש ביצה, כפי שביאר הרמב"ם בהלכות שבת (ח,ו).

וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו.

בהמשך ההלכה ביאר הרמב"ם, כל העוקר דבר ממקום גידולו, חייב משום קוצר. מה בא הרמב"ם ללמדנו? שלמרות שהצמח לא גדל באדמה, חייב משום תולדת קוצר. הרמב"ם מביא שלש דוגמאות, צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו.  

המילה 'צרור' נזכרה בהלכות שבת במקומות הבאים: ח,ג; יח,יא; כג,ג; כד,ט; כו,ה. בכל המקומות 'צרור' ביאורו גוש עפר, חוץ מ- יח,יא, שם נזכר 'צרור אבן' וביאורו גוש אבן. והראיה לכך, מההלכה בהלכות שבת (כו,ה), שם נאמר, גמר להיפנות והוצרך לקנח את עצמו, והיו לפניו גוש עפר [=צרור] וחתיכת חרס קטנה שנשברה מכלי חרס שלם, למרות שחתיכת החרס אינה מוקצה, וגוש העפר הרי הוא מוקצה, יקנח עצמו בגוש העפר שהוא רך, ולא יפצע את בשרו, ולא יזיקהו. מכאן שצרור הוא גוש עפר רך, אלא אם כן נזכר צרור אבן.

כישות שעלה בסנה הוא צמח בר טפיל שצמח על גבי צמח קוצני. ממה שכתב הרמב"ם את הצרור שעלו בו עשבים, יחד עם כישות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית, נלמד שיש להשוות ביניהם, ובכל דוגמאות אלו מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש מהם חייב, וזה מה שבאה ההלכה ללמד אותנו, אף על פי שצמחים אלו אינם גדלים באדמה, אלא על גוש עפר המנותק מהאדמה, או על צמח קוצני, או על החבית, התולש מהם חייב, מפני שזה הוא מקום גידולם, וצמחים אלו אין דרכם לגדול בקרקע, ואינם צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול.

אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו.

בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול, מה ההבדל בין עציץ שאינו נקוב, לצרור שעלו בו עשבים, והרי גם בצרור שעלו בו עשבים הם אינם מחוברים לקרקע, וגם בעציץ שאינו נקוב הצמח שבו אינו מחובר לקרקע, כיוון שכן, מדוע התולש מצרור עפר חייב, והתולש מעציץ נקוב פטור?

תשובה: יש להבחין מה גדל על צרור העפר, ומה גדל בעציץ שאינו נקוב. על צרור העפר גדל צמח שזהו מקום גידולו, ולפיכך חייב, ואילו בעציץ נקוב גדל צמח שדרכו לגדול באדמה, ומאחר וגידלו בעציץ שאינו נקוב, הוא נחשב כתלוש, ולכן התולש אותו פטור, אבל אסור מדברי חכמים ולא מהתורה.

ביאור זה הזכירו רבי יוסף קדיש ברנדסדרפר בספרו אורה ושמחה (ד"ה צרור שעלו בו, בסופו), והעיון בתלמוד על פי ביאור רבנו חננאל, מוכיח פירוש זה בצורה ברורה. וזה לשון התלמוד שבת (קז,ב-קח,א):

"אמר אביי: האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא: התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. - התם לאו היינו רביתיה, הכא - היינו רביתיה".

וכתב רבנו חננאל:

"אמר אביי האי מאן דתלש פיטורא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו. פירוש פיטורא זה ממיני כמהין ופטריות ומפורש בגמ' ברכות פרק כיצד מברכין (דף מ,ב) אמר אביי מירבא קא רבו מן ארעא ומינק מן אוירא ינקי, עיקר שלהן מן הקרקע ולא מיתמר בהן גידולי הארץ, והכין נמי להעוקר פטריות מן אונא דחצבא אף על פי שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי. וכמה דאית לפיטורא במקום גידולו אית ביה כח דיניק מן אוירא. וכד מיעקר לא יניק מאוירא.

מותיב רבה אושעיא תולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור דאלמא פיטורא באונא דחצבא כעשב בעציץ [שאינו] נקוב דמי. ופרקינן התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה. מפרשי רבנן עשב בעציץ שאינו נקוב כתלוש דמי כדמפרש בסוף המצניע, והאי פטורא באונא דחצבא לאו כתלוש דמי, הלכך התם לאו עוקר דבר מגידולו והכא עוקר דבר מגידול".

אביי מלמדנו, שהתולש פטרייה מעל גבי החבית, חייב, משום שזהו מקום גידולה. וביאר רבנו חננאל, שהפטרייה אמנם צריכה אדמה כדי לגדול, אבל היא אינה צריכה לינוק מהאדמה. וכך כתב הרמב"ם בהלכות נדרים (ט,יא):

"הנודר מפירות הארץ – אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטרייות – אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע".

על דברי אביי היקשה רבי אושעיא, אם כך מדוע התולש מעציץ שאינו נקוב פטור? מה ההבדל בין פטרייה שגדלה על החבית שהתולש אותה חייב, לבין צמח שגדל בעציץ שאינו נקוב שהתולש אותו פטור? ותירץ התלמוד, שדרך הפטרייה לגדול על החבית, ואין דרך הצמח לגדול בעציץ שאינו נקוב.

נמצאנו למדים מדברי התלמוד, שיש לחלק בין עשבים שצמחו על גב החבית, לבין עציץ שאינו נקוב שנזכר בהמשך ההלכה, ובעשבים שצמחו על גב החבית, מדובר שצמחו עליה עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש אותם ממנה חייב שזהו מקום גדילתם, ואילו בעציץ שאינו נקוב מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך התולש ממנו פטור, ובזה שונה דין עציץ שאינו נקוב מעשבים שגדלו על החבית.

ממה שכתב הרמב"ם את הצרור שעלו בו עשבים, יחד עם כישות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית, נלמד שיש להשוות ביניהם, ובכל דוגמאות אלו מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש מהם חייב, ויש להבדיל ביניהם לבין עציץ שאינו נקוב, שהצמח שבו דרכו לגדול באדמה, ולפיכך התולש ממנו פטור.  

ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.

בסוף ההלכה הזכיר הרמב"ם, התולש מעציץ נקוב, חייב. כשם שבעציץ שאינו נקוב ביארנו שמדובר בצמח שדרכו לצמוח באדמה, גם בעציץ נקוב עוסק הרמב"ם בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך אם היה נקב העציץ בשיעור של שורש קטן, שהוא פחות מכזית (רמב"ם תרומות ה,טו), בגודל אצבע של קטן (ביאור הרב צדוק בהלכה שלפנינו), מפני ששיעור שורש קטן שאמרו, הכוונה לשורש המרכזי של אילן קטן שיעבור בנקב ויתחבר בארץ, ולא לנימין שסביבו שאין שמם שורש (ביאור הרב צדוק, כלאיים א,ב), מה שגדל בו נחשב כגדל בארץ, מפני שהצמח שבו יונק מהאדמה; והתולש ממנו, חייב.

כעת נחקור, עציץ נקוב זה, שאמרנו שהתולש ממנו חייב, האם הוא מונח על הארץ, או על גבי יתדות [=עמודים]? תשובה: העציץ מונח על הארץ, וראייה לדבר מהלכה ד, ההלכה שלאחר מכן, שם נאמר: "גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע". וצריך להשוות את העציץ הנקוב לגבשושית של עפר שנזכרה בהלכה הבאה. וכשם שאם הגביה את גבשושית העפר מהארץ נחשב כתולש מהאדמה, מפני שגבשושית הנמצאת גבוהה מהאדמה נחשבת כתלושה, כך גם בעציץ נקוב, אם הוא גבוה מהאדמה נחשב כתלוש, ורק כאשר הוא מונח על האדמה, נחשב כאדמה, והתולש ממנו חייב. וכך ביאר הב"י (סי' שלו) את דעת הרמב"ם, הביאו אורה ושמחה.

כאן צריך להוסיף ולחקור, צרור שעלו בו עשבים שנזכר בתחילת ההלכה, האם מותר לקחת אותו מעל גבי העמודים ולהניחו על גבי הקרקע, או לנתקו מהקרקע ולהניחו על גבי עמודים, ונבאר את הדברים אחרי ביאור הלכה ד, כשיתווספו לנו עוד ידיעות בנושא.

***

ביאור הלכה ד:

גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע.

בהלכה ד כתב הרמב"ם, גוש עפר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול באדמה – הגביהו מעל הארץ והניחו על גבי יתדות, חייב משום תולש [שהוא תולדה של קוצר], מפני שכאשר היה גוש העפר על הארץ ינקו העשבים שבו מהארץ, וכשהגביהו מהארץ ניתק אותם ממקום יניקתם; ואם היה על גבי יתדות והניחו על הארץ, חייב משום זורע, מטעם זה.

מה שביארנו, שההלכה שלפנינו עוסקת בעשבים שדרכם לגדול באדמה, כבר ביארנו את הדברים לעיל בהלכה ג, ויש לחלק בין צרור שעלו בו עשבים שנזכר בהלכה הקודמת, לבין גבשושית של עפר שנזכר בהלכה שלפנינו; ובצרור שעלו בו עשבים, מדובר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש אותם מהצרור חייב שזהו מקום גדילתם, ואילו בגבשושית של עפר מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך לא נזכר חיוב אם תלש אותו מגוש העפר [כאשר גוף העפר מונח על עמודים], ורק אם הניח את גוש העפר על הארץ או ניתקו משם חייב. [וכן אם תלש את הצמח מהגוש כאשר הגוש מונח על הארץ חייב]. וכן בעציץ שאינו נקוב שנזכר בהלכה הקודמת, שהתולש ממנו פטור, מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך פטור. וכבר ביארנו את הדברים לעיל בהלכה ג, והוכחנו אותם מהתלמוד שבת (קז,ב-קח,א), הובא לעיל.

נעתיק את לשון התלמוד, הנוגע להלכה שלפנינו. מסכת שבת (פא,ב):

"גופא, אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים [התלמוד עוסק בצרור המונח על גבי הארץ (רש"י), כדרכם של צרורות שהם על הארץ, שגדלו עליו עשבים שדרכם לגדול על צרורות המנותקים מהאדמה, ואינם יונקים מהאדמה] - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת [הטעם שמותר לקנח בצרור ואינו אסור משום שמגביה את הצרור מהאדמה ומנתק את העשבים מיניקתם, מפני שהעשבים שגדלו עליו אינם יונקים מאדמה. והטעם שהתולש את העשבים מהצרור חייב חטאת, מפני שזהו מקום גדילתם, ודרכם לגדול על הצרור ולא באדמה. והטעם שהתירו טלטול מוקצה, שהרי הצרור הוא מוקצה, כמו שנתבאר בהלכות שבת (כו,ה), מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה איסורים של חכמים]. אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, האי פרפיסא - שרי לטלטולי . מתקיף לה רב כהנא: אם אמרו לצורך, יאמרו שלא לצורך? [צרור שעלו בו עשבים הוא מוקצה, ולמרות זאת התיר ריש לקיש לטלטלו, ולמד רב פפי מדבריו, שגם מותר לטלטל את הפרפיסא, שהוא גוש עפר שגדלו עליו עשבים שדרכם לינוק מהאדמה. ודחה רב כהנא את דברי רב פפי, וחכמים התירו לטלטל צרור לצורך קינוח, משום גדול כבוד הבריות שדוחה איסורים של חכמים, אבל אסור לטלטל פרפיסא שלא לצורך כבוד הבריות, מפני שהוא מוקצה] - אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא; היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות - מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע - חייב משום נוטע [אביי מוסיף ללמדנו, שאם הרים את הפרפיסא מהארץ ליתדות, או שהוריד אותו מהיתדות לארץ, חייב משום תולש או נוטע, ודבר זה לא נתבאר בדברי רב פפי, שהתייחס לפרפיסא רק משום דיני מוקצה, ולא משום דיני תולש או זורע]".

פרפיסא הוא גוש עפר (כך מבאר הרמב"ם), וכשמניחו על הארץ הוא יונק מהארץ, ולפיכך חייב משום זורע, וכשמגביהו מהארץ מנתק אותו מיניקתו מהארץ, ולפיכך חייב משום תולש וכך משמע גם מדברי רבנו חננאל שכתב: "כי כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן, או כמו שוליים שיושב עליו שיעור שיניח ע"ג קרקע, ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע", משמע שהצמח שגדל על הפרפיסא דרכו לינוק מהאדמה, ולפיכך אסור לנתקו מהקרקע או להניחו עליה.

את ההיתר לקנח בצרור שעלו בו עשבים לא כתב הרמב"ם במפורש, משום שהוא פשוט, שהרי אינו מתכוון לתלוש את העשבים מהצרור, ואינו פסיק רישיה, ודבר זה נתבאר בתחילת הלכות שבת (א,ה-ו). ואת החיוב של התולש ממנו כתב הרמב"ם בהלכה הקודמת, "צרור שעלו בו עשבים, ... התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו". ואת דברי אביי, שחייב את המגביה את הפרפיסא מהארץ לעל גבי יתדות, כתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו.

כעת נפתור את הספק שהיה לנו בסוף הלכה ג, האם מותר לקחת את הצרור שעלו בו עשבים, שנזכר בהלכה ג, ולהניחו על גבי הקרקע, או לנתקו מהקרקע ולהניחו על גבי יתדות, או שהדבר אסור, כשם שהוא אסור בגבשושית עפר שנזכרה בהלכה ד.

מאחר והלכה ג עוסקת בצמחים שאינם יונקים מהקרקע, לכן גם אם יקח את הצרור שעלו בו עשבים, המונח על גבי יתדות, ויניחנו על גבי קרקע, או ינתקנו מהקרקע לעל גבי יתדות, הדבר מותר, מפני שלא עשה פעולת זריעה או תלישה, שהרי הצמח לא יונק מהאדמה. וכך נזכר במפורש בסוגית התלמוד שבת (פא,ב), כפי שביארנו לעיל. ואין צריך לומר בכישות שעלה בסנה, או בעשבים שצמחו על גב החבית, שהם מנותקים לגמרי מהאדמה, ונמצאים באוויר על הסנה, או על החבית, שאם יגביה את הסנה או החבית מהאדמה או יניחם עליה, הדבר מותר.

***

להשלמת ביאור שיטת הרמב"ם, נשווה את שיטתו לשיטת השו"ע. לשון השו"ע (שיב,ג): "צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא". וביאר המגן אברהם (בס"ק ג, הביאו המשנ"ב): "ומדסתם [=ממה שהשו"ע כתב לשון כללית ולא חילק] שמע מינה דסבירא ליה דאפילו מונח על הארץ מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמו שכתבו רש"י ור"ן. וכך משמע בסימן של"ו ס"ח ע"ש [=שם כתב השו"ע: "עציץ אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא", משמע שהאיסור לנתק עציץ נקוב מהאדמה או להניחו עליה הוא רק מחכמים]. דלא כהרמב"ם [=שלא כשיטת הרמב"ם הסובר, שצרור שעלו בו עשבים, המגביהו מהארץ לעל גבי יתידות חייב משום תולש, והמניחו על הארץ חייב משום זורע, וממילא לשיטת הרמב"ם אסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים המונח על גבי הארץ]. (ע"כ שו"ע ומג"א) ולפי מה שכתבנו, אף הרמב"ם יסכים לשו"ע, ואף לרמב"ם מותר לקחת את הצרור שעלו בו עשבים מהארץ ולקנח בו, וכפי שמשתמע מסוגיית התלמוד, ולא משום הטעם שכתב המ"א ע"פ רש"י (שבת פא,ב), שאין בניתוק הצרור מהארץ איסור מהתורה אלא רק איסור מחכמים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו חכמים, אלא שיש לחלק מה גדל על הצרור, ואם גדל על הצרור צמח שאינו יונק מהאדמה מותר לנתקו מהאדמה ולהניחו על יתדות ואף מותר לקנח בו, וזה מה שנזכר בהלכה ג, ואם גדל עליו צמח היונק מהאדמה המנתקו מהאדמה לעל גבי יתדות ולהיפך חייב משום תולש או זורע, וזה מה שנזכר בהלכה ד.

***

ולעומת מה שכתבנו, לפי מהר"י קאפח (הערה ז), המגביה את החבית שצמחו עליה עשבים או סנה שיש עליו כשות, חייב, ואינו דומה לעציץ שאינו נקוב, מפני שאלה צמחו בחיצוניות החבית והסנה, ויונקים מהאדמה דרך נימין דקים, שלא כמו עציץ שאינו נקוב שהצמח בתוכו ולא בחיצוניותו. (ע"כ מהר"י קאפח)

ולא כתבנו כמותו, מפני שאדרבה זהו החידוש של ההלכה הקודמת, אף שאין הצמח יונק מהאדמה, חייב, מפני שזהו מקום גדילתו, וכפי שהוכחנו מרבנו חננאל ומהרמב"ם בהלכות נדרים (ט,יא), שאף שאין דרך הכמהים והפטריות לינוק מהאדמה, התולש אותם מעל גבי החבית, חייב. היוצא מכך, ההבדל שיש בין צרור שעלו בו עשבים שהתולש ממנו חייב, לבין עציץ שאינו נקוב שהתולש ממנו פטור, אינו מפני שבצרור יש נימים דקים היונקים מהאדמה, שהרי עינינו רואות שאין כלל נימים דקים, ויש אוויר מפריד בין הצרור לאדמה, אלא ההבדל הוא האם מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ואינם יונקים מהארץ, או בצמח שדרכו לגדול באדמה.

***

וזהו נוסח ההלכות מבוארות בלשון ימינו:

ג. הקוצר בכלי, מצמח המחובר לקרקע, שיעור של גרוגרת [=נפח של תאנה מיובשת], חייב. והתולש ביד, מצמח המחובר לקרקע, הרי הוא תולדת קוצר; וכל העוקר דבר ממקום גידולו, למרות שאינו גדל בקרקע, חייב משום תולדת קוצר. לפיכך גוש עפר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, וצמח בר טפיל שצמח על גבי צמח קוצני, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהם, חייב: שזה הוא מקום גידולם, וצמחים אלו אין דרכם לגדול בקרקע, ואינם צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב, צמח שדרכו לגדול באדמה – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו, ובכדי שיגדל הצמח הוא צריך לינוק מהאדמה, ולפיכך מה שגדל בו נחשב כתלוש. ועציץ נקוב בשיעור של שורש קטן [=פחות מכזית, בגודל אצבע של קטן], שהיה מונח על הארץ, מה שגדל בו נחשב כגדל בארץ, מפני שהצמח שבו יונק מהאדמה; והתולש ממנו, חייב.

ד. גוש עפר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול באדמה – הגביהו מעל הארץ והניחו על גבי יתדות, חייב משום תולש [שהוא תולדה של קוצר], מפני שכאשר היה גוש העפר על הארץ ינקו העשבים שבו מהארץ, וכשהגביהו מהארץ ניתק אותם ממקום יניקתם; היה על גבי יתדות והניחו על הארץ, חייב משום זורע, מטעם זה.

***

ומכלל הדברים למדנו, עציץ נקוב המונח באויר, אינו יונק מהאוויר, ולפיכך עציצים נקובים הנמצאים בימינו במרפסות, או על ריצוף מאבן, דינם כעציץ שאינו נקוב, והתולש מהם פטור אבל אסור מדברי חכמים, ורק עציץ נקוב המונח על האדמה, נחשב כאדמה, והתולש ממנו חייב מהתורה.