א. כל
האוכל פת שמברכים עליה המוציא – צריך ליטול את ידיו [לרחוץ את ידיו] בסיום הסעודה
(ברכות ו,א). מים אלו שנוטל [שרוחץ בהם] בסיום הסעודה נקראים מים אחרונים, והסיבה
שתיקנו חכמים נטילה זו [רחיצה זו], מפני הסכנה, שמא ישאר על ידיו מלח סדומית מהמלח
שמלחו בו את הפת, ויעביר ידיו על עניו ויסמאם, ולפיכך חייב אדם להיזהר בהם ביותר
(ברכות ו,ב).
ב. הנוטל
ידיו במים אחרונים, אינו מברך על נטילה זו (ברכות ו,ב), מפני שחכמים לא חייבו בדבר
זה אלא מפני הסכנה[א], ודברים שהם משום סכנה, אין מברכין על עשייתם.
הא למה זה דומה – למי שסינן את המים בלילה מפני סכנת עלוקה [=תולַעת טורֶפת החיה
בּמַיִם המוצֶצת את דם בַּעלֵי החיים] ואחר כך שתה אותם, שאינו מברך וציוונו לסנן
את המים; וכן כל כיוצא בזה (ברכות יא,ד).
ג.
המודד את המלח, צריך ליטול את ידיו
בסיום המדידה – שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו
על עיניו וייסמה [יעוור את עיניו]; ומפני זה חייבים ליטול ידיים בסוף כל סעודה,
מפני המלח. ובמחנה [חיילים בזמן מלחמה], פטורים מנטילת ידיים בתחילה [מים ראשונים],
מפני שהם טרודים במלחמה; וחייבים באחרונה [במים אחרונים], מפני הסכנה (ברכות ו,ג).
ד. עד
היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק [פרק כף היד]; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי
ידיים. וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור
רביעית (ברכות ו,ד).
ה. כל
הדברים הנוהגים במים ראשונים, נוהגים במים אחרונים, כגון שיטול בכלי ובכח נותן
וברביעית מים[ב]. ואלו הדברים שיש ביניהם הפרש: מים ראשונים -
צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים;
ואחרונים - צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים,
ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע[ג]. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן.
אחרונים, אין ניטלין בחמין - והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין
את הזוהמה, שאינו יכול לשפשף בהם את ידיו כהוגן להסיר הלכלוך; אבל אם היו פושרים
[חמים קצת], נוטלים מהם באחרונה (ברכות ו,טז).
ו.
כל הנוטל ידיו באחרונה, מנגב ואחר כך
מברך. ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים
אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון (ברכות ו,כ).
ז. מה
שאמרו חכמים 'תיכף לנטילה ברכה' לפי הרמב"ם מוסב על מים אחרונים ולא על מים
ראשונים (ברכות ו,כ). והחובה להסמיך את הנטילה של מים אחרונים לברכת המזון, אינה
כוללת איסור דיבור, אלא איסור ברכה על אוכל או שתיה (ברכות ו,כ), שהוא מעשה שיש לו
חשיבות, ונחשב למפסיק ומפריד בין הנטילה לברכה. אבל מותר לדבר, גם אחרי מים ראשונים
וגם אחרי מים אחרונים[ד].
ח. הביאו
להם מים אחרונים לנטילה – המברך את ברכת המזון, הוא נוטל ידיו תחילה, כדי שלא יישב
הגדול [שהוא מברך את ברכת המזון][ה] וידיו מזוהמות, עד שייטול אחר. ושאר
הסועדים, נוטלים ידיהם בסוף זה אחר זה; ואין מכבדים בדבר זה, שאין מכבדים בידיים
מזוהמות, ולא בדרכים, ולא בגשרים – אלא בפתח הראוי למזוזה, ובשעת כניסה [בשעה שדרך
כולם להכנס בו, אז יכבדו את הגדול להכנס תחילה] (ברכות ז,יב).
ט. המים
שנוטלים בהם את הידים למים אחרונים, צריך להקפיד בהם בכל מה שנזכר בנטילת מים
ראשונים[ו].
[א] בתלמוד
ברכות (נג,ב) נאמר, שיש מצוה מחכמים ליטול מים אחרונים, משום התקדשות לברכת
המזון: "דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: והתקדשתם - אלו מים
ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן, אני ה' אלהיכם
- זו ברכה". אולם בחולין (קה,ב) נאמר, שהטעם של הנטילה משום סכנה ולא
משום התקדשות: "אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים
חובה - שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכח כי קורטא בכורא
[שיעור מלח הסדומית הוא מועט, והוא נמצא בשיעור מידה קטנה של קורט, כלומר גרגיר,
במידה גדולה של כור]". וכדברי התלמוד בחולין כך כתוב גם בערובין
(יז,ב): "[חיילים במחנה] ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא מים
ראשונים אבל מים אחרונים חובה [חיילים במחנה חייבים במים אחרונים]. אמר רב חייא בר
אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר
אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא [שיעור מלח הסדומית הוא מועט, והוא נמצא בשיעור מידה
קטנה של קורט, כלומר גרגיר, במידה גדולה של כור]". ולכן הכריע הרמב"ם
כדברי רוב סוגיות התלמוד, וכסתם התלמוד, וטעם נטילת ידים במים אחרונים משום סכנה,
ולא משום התקדשות לברכת המזון.
[ב] בהלכות ברכות
פרק ו, במשך כל הפרק השווה הרמב"ם את נטילת מים אחרונים לשאר הנטילות, וראה
שם הלכה טז שכתב שלושה הבדלים בין מים ראשונים לאחרונים, משתמע מדבריו שחוץ
מהבדלים אלו והברכה, מים אחרונים שווים בכל למים ראשונים, מפני שלא חילקו חכמים
בתקנת נטילת ידים. וכך נהג הגר"א (מעשה רב סי' פד) וזה לשונו: "מים
אחרונים חובה ומצוה כמו מים ראשונים, ולא יפחות מרביעית ובתוך כלי".
שאם במים אחרונים מספיק נטילה בקצת
מים, והנטילה רק עד ראשי אצבעותיו (כדברי השן"ע קפא,ד) ולא עד פרק כף היד,
מדוע כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,ב), הובא לפנינו בהלכה ב, שאין לברך על מים אחרונים, והרי על
שטיפה מועטת משום נקיון פשוט שאין מברכים, ואדרבה אי אפשר לברך עליה שהרי אינה
נקראת נטילת ידים. אלא מכאן, שבדברי חכמים, יש להשוות את כל התקנות של הנטילות,
מים ראשונים מים אמצעים ומים אחרונים. וכך כתבנו גם לעיל בסימן קעג הלכה ה, בנטילת ידים במים אמצעים.
עוד ראיה לדבר, ממה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,ט):
"...חמי טבריה – במקומן, מטבילין בהן את הידיים; אבל אם נטל מהן בכלי, או
שהפליג מהן אמה למקום אחר – אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן
ראויין לשתיית הבהמה". והקשה הב"י (סי' קפא): "ודבר
תימה הוא מנין לו לפסול במים אחרונים מפני שאינם ראויים לשתיית בהמה". ולפי מה
שכתבנו הדברים מובנים, כי גם במים אחרונים צריך להקפיד כמו במים ראשונים.
אולם לא נהגו בכך, אלא נוטלים מעט מים ללא כלי ועד סוף
קשרי האצבעות, וכדעת השו"ע (קפא,ד).
[ג] בתלמוד חולין
(קה, א-ב): "גופא: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות, ראשונים -
נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין
נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו? איכא בינייהו – קינסא [אם נותן נסורת עצים
וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ואסור, ולמ"ד אין נוטלין על גבי
קרקע מותר, ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע. רש"י]...
אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא - משום זוהמא, אמר לי מר:
משום דשריא רוח רעה עלייהו".
רש"י
מבאר את התלמוד,שאם נוטל את המים אחרונים על הקרקע, רוח רעה באה ושורה עליהן,
ולפיכך צריך להקפיד לנוטלן לתוך כלי, כדי שלא תגיע הרוח רעה אליהם. והנה, אף
שלדעת הרמב"ם הטעם שהוגד לאביי אינו קיים, כי בימינו אין רוח רעה, הרמב"ם
פסק את מימרת התלמוד, כי אין הכרח שזה הטעם הבלעדי, והטעם הראשון שסבר אביי גם כן
קיים, אין נוטלים מים אחרונים על גבי קרקע, משום זוהמה, שהמים מזוהמים, ושמא תגיע
הזוהמה לאדם אחר שידרוך עליהם, ולפיכך צריך להקפיד לנוטלם לתוך כלי, ואז יוכל
לשופכם במקום שלא עוברים בו בני אדם. וזה הטעם ההלכה לפי הרמב"ם.
[ד] וזה לשון
הכס"מ בהלכות ברכות (ו,כ): "ותכף לנטילת ידים וכו'. פרק כיצד
מברכין (ברכות מ"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה
ופירש"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על
מזונו עכ"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים
לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור
משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם
איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף
לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול
ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול
שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ"ד מהלכות אלו".
וזה
לשון מהר"י קאפח (ברכות, פרק ו, הערה סד): "...ומ"מ אף אם יתפרש
הירושלמי [תיכף לנטילה ברכה] על נטילה הראשונה, אין שום אסור לדעת רבנו והרי"ף
ור"י לדבר ולשוחח בין נטילה לברכת המוציא. ואין אסור אלא לאכול ולשתות
לאחר שנטל לסעודה עד שיברך המוציא, וכך הוא מנהגנו שאין נמנעין משיחה לא בין נטילה
ראשונה להמוציא ולא בין נטילה אחרונה לבהמ"ז, ומי שרוצה להחמיר על עצמו שלא
לשוח הרשות בידו, אך אינו רשאי להטיף לאחרים. ולא כאותם השוטים המטיפים בכעס ובנזף
'אסור'. ולא כאותם זרים הבאים למסבותינו ומיד שנוטלים שולחים ידם ללחם בחוסר דרך
ארץ ואינם מחכים עד שיברך גדול הצבור, ולא למדו הלכה ולא דרך ארץ 'עלת בקרתא הלך
בנמוסה'".
[ה] הגדול
הוא המברך את ברכת המזון, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,ב), הובא בסימן קסז הלכה ח.
[ו] ראה הערה ב, שהוכחנו זאת מלשון הרמב"ם בהלכות
ברכות (ו,ט), חמי טבריה אם לקח אותם בכלי או הפליגם למקום אחר, אין נוטלים מהם
לידים גם לא לצורך מים אחרונים, כי כאמור, צריך לקפיד במים אחרונים כמו במים
ראשונים. ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפא,ט): "מים אחרונים נוטלים בכל
מיני משקים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה