פרק כ – שביתת בהמה
ועבד
הוצאת משא על בהמה
א.
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת,
שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך" (שמות כג,יב) – אחד שור ואחד חמור, ואחד
כל בהמה וחיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה – אף על פי שהוא מצווה על שביתתה – אינו
לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה; לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי –
פטור.
אסור להוציא משא על
הבהמה בשבת, כגון שראה אותה שרוצה לצאת מעצמה מרשות היחיד לרשות הרבים, או לצעוד
מעצמה ברשות הרבים, אסור להניח עליה משא כשהיא עדיין עומדת[1], כדי שתוציאנו
מרשות לרשות או תעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים[2], שנאמר
"לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" (שמות כג,יב) – אחד שור ואחד
חמור, ואחד כל בהמה וחיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה – אף על פי שהוא מצווה על
שביתתה – אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה[3].
ממצוות עשה זו נלמד,
שגם אסור לחמר אחר בהמתו בשבת, כלומר להנהיגה ולזרז אותה[4] כשיש
עליה משא, כדי שתוציאנו מרשות לרשות, או תצעד עמו ארבע אמות ברשות הרבים[5]; ואם
חימר – פטור [מעונש מלקות, למרות שאסור מן התורה[6], מפני
שאיסורו בא מכלל עשה[7]].
ב.
והלוא לאו מפורש בתורה, שנאמר
"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ,ט) – שלא
יחרוש בה, וכיוצא בחרישה; ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.
ואם ישאל השואל, איך
אמרנו שהמחמר אסור מכלל עשה, ואינו לוקה, והרי יש בו גם איסור 'לאו' המפורש בתורה,
שנאמר "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ
וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ" (שמות כ,ט), וצריך ללקות משום לאו זה? נשיב לו, שאכן
מחמר נכלל באיסור לאו, אולם לאו זה בעיקרו נאמר כשהאדם עושה את המלאכה ביחד עם
הבהמה, שכן משמעות הכתוב לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך, אתה עם בהמתך[8], כגון
שחרש עם בהמתו, וכיוצא בחרישה, וחייב עליו מיתה; אבל כשחימר אחר בהמתו ולא עבד יחד
איתה, למרות שגם הוא בכלל הלאו, שהרי העביד את בהמתו[9], אולם
מאחר והלאו הוא 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין', כלומר שעיקר ה'לאו' מתייחס לעונש
מיתה ואינו מזהיר מפני מלקות, לפיכך פטור ממלקות אף במקרים שבהם משתמש בבהמה באופן
שאינו מתחייב מיתה[10]. וכפי
הכלל: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקים עליו[11].
השאלה השכרה ומכירה של
בהמה לגוי
ג.
אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה
גסה לגוי – שלא יעשה בה מלאכה בשבת, והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו; ואסרו חכמים
למכור בהמה גסה לגוי, שמא ישאיל או ישכיר. ואם מכר – קונסין אותו עד עשרה בדמיה,
ומחזירה; ואפילו שבורה, אין מוכרין. ומותר לו למכור על ידי סרסור, שהסרסור אינו
משאיל ואינו משכיר.
אסור לישראל להשאיל
או להשכיר בהמה גסה [=פר או חמור וכדומה] לגוי[12] – מפני
שאנו חוששים שהגוי יעשה בבהמה מלאכה בשבת, והישראל מצווה על שביתת בהמתו[13],
למרות שאינו עושה בה מלאכה בעצמו[14].
ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי, אף שאחר מכירתה כבר אינה של ישראל ואינו מצווה על
שביתתה, גזירה שמא ישאיל או ישכיר[15]. ואם
מכר – קונסים את הישראל שיחזור ויקנה את הבהמה מהגוי, אף אם ייאלץ לשלם בעבורה פי עשרה
משוויה. ואפילו אם נשברה ידה או רגלה של הבהמה, אין מוכרים אותה לגוי, גזירה שמא
ישתמש בה הגוי למלאכה קלה[16].
ומותר לו למכור על ידי סרסור [=מתווך], שלא בנוכחות הבעלים[17],
שהסרסור אינו משאיל ואינו משכיר, ואין חשש שהבהמה תושאל או תושכר לגוי.
ד.
ומותר למכור להם סוס – שאין הסוס
אלא לרכיבת אדם, לא למשאוי, והחי, נושא את עצמו. וכדרך שאסרו למכור לגוי, כך אסרו
למכור לישראל החשוד למכור לגוי. ומותר למכור להם פרה לשחיטה, ושוחט אותה בפניו;
ולא ימכור סתם, אפילו שור של פטם – שמא ישהה אותו, ויעבוד בו.
ומותר למכור להם סוס –
שאין הסוס אלא לרכיבת אדם, לא לנשיאת משא או לחרישה, ואדם חי נושא את עצמו[18],
ונמצא שאין הבהמה משמשת למלאכה האסורה בשבת מן התורה[19].
וכדרך שאסרו למכור לגוי, כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לגוי. ומותר למכור להם
פרה לשחיטה, ובתנאי שאכן ישחט אותה מיד בפניו[20]; ולא
ימכור סתם, אפילו שור של פטם [שפיטמוהו ומיועד בודאי לאכילה] – שמא ישהה אותו ולא
ישחט אותו מיד, ויעבוד בו[21].
ה.
מקום שנהגו למכור להן בהמה דקה,
מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין. ובכל מקום, אין מוכרין להם חיה גסה,
כמו שאין מוכרין להם בהמה גסה – אלא על ידי סרסור.
מקום שנהגו למכור להם
בהמה דקה [=צאן, כבשים ועזים, שאינם בני מלאכה], מוכרים; מקום שנהגו שלא למכור[22], אין
מוכרים. ובכל מקום, אין מוכרים להם חיה גסה [=חיות גדולות, שניתן לעשות בהן מלאכה
כגון פיל], כמו שאין מוכרים להם בהמה גסה – אלא על ידי סרסור [=מתווך][23].
מי שהחשיך בדרך
ו.
מי שהחשיך בדרך, ולא היה עימו
נוכרי שייתן לו כיסו, והייתה עימו בהמה – מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה
לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, עד שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה.
ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת.
וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו נוכרי.
מי שהיה בדרך לעיר
ונכנסה השבת, ולא היה עימו גוי שייתן לו כיסו [=ארנקו][24],
והייתה עימו בהמה – מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי
שלא תעמוד והוא עליה, וכך לא ייחשב שעשה עקירה והנחה על ידי הבהמה[25].
ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת[26].
וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו גוי, מפני שהאדם מצווה
על שביתת בהמתו[27],
ואינו מצווה על שביתת הגוי[28].
ז.
היה עימו חרש שוטה וקטן, מניח כיסו
על החמור, ואינו נותנו לאחד מהן, מפני שהן אדם מישראל. היה עימו חרש ושוטה, ואין
עימו בהמה – נותנו לשוטה; שוטה וקטן, נותנו לשוטה; חרש וקטן, נותנו לאי זה מהן
שירצה. לא הייתה עימו בהמה, ולא נוכרי, ולא אחד מכל אלו – מהלך בו פחות פחות מארבע
אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו
– אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
היה עימו חרש[29] שוטה
וקטן שאינם חייבים במצוות[30],
מניח כיסו [=ארנקו] על החמור, ואינו נותנו לאחד מהם, מפני שהם אדם מישראל שנצטוו
על השביתה, ולכן לא יתן גם לאלו שפטורים ממצוות. היה עימו חרש ושוטה, ואין עימו
בהמה – נותנו לשוטה, שהוא הגרוע שבהם, שאינו בר דעה כלל; שוטה וקטן, נותנו לשוטה,
מפני שעדיף לחנך את הקטן לשמור את השבת, שהרי הוא עתיד לבוא לידי חיוב מצוות; חרש
וקטן, נותנו לאי זה מהם שירצה, שהקטן עתיד להגיע לכלל דעה לכשיגדל, ואילו החרש
יכול להתחלף עם גדול פיקח, ולפיכך לא הוכרע מי מהם במעלה מהאחר[31]. לא
הייתה עימו בהמה, ולא גוי, ולא אחד מכל אלו – מהלך בו פחות פחות מארבע אמות,
ויעמוד לנוח בכל פחות מארבע אמות.
ואפילו מציאה שבאה לידו
[=שזכה בה], מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו – אם יכול להמתין
בדרך עד שתחשך ותצא השבת, ורק אז ייקחנה, כך יעשה; ואם אינו יכול להמתין בדרך מפני
שיש שם חיות רעות ולסטים וכדומה, מוליכה פחות פחות מארבע אמות[32].
הוצאת בהמה בכליה
ח.
מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן
שלה, לרשות הרבים – והוא שתהיה ראויה לאותו הרסן, כגון שיר לסוס ואפסר לגמל וחטם
לנאקה וסוגר לכלב. אבל אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת בו, כגון שקשר חבל בפי
הסוס, או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס
או חתול בסוגר – הרי זה משאוי: שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה, משאוי הוא לה.
מותר למשוך את הבהמה
במתג ורסן[33]
שלה, לרשות הרבים – והוא שתהיה ראויה לאותו הרסן, כגון שיר[34] לסוס,
ואפסר[35] לגמל,
וחטם[36]
לנאקה, וסוגר[37]
לכלב, מפני שדברים שדרך הבהמה לצאת בהם בחול לשם שמירה ולא לשם משא, מותר לצאת בהם
גם בשבת, שהם נחשבים כתכשיטים. אבל אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת בו, כגון שקשר
חבל בפי הסוס; או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו, כגון שהוציא חמור
בשיר של סוס או חתול בסוגר – הרי זה נחשב כמשא: שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה, כיון
שהבהמה אינה צריכה שמירה זו, או אינה משתמרת בכך, הדבר מיותר, והוא נחשב כמשא
ואינו תכשיט.
ט.
לא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך;
אפילו היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת. אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו –
והוא, שלא ייצא חבל מתחת ידו טפח; וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו, גבוה מן
הארץ טפח או יותר. ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה, מפני שהוא נראה כמי
שמוליכן לשוק שמוכרין בו הבהמות או שמשחקין בהן שם; ומפני זה, לא תצא בהמה בזוג
שבצווארה, ואפילו היה פקוק, שאין לו קול.
אסור לקשור גמלים זה
בזה, ולמשוך אותם בשבת; ואפילו היו קשורים מערב שבת, אסור למשוך אותם כשהם קשורים
זה בזה בשבת. אבל מותר לקשור כל גמל בחבל נפרד, ויאחז את כל החבלים בידו וכך ימשכם
– ובלבד שלא ישתלשל חבל מתוך ידו לכיוון הארץ טפח [8 ס"מ] או יותר, שמא ייראה
כמי שמחזיק חבל שאינו קשור לבהמה, ומטלטלו ברשות הרבים[38].
וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו, גבוה מן הארץ טפח או יותר, מפני שאם יגיע עד
סמוך לקרקע הוא נראה כחבל שנגרר ולא כדבר שנצרך לשמירת הבהמה. ומפני מה לא ימשוך את
הגמלים הקשורים זה בזה, מפני שהוא נראה כמי שמוליכם לשוק שמוכרים בו הבהמות או
שמשחקים בהם שם. ומפני טעם זה, לא תצא בהמה לרשות הרבים[39], בפעמון
[=זוג] התלוי בצווארה [=הפעמון ניתן בצווארה כדי שידע בעליה היכן היא], ואפילו היה
פקוק [=סתום, ממולא בצמר וכדומה] שאינו משמיע קול[40].
י.
לא תצא בהמה בזוג שבכסותה, ולא
בחותם שבצווארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא ברצועה שברגלה, ולא בסולם שבצווארה. ואין
חמור יוצא במרדעת, אלא אם כן הייתה קשורה לו מערב שבת. ולא ייצא הגמל במטולטלת
התלויה לו בדבשתו או בזנבו, אלא אם כן הייתה קשורה בזנבו וחוטרתו; ולא ייצא הגמל
עקוד יד, ולא עקוד רגל. וכן שאר כל הבהמה.
לא תצא בהמה בפעמון
[=זוג] שבכסותה, ולא בחותם שבצווארה, ולא בחותם שבכסותה[41], ולא
ברצועה שברגלה[42],
ולא בסולם שבצווארה[43],
מפני שכל אלו אינם לצורך הבהמה ולפיכך נחשבים כמשא. ואין חמור יוצא במרדעת, אלא אם
כן הייתה קשורה לו מערב שבת, שאז אין לחשוש שתיפול ממנו[44]. ולא
ייצא הגמל במטולטלת[45]
התלויה לו בדבשתו או בזנבו מפני שחוששים שמא תיפול, אולם אם הייתה קשורה גם בזנבו
וגם בחוטרתו [=דבשתו] מותר שבאופן זה אין לחשוש שתיפול. ולא ייצא הגמל עקוד יד[46], ולא
עקוד רגל[47],
וכן שאר כל הבהמה, מפני שאין החבל לצורך הבהמה ולפיכך נחשב כמשא.
יא.
אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא
ברצועות שברגליהם. ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת האליה; ואין הכבשות יוצאות בעצים
שמניחים להן בחוטמן, כדי שיתעטשו התולעין שבמוחן. ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין
לו על צווארו, כדי שייכנע ויהיה נוח לחרישה. ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה,
כדי שלא תישוך או לא תאכל. ולא תצא הפרה בעור הקופד שמניחין לה על דדיה, כדי שלא
יינק ממנה השרץ כשהיא ישנה; ולא תצא ברצועה שבין קרניה, בין לנואי בין לשמר. עז
שחקק לה בקרניה, יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת; ואם תחבו בזקנה, אסור – שמא תנתחנו,
ויביאנו בידו ברשות הרבים. וכן כל כיוצא בזה.
אין התרנגולים יוצאים
בחוטים הקשורים סביב הרגל לסימן כדי שלא יתחלפו[48], ולא
ברצועות קצרות שקושרים בהם את רגליהם זו לזו כדי שלא יוכלו להרים את רגליהם ולהתיז
צרורות ולשבור את הכלים[49].
ואין הכבשים יוצאים בעגלה שתחת האליה, הנעשית לכבשים שאלייתן גדולה, כדי שלא תתחכך
בארץ ותיקרע[50];
ואין הכבשות יוצאות בעצים [=סוג מסוים של צמח הגורם להתעטשות] שמניחים להן בחוטמן,
כדי שיתעטשו ויצאו התולעים שבמוחן, [אבל הזכרים אינם צריכים לכך, מפני שהם מנגחים
זה את זה ונופלים אותם התולעים[51]].
ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחים לו על צווארו, כדי שייכנע ויהיה נוח לחרישה. ולא
תצא בהמה בשבכה [=רשת] שמניחים לה בפיה, כדי שלא תישוך או לא תאכל. ולא תצא הפרה
בעור הקיפוד [=עור של קיפוד שיש בו הרבה קוצים] שקושרים לה על דדיה, כדי שלא יינק
ממנה השרץ כשהיא ישנה; ולא תצא ברצועה שבין קרניה, בין אם נעשה לנוי[52] ובין
אם נעשה לשמרה[53].
והטעם שאסור לצאת בכל אלה, מפני שאינם עשויים לצורך שמירת הבעל חיים, אלא מפני
צורך אחר שאינו חשוב, והם נחשבים כמשא עליהם[54]. עז שעשה
חריץ בקרניה, כדי להדק בו את האפסר [=חבל לקשירת הבהמה], יוצאה באפסר הקשור בחריץ בשבת,
מפני שהאפסר נחוץ לשמירת העז; ואם תחב את האפסר בזקנה, אסור – שמא תנתקנו, ויביאנו
בידו ברשות הרבים, ויעבור על איסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים. וכן כל כיוצא
בזה.
יב.
הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על
זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הקשור להם על ליביהם, כדי שלא ייפלו עליהם
זאבים; ובמטלנייות המרוקמות, שמייפין אותן בהן. והרחלות יוצאות, ואליה שלהן קשורה
למעלה על גבן, כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים;
ויוצאות מלופפות במטלנייות, כדי שיהיה הצמר שלהן נקי. והעיזים יוצאות ודדיהן
קשורות, כדי שייבש מהן החלב; אבל אם קשרן כדי שלא ייצא החלב עד שיחלוב אותו לערב,
הרי אלו לא ייצאו.
הכבשים הזכרים [=האלים]
יוצאים בעור הקשור להם על אברי זכרותם, כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הקשור להם
על ליבם, כדי שלא יתנפלו עליהם זאבים; ובחתיכות בד רקומות, שמייפין אותן בהן[55].
והרחלות יוצאות, ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן, כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה
למטה, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים; ויוצאות עטופות [=מלופפות] בחתיכות בד, כדי
שיהיה הצמר שלהן נקי[56]. והעיזים
יוצאות ודדיהן קשורות בקשר מהודק, כדי שייבש מהן החלב [=שגופן יפסיק לייצר חלב];
אבל אם קשרן קשר רפוי[57] כדי
שלא ייצא החלב עד שיחלוב אותו לערב, הרי אלו לא ייצאו. והטעם שמותר לצאת בכל אלה
שנזכרו בהלכה, מפני שנעשו מחמת צורך חשוב, והם קשורים ומהודקים לבהמה, ואין לחשוש
שייפלו ויבוא להביאם.
יג.
אין חמור יוצא באוכף, אף על פי
שקשור לו מערב שבת; ולא ייצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו. ולא תצא
בהמה בקלסטר שבפיה, ולא בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה; אבל יוצאה היא
באגד שעל גבי המכה, ובכבשישין שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה; ופוקק לה זוג
שבצווארה, ומיטיילת בו בחצר. ונותן מרדעת על החמור בשבת, ומיטייל בחצר; אבל אין
תולין לה קלסטר בפיה בשבת.
אין חמור יוצא באוכף,
אף על פי שקשור לו מערב שבת, מפני שהאוכף הוא כלי לצורך הרוכב, ואינו מחמם את
החמור כמו מרדעת, ולפיכך לא יצא בו אפילו שקשור לו מערב שבת[58]. ולא
ייצא הסוס בזנב שועל שבין עיניו שניתן לקישוט או לסגולה, ולא בזהורית [=צמר צבוע
בצבע אדום המופק מתולעת השני[59]]
שבין עיניו שניתן לקישוט, מפני שאינם מהודקים יפה ויש חשש שיפלו ויביאם[60]. ולא
תצא בהמה בכיס הנתלה בראשה ובו שעורים כדי שתאכל מהם[61], ולא
בסנדל שניתן בפרסותיה שלא ינגפו[62], ולא
בקמיע שאינו מומחה לבהמה [=קמיע שלא הוכח כמרפא ומועיל לבהמה], אף על פי שהוא
מומחה לאדם, והטעם שלא תצא בכל אלה, מפני שאינם נחוצים לבהמה, ויש חשש שיפלו
ותביאם[63]; אבל
יוצאה היא בתחבושת שעל גבי המכה, ובלוחות לקיבוע שבר שניתנו על גבי השבר, שאלו
נחוצים לבהמה ומהודקים יפה. וכן יוצאת הבהמה בשליה [=הכיס שהעובר נתון בו ברחם
אמו] התלויה בה לאחר המלטה, ועדין לא ניתקה ממנה, מפני שהיא נחשבת כחלק מגופה. וכן
פוקק [=סותם, ממלאהו בצמר וכדומה] לבהמה את הפעמון [=זוג] שבצווארה, ומטיילת בו
בחצר[64]. ונותן
מרדעת על החמור בשבת, ומטייל בחצר[65]. אבל
אין תולין לה כיס בראשה ובו שעורים כדי שתאכל מהם בשבת[66].
שביתת עבדו ואמתו
יד.
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו
בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו; ואף על פי שהן בני דעת, ולדעת עצמן
עושין, מצוה עליו לשומרן ולמונען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך
וחמורך, ויינפש בן אמתך, והגר" (שמות כג,יב).
כשם שאדם מצווה על
שביתת בהמתו בשבת[67],
כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו, שמלו וטבלו לשם עבדות[68],
אפילו אם ירצו העבד והאמה לעשות מלאכה לעצמם[69]; ואף
על פי שהם בני דעת, ולדעת עצמם עושים, מצוה עליו לשומרם ולמונעם מעשיית מלאכה
בשבת, שנאמר "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן
אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"[70]
(שמות כג,יב).
טו.
עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן –
הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות שהעבדים חייבין בהן. אבל עבדים שלא
מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד – הרי הן כגר תושב;
ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב, אלא
בזמן שהיובל נוהג.
עבד ואמה שאנו מצווין
על שביתתם [שנזכרו בהלכה הקודמת] – הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות
שהעבדים חייבים בהם[71]. אבל
עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד[72] –
הרי הן כגר תושב; ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול. ואין
מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג, מפני שאז כל שבט יושב בנחלתו, וארץ ישראל
תפוסה ומיושבת על ידי רוב ישראל תושביה, ואין לחשוש שגר תושב יתפוס בה בעלות[73].
טז.
הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו
בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר "ויינפש בן אמתך, והגר"
(שמות כג,יב) – זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו: שלא יעשה
מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה; ואפילו היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה
לעצמו.
הואיל וגר תושב עושה
מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר "וְיִנָּפֵשׁ
בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג,יב) [=השאלה מוסבת על הגר, באיזה גר עוסק
הפסוק]? זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו[74] של
ישראל, שדינו כמו בן אמתו [=דינו כמו עבד ערל שקיבל שבע מצוות בני נח[75]]:
שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אפילו אם בא לעשות מעצמו[76], אבל
לצורך עצמו עושה; ואפילו היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו[77].
[1]
דוקא אם נותן עליה משא
כשהיא עומדת אסור, כמו שיתבאר בהלכה ו.
[2]
ביארנו את לשון הרמב"ם
"אסור להוציא משא על הבהמה בשבת" על פי הרב צדוק.
[3]
איסור ההוצאה על הבהמה,
נלמד מתוך החובה שיש על בעליה שתנוח בהמתו, אולם כדי ללקות על מעשה זה, צריך שיהיה
איסור שנאמר במפורש בלשון 'לאו'.
[4]
ביארנו מחמר על פי
פה"מ שבת (כד,א), והכוונה שזירז אותה בקול (ראה הלכה ו), וכל שכן אם זירז
אותה בידיו.
[5]
כדי לעבור על איסור
מחמר, צריך שיזרז את הבהמה לצאת מרשות לרשות, או לצעוד ארבע אמות ברשות הרבים, כשיש
עליה משא, בין אם הוא נתן את המשא עליה, ובין אם כבר היה עליה משא והוא רק
הנהיגה וזירזה ללכת. וכך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (כד,א): "ומחמר, הוא
הנותן משוי על הבהמה ומנהיגה, או ינהיגנה כשהיא נושאת משוי ויזרזנה ללכת אף על פי
שלא נתנו עליה". (ע"כ פה"מ) ואפילו אם נתן עליה משא כשהיא מהלכת
[שאז עקירת רגליה כשהחפץ עליה אינו נחשב כעקירת החפץ] וחימר אחריה [זירזה],
הרי הוא אסור משום מחמר (מ"מ הלכה ו). אבל אם נתן עליה משא כשהיא עומדת,
ויצאה מעצמה, אסור משום מוציא משא על הבהמה, כמו שנתבאר בתחילת ההלכה.
[6]
פטור זה אינו כשאר פטור
שבדברי רבינו שאינו אסור אלא מדברי חכמים, ראה לעיל (א,ג). (רמב"ם לעם)
[7]
ראה בהלכה הבאה, שיש
במחמר גם איסור 'לאו', לא תעשה כל מלאכה, אולם אינו לוקה עליו לפי שהוא לאו שניתן
לאזהרת מיתת בית דין.
הרמב"ם הקפיד לכתוב "אסור
להוציא משא על הבהמה בשבת", מפני שביום טוב מותר להוציא משא על הבהמה,
וכשם שהותרה הוצאה לאדם כך היא מותרת לבהמה, אבל אסור להוציא על הבהמה ביום טוב
משא גדול, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (שביתת יום טוב ה,ב).
[8]
הביאור על פי רמב"ם
לעם.
[9]
למרות שאין עונש מיתה
אלא אם עבד יחד עם בהמתו, אולם איסור לאו יש גם אם העביד את בהמתו לבדה.
[10]
מצוות לא תעשה שהעונש
עליה עשוי להיות מיתת בית דין, אין מענישים בה עונש אחר, כגון מלקות, אף כשבפועל
הנידון אינו נענש במיתה, מפני שאין עונשים אלא אם כן מזהירים, והרי לא היתה במקרה
זה אזהרה על המלקות (פה"מ מכות ג,א). ביארנו את ההלכה על פי המ"מ הרב
צדוק ורמב"ם לעם, שלא כדברי הלח"מ ומהר"ח כסאר.
[11]
השווה סנהדרין (יח,ב).
נמצאנו למדים שיש שלושה חילוקים.
א. ראה את בהמתו יוצאת מעצמה מרשות היחיד
לרשות הרבים והניח עליה משא שתוציאנו, או שראה אותה הולכת ברשות הרבים והניח עליה
משא שתישאנו ארבע אמות ברשות הרבים, עובר על עשה למען ינוח שבפרשת משפטים, שהוא
לאו הבא מכלל עשה [תחילת הלכה א].
ב. חימר אחר בהמתו כשיש עליה משא, כלומר
שהנהיגה וזירז אותה ללכת, בין בקול ובין בידיו, והוציאה את המשא מרשות לרשות או
צעדה בו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן אם דירבן אותה לילך לבדה לדוש בגורן או לטחון
בריחיים, עובר על עשה של למען ינוח הנזכר לעיל, וכן עובר על איסור לאו של לא תעשה
כל מלאכה שבעשרת הדיברות, אך פטור ממלקות משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין
[סוף הלכה א והלכה ב].
ג. עשה את המלאכה עם הבהמה, כגון שחרש בה,
עובר על הלאו שבעשרת הדיברות לא תעשה כל מלאכה, ומתחייב בעונש סקילה. ואף שהמלאכה
היתה בסיוע ושיתוף הבהמה, אינו כעושה מקצת המלאכה או כשנים שעשאוה, כיון שאין לה
דעה והיא ככלי בידיו [הלכה ב]. (שלושת החילוקים נזכרו בביאור הרב צדוק. ואף מדברי
המ"מ בהלכה א ד"ה ואם הוציא על הבהמה, ניתן לדייק אותם)
וכך מוכח מהתלמוד שבת (קנד,א), שהוא מקור
דבריו של הרמב"ם, וזה לשון התלמוד: "אמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו
בשבת - פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת - דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה [=כשם
שבעבודה זרה עשה מעשה, כך כדי לחייבו צריך שיעשה מעשה, והמחמר לא עשה מעשה, ולפיכך
אם חימר בשוגג, פטור]. במזיד נמי לא מיחייב - דתנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על
שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. הא אין חייבין על שגגתו חטאת - אין חייבין על זדונו
סקילה [=מאחר שאין לחייב את המחמר אם עשה זאת בשוגג, וכפי שכתבנו, ממילא אין
לחייבו גם במזיד]. בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין,
וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין - אין לוקין עליו [=כמו כן אין לחייב את את
המחמר משום לאו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וכפי שביארנו]. ומכלל
דברי התלמוד למדנו, שתחילת הלכה ב מתייחסת למחמר, וביאר התלמוד מדוע אין לומר
שהמחמר יתחייב משום לאו, ולכן מכוונים דברי הרמב"ם, והלא לאו מפורש בתורה,
כלומר מדוע המחמר אינו לוקה שהרי הוא לאו המפורש בתורה, וכפי שביארנו.
ומהר"י קאפח כתב (הערות א ג), שכאשר
העמיס את המשא על הבהמה והוציאו מרשות לרשות עובר על עשה של תורה, אולם כאשר מישהו
אחר העמיס על הבהמה והוא רק חימר, כלומר הנהיג וזירז את הבהמה, אינו עובר שום
איסור של תורה, ואסור רק מדברי חכמים, וכלשון הרמב"ם: "לפיכך המחמר אחר
בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי – פטור", כלומר פטור אבל אסור שנתבאר לעיל (א,ג)
שאיסורו מדברי חכמים.
בשיטת מהר"י קאפח, אין הבדל אם יצאה
הבהמה מעצמה מרשות לרשות, לבין אם הנהיג את הבהמה בקול והוציאה מרשות לרשות. אלא
הדבר הקובע הוא, האם נתן את המשא על הבהמה, או שמישהו אחר נתן את המשא עליה. וקשה,
שהרי העיון מורה להיפך, וכשהנהיג את הבהמה והוציאה מרשות לרשות, עשה בבהמה מלאכת
הוצאה מרשות לרשות, והוא דומה למי שחרש עם הבהמה שעשה איתה מלאכת חרישה, ולפיכך
בשניהם יש איסור לאו מהתורה, אלא שבחרישה גם האדם מומת לפי שעשה מלאכה בשבת,
ובמחמר אין האדם מומת, לפי שאין מעשה המחמר נחשב כמלאכה בשבת. וכך מוכח ברור מלשון
הרמב"ם, שכתב בסוף הלכה א, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור, ובהלכה ב כתב,
והרי יש במחמר גם איסור לאו, ולא רק איסור עשה. מכאן שיש לחלק בין מוציא על הבהמה
מרשות לרשות ללא חימור שנזכר בתחילת הלכה א, לבין מוציא מרשות לרשות על ידי חימור
שנזכר בסוף הלכה א, שהוא אסור גם משום לאו. ובשיטת מהר"י קאפח, רצף ההלכות
אינו ברור, מדוע כתב הרמב"ם אחר שהזכיר מחמר, והלא לאו מפורש בתורה, ואדרבה
במחמר אין שום איסור, לא לאו ואפילו לא עשה. וכך דייק המ"מ מרצף לשון
הרמב"ם.
וזה לשון המ"מ: "וזה נראה לי
מבואר בלשונו [=של הרמב"ם], שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו, שאם לא
כן [=מפני שאם נאמר שלפי הרמב"ם אין במחמר איסור לאו], לא הוצרך לומר ונמצא
לאו זה שניתן לאזהרת מיתת בית דין [=לא היה הרמב"ם צריך לומר שהמחמר אינו
לוקה מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מית בית
דין, שהרי במחמר אין כלל לאו]".
[12]
השווה לעיל (ו,טז).
אפילו אם השאיל או השכיר לו מתחילת השבוע, אפילו אם התנה עמו שלא יעבוד בשבת
(מהר"ח כסאר).
[13]
בהמה של ישראל שהיתה
מושאלת או מושכרת לגוי, עדין היא ברשות ישראל, ומצווה על שביתתה. ורק לענין נזקים,
העמידה התורה את הבהמה באחריות השוכר והשואל.
[14]
ראה הלכה א.
[15]
ואינה גזירה לגזירה, אלא
הכל גזירה אחת, ובשעה שאסרו שלא ישאיל או ישכיר לגוי, גם אסרו שלא ימכור (הרב
צדוק).
[16]
אף שבהמה שבורה אינה
ראויה למשא, אבל היא ראויה לשאיבת מים או להנעת הריחיים (פה"מ פסחים ד,ג;
עבו"ז א,ו).
[17]
המילים "שלא
בנוכחות הבעלים" התווספו על פי פה"מ פסחים (ד,ג).
[18]
השווה לעיל (יח,טז),
שאדם חי אינו נחשב משא.
[19]
כתב מהר"י קאפח
(הערה ח), שאם דרך הסוסים לחרוש ולהוביל עגלות, אסור למכור לגוי גם סוסים, מפני
שגם הוא נכלל בגזירת חכמים. וכך מוכח מפה"מ יובא מיד להלן, שאם מוכר לגוי סוס
הנושא עופות אסור, ואם מוכר לוסוס המיועד
לרכיבת אדם בלבד מותר.
לשון המשנה עבודה זרה (א,ו): "ובן
בתירה מתיר בסוס". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "ובן בתירה אומר
שהסוסים אשר נושאים עליהם הציידים עופות הציד מותר למוכרם להם, לפי שהוא סובר החי
נושא את עצמו, ואפילו בהמה ועוף, כמו שביארנו ברביעי מפסחים (משנה ג). והחכמים
אומרים שאדם בלבד הוא אשר נאמר בו החי נושא את עצמו, כמו שהתבאר בעשירי משבת. ואין
הלכה כבן בתירה. ...אבל שאר הסוסים מותר למוכרם לגוי, כי ידוע שירכב עליהם האדם
בלבד".
[20]
ולעומת זאת, ראה להלן
(ל,יג) "ולדבר מצוה, מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת".
[21]
אמר רב אשי, אמר לי
זבידא [שם פטם]: בר תורא [שור מפוטם] משהינן ליה [משהים אותו עד שיכחיש] ועביד על
חד תרין [ועובד כשני שוורים אחרים].
[22]
הטעם של אלו שאינם
מוכרים לגוים בהמה דקה, גזרה משום בהמה גסה. וביאר מהר"י קאפח (הערה יב),
שבמקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה, אינו נחשב כגזירה לגזירה, אלא כמנהג שהנהיגו
משום סייג.
[23]
היתר מכירת בהמה גסה על
ידי סרסור נזכר בהלכה ג, ויש להשוות את דין החיה הגסה לכך.
[24]
ראה לעיל (ו,כב), שאם
היה בדרך ונכנסה השבת, יתן כיסו לגוי. ובהלכה שלפנינו נתבאר, מה יעשה אם לא היה
עמו גוי.
[25]
אם נתן חפץ על הבהמה
כשהיא עומדת, עקירת גופה כשהחפץ עליה נחשבת כעקירת החפץ מאותו מקום, ועמידתה כשהחפץ
עליה נחשבת כהנחת החפץ באותו מקום (השווה יג,ח), ונמצא שטלטל חפץ ארבע אמות ברשות
הרבים על ידי הבהמה, ועבר על עשה של למען ינוח, כמו שנתבאר בהלכה א. אולם אם נתן
את החפץ על הבהמה כשהיא הולכת, הילוכה עם החפץ אינו נחשב כעקירה, ומותר לכתחילה
לעשות זאת (מה שכתבנו מותר לכתחילה, כך כתב המ"מ).
ודוקא על בהמה מותר לתת משא כשהיא מהלכת,
אבל על חברו המהלך אסור לתת משא,
כמו שנתבאר לעיל (יג,יב): "וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, ובעת
שירצה חברו לעמוד, נוטלו מעל גבי חברו - הרי זה [שעקר והניח את החפץ על חברו] פטור
[אבל אסור]: שהרי יש כאן עקירה, בלא הנחה. [וזה שנתן עליו פטור מכלום, מפני שלא
עשה כלום]". ...וכן הוא בתלמוד (שבת קנג,ב), "אמר רב פפא: כל שבגופו
חייב חטאת - בחברו פטור אבל אסור. כל שחברו פטור אבל אסור - בחמורו מותר לכתחלה".
וראה עוד לעיל (יג,יב) והערה כט, שם נתבאר מדוע אין
הדבר אסור גם כשנותן על הבהמה, והרי עשה עקירה בלא הנחה, מפני שהקלו חכמים באיסור
שהוא מדבריהם, כלומר כשעשה רק עקירה שאיסורו מדבריהם, והתירו לו לעשות זאת עם
הבהמה (אורה ושמחה בהלכה שלפנינו), ובתנאי שהבהמה עצמה אינה עושה מלאכה, ואינה
עוקרת ומניחה ברשות הרבים, שהרי הוא מניח עליה כשהיא הולכת ולוקח ממנה כשהיא עומד.
ומה שכתב הרמב"ם בפה"מ שבת
(כד,א): "וחייבנוהו שיתן כיסו על הבהמה בעת הלוכה כדי שלא יהא מחמר. ומחמר,
הוא הנותן משוי על הבהמה ומנהיגה, או ינהיגנה כשהיא נושאת משוי ויזרזנה ללכת אף על
פי שלא נתנו עליה". לכאורה משמע מדבריו שם, שהסיבה שאסור לתת כיסו על הבהמה
כשהיא עומדת משום מחמר, ולא כמו שכתבנו בהלכה א משום שמוציא משא על הבהמה וביטול
עשה למען ינוח. אולם דיוק זה אינו נכון, ומה שכתב הרמב"ם שאם נותן על הבהמה
כשהיא עומדת אסור משום מחמר, משום שהרמב"ם עוסק באדם שאחר שיתן האדם את המשא
על הבהמה כשהיא עומדת יזרזה שתתחיל ללכת כדרכם של בני אדם, ולפיכך כתב שעובר משום
מחמר, וכפי שביאר בדבריו מיד בהמשך, שמחמר הוא המנהיג את הבהמה כשהיא נושאת משאוי.
ואנו דקדקנו והוספנו ביאור, מה יהיה הדין אם רק יניח את כיסו עליה ולא יזרזה, אלא
היא תתחיל ללכת מעצמה, על איזה איסור יעבור, וכתבנו משום ביטול עשה של למען ינוח,
משום שעשה עקירה והנחה, וכך מוכח מדברי הרמב"ם לפנינו במשנ"ת בהלכה א,
שכתב את איסור המחמר בנפרד לאחר מכן, משמע שבתחילת ההלכה עובר משום עוקר ומניח
וביטול עשה של למען ינוח.
עוד ראוי לבאר, שהרמב"ם שם
בפה"מ (שבת כד,א), כתב, שכאשר יגיע לחצרו עם ארנקו, צריך לזרוק אותו מעל
הבהמה כשהיא מהלכת כלאחר יד. וזה לשונו: "ואמרו מניחו על החמור, בתנאי שיתננו
על הבהמה בשעת הלוכה, ואם עמדה יקחנו מעליה כדי שלא תהא הנחה, וכשתהלך יחזירנו
עליה, עד שיגיע לפתח חצרו יקחנו מעליה בשעת הילוכה ויזרקנו לחצרו כלאחר יד כדי שלא
יהא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד". אולם במשנ"ת לא הזכיר הרמב"ם
תנאי זה כאן, רק לעיל (יג,ט), "מי שקדש עליו היום, וחבילתו על כתפו – רץ בה
עד שיגיע לביתו, וזורקה שם כלאחר יד". ואף מלשון התלמוד שבת (קנג,ב), משמע
שהוא הולך על מי שחבילתו על כתפו, שהרי שאל התלמוד שם: "סוף סוף, כי מטא
לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד! - דזריק ליה
כלאחר יד". ובתחילה בפה"מ סבר הרמב"ם שיש לחשוש לכך בין במי שרץ
וחבילתו על כתפו, ובין במי שהניח את ארנקו על הבהמה כשהיא מהלכת, ולבסוף
במשנ"ת סבר הרמב"ם שיש לחשוש לכך רק במי שרץ וחבילתו על כתפו, ולפיכך
השמיט תנאי זה מההלכה שלפנינו, במניח ארנקו על הבהמה.
בהלכה שלפנינו כתב המ"מ: "וכתב
רבינו ואסור לו להנהיגה אפילו בקול, ונראין דבריו שהרי החמור הזו טעונה [=מבאר
המ"מ, מה שכתב הרמב"ם שאסור לו להנהיג את הבהמה, זה בגלל שיש עליה משא].
ואף על פי שאינה עושה עקירה והנחה [=אף על פי שהבהמה לא עשתה עקירה והנחה, שהרי
נותן עליה את המשא כשהיא הולכת ונוטלו ממנה כשהיא עומדת], מ"מ אין לו להנהיגה,
שהרי אם הוא היה עושה כיוצא בזה היה אסור וכשהוא מנהיג בקול כמי שעשה המעשה דמי
[=למרות זאת אסור לאדם להנהיגה כשהמשא עליה, שהרי אילו היה האדם מתחיל ללכת ארבע
אמות ברשות הרבים כשחפץ עליו ועומד, היה נחשב כעוקר ומניח כמו שנתבאר לעיל (יג,ח),
אף בבהמה, אם מנהיגה והלכה מחמת כך ארבע אמות ברשות הרבים כשהמשא עליה, נחשב שעשה
עימה עקירה והנחה ארבע אמות ברשות הרבים]. ואף על פי שהרשב"א ז"ל כתב
עליו ואינו מחוור בעיני כלל שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר
עוד דהא אמרינן (שבת קנג,ב) כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה
עכ"ל [=הרשב"א סובר, שאם מניח את המשא על הבהמה כשהיא מהלכת ונוטלו ממנה
כשהיא עומדת, מותר לו להנהיגה לאחר מכן, שכיון שלא עשה עימה עקירה והנחה, שהרי
מניח עליה כשהיא הולכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת, מותר להנהיגה, ולכך מכוונים דברי
הגמרא "כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה"]. ואני אומר שאין
כוונת הגמרא להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל, אבל כשהוא מנהיג, מה תועלת יש
כשהבהמה אינה עושה עקירה והנחה ומפני כך למה יהיה מותר להנהיגה הוא [=המ"מ
מבאר, מה שנאמר בגמרא "כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה"
כשהאדם אינו מעשה כלל, ואינו מנהיג את הבהמה, אלא מניח על הבהמה משא כשהיא הולכת
ונוטל ממנה כשהיא עומדת, אבל כשהוא מנהיג את הבהמה והלכה מחמת כך ארבע אמות ברשות
הרבים כשהמשא עליה, נחשב שעשה עימה עקירה והנחה ארבע אמות ברשות הרבים]. אלא ודאי
לא התירו בכך אלא משא הבהמה שאסור מן התורה להטעינה וכשאינה עושה עקירה והנחה מותר
לכתחלה זה נראה לי לדעת רבינו [=ממשיך המ"מ לבאר, על כורחנו, מה שנאמר בגמרא "כל
שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה" מתייחס לאיסור הוצאת משא על
הבהמה, שנזכר בהלכה א, ולא לאיסור מחמר. ואם נתן חפץ על הבהמה כשהיא עומדת, עקירת
גופה כשהחפץ עליה נחשבת כעקירת החפץ מאותו מקום, ועמידתה כשהחפץ עליה נחשבת כהנחת
החפץ באותו מקום (השווה יג,ח), ונמצא שהאדם שנתן את החפץ על הבהמה, טלטל חפץ ארבע
אמות ברשות הרבים על ידי הבהמה, ועבר על עשה של למען ינוח, כמו שנתבאר בהלכה א.
אולם אם נותן על הבהמה כשהיא מהלכת, אינו עושה עקירה והנחה, והדבר מותר
לכתחילה]". (ע"כ מ"מ)
על דברי המ"מ האלו העיר מהר"י
קאפח (הערה יד): "ומה שכתב [=המ"מ] שאסור מן התורה להטעינה איני יודע
מקור לכך דלא עדיפא בהמה מן האדם כלום אסור אדם להניח על גבו חפצים".
(ע"כ מהר"י קאפח) וכבר ביארנו את דברי המ"מ שהנותן משא על הבהמה,
והיא יוצאת בו מרשות לרשות, או ארבע אמות ברשות הרבים, הוא אסור מהתורה מכלל עשה
כמו שנתבאר בהלכה א. ומה שהקשה מהר"י קאפח, מה עדיפות האדם מהבהמה, כלום אסור
אדם להניח על גבו חפצים? אכן אסור לאדם להניח על גבו חפצים, ולצאת בהם לרשות
הרבים, ועקירת גופו כעקירת החפץ, ועמידתו כהנחת החפץ, ונמצא שהוציא מרשות היחיד
לרשות הרבים, כמו שנתבאר לעיל (יג,ח).
עוד כתב מהר"י קאפח (שם בהערה):
"והנראה לי עוד, דמה שכתב רבנו ואסור לו להנהיגה וכו', הוא איסור דאורייתא
בעשה דלמען ינוח, ודוקא בעת שהניח כיסו עליה, אבל אם כבר מונח ועומד אין זה אלא
דרבנן וכמו שכתבתי לעיל בריש הפרק". וקשה שהרי המעיין בפה"מ שבת (כד,א),
יראה בבירור שהרמב"ם הגדיר מחמר: "ומחמר, הוא הנותן משוי על הבהמה
ומנהיגה, או ינהיגנה כשהיא נושאת משוי ויזרזנה ללכת אף על פי שלא נתנו עליה".
וכל שהנהיג את הבהמה כשהמשא עליה הוא מחמר, אף שלא נתן את המשא עליה, ועובר על
לאו, ואינו לוקה מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (שם
בהערה) שכתב על דברי הרמב"ם בפה"מ: "אין כוונת רבנו ששני המחמרים
הללו שוים, כי הראשון בלאו הבא מכלל עשה, והשני מדרבנן, אלא בא להגדיר מושג מחמר
ושניהם אסורים. וכדלעיל בתחלת הפרק". וקשה, שהרי לא ניתן לדחות את הדברים
המפורשים, ומחמר הוא אף כשלא נתן את המשא על הבהמה, אלא די שיזרז אותה ללכת.
[26]
ראה הלכה א, שם נתבאר
שאין איסור של מחמר, אלא אם מנהיג את הבהמה כשיש עליה משא, והנהיגה שתוליך את המשא
ארבע אמות ברשות הרבים, או תוציאנו מרשות לרשות. ואפילו אם נתן עליה משא כשהיא
מהלכת וחימר אחריה [זירזה], הרי הוא אסור משום מחמר (מ"מ). אבל אם
נתן עליה משא כשהיא עומדת, ויצאה מעצמה, אסור משום מוציא משא על הבהמה.
[27]
אף על פי שנתבאר לעיל
בהלכה, שיתן כיסו על הבהמה באופן שלא ייחשב שעשה עקירה והנחה על ידי הבהמה, למרות
זאת עדיף שיתן כיסו לגוי ויעבור על איסור של חכמים אמירה לגוי, ולא יתן כיסו על
הבהמה שיכול להגיע בה לאיסור תורה, אם נותן כיסו עליה כשהיא עומדת (ר"ן על
הרי"ף שבת סו,א בדפיו).
[28]
הוספנו את הטעם על פי
התלמוד שבת (קנג,א).
[29]
חירש וחירשת האמורים בכל
מקום - הן האילמים שאין שומעין, ואין מדברים [=בשל חוסר התקשורת שלהם עם בני אדם
התייחסו אליהם כחסרי דעת]; אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר - הרי הוא
ככל אדם (אישות ב,כו).
[30]
ראה הלכות חגיגה ב,ד.
[31]
הביאור על פי התלמוד שבת
(קנג,ב).
כתב מהר"י קאפח (הערה טו), כשנותנו
לחרש שוטה וקטן, אינו צריך לתת עליהם כשהם מהלכים, ולקחת מהם כשהם עומדים, כמו
בבהמה שכך צריך להתנהג עימה, כמו שנתבאר בהלכה הקודמת, משום שהטלטול בארבע אמות
הראשונות היתר גמור, ולאחר ארבע אמות החרש שוטה וקטן מטלטלים בעצמם ללא סיוע
הנותן. ואין בחרש שוטה וקטן איסור אמירה כמו בגוי (לעיל ו,כב), ולא איסור עשיית
מלאכה מכלל עשה כמו בבהמה (הלכה א), שמחמת כך אף שהגוי או הבהמה מטלטלים בעצמם
הדבר אסור. ואין לדמות זאת לאיסור להאכיל קטן מאכלים אסורים בידיים, אפילו אם הם
אסורים מחכמים, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות (יז,כז), מפני ששם המאכל אסור עוד
קודם שיתנו לקטן, ואילו בטלטול, בארבע אמות הראשונות אין שום איסור.
דברי מהר"י קאפח, שלא כדברי
המ"מ שכתב, שיתן להם כיסו מבעוד יום, או שיתן להם כשהם מהלכים ויטלנו מהם
כשהם עומדים. והעיקר כמהר"י קאפח.
[32]
במציאה, האדם אינו בהול על הממון שמצא, מפני שאין לו הפסד, אלא רק מניעת רווח,
ולפיכך לא התירו לו לתת את המציאה לגוי ולעבור על איסור אמירה לגוי, וכן לא התירו
לו לתת את המציאה על הבהמה, מפני שיכול להגיע לאיסור תורה של ביטול עשה למען ינוח,
אם יתן עליה כשהיא עומדת (הוספנו בהמה על פי אורה ושמחה), אלא יטרח ויוליך אותה
פחות פחות מארבע אמות, ויעמוד לנוח בכל פחות מארבע אמות, למרות שיש בדבר טורח
גדול, ויעבור הרבה זמן עד שיגיע איתה לביתו (הרב צדוק). וראה לעיל פרק ו הערה סז, שם הבאנו את דברי
מהר"י קאפח והערנו עליהם.
הולכה פחות פחות מארבע אמות מותרת, אולם
במקום שאפשר להימנע מכך, עדיף שימנע, מפני שחששו חכמים שמא יטלטל יותר מארבע אמות. והראיה לכך,
מההלכה שלפנינו שכתב הרמב"ם: "אבל קודם שתבוא לידו - אם יכול
להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות". משתמע מההלכה,
שאם יכול שלא לטלטל את המציאה, אלא שישהה עם המציאה בדרך, ואין בדבר סכנה, כך
יעשה, אולם אם אין ברירה, וצריך לטלטל את המציאה, יטלטלנה פחות פחות מארבע אמות,
והדבר מותר. [הלכה זו נכפלה לעיל ו,כב, ראה שם].
מקור דברי הרמב"ם להלכה שלפנינו,
שכתב שאם יכול להחשיך על המציאה כך יעשה, ואם אינו יכול, יטלטלנה פחות פחות מארבע
אמות, הוא, מההלכה לעיל (יט,כג-כד), המוצא תפילין אם אינו יכול להספיק להכניסם
לבושים עד שתחשך, ואינו יכול להחשיך עליהם בדרך מפני הליסטים, מכניסם פחות פחות
מארבע אמות, ומקור הדברים שם עירובין (צז,א-ב), והוא המקור גם לדברי הרמב"ם
כאן.
ומכלל הדברים למדנו, שאמנם מותר לטלטל פחות פחות מארבע אמות,
בין בכיסו ובין במציאה, אולם אין להשתמש בהיתר זה אלא אם אין פתרון אחר.
וראה עוד בשו"ת הרמב"ם (סימן
תסד), שם השיב למשיגים עליו, כיצד התיר לטלטל פחות מארבע אמות גם במציאה, וזה
לשונו: "...וזה ברור למדקדקים בעיון. כי תנאי זה [=ההגבלה שנזכרה בתלמוד, שבת
קנג,א, דוקא כיסו אבל מציאה לא], לא נאמר אלא ליתן לגוי או להניחו על החמור [=לא
נאמרה אלא לגבי ההיתר, לתת לגוי או להניח על החמור], כי זה לא הותר אלא בכיסו לפי
שיש בכך מן ההקלה בשביתת בהמה או באמירה לגוי כפי שאתה רואה. אבל הלשון האחרון
שהוא מוליכו פחות פחות מארבע אמות, אין חילוק בזה בין כיסו ובין מציאה לפי שהוא דבר
המותר לכתחלה בכל דבר, ואפלו בנו או חברו מוליכה פחות פחות מארבע אמות כמו שנתבאר
בכמה מקומות [ראה לעיל פי"ג הל' י, דפחות פחות מארבע אמות מותר. הערת
מהר"י קאפח], כי הטלטול בתוך ארבע אמות [מותר] לכתחלה בכל דבר אף ללא דוחק
כלל".
לכאורה תשובת הרמב"ם סותרת את מה
שכתבנו לעיל, שאם יש פיתרון אחר, אין להשתמש בהיתר של הולכה פחות פחות מארבע אמות,
שהרי הוא כתב, שהטלטול בתוך ארבע אמות מותר לכתחילה אף ללא דוחק כלל. על כורחנו
לבאר את תשובת הרמב"ם על פי ההלכות במשנ"ת, שלא התכוון הרמב"ם
בתשובתו להתיר לטלטל פחות מארבע אמות במקום שיש פיתרון אחר, אלא התכוון, שגם במקרה
שאין מצווה או צורך גדול או הפסד ממון, אלא סתם מציאה שהיא רווח לאדם, אף שם מותר
להשתמש בהיתר זה, אולם במשנ"ת נתבאר, שאם יש אפשרות להחשיך על המציאה, כך
יעשה ולא יטלטלנה פחות פחות מארבע אמות.
[33]
כדי שיהיה אפשר למשוך את
הבהמה, או להנהיגה במושכות בשעה שרוכב עליה, הדרך לקשור את ראשה ברסן. הרסן
הוא רצועות הנכרכות סביב ראש הבהמה. את הרצועות כורכים בדרך כלל בשני מקומות,
מיקום אחד מעל פה הבהמה, מיקום שני סביב הראש במקום האוזניים שלה, כפי שהדבר
מפורסם בימינו אצל הרוכבים על הסוסים. אל הרסן קושרים מושכות בשעה שרוצים לירכב על
הבהמה. לפעמים מוסיפים לבהמה גם מתג, המתג הוא מוט קצר מברזל שיש בשני
קצותיו טבעות מברזל, את המתג נותנים בתוך פה הבהמה מצד לצד, וקושרים אותו ברצועות הנזכרות
למעלה. מתג זה מסייע להנהגת הבהמה, מפני שבשעה שמושכים אותו הוא מכאיב לבהמה והיא
עוצרת (על פי מילון אבן שושן). וראה לעיל (י,א-ב), שביארנו רסן בצורה שונה, על פי
המקרה של ההלכה שם.
[34]
כמין טבעת שהלחי התחתון של
הבהמה נכנס לתוכה (מהר"י קאפח, פה"מ שבת ה,א הערה 4), כוונתו למתג שהזכרנו
בהערה הקודמת, שבזמנם עשו אותו כמו חצי ירח, את המוט הישר מעבירים בתוך הפה של
הבהמה מצד לצד, ובשני קצותיו טבעות מברזל שבהם קושרים את המושכות, ואת החצי העגול
מעבירים מתחת ללחי התחתון של הבהמה. ורש"י פירש אצעדה [=צמיד מברזל] סביב
הצואר, ויש טבעת הקבועה בה, וקושרים חבל אל הטבעת כשמושכים את הסוס. והרב קהתי
פירש שרשרת שבצוארו.
[35]
החבל שקושרין על פיות
הגמלים (פה"מ שבת ה,א). אבל הסוס אינו משתמר בחבל סביב פיו, כמו שיבאר בהמשך
ההלכה.
[36]
שתי פחיות ברזל שקושרין
על הלחיים, וייחדו את זה בנאקה לבנה [נאקה היא נקבת הגמל] שהיא חזקה יותר וצריכה
שמירה יתירה (פה"מ שבת ה,א).
[37]
טבעת שעל צוואר הכלב
ושלשלת מחוברת לה (ר' תנחום הירושלמי ערך סגר).
[38]
הטעם על פי פה"מ
שבת (ה,ג).
[39]
אבל לחצר מותר לצאת
בפעמון פקוק, ראה להלן הלכה יג.
[40]
ראה להלן (כג,ד), שאסור
להשמיע קול בפעמון לתינוק כדי שישתוק, שמא יתקן כלי שיר. אולם לצאת עם פעמון התלוי
בצוואר בהמה ומשמיע קול, אינו אסור משום שמא יתקן כלי שיר, מפני שאינו משמיע קול
בפעמון בידיים, והטעם שאסור מפני שנראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרים בו הבהמות או
שמשחקים בהם שם.
[41]
החותם הוא כמו מטבע עשוי ממתכת או חומר אחר, ועליו היה מסמן הבעלים שהבהמה בבעלותו,
והיה קושר אותו על צואר הבהמה או על כסותה, שלא יתלכלך.
[42]
עור שקושרין על הפרסה שנסדקה
כדי שתתרפא (פה"מ שבת ה,ד).
[43]
קושרים עצים בצווארה,
כדי שלא תוכל להחזיר ראשה לאחוריה ולגרד פצע שיש לה שם, כדי שיתרפא מהר (פה"מ
שבת ה,ד).
[44]
המרדעת היא בד
עבה העשוי לֶבֶד [=בד הנעשה בכבישת הסיבים זה בזה, ללא טוויה ואריגה] הניתן על גב
החמור תחת האוכף (פה"מ כלאים ט,ד, הערה 15, על פי תרגום מהר"י קאפח; והערת
מהר"י קאפח בפרק שלפנינו, הערה כג). המרדעת ניתנת על החמור גם כדי לחממו (שבת
נג,א), ולפיכך היא מצרכי החמור, ואם היתה קשורה שאין חשש שתפול, מותר לצאת בה.
וראה להלן הלכה יג לגבי האוכף. ואם עבר וקשר את המרדעת בשבת, אסור לו להוציא את
החמור עם המרדעת (פה"מ שבת ה,ב).
[45]
מטלית הקשורה בזנב הבהמה
להגנה משפשוף (הרב צדוק), או לסימן או לסגולה (פה"מ שבת ה,ג).
[46]
ידו כפופה לאחור וקשורה
לעצמה (פה"מ שבת ה,ג).
[47]
רגלו קשורה לידו
(פה"מ שבת ה,ג).
[48]
פירשנו על פי פה"מ
שבת (ה,ד).
[49]
פירשנו מדוע קושרים את
הרצועות ברגלי התרנגולים, על פי התלמוד שבת (נד,ב).
הרמב"ם בפה"מ שבת (ה,ד) כתב,
שהרצועות הם חוט התלוי ברפיון ברגליהם, וכוונתו שטעם האיסור שיצאו התרנגולים
ברצועות, מפני שיש לחשוש שמא יפול החוט [רצועה=חוט רפוי] ויטלטלנו ארבע אמות.
ולפנינו בסוף ההלכה כתבנו טעם נוסף, שהטעם שאסור לצאת בכל אלה, מפני שאינם עשויים
לצורך שמירת הבעל חיים, אלא מפני צורך אחר שאינו חשוב, והם נחשבים כמשא עליהם.
[50]
פה"מ שבת (ה,ד).
[51]
פה"מ שבת (ה,ד).
[52]
למרות שנתן את הרצועה
בין קרניה לנוי, מכיון שאינו מהודק לקרניה ויש חשש שיפול, לפיכך אסור, וראה עוד להלן
הלכה יב בהערה, מה שכתבנו על חתיכות בד מרוקמות (מהר"י קאפח הערה כו).
[53]
הטעם שאסור, מפני שאין
הפרה צריכה שימור, שאין דרכה לברוח, וכל שמירה מעולה שאינה צריכה לה, נחשב שנתן
עליה משא (למעלה הלכה ח).
[54]
טעם זה נזכר בפה"מ
שבת (ה,ד), בסוף הפירוש, ושם כתב הרמב"ם, ומטעם זה נאסר כל מה שנאסר.
[55]
ראה לעיל הלכה יא, שלא
תצא הפרה ברצועה שבין קרניה אם נעשתה לנוי, וראה להלן הלכה יג, שלא יצא הסוס בזהורית
שבין עיניו, ופירש רש"י (שבת נג,א) שנעשה לנוי. והטעם שבהלכה שלפנינו, מותר
לצאת בחתיכות בד מרוקמות שמייפים אותם בהם, מפני שהם עוטפים את כל גוף הכבש,
ומהודקות היטב ואין חשש שייפלו, מה שאין כן רצועה בין קרניה, או זהורית בין עיניו,
אינם קשורים כראוי, ויש חשש שייפלו ויביאם ארבע אמות ברשות הרבים, ולפיכך אסור
(מהר"י קאפח הערה כו). והמ"מ פירש (בהלכה יג), שרצועה בין קרניה,
וזהורית בין עיני הסוס, אינו נוי הרגיל אצל כולם בחול. ומהר"ח כסאר פירש,
שחתיכות בד רקומות, אינו לנוי בלבד, אלא אף לתועלת הכבשים, שמגן עליהם מפני השרב
והצנה וכיוצא בו, ולפיכך אינו נחשב עליה כמשא.
[56]
וישאר ברכותו ועדינותו.
ועושין כן לרחלות בלבד לפי שצמרן רך יותר מצמר הזכרים (פה"מ שבת ה,ב).
[57]
את המילים, קשר רפוי,
קשר מהודק, הוספנו על פי רמב"ם לעם והרב צדוק, וזו משמעות ההלכה.
[58]
ראה הלכה י, שלגבי
מרדעת, אם היתה קשורה יוצא בה.
[59]
תרגום "תולעת
שני" (שמ' כה,ד) - 'וצבע זהורי' (פה"מ כיפורים ד,ב).
[60]
ביארנו את הטעם על פי
מהר"י קאפח (הערה כו). וראה הלכה יב בהערה, לגבי חתיכות בד רקומות, שהבאנו גם
את טעם המ"מ ומהר"ח כסאר.
[61]
כיס זה אינו דבר הכרחי
לבהמה, אלא תענוג הוא לה שלא תצטרך להתכופף ולאכול. לשון הרמב"ם "בקלסטר
שבפיה", ואנו ביארנו על פי פה"מ כלים (כ,א).
[62]
בהלכה י נזכר שלא תצא
ברצועה שברגלה, ואף היא ניתנה על הפרסה.
[63]
הטעם על פי הרב צדוק
ורמב"ם לעם.
[64]
מותר לצאת בפעמון פקוק
בחצר, אבל לא ברשות ברבים, כמו שנתבאר בהלכה ט, מפני שנראה כמי שמוליכן לשוק
שמוכרין בו הבהמות או שמשחקין בהן שם.
[65]
המרדעת אם היא קשורה מערב שבת יצא בה אפילו לרשות הרבים (לעיל הלכה י), ואם אינה
קשורה יצא בה רק בחצר (הלכה זו).
[66]
למעלה בהלכה נזכר שלא
תצא בהמה בכיס שבו שעורים שכבר היה תלוי מערב שבת, וכאן בסוף ההלכה נזכר, שאין
תולין לה כיס זה בשבת. והטעם כפי שביארנו, מפני שכיס זה אינו דבר הכרחי לבהמה, אלא
תענוג הוא לה שלא תצטרך להתכופף ולאכול.
[67]
נתבאר בהלכות א-ב.
[68]
הוספנו שמלו וטבלו לשם
עבדות, כמו שיבאר הרמב"ם בהלכה הבאה, שזו כוונתו.
[69]
אפילו אם ירצו וכו'
הוספנו על פי המ"מ, וזה מה שבא הרמב"ם ללמדנו, שכיון שהם משועבדים לו ולמרותו,
מוטל על האדון לשמרו ולמנעו מעשיית מלאכה. אולם אם העבד רוצה לעשות מלאכת האדון,
אפילו אם הוא עבד ערל או גר תושב שכירו או לקיטו, מצווה האדון על שביתתם, כמו
שיתבאר בהלכות הבאות.
[70]
בתלמוד יבמות (מח,ב),
הובא פסוק זה בדרך דרש, ללמד על עבד ערל שרצה לעשות מלאכה לצורך האדון,
שהוא מצווה על שביתתו, ואילו עבד מהול נלמד בדרך דרש מהפסוק "למען ינוח
עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה,יד).
אולם הרמב"ם דרכו להביא סיוע להלכות
מפשט הפסוקים, אפילו שבתלמוד נדרש הפסוק בדרך אחרת (אורה ושמחה), וכיוון שבתחילת הפרק
הובא פסוק זה ללמד על ציווי הבעלים בשביתת בהמתו, והרמב"ם בא להשוות את שביתת
עבד מהול לשביתת בהמתו, לפיכך ביאר פסוק זה בדרך הפשט, שבא ללמד על עבד מהול
שמצווה האדון על שביתתו.
[71]
נתבאר בהלכות איסורי
ביאה (יד,ט).
[72]
ראה הלכות איסורי ביאה
(יד,ט), שם כתב הרמב"ם, שאם התנה האדון עם העבד מתחילה שלא יימול ולא יטבול,
אלא יהיה כגר תושב - מותר לקיימו בעבדותו, כשהוא גר תושב; ואין מקיימין עבד כזה,
אלא בזמן היובל.
ושבע מצוות בני נח הם: עבודה זרה, ברכת
השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, הדינים, ואבר מן החי (מלכים ט,א-ב).
[73]
הטעם על פי הרב צדוק.
[74]
לקיטו - פועל המלקט, והשכירו לימות הקציר והאסיף. שכירו - פועל העובד
אצלו במשך כל השנה (רש"י עירובין סד,א).
[75]
בהלכה לפנינו ביאר הרמב"ם
את בן אמתך שבפסוק, בעבד ערל שקיבל שבע מצוות בני נח [כדרשת התלמוד יבמות מח,ב],
ולעיל בהלכות יד-טו, ביאר את בן אמתך שבפסוק בעבד מהול [כפשט הפסוק]. ומה שביאר
הרמב"ם בהלכה לפנינו, והגר זה גר תושב, מתאים לדרשת התלמוד ביבמות (מח,ב).
[76]
אפילו אם עשה מעצמו,
הוספנו על פי ביאור מהר"י קאפח (הערה ל), וכך כתב הרב צדוק.
[77]
נמצאנו למדים, שיש שלושה
חילוקים בדבר. א. עבד מהול רבו מצווה למונעו מכל מלאכה, אפילו אם עושה
מלאכה לעצמו. ב. עבד ערל או גר תושב שכירו או לקיטו, אינו עושה מלאכה לישראל
מהתורה, אפילו אם עשה מעצמו, משום וינפש בן אמתך והגר. ג. סתם גוי שאינו
שכירו, אסור לומר לו לעשות לנו מלאכה משום שבות, ואם עשה לעצמו מותר ליהנות
מהמלאכה (לעיל ו,א). מקור הביאור שכתבנו הוא ממהר"י קאפח (הערה ל), וביאור
הרב צדוק.
לפי המ"מ: גר תושב גם אם אינו שכירו,
אסור מהתורה לומר לו לעשות לנו מלאכה. [שלא כמו שכתבנו, שאם אינו עבדו או שכירו יש
בו רק איסור שבות].
לפי רמב"ם לעם: עבד ערל או גר תושב
שכירו, אסור משום שבות לומר לו לעשות לנו מלאכה. [שלא כמו שכתבנו שיש בו איסור
מהתורה].
לפי אורה ושמחה: עבד ערל או גר תושב
שכירו, האיסור לעשות מלאכה לישראל הוא על העבד או הגר ולא על הישראל. [שלא כמו
שכתבנו שהאיסור הוא על האדון או הבעלים הישראל].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה