במאמר הבא נבאר בעז"ה את שיטת הרמב"ם, מהי הברכה שמברכים על הלחוח? והאם צריך להפריש חלה ממנו? בסוגיה זו נפלה מחלוקת בין חכמי תימן בארץ ישראל, כשהתחילו להכין את הלחוח מ'קמח חיטה', ולא מ'קמח דורה' כמו שהכינוהו בתימן.
לדעת מהר"ח כסאר ומהר"י קאפח, ברכת הלחוח היא מזונות, אף אם קבע סעודתו עליו. מאחר שבלילתו רכה והוא נשפך על המחבת בעזרת כלי, לפיכך אפייתו על המחבת נחשבת 'בישול' ולא אפייה, אף שאין נותנים את העיסה בתוך שמן עמוק, אלא מניחים אותה על 'מחבת טפלון' [וכדומה] ללא שמן. והקמח והמים המעורבים שמהם מכינים את הלחוח כלל אינם נחשבים עיסה. ולפיכך פטורים מלהפריש חלה, שהרי אין כאן עיסה, ואין אפייה. דברי מהר"י קאפח הובאו בהלכות ברכות (ג,ט הערה כא). ודברי מהר"ח כסאר הובאו בהלכות ברכות (ג,ט) והלכות ביכורים (ו,יב). אלא שמהר"ח כסאר הוסיף, שמאחר שנפלה מחלוקת מהי ברכתו, אם קובע סעודתו באכילה זו, יאכל פת, ויפטור את הלחוח בברכת המוציא על הפת. וכחומרת מהר"ח כסאר, כך מורים עוד מחכמי תימן.
לעומתם, לדעת הרב יצחק רצאבי (שו"ע המקוצר א, לד,יא; כרך ה, קע,יט), ברכת הלחוח היא מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. ובתנאי שיהיה לחוח שעוביו יותר מ-3 מ"מ. ובנוגע להפרשת חלה, לחוח שעוביו מ-8 מ"מ ומעלה יש להפריש ממנו חלה בברכה אחר אפייתו, אחר צירוף רקיקי הלחוח בכלי בגמר אפייתם, ואם עובי הלחוח מ-3 מ"מ עד 7 מ"מ, צריך להפריש ממנו חלה אחר אפייתו, אחר צירוף רקיקי הלחוח בכלי, ללא ברכה. ואם עובי הלחוח פחות מ-3 מ"מ אין צריך להפריש ממנו חלה כלל.
וכך פסק בפניני הלכה (ברכות ו,יא; כשרות א הצומח והחי יא,יב), אלא שכתב שמבחינה עקרונית יש להפריש חלה מכל המאפים הנעשים מבלילה רכה ואין לשער את עוביים במ"מ, ורק אם אפאם דקים מאוד, עד שכלל אינם נראים מאפה, פטור מלהפריש מהם חלה.
***
מקורות חז"ל שבהם ניתן למצוא התייחסות לסוגיית ה'לחוח' הם, דברי התלמוד במסכת ברכות (לז,ב-לח,א), ומשניות במסכת חלה (א,ד-ו).
מסכת ברכות (לז,ב-לח,א):
(טרוקנין חייבין בחלה. וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין פטורין מן
החלה).
[הנוסח שבסוגריים העגולים כן הוא בתלמוד לפנינו, אולם נוסח זה משובש, וראה בהמשך מחוץ לסוגריים, שכתבנו נוסח מתוקן על פי כ"י, כפי שתיקן בהגהות וציונים מהדורת עז והדר, וכך תיקן הגר"א].
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין חייבת בחלה. מאי טרוקנין? אמר
אביי: כובא דארעא.
[לדעת הרמב"ם, טרוקנין/כובא דארעא, היא עיסה שאופים אותה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים (רמב"ם ברכות ג,ט). חפירה זו שחופרים הערביים נזכרה במשנה במסכת כלים (ה,י), ושם נאמר: "יורת הערביים שהוא חופר בארץ וטח בטיט". וביאר הרמב"ם בפה"מ מנחות (ה,ט): "ויורת הערביים, גומה בקרקע מטוייחת בטיט כעין קדרה, מסיקין את האש בתוכה עד שתוחם ונותנין שם את הבצק. וכל הצורות הללו מפורסמות אצלינו בכפרים ובערי השדה". מאחר והעיסה נאפית באפיה ולא בבישול, שהרי אין בגומה מים או שמן, לפיכך המאפה חייב בחלה. ואילו לדעת רש"י, טרוקנין/כובא דארעא היא קמח ומים שיוצקים לתוך גומה הנמצאת בחלל הכירה, ובלילת הבצק רכה, ומאחר והוא ניתן לתוך גומה והמאפה הנאפה עבה ולא דק, לפיכך חייב בחלה].
ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא? איכא דאמרי: גביל מרתח, ואיכא דאמרי: נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: לחם העשוי לכותח.
[לביאור טריתא הביא התלמוד שלוש אפשרויות, גביל מרתח, נהמא דהנדקא, ולחם העשוי לכותח. לדעת הרמב"ם, גביל מרתח פירושו, שהרתיח את המים והשליך את הקמח לתוכם, ובשלו
במים מבלי לאפותו בתנור או על מחבת (ע"פ ביכורים ו,יב. ורב האי גאון, הובא ברבנו יונה על הרי"ף כו,ב מדפי הרי"ף, ד"ה טריתא פטורה מן החלה, והערוך ערך טרתא). נהמא דהנדקא פירושו, עיסה מגולגלת מסביב שפוד ובשעת האפיה מושחים אותה בשמן, ומחמת כך אינו נחשב אפייה
ופטורה מהחלה (רבנו
יונה על הרי"ף כו,ב מדפי הרי"ף, ד"ה ואיכא דאמרי לחמא
דהנדקא). לחם העשוי לכותח פירושו, שעשאו על מנת ליתנו בכותח, שהוא מיטבל עם חלב ומלח, ואף שאופים את הלחם בתנור, מאחר ובדעתו שלא לאוכלו כלחם אלא כמיטבל, אין עליו שם לחם, ופטור מן החלה, כמו עיסת הכלבים שפטורה מן החלה מפני שאין לה שם של לחם (ביכורים ו,ח). פירוש זה נזכר בערוך ערך 'טרתא', ובמהר"ח כסאר ביכורים ו,יד, ואף ר"י קורקוס הזכירו שם כאחד הפירושים שאפשר לפרש. מאחר ובכל המקרים האלו העיסה אינה נאפית בתנור או במחבת, אלא היא מבושלת במים או בשמן, או שאין בדעתו לאוכלה כפת, לפיכך פטורה מן החלה. ואילו לדעת רש"י, גביל מרתח פירושו, עיסה שבלילתה רכה כמו בטרוקנין ושופכין אותה על הכירה ומתפשטת עליה ונאפית, ומאחר והמאפה דק, אין עליו תורת לחם, והוא פטור מן החלה. ולחם העשוי לכותח פירושו, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה].
תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה, עשאן [דף
לח עמוד א]
כעכין [כצ"ל
כעכין ולא כעבין. וכך הוא ברמב"ם, ובכ"י,
ראה הגהות וציונים מהדורת עז והדר] - חייבין, כלמודין - פטורים.
[כפי שכתבנו לעיל, לדעת הרמב"ם, לחם העשוי לכותח אופים אותו בתנור, אלא שאם עשאו על מנת ליתנו בכותח, שהוא מיטבל עם חלב ומלח, מאחר ובדעתו שלא לאוכלו כלחם אלא כמיטבל, אין עליו שם לחם, ופטור מן החלה, כמו עיסת הכלבים שפטורה מן החלה מפני שאין לה שם של לחם. ולפיכך אם עשאו כעכין כלומר כמראה שאר הפיתות, הוכיח שבדעתו לאוכלו כפת, וחייב בחלה, ואם עשאו כלימודים, כלומר כמו נסרים מאורכים ללא צורת פת, הוכיח שבדעתו לאוכלו כמיטבל ופטור מן החלה. ואילו לדעת רש"י לחם העשוי לכותח פירושו, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, ואם עשאו כעכין יש לחשוש שמא ימלך לאפות ממנו כשיעור חלה, ולפיכך חייב בחלה (ט"ז על שו"ע יו"ד שכט,ז ס"ק ו)].
אמר ליה אביי לרב יוסף: האי
כובא דארעא מאי
מברכין עלויה? אמר
ליה: מי סברת נהמא הוא? גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות.
[כפי שכתבנו לעיל, לדעת הרמב"ם, כובא דארעא היא עיסה שאופים אותה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים. וביאר רב יוסף שמאחר שהיא גובלא בעלמא, כלומר גוש בצק, [גובלא מלשון גיבול, כלומר בצק, כלומר גוש בצק], בלשונו של הרמב"ם, אין על המאפה צורת פת, כלומר שאין לו מרקם של פת ואין מראהו כשאר מראה פת, לכן, אף שהבצק נאפה, ברכתו מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט): "עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא".
להלן תיאור עשיית הלחם בגומה בקרקע, כפי שמופיע ברחבי המרשתת. את
העיסה לשים עם קצת מים כדי שהבצק לא ידבק לידים, לאחר מכן חופרים באדמה בור קטן
בעומק 40 ס"מ וממלאים אותו עצים ומבעירים אותם, לאחר שמתקבלים גחלים בוערות גורפים
חלק מהגחלים אל צדדי הבור, את העיסה שלשו מעצבים לצורת פיתה בעובי 2 ס"מ,
ולפני שמניחים אותה על הגחלים מפזרים עליה קצת קמח [מקמחים אותה] משני צדדיה,
שהגחלים והאפר לא ידבקו בה, לאחר מכן שמים את הבצק על הגחלים, ומכסים אותו בגחלים
שגרפו לצדדי הבור. אופים את העיסה בתוך הגחלים רבע שעה בערך, ולאחר מכן מוציאים אותה
מתוך הגחלים, מנערים אותה היטב מהגחלים והאפר שדבקו בה, ואז הפת ראויה לאכילה. הפת
שמתקבלת יש לה מראה קצת מחוספס מחמת יובש העיסה והגחלים שהיא נאפתה עליהם, בנוסף
לכך, המרקם שלה עבה וקצת יבש, שלא כמרקם של פיתה שהיא חלקה מלמעלה, ורכה בפנימיותה.
ולכך כוונת הרמב"ם שאין עליה צורת פת].
כובא דארעא – לחם שנאפה
בקרקע
בהמשך הסוגיה נאמר
אמר מר בר
רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי
חובתו בפסח, מאי
טעמא - לחם עוני קרינן ביה.
[מי שיעשה מצה בתוך גומה שחיממוה בגחלים בקרקע, יצא בה ידי חובת מצה, מפני שהמצה אפויה ולא מבושלת עם מים או שמן, ויש עליה שם של פת. וזה לשון הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז,ו): "אחד מצה שנאפת בתנור, או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק; אפילו אפיה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו"]. (ע"כ תלמוד ברכות עם פירוש)
נסכם את העקרונות שלמדנו בסוגיה. לדעת רש"י טרוקנין או טריתא בלילתם רכה. טרוקנין, מאחר ואופים אותו בתוך גומה, והמאפה היוצא הוא עבה, לפיכך חייב בחלה. ואילו טריתא, מאחר ויוצקים אותה על הכירה והמאפה היוצא ממנה הוא דק, לפיכך פטור מן החלה.
לעומת זאת, לפי הרמב"ם, הכלל הקובע הוא, אם בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה. ולגבי הברכה, אם יש על המאפה מרקם פת מברך
המוציא, ואם אין לו מרקם של פת וקבע סעודתו עליו מברך המוציא, ואם בישלו בקדירה
מברך מזונות.
כאן ראוי לבאר, לדעת מהר"י קאפח, טרוקנין/כובא דארעא, מה שהגדירו הרמב"ם שאין על המאפה צורת פת, כוונתו מפני שהוא עגול ככדור ולא שטוח ועגול כשאר פת, ולפיכך ברכתו מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. וכך הוא דין הברכה על "הכובנה" של יהודי תימן שהיא נאפית בסיר עגול גבוה בתוך תנור (מהר"י קאפח ברכות ג,ט הערה כא).
ולא ביארנו כמהר"י קאפח, מפני שפת העשויה ככדור, אין בשינוי צורתה החיצונית כדי לגרום לשינוי הברכה עליה, וראיה לכך מלחם הפנים שהיה מרובע ונחשב פת, וצריך שינוי מהותי במרקם של הפת כדי לגרום לשינוי הברכה עליה, וכפי שכתבנו שבכובא דארעא המרקם של הפת שונה, שיש לה מראה מחוספס ופנימיות הפת עבה
וקצת יבשה, שלא כמראה שאר פת.
בנוגע לברכה על "הכובנה" מאחר ומערבבים בה הרבה שמן, הרי היא פת הבאה בכסנין מחמת כך, וברכתה מזונות, ואם קבע סעודתו המוציא (רמב"ם ברכות ג,ט), וכך כתב בפניני הלכה (ברכות ו,יא). מה שכתבנו, הוא שלא כדברי האומרים שברכת הכובנה מזונות, בגלל שנאפית בתוך סיר מכוסה, והאדים המצטברים במכסה הסיר מגדירים אותה כתבשיל ולא כמאפה.
***
משנה מסכת חלה (א,ד):
...הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה.
פירוש המשנה לרמב"ם:
...וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת, מיני לחם שמתחלת לישתן מערבין בהן שמן
או דבש או
תבלין ומתבשלין מיני בשול שונים, ונקראין לפי תערובתן וגם
לפי אופן בשולם. תרגום רקיקי מצות אספוגין פטירין. ודובשנין, שנילושו בדבש. ואסקריטין, תרגום צפיחית. ותרגום מחבת משרתא, ולפיכך נקראת חלת המשרת. והמדומע, הן החולין שנתערבה בהן תרומה, וכבר נתבאר זה
במסכת תרומות תכלית באור. ואמרו בסוף משנה זו פטורין מן החלה, מוסב על סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת והמדומע.
רבנו עובדיה מברטנורא:
הסופגנים - לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג. פ"א רקיקים דקים, תרגום ורקיקי מצות, ואספוגין:
הדובשנים - מטוגנים בדבש, א"נ נילושים בדבש:
האסקריטין - תרגום צפיחית, אסקריטון. ובלילתן רכה
מאד:
וחלת המשרת - חלה
חלוטה במחבת, תרגום מחבת, משריתא:
המדומע - סאה של
תרומה שנפלה לפחות מק' סאין של
חולין, ונעשו כולן מדומע ואסורים לזרים, ופטור מן החלה דכתיב (במדבר טו)
תרימו תרומה, ולא
שכבר נתרמה.
כפי שכתב הרמב"ם בפה"מ, בכל הדוגמאות שנזכרו כאן במשנה, מדובר שהפת התבשלה במים או טיגנוה בשמן, ולא מדובר שנתן את הפת בתנור או במחבת ללא שמן, וראה עוד להלן בפה"מ על משנה ו' שכתב הרמב"ם: "וכל אלו שמנה מקודם ואמר סופגנין ודובשנין וכו' כולם מעשה חמה ולפיכך הם פטורים מן החלה". ומקורו דברי התלמוד במסכת פסחים (לז,א). ועל פי זה: סופגנים היא פת דקה שאופים אותה בחמה (ראה להלן הלכות ביכורים ו,יג). דובשנים היא פת שנילושה בדבש שטיגנוה בשמן. אסקריטין הוא הלחוח שבלילתו רכה, שאופים אותו בחמה. חלת המשרת היא פת שחלטוה בתוך מים רותחים במחבת.
***
משנה מסכת חלה (א,ה):
עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה וכן הקנובקאות חייבות.
פירוש המשנה לרמב"ם:
קנובקעות, קמח קלוי שלשין אותו בשמן ואחרי לישתו ובשולו מפררין אותו בידים ונעשה קמח.
את משנה זו ביאר הרמב"ם היטב במשנה תורה. וכך כתב בהלכות ביכורים (ו,יג):
עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה,
והשלימה לעשותה פת,
או שהתחיל בה
לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה,
וכן קלי שלשו לאפותו פת – חייבין בחלה.
כלומר, בנוסף להתחשבות באופן אפיית הפת, צריך להתחשב בדעתו של האדם. ואם התחיל ללוש את הבצק כדי לאפותו בתנור, אף שהשלים אפייתו בחמה, וכן אם היה להיפך, שהתחיל את הלישה על דעת שיאפה אותה בשמש והשלים אפיתה בתנור, חייבת העיסה בחלה. וכן קמח קלוי שלשו בשמן ובשלו ופררו, ובמקום לאוכלו כשהוא מפורר שינה דעתו לעשות מהקמח [=המפורר] פת שאפאה בתנור, חייב להפריש חלה מהעיסה.
***
משנה מסכת חלה (א,ו):
המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל
מחייבין החליטה בית
שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין.
פירוש המשנה לרמב"ם:
אם הרתיח את
המים עד שהוא רותח מאד ונתן לתוכו הקמח ולש
אותו בו נקרא מעיסה. ואם יצק
המים הרותחין על
הקמח נקרא חליטה. ואין הבדל בין
מעיסה וחליטה. אלא
שתנא שמע מחלוקת בית שמאי ובית הלל במעיסה. שבית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, וכך
הדין אצלו בחליטה. ותנא אחר שמע
מחלוקתם בחליטה, שבית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין, וכך
הדין אצלו במעיסה. וההלכה שהמעיסה והחליטה וכן כל מה
שמעורב בו שמן
או דבש או
תבלין וכיוצא בהן,
אם נאפית אותה עיסה בתנור או
בפורני או במחבת וכיוצא בה או
בגומא שבקרקע ואפילו נתן את הבצק בכלי ואח"כ
חמם את הכלי עד שנאפה, הואיל ודעתו לאפותו הרי
זה חייב בחלה. וכל עיסה שדעתו ליבשה בשמש בלבד כגון "אלאטריה". או
שמבשלים אותו במרק הרי זה פטור. וכל אלו שמנה מקודם ואמר סופגנין ודובשנין וכו' כולם מעשה חמה ולפיכך הם פטורים מן
החלה.
השליך קמח לתוך מים רותחים נקרא מעיסה, יצק מים רותחים על קמח נקרא חליטה. הרמב"ם בפה"מ שלפנינו, לא כתב שיש לחלק בין בצק שבלילתו עבה לבצק שבלילתו רכה, אלא כתב שהכלל הקובע הוא, אם בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או במרחשת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה.
הכלל שכתב הרמב"ם בפה"מ במשנה זו, מוסב על כל המשניות שנזכרו קודם לכן. הכלל הקובע בכל סוגי המאפים, בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או במרחשת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה. וכן הוא בתלמוד פסחים (לז,א) שהוא מקור דברי הרמב"ם בפה"מ זה, ושם נזכר כלל זה כמתייחס לסוגי המאפים שנזכרו במשנה ד' לעיל. והנה, במשנה ד' נזכר האסקריטין. האסקריטין בלילתם רכה. על המן נאמר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות יז,לא), ותרגם אונקלוס כאיסקריטוון בדבש [איסקריטוון=איסקריטין], ותרגם רס"ג כקטאיף בעסאל, והוא הלחוח. [נמצא שטעם המן היה, כמו לחוח שטבלוהו בדבש]. וכך פירש רבנו עובדיה מברטנורא שבלילתן רכה מאוד. וכך כתב גם 'הערוך' בערך צפחת: "מאכל העשוי מן קמח ודבש, והוא רך כל כך שיכול להציקו, וראיה לדבר כצפיחית בדבש". נמצא שכולם מסכימים שזהו תיאור מאפה זה, ואף הרמב"ם כך סובר. ולמרות זאת, אין לפטור את הפת הנעשית ממנו מחיוב הפרשת חלה משום דלילות הבצק, אלא משום שאפאו בחמה או בישלו בקדירה, אבל אם אפאו בתנור או במחבת חייב בחלה. היוצא מכך, לחוח שאפאו במחבת חייב בחלה.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות ביכורים (ו,יב):
עיסה שנילושה ביין, או שמן, או
דבש, או מים
רותחים, או שנתן לתוכה תבלין, או
שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו – אם אפיה, בין
בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך
הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת,
בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק – כל אלו חייבין בחלה.
אבל העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה – הרי היא פטורה מן החלה: שאין מעשה חמה לחם,
בין שלשה במים בין בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או
בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה – פטור: שאין חייבת בחלה, אלא עיסה שסופה להיאפות לחם למאכל אדם.
בהלכה שלפנינו הביא הרמב"ם דוגמאות שונות לעיסות שונות, ולא חילק אם בלילת העיסה רכה או קשה, אלא אם אפה את הפת בקדירה או בתנור ומחבת, מכאן שבכל סוג של עיסה יש חובה להפריש חלה. וכפי שכתבנו, כך מוכח מהתלמוד פסחים (לז,א) שהוא מקור דברי הרמב"ם בהלכה זו, ושם נזכר כלל זה כמתייחס לסוגי המאפים שנזכרו במסכת חלה (א,ד), ושם נזכר האיסקריטין שבלילתם רכה, ועליהם נאמר בתלמוד ובהלכה זו, שאם נאפו במחבת חייבים בחלה.
***
עד כעת מצאנו
התייחסות להפרשת חלה מהלחוח, שאם אפאו בתנור או במחבת חייב להפריש ממנו חלה, אולם
עדין לא מצאנו התייחסות לברכה עליו. והנה, בתשובה סי' ריג, מצאנו בדברי הרמב"ם התייחסות מפורשת לברכה על לחוח. בהלכות ברכות (ד,יא) נאמר: "דברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם". לאחר הסעודה ביאורו, אחר סיום אכילת הפת, קודם ברכת המזון. ונשאל הרמב"ם האם צריך לברך על "הקטאיף" הבא לאחר סיום סעודה, ממה שדרך בני אדם להתמתק בו אחר סיום הסעודה? והשיב, שהקטאיף הוא פת וחייבים בחלה, ולפיכך אם הביאוהו בסיום הסעודה, אין מברכים עליו לא לפניו [מזונות] ולא לאחריו [ברכה מעין שלש, אלא נפטרו בברכת
המוציא שבתחילת הסעודה, ובברכת המזון שבסוף הסעודה]. אולם הקטאיף הממלואים והמטוגנים [לחוח ממולא בשקדים או בדבש, ומטוגן
בשמן] דינם
כפת הבאה בכסנין, ואם הביאום בסיום הסעודה צריך לברך לפניהם מזונות, ולאחריהם ברכה מעין שלש, ורק לאחר מכן יברכו ברכת המזון.
קטאיף הוא הלחוח, וכך הוא שמו עד היום אצל הערבים. ואף אם יטען הטוען שיש המכנים קטאיף למאפה הדומה לפנקיק ולא למאפה הדומה ללחוח, אבל בכל סוגי אפיות אלו העיסה דלילה וניצקת למחבת כמפורסם. נמצא שהרמב"ם הורה במפורש שברכת הלחוח היא המוציא, וחייבים להפריש ממנו חלה. ראוי לציין, שהרמב"ם בסוף תשובה זו מפנה לחיבור, כך שתשובה זו נכתבה בבגרותו, אחר פרסום משנ"ת, ואינה דעת הרמב"ם בילדותו שיטען הטוען שאין לסמוך עליה.
***
בנוגע לזמן הפרשת החלה, האם בזמן הלישה או לאחר סיום האפייה, מאחר ולא מצאנו בדברי הרמב"ם שום רמז, שיש מקרים שבהם יפריש חלה לאחר אפייה ולא בזמן הלישה. נראה, שכל זמן שאין הבצק דליל מאוד הנראה כמים מלוכלכים בקמח, אלא יש בו סמיכות כלשהי כמו הבצק של הלחוח, בצק שזוהי רמת דלילותו נחשב כעיסה, שהרי אפשר לאפות ממנו פת, ויש להפריש ממנו חלה כבר כשהוא עיסה, ובברכה.
