פרק יב – מלאכות: הבערה
עד הוצאה
הבערה
א.
המבעיר כל שהוא, חייב: והוא, שיהא
צריך לאפר; אבל אם הבעיר דרך השחתה – פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של
חברו, או השורף דירתו – חייב, אף על פי שהוא משחית: מפני שכוונתו להינקם משונאו,
והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל
בחברו, בשעת מריבה – שכל אלו מתקנים הן, אצל יצרן הרע. וכן המדליק את הנר, או את
העצים, בין להתחמם, בין להאיר – הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים – הרי
זה תולדת מבעיר, וחייב.
המבעיר [=מדליק אש] כל
שהוא, חייב: ובתנאי שיהיה צריך לאפר, שאז אינו מקלקל[א];
אבל אם הבעיר דרך השחתה – פטור, מפני שהוא מקלקל[ב].
והמבעיר גדישו [=ערימת תבואה שנקצרה] של חברו, או השורף דירתו – חייב, אף על פי
שהוא משחית: מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה
כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב[ג],
וכחובל בחברו, בשעת מריבה[ד]
– שכל אלו מתקנים הם, מחמת נחת הרוח שיש ליצרם הרע. וכן המדליק את הנר, או את
העצים, בין להתחמם, בין להאיר – הרי זה חייב[ה].
המחמם את הברזל כדי לצרפו במים – הרי זה תולדת מבעיר[ו], וחייב.
כיבוי
ב.
המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את
הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור: ואם נתכוון לצרף,
חייב – שכן לוטשי הברזל עושים, מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים,
כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה. ומותר לכבות גחלת של
מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים. הנותן שמן לתוך הנר הדלוק, חייב משום
מבעיר; והמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה.
המכבה כל שהוא, חייב.
אחד המכבה את הנר[ז],
ואחד המכבה את הגחלת של עץ[ח]. והטעם שמכבה גחלת של עץ חייב מהתורה,
מפני שהכיבוי הפך את הגחלת לדבר אחר, וכשהיתה הגחלת בוערת היתה אש, וכשכבתה השתנתה
ונעשתה פחם[ט].
אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור, מפני שלא נשתנתה המתכת, אלא בתחילה היתה חמה ועכשיו
היא צוננת[י]:
ואם הגחלת של מתכת היתה של ברזל, והתכוון לצרף[יא] [=לחזק], חייב – שכן מעבדי הברזל
עושים, מחממים את הברזל [=הנקרא פלדה] עד שייעשה גחלת, ומכבים אותו במים, כדי
לחסמו [=לחזקו]; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה[יב].
ומותר לכבות גחלת של מתכת [=שאינה פלדה] ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים,
שכיון שהאיסור לכבותה הוא רק מדברי חכמים, במקום נזק של רבים לא אסרו.
המוסיף שמן לתוך הנר
הדלוק, חייב משום תולדת מבעיר, מפני שהאריך את זמן הדליקה שלו; והמשתמש ולוקח מן
השמן שבנר, חייב משום תולדת מכבה, מפני שקרב את זמן כיבויו[יג].
[למרות שאין הכיבוי מיד, אין להחשיבו גרם כיבוי שמותר[יד],
אלא הוא תולדת מכבה, מפני שהשמן כולו מחובר, ועשה מעשה כיבוי[טו]].
ג.
דליקה שנפלה בשבת – המכבה אותה
מפני איבוד הממון, חייב: שאין איבוד הממון דוחה שבת, אלא איבוד נפשות. לפיכך ייצאו
בני אדם, כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.
דליקה שנפלה בשבת –
המכבה אותה מפני איבוד הממון, חייב[טז]:
שאין איבוד הממון דוחה שבת, אלא איבוד נפשות. לפיכך ייצאו בני אדם, כדי שלא ימותו,
ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת את כל העיר[יז].
[הוספה] ובזמננו שיש בבתים חשמל, ובלוני גז העלולים להתפוצץ על כל תושבי הבית, כל
דליקה יש בה סכנת נפשות, ומכבים אותה בשבת[יח].
ד.
ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין
מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה. אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים – עושין
מהן מחיצה, אף על פי שוודאי מתבקעין ומכבים: שגרם כיבוי, מותר. וכופין קערה על גבי
הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה.
ומותר לעשות מחיצה
בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה. אפילו כלי חרס חדשים [=שעדין
לא שרפו אותם באש לחסמם ולחזקם] מלאים מים – עושים מהם מחיצה, אף על פי שוודאי
מתבקעים ומכבים: שגרם כיבוי, מותר[יט]. וכופים קערה על גבי הנר[כ],
בשביל שלא תאחוז האש בקורה.
ה.
תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור – מביא
עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן, ופורסו על הקצה שעדיין לא נשרף,
כדי שלא תעבור לו האש.
ארגז או ארון [=תיבה
שידה ומגדל[כא]]
שאחזה בהם האש – מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האש נתפסת בהם [=אינם דליקים],
ופורסו על הקצה שעדיין לא נשרף, כדי שלא תעבור האש לשאר הארגז או הארון. והסיבה
שהדבר מותר, מפני שאינו מכבה אלא מונע את התפשטות האש.
ו.
טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה
בה; ואם כבתה, כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור, פושטו וקורא בו; ואם כבה, כבה.
ונותן מים, מן הצד שעדיין לא נתלית בו האור; ואם כבתה, כבתה. שכח נר דלוק על גבי
הטבלה, נוער את הטבלה והוא נופל; ואם כבה, כבה: אבל אם הניחו מבערב – אף על פי
שכבה, אסור לטלטלו.
טלית שאחזה בה האש,
פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה, כבתה, מפני שבשעה שפושטה ומתכסה בה אינו מכבה אלא מונע
את התלקחות כולה. ואף אם האש דועכת על ידי זה, דבר שאין מתכוון הוא[כב]
כי כוונתו להתכסות. ואינו פסיק רישיה[כג]
כיון שאין זה ודאי שתכבה. וכן ספר תורה שאחזה בו האש, פושטו וקורא בו, ואם כבה,
כבה [טעם ההיתר כמו בטלית]. ונותן מים על הטלית או על הספר תורה[כד],
בצד שעדיין לא נתפסה בו האש, ואם כבתה, כבתה, מפני שהוא גרם כיבוי שהוא מותר[כה].
שכח נר דלוק על גבי לוח
עץ, ורצה להורידו מהלוח בשבת כדי להשתמש בלוח, מטה את הלוח שיחליק הנר לרצפה, ואם
כבה הנר, כבה. שמאחר שלא נעשה הלוח בסיס לנר, מפני שלא הניח את הנר על הלוח בכוונה,
ומאחר ואינו מטלטל את המוקצה בידים, התירו לו חכמים לטלטל את המוקצה מפני הצורך. וצריך
להטות את הלוח באופן שיחליק הנר לרצפה לאט לאט, כך שלא ודאי יכבה ויהיה פסיק רישיה.
אבל אם הניח את הנר מערב שבת בכוונה תחילה – אף על פי שֶכָּבָה, אסור לטלטל את הנר
על ידי הטיית הלוח, מפני שהקצה את הלוח מערב שבת להיות בסיס לדבר האסור[כו].
ז.
נוכרי שבא לכבות – אין אומרים לו
כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו – והוא,
שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו. ובדליקה
התירו לומר, כל המכבה אינו מפסיד.
גוי שבא לכבות – אין
מבקשים ממנו לכבות[כז],
אך גם אין מונעים ממנו לכבות אם רצה [=אין אומרים לו כבה או אל תכבה], מפני שאין ישראל
מצווים למנוע את הגוי מחילול שבת שהוא רוצה בו[כח].
אבל קטן שבא לכבות, אם היה עושה על דעת אביו [=בידיעת אביו ולרצונו], אין בית דין[כט]
מרשים לו, וכן אביו צריך למונעו; [ואם אביו לא מנעו, בית דין ממחים באביו, מפני
שהוא איסור של תורה][ל];
אבל אם עשה מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת[לא].
אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו – כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך
לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)[לב].
ובדליקה התירו לומר בפני גוים[לג],
כל המכבה אינו מפסיד, שלא נאסר אלא לומר להם במפורש לכבות.
הוצאה מרשות לרשות
ח.
ההוצאה מרשות לרשות, מלאכה מאבות
מלאכות היא. ואף על פי שדבר זה, עם כל גופי תורה, מפי משה, מסיניי נאמרו – הרי הוא
אומר בתורה "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם,
מהביא" (שמות לו,ו): הא למדת שההבאה, מלאכה קורא אותה. וכן למדו מפי השמועה,
שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע – הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.
ההוצאה מרשות לרשות
[=העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך[לד]],
מלאכה מאבות מלאכות היא. ואף על פי שדבר זה, עם שאר עיקרי התורה, נאמרו מפי משה בהר
סיני, מכל מקום אפשר ללמדו מהתורה עצמה – הרי הוא אומר בתורה "אִישׁ
וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם,
מֵהָבִיא" (שמות לו,ו): כלומר שביקשם שיפסיקו להביא את נדבותיהם לבניין המשכן
משום שהרבו להביא יותר מדי, וקרא להעברת החפצים מרשות היחיד לגזברים[לה]
בשם 'מלאכה', מכאן שההבאה נחשבת מלאכה. וכן למדו מפי השמועה [=במסורת תורה שבעל פה,
דור מפי דור עד משה], שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע [כ-2 מטר][לו]
– הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.
ט.
אין המוציא מרשות לרשות חייב, עד
שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד;
ויעקור מרשות זו, ויניח ברשות שנייה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או
שהוציא פחות מכשיעור – פטור. וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע, ברשות הרבים –
אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה, ויניחו בצד האחרת.
אין המוציא מרשות
לרשות חייב, עד שיוציא כשיעור המועיל [=שניתן לעשות בו שימוש כלשהו[לז]],
מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד; ויעקור מרשות זו, ויניח
ברשות שנייה[לח].
אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור – פטור. וכן המעביר
מתחילת ארבע לסוף ארבע [כ-2 מטר], ברשות הרבים – אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד
זה, ויניחו בצד האחר.
י.
הזורק מרשות לרשות, או המושיט –
הרי זה תולדת המוציא, וחייב. וכן הזורק או המושיט, מתחילת ארבע לסוף ארבע – הרי זה
תולדת המוציא, וחייב. והזורק כלאחר יד, פטור.
הזורק מרשות לרשות,
או המושיט לחבירו שעומד ברשות השנייה – הרי זה תולדת המוציא, וחייב; ואב המלאכה הוא
ההוצאה בידו, והתולדה היא הושטה או זריקה שהחפץ הוצא או הוכנס מכוחו. וכן הזורק או
המושיט, מתחילת ארבע לסוף ארבע – הרי זה תולדת המוציא, וחייב. והזורק כלאחר יד [=כשהחפץ
מונח על גב ידו והניפה כדי לזורקו, או בבעיטה ברגלו[לט],
או שזרק לאחריו חפץ שהיה מונח על כתפו[מ]],
פטור.
יא.
המוציא מקצת החפץ, מרשות משתי רשיות
אלו לרשות שנייה – פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא
מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו – פטור, עד שיוציא את
כל הקופה. וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.
המוציא מקצת החפץ,
מרשות משתי רשויות אלו לרשות שנייה – פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו
לרשות זו. סל גדול שהוא מלא חפצים, אפילו מלא בחרדל שגרגריו קטנים, והוציא רובו
מרשות זו לרשות זו – פטור, עד שיוציא את כל הסל; וכן כל הדומה לזה. ואף על פי שיש
גרגרים שנכנסו לרשות השנייה בשלמות, ויש בהם שיעור הוצאה, הכלי מחבר את כל מה שיש
בו להיחשב כחפץ אחד.
יב.
המוציא בין בימינו, בין בשמאלו,
בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו – חייב, מפני שהוציא כדרך
המוציאין. וכן המוציא על כתפו – חייב, אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה ברשות הרבים:
שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה, שנאמר "בכתף יישאו" (במדבר
ז,ט); וכל המלאכות, ממשכן לומדין אותן.
המוציא בין בימינו, בין
בשמאלו, בין בתוך חיקו [=מחבק את החפץ בזרועות ידיו על החזה], או שיצא במעות שהיו צרורים
ועטופים בבגד שמתכסה בו – חייב, מפני שכך היא דרכם של בני אדם לשאת חפצים [=הוציא
כדרך המוציאים]. וכן המוציא על כתפו – חייב, אף על פי שהמשא שהוציא למעלה מעשרה
ברשות הרבים, ולמעלה מעשרה ברשות הרבים נחשב מקום פטור שאין חייבים על הטלטול בו[מא],
מפני שכך היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה, שנאמר "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"
(במדבר ז,ט); וכל המלאכות, ממשכן לומדים אותם[מב].
יג.
אבל המוציא לאחר ידו, בפיו,
ובמרפקו, באוזנו, ובשיערו, ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד ובגד, בפי
בגדו, במנעלו, ובסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.
אבל המוציא על גב ידו[מג],
בפיו [=כשאוחז את החפץ בפיו[מד]],
ובמרפקו [=אחז את החפץ כשהוא מונח בחלק הפנימי מול המרפק[מה]],
באוזנו, ובשערו, ובכיס שתפור בבגדו ופתח הכיס לכיוון מטה[מו]
[=כגון שלבש את הבגד הפוך], בין בגד ובגד [=כשאינו חגור ועשוי החפץ ליפול], בפי
בגדו [=במכפלת שבשפת הבגד], במנעלו, ובסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים.
יד.
המוציא משאוי על ראשו – אם היה
משאוי כבד, כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו, ותופס בידו
– חייב, שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו, או בידו. אבל אם לקח חפץ קל,
כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו, והוציאו, והוא אינו אוחז בידיו – הרי זה
פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין: שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על
ראשיהם. המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים – אף על פי שהעבירו למעלה
מראשו, חייב.
המוציא משא על ראשו –
אם היה משא כבד, כגון שק מלא או ארגז או ארון [=תיבה ומגדל] וכיוצא בהם, שהוא משים
על ראשו ותופס בידו[מז]
[=תומך את החפץ בידו שלא יפול מראשו] – חייב, שכן דרך המוציאים, ונמצא כמוציא על
כתפו, או בידו. אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו,
והוציאו, והוא אינו אוחז בידיו [=אינו תומך את החפץ המונח על ראשו גם בידיו] – הרי
זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים: שאין דרך רוב העולם להוציא את החפצים מונחים על
ראשיהם. [ואם תפס את החפץ הקל בידו כשהוא מונח על ראשו וכך הוציאו, חייב, מפני שהוציא
כדרך המוציאים, ודרך בני אדם להוציא חפץ כשהוא מונח על ראשם, ואוחזים אותו בידם[מח]].
המעביר חפץ מתחילת
ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים – אף על פי שהעבירו למעלה מראשו [=העבירו למעלה מעשרה
במקום פטור], חייב, מפני שהחפץ נמשך אחר גופו שהוא ברשות הרבים, ונעקר בתחילת ארבע
מרשות הרבים ובסוף ארבע הונח בה, ולא נח במקום פטור[מט].
היתר טלטול בארבע אמות
טו.
מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, בתוך
ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן; ויש לו לטלטל, בכל המרובע הזה. ובאמה
שלו, מודדין לו; ואם היה ננס באבריו, נותנין לו ארבע אמות בבינונית של כל אדם.
ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה "שבו איש תחתיו" (שמות טז,כט) – שלא
יטלטל חוץ למרובע זה; אלא במרובע זה, שהוא כמידת אורך האדם כשיפשוט ידיו ורגליו –
בו בלבד, יש לו לטלטל.
מותר לאדם לטלטל
ברשות הרבים, בתוך ארבע אמות על ארבע אמות [2 מטר] הסמוכות למקום עמידתו; ורשאי
הוא לטלטל בכל המרובע הזה[נ].
ובאמה שלו מודדים לו, והולכים בדבר להקל ולא להחמיר, לפיכך אם היה אדם ארוך ואבריו
גדולים, ארבע אמות שלו גדולות משל שאר בני אדם[נא].
ואם היו אבריו קצרים ואמה שלו פחותה מהרגיל, מודדים לו ארבע אמות באמה בינונית של
כל אדם. ומפי הקבלה אמרו [=במסורת תורה שבעל פה, דור מפי דור עד משה], שזה שנאמר
בתורה באיסור לקיטת המן ביום השבת "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" (שמות
טז,כט) – שלא יטלטל חוץ למרובע זה; אלא במרובע זה, שהוא כמידת אורך האדם כשיפשוט [=כשימתח]
את ידיו ורגליו לאורך – בו בלבד מותר לו לטלטל.
טז.
היו שניים, מקצת ארבע אמות של זה
לתוך ארבע אמות של זה – מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך
של חברו; ואם היו שלושה, והאמצעי מובלע בינתיים – הוא מותר עימהן והן מותרין עימו,
ושניים החיצונים אסורים זה עם זה.
היו שניים ברשות
הרבים, מקצת ארבע אמות של זה בתוך ארבע אמות של זה, כגון שהיו רחוקים שש אמות, שיש
להם שתי אמות באמצע משותפות, מביאים ואוכלים באמצע, בשטח המשותף שמותר לשניהם
לטלטל בו, ובלבד שלא יוציא אף אחד מהם, מהשטח המותר לו בטלטול לתוך השטח המותר
בטלטול רק לחברו[נב];
ואם היו שלושה, ושטח האמצעי מובלע בשטחים של אלה מהצדדים, כגון שהיו החיצונים
רחוקים זה מזה שמונה אמות, והשלישי באמצע, הוא מותר עימהם והם מותרים עימו, מפני
שיש לכל אחד מהחיצונים שתי אמות משותפות עם האמצעי, ושניים החיצונים אסורים זה עם
זה, מפני שאין להם שטח משותף שהם מותרים לטלטל בו.
יז.
לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות
הרבים, וליתנו לחברו שעימו בתוך ארבע אמות; וכן חברו לחברו האחר שבצידו, אפילו הן
מאה: ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת – מותר, מפני שכל אחד מהן לא טילטל אלא
בתוך ארבע אמות שלו.
כיון שמותר לאדם
לטלטל בתוך ארבע אמותיו, לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים, וליתנו לחברו
שעימו בתוך ארבע אמות[נג];
וכן חברו לחברו האחר שבצידו, אפילו הם מאה: ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין [מיל=2000
אמה, כקילומטר] בשבת[נד]
– מותר, מפני שכל אחד מהם לא טילטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.
יח.
הואיל ויש לו לאדם לטלטל, בכל
המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה, חמש
אמות ושלושה חומשי אמה. לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב, עד שיעביר
חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה. וכל מקום שאמרנו מתחילת ארבע לסוף ארבע, או
המעביר ארבע אמות חייב – הוא מתחילת האלכסון של ארבע אמות, עד סופו; ואם העביר
פחות מזה, פטור.
הואיל ומותר לאדם
לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות [2 מטר על 2 מטר], ויכול לטלטל בתוך
המרובע גם בצורה אלכסונית, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של המרובע, מרחק חמש אמות
ושלושה חומשי אמה [2 מטר ו-80 ס"מ][נה].
לפיכך אין המעביר [=הלך כשהחפץ בידו] או הזורק[נו]
ברשות הרבים חייב, עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה. וכל מקום שאמרנו
מתחילת ארבע לסוף ארבע, או המעביר ארבע אמות חייב – הוא מתחילת האלכסון של ארבע
אמות, עד סופו; ואם העביר פחות מזה, פטור.
יט.
נמצא כאן, שלוש מידות; כיצד: העוקר
חפץ מרשות הרבים ממקום זה, והניחו במקום אחר ברשות הרבים – אם היה בין שני המקומות
עד ארבע אמות, הרי זה מותר; היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות
ושלושה חומשי אמה, פטור; היה ביניהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה בשווה – הרי זה
חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.
נמצא שיש לפנינו שלוש
מידות: כיצד? העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה, והניחו במקום אחר ברשות הרבים – אם
היה בין שני המקומות עד ארבע אמות [עד 2 מטר], הרי זה מותר; היה ביניהם יותר מארבע
אמות ועדיין הם בתוך חמש אמות ושלושה חומשי אמה [עד 2 מטר ו-80 ס"מ], פטור
אבל אסור[נז];
היה ביניהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה [2 מטר ו-80 ס"מ] בדיוק, או יותר מכך –
הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.
[א]
ואם הבעיר תחת תבשילו,
חייב משום מבשל כמו שנתבאר לעיל (ט,ד), ושיעורו כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה (מ"מ
בהלכה לפנינו).
[ב]
המקלקל פטור (לעיל
א,יז).
[ג]
לעיל (י,י).
[ד]
לעיל (ח,ח).
[ה]
ולפי זה, המדליק
גפרור כדי להאיר או להדליק בו חייב, וכן המדליק סיגריה מפני שצריך לגוף
ההבערה חייב (הרב צדוק).
[ו]
ההלכה שלפנינו עוסקת
במחמם את הברזל, הנקרא פלדה, שרק הוא מתקשה ומתחזק [=מתחסם] כשמכבים אותו
במים, ולפיכך דקדק הרמב"ם לכתוב ברזל, בכל המקומות שבהם כתב שמתחייב משום
תולדת מבעיר או מכבה. ולעיל (ט,ו) ההלכה עוסקת במתכת, שלגביה אין
אפשרות לחסמה על ידי כיבויה במים, ולפיכך כשחימם את המתכת כדי לרככה ולעבדה חייב
משום תולדת מבשל, ולא משום מבעיר או מכבה (מהר"י קאפח הערה ד, ויד פשוטה בסוף
הלכה ב).
[ז]
כדי שכיבוי הנר יהיה
מלאכה שצריך לגופה, צריך שיכבה את הפתילה במטרה להבהב אותה, שתאיר אור יפה כשתודלק
פעם שניה. ואם כיבה כדי שלא ישרף החרס של הנר, או כדי שלא יכלה השמן או הפתילה,
הרי היא מלאכה שאינו צריך לגופה, ולמרות זאת חייב, מפני שהלכה כר' יהודה שאומר מלאכה
שאינו צריך לגופה חייב עליה כמו שנתבאר לעיל (א,ז). (פה"מ שבת ב,ה)
[ח]
כדי שכיבוי גחלת של עץ
יהיה מלאכה שצריך לגופה, צריך שיכבה את הגחלת במטרה להבהב אותה, שתאחז בה האש יפה
כשידליק אותה פעם שניה. ואם כיבה כדי שלא תכלה הגחלת, הרי היא מלאכה שאינו צריך
לגופה, ולמרות זאת חייב, מפני שהלכה כר' יהודה שאומר מלאכה שאינו צריך לגופה חייב
עליה כמו שנבאר לעיל (א,ז). (שבת לא,ב, ברטנורא שבת ב,ה)
[ט]
הוספנו את הטעם על פי ר'
פרחיה על מסכת שבת (מב,א) בשם הרמב"ם.
[י]
שם, בר' פרחיה בשם
הרמב"ם.
[יא]
כתב המ"מ, ממה
שכתב הרמב"ם אם נתכוון לצרף חייב, נלמד שהגדרת המלאכה נקבעת על פי
מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר. ואין לומר עליו שהוא פסיק רישיה, מפני
שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה
לעשות ממנו כלי. הדבר דומה לקטימת קיסם שנזכר לעיל (יא,ז-ח), שכל שאינו קוטמו
לחצוץ בו שניו, אלא קוטם בשמים להריח, אף על פי שמה שקטם ראוי לחצות בו שיניו מותר.
שכל שהוא מפני תקון כלי, אם לא התכוון לתקן כלי מותר, ואפילו לרבי יהודה המחייב
בדבר שאין מתכוין [להלכה דבר שאינו מתכוין מותר, ראה לעיל א,ה] (ע"כ
מ"מ).
וכך כתב הרמב"ם בפה"מ יומא
(ג,ה): "וסדר הפשרת המים בשבילו [=בשביל הכהן שהוא זקן או איסטניס, ואינו
יכול לטבול במים קרים] כך הוא, היו מחממין עשתות של ברזל מערב יום צום ומניחין
אותן בתוך האש עד למחרת ומכבין אותן במים שמתטהר בהן ונפשרין, ואין זו מלאכה שהרי אינם
מתכונים לחסם את הברזל אלא כונתם הפשרת המים, וכלל הוא אצלינו מלאכת מחשבת
אסרה תורה".
וראה עוד לעיל (י,יז), שכתב המ"מ
יסוד זה בשם ספר הבתים, ובעזרתו ביאר את ההלכה שם, שאם פתח את הפצע רק כדי להוציא
את הליחה שבו, [ולא עשה בו פתח גדול, כדי לנקותו ושישאר פתוח ויתרפא], הרי זה
מותר, מפני שהפתח שעשה אינו חשוב, ולא התכוון לפתיחת פתח, ועשה מעשה רפואה ולא
מעשה פתיחת פתח. ואף מהר"י קאפח הפנה לספר הבתים שם בפרק י הערה סח, ובעזרתו
ביאר את ההלכה לעיל (י,כה), שרמשים המזיקים, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם – אף
על פי שאינם ממיתים – הואיל ונושכים, מותר לצוד אותם בשבת: ובתנאי, שבשעת הצידה לא
יתכוון להשתמש בגופם או בעורם אלא להינצל מנשיכתם, מפני שאם לא התכוון לצידה, לא עשה
מעשה צידה אלא מעשה הצלה מנזק. וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (פרק א הערה כא),
אף שם הזכיר יסוד זה, כתבנו את דבריו לעיל בפרק א הערה כה ראה שם.
היסוד שנזכר כאן, כתבנוהו גם בהלכות אלו:
ח,יד; ט,ד; ט,יא; י,ג; יב,ו; כא,יז; כב,ו; כב,יז. להלן סיכום מקורות אלו:
ח,יד: מותר לסנן מים צלולים בסודר,
ואין לחשוש לכיבוס הסודר, מפני שלא עשה מעשה כיבוס, אלא מעשה סינון, ומלאכות שבת נקבעות
על פי מחשבתו של האדם.
ט,ד: בני אדם שבאו כאחת, והיתה מטרתם
לבשל, ונתן אחד מהם את האש, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים,
ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס – כולם חייבים משום מבשל: שכל
העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל. גם נותן האש והעצים והקדירה, התכוונו לעשות
דברים כדי לבשל את הבשר שביד חברם, והגדרת המלאכה נקבעת על פי הכוונה.
י,ג: סלים העשויים מכפות תמרים שמניחים
בתוכם תמרים או תאנים [=גרוגרות] כדי שיתבשלו, ופתחי הסלים קשורים בחבל – מותר
להתיר את הקשר של החבל בידו, או להפריד את קליעת ההוצין [=עלי עץ התמר שבקליעתם נעשה
הסל] עד שיגיע לתמרים או לתאנים, או לחתוך את גוף הסל בסכין, וליטול ולאכול. ואין להקשות
על כך מהאמור (ט,כ), שהסותר קליעה הרי הוא תולדת בוצע, וכיצד מותר לעבור על איסור תורה
כדי לאכול? מפני שמלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם, מלאכת מחשבת אסרה תורה,
וכאן עושה מעשה הפקעה וחיתוך לצורך אכילה, ולא סתירת קליעה או חיתוך סל.
יב,ו: מותר לתת מים על צד הטלית שעדין לא אחזה
בה האש, ואין לחשוש לכיבוס הטלית במים, מפני שלא עשה מעשה כיבוס, אלא מעשה הצלה מהאש,
ומלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם.
כב,ו: מיחם שפינה ממנו את כל מימיו,
ולא נשארו בו מים כלל, למרות שהמיחם הוא כלי ראשון, מותר לתת לתוכו הרבה מים בבת אחת
על מנת להפשירם, שכיון שאין בו מים, אין חומו מחזיק ללא מים, ואינו נחשב כלי ראשון,
ולפיכך מותר. ואין לחשוש שמצרף את דפנות המיחם מפני שאינו מתכוון. ואין לומר שהוא פסיק
רישיה, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה שאסור, מפני שאינו ודאי שיצרף. ועוד שמלאכות שבת
נקבעות על פי מחשבתו של האדם, ואם אינו מתכוון לצרף, לא עשה מעשה צירוף, ואינו מלאכה.
כב,יז: טיט יבש שעל בגדו, מותר להסירו
מהבגד על ידי שיכסכסו [=ישפשף את חלקי הבגד זה בזה], מהצד הפנימי של הבגד, מפני שכסכוס
באופן זה הוא שינוי מדרכו בחול. ואין לאסור את הדבר משום שטוחן את הטיט היבש, מפני
שאינו עושה מעשה טחינה, אלא מסיר את הלכלוך מהבגד, והגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו,
ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר (כך ביאר אורה ושמחה בהלכה שם, על פי המ"מ
בהלכה שלפנינו).
כב,יז: אסור לכסכס את הסודר [=מטפחת
הניתנת על הראש], אחר הכביסה, מפני שכוונתו ללבנו [=לחזק את צבעו הלבן בעזרת פעולה
זו], ועושה פעולה הדומה לכיבוס; אבל מותר לכסכס את החלוק, אחר הכביסה, מפני שאין כוונתו
ללבנו אלא לרככו. והגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה,
מותר (כך ביאר אורה ושמחה בהלכה שם, על פי המ"מ בהלכה שלפנינו).
המעיין יראה, שבכל הדוגמאות שכתבנו שמלאכת
שבת נקבעת על פי מחשבתו של האדם, [חוץ מההלכה לעיל (י,כה)], המלאכה שם אינה ברורה
ומוגדרת, כגון הנותן מים על סודר לצורך סינון, אי אפשר להגדיר בבירור שנתינת מים
אלו היא כיבוס, מפני שעשה מעשה סינון. וכן הנותן מים על טלית שלא תאחוז בה האש, אי
אפשר להגדיר בבירור שנתינת מים אלו היא כיבוס, מפני שעשה מעשה לעצירת האש. וכן
המפריד את קליעת ההוצין, לצורך אכילה, אי אפשר להגדיר בבירור שעשה מעשה לסתירת
הקליעה, מפני שהתכוון לפתוח את הסל. וכן הפותח את הפצע כדי להוציא את הליחה, אי
אפשר להגדיר בבירור שעשה מעשה פתיחת פתח, מפני שהתכוון לעשות מעשה רפואה. וכן מיחם
שנתן לתוכו מים צוננים, אי אפשר להגדיר בבירור שצירפו, מפני שהתכוון להפשיר את
המים. וכן המסכסך את הטיט היבש מהבגד, אי אפשר להגדירו כטוחן, מפני שמנקה את הבגד
ולא טוחן. וכן המרכך את הבגד, אי אפשר להגדירו כמלבן, שהרי מתכוון לרכך. ולפיכך
מלאכות אלו נקבעות על פי מחשבתו של האדם.
בנוגע לצד כדי להינצל מנזק, שם עשה מעשה
מוגדר, וכיסה את הרמש בכלי, והוא לכאורה מעשה מוגדר וברור, מעשה צידה, אולם מאחר ואינו
משתמש ברמש הניצוד, אלא מניחו והולך לו, הגדירו חכמים את מעשהו כמעשה הצלה מנזק
ולא כמעשה צידה, מפני שלכך היתה כוונתו, ולא נהנה מהרמש הניצוד כדרכם של הציידים.
בנוגע לחותך את ראש העוף לצחק לתינוק,
מעשהו ברור ומוגדר, חיתוך ראש העוף, ורצונו שישחק התינוק הוא מטרה, ולא הגדרת
מלאכה כמו בשאר הדוגמאות שהבאנו, ולפיכך במקרה זה פשוט וברור שאין במטרתו של האדם
לשנות את הגדרת המלאכה. הוודאות שהדבר יקרה, מונעת מהאדם לומר שלא התכוון לכך,
מפני שדבר שהוא וודאי, האדם מתכוון אליו. ומהר"י קאפח ביאר (בפרק א הערה כא),
שכאשר חותך את ראש העוף למשחק הקטן, התכוון גם להריגה, מפני שאין הקטן יכול לשחק
בעוף חי שמא ישרטנו או יברח לו, ולפיכך מחמת סיבה זו התכוון גם להריגה.
בנוגע להלכה ט,ד, בבני אדם שבאו כאחד
לבשל, שהגדרנו את נותן האש והעצים והקדירה כמבשלים מחמת כוונתם, ההלכה שם היא חידוש,
ובהגיון פשוט יש להחשיבם כמבצעים מלאכות אחרות ולא מלאכת מבשל, ואין לערבב בין
ההלכה שם לשאר הדוגמאות שכתבנו, שמלאכתו אינה ברורה ומוגדרת, ומחשבתו היא המגדירה
את מלאכתו. ואכן כבר ביארנו שם, שנותן האש והעצים חייבים גם משום מבשל וגם משום
מבעיר.
עוד ראוי לבאר, שהפוסקים מבחינים בין
היסוד שכתבנו כאן, שמלאכות שבת נקבעות על פי כוונתו של האדם, לבין המושג פסיק
רישיה דלא ניחא ליה. וראה לעיל (א,ו) הערה כו, שכתבנו את הכרעת הפוסקים
בפסיק רישיה דלא ניחא ליה.
[יב]
כפי שביארנו בהערה ו בשם מהר"י
קאפח, ויד פשוטה (בסוף ההלכה שלפנינו), רק ברזל מסוג פלדה שייך לחסמו, ולפיכך רק
גחלת העשויה ממנו חייב על כיבויה. לשון הרמב"ם: "המכבה גחלת של מתכת,
פטור: ואם נתכוון לצרף, חייב". וביאורו: ואם הגחלת של מתכת היתה של ברזל,
והתכוון לצרף, חייב, שהרי הברזל הוא חומת מתכתי.
[יג]
הוספנו את הטעם שמקרב את
הכיבוי על פי פה"מ שבת (ב,ב), וראה שם גם במשנה ד. וכך כתב מהר"י קאפח
(הערה ו).
[יד]
ראה להלן הלכה ד.
[טו]
ראה הלכות שביתת יום טוב
(ד,ג), שם כתב הרמב"ם חילוק בין אגודה של עצים שהדליקה במדורה, שכל עץ שלא
אחזה בו האור מותר לשומטו, לבין לוקח שמן מהנר שאסור. והטעם לחלק, השמן שבנר נחשב
כולו מחובר, מפני שהוא נוזל ומתערב כולו כאחד, וכשלוקח ממנו לוקח חלק מהנר,
ועושה מעשה כיבוי שמחמתו עוד מעט יתכבה הנר, מה שאין כן במדורה, כל עץ שלא נדלק,
אינו שייך כלל למדורה ומותר להסירו.
על פי טעם זה, נבין מדוע אין לדמות את
הלוקח מהשמן שבנר שאסור, לעושה מחיצה מכלים לפני המדורה שיתבקעו ויכבו שהוא גרם
כיבוי ומותר (להלן הלכה ד), מפני שכשעושה מחיצה אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר
חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה, אבל הלוקח מהשמן שבנר, השמן והפתילה שניהם
גורמים את הדליקה, והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב (ביאור זה על פי הרא"ש
מסכת ביצה פרק ב סי' יז).
וראה לעיל (ה,יב), שאסור לקחת אפילו מהשמן
שבכלי העליון העשוי לנטוף לנר ולידלק, וכן אסור לקחת מהשמן שבקערה העשוי לישאב על
ידי הפתילה ולידלק, שמאחר שכל השמן עתיד לידלק מהאש שבפתילה, לפיכך החשיבו חכמים כאילו
כל השמן נמצא בנר ובפתילה, ואם יסתפק ממנו יקרב את כיבוי הנר.
ויש מפרשים את ההלכה שלא על פי דברי הרמב"ם
בפה"מ, והטעם שאם לוקח מהשמן הוא מכבה ואם מוסיף שמן הוא מבעיר, מפני שהשמן
כולו מחובר והפתילה שואבת מכולו, ומחמת כך בהוספת שמן מיד מבעיר, ובלקיחת
שמן מיד מכבה, מפני שהבעיר וכיבה את אותו שמן (אורה ושמחה, הרב צדוק).
[טז]
למרות שאינו מכבה את
העצים כדי לעשות פחמים, והיא מלאכה שאינו צריך לגופה, כמו שביארנו לעיל בהערה ח בהלכה ב, חייב, מפני
שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב (לעיל א,ז).
[יז]
הטעם שאסור להציל את
ממונו שעדין לא נשרף, מפני שאדם בהול על ממונו, ואם נתיר לו להציל יבוא לכבות
(להלן כג,כ).
[יח]
כתב מהר"י קאפח
(הערה ח): "ומכל מקום נראה דבמציאות של ימינו מותר לכבות לכולי עלמא, כלומר
גם לדעת רבנו שפסק כרבי יהודה [שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב], כיון דאיכא הרבה
חמרים דליקים העשוים לפשט את הדליקה במהירות גדולה עד שאין סיפק לצאת מן הבתים,
ויש קטנים הלנים בעריסותיהם והוריהם אין עמהם, וסכנת נפשות לא רק קרובה לודאי אלא
אף ודאי, כל שכן אם נביא בחשבון בלוני הגז העשוים להתפוצץ ולהרוס מבנים על יושביהם
בטרם יעירו ויתעוררו על מציאות הסכנה, לפיכך מותר לכולי עלמא ואף מצוה למהר לכבות
את הדליקה. כמובן בוחרים מן האמצעים הקל הקל אם אפשר".
[יט]
כשאינו מכבה בידים במעשה
ישיר, אלא גורם לאש שתתכבה מחמת מעשה עקיף שעשה, מותר.
ונחלקו הפוסקים בהיתר זה, האם הוא כולל גם
שאר מלאכות שבגרמא מותר, והאם הוא קיים רק במקום שיש הפסד גדול כמו דליקה.
אולם כבר ביאר הרב ברוך בן גיגי [הקש
בגוגל: "גרם כיבוי (ד) – הלכה", יובאו דבריו מיד בהמשך ההערה], שמסוגיות
התלמוד משמע שגרמא מותרת בכל מלאכות שבת, והיא מותרת אפילו שלא במקום נזק או הפסד,
כלומר גם כשאין דליקה. וכך משמע מלשון הרמב"ם שכתב "שגרם כיבוי
מותר", כלומר מותר לכתחילה. וכך ניתן לדייק מלשון מהר"י קאפח (שבת, פרק
ה הערה לז) שכתב: "...ואם משום גרם כבוי או הדלקה הא קימא לן דמותר וכדאיתא
בדף קכ ע"ב", וממה שהתיר גם גרם הדלקה, משמע שכל גרמא מותרת.
אולם פשוט וברור שאין להתיר לעשות
מלאכות שבת בגרמא אלא במקום צורך גדול, אחרת נעשה את כל מלאכות שבת בגרמא, ונדבר
בטלפון הפועל בגרמא, ונכתוב בעט הכותב בגרמא, וניסע במכונית הנוסעת בגרמא, ולא
יהיה ניכר שהוא שבת. ומה שהתירו נסיעה בקלנועית, זה רק לזקנים וחולים בגלל שהיא
שעת הדחק.
[להלן מדברי הרב ברוך בן גיגי:
ג. סוגיות הגמרא – היתר גרמא בשבת
...אולם, כל הגישה האוסרת גרמא בשבת שלא
במקום הפסד, צריכה עיון מפשטי הסוגיות.
הגמרא במסכת שבת (קכ,ב) משווה את הדיון
בעניין גרם כיבוי לגרם במחיקת שם ה'. מן הסוגיה נראה במפורש, שלדעה שגרמא מותר,
מדובר בהיתר גמור שאין בו צד איסור מדרבנן.
בנוסף, יש להביא ראיה מהתירוץ שהביאה
הגמרא שם לדעת רבי יוסי, הסובר בנוגע למחיקת שם ה' שגרמא מותר. לשיטתו, שואלת
הגמרא, מדוע אסר להעמיד חביות בפני הדליקה? הסבר הגמרא הוא, שאף רבי יוסי מודה
שגרמא מותר מן התורה, אלא שבמקום דליקה אסרו משום שאדם בהול על ממונו, ואם נתיר לו
יבוא לעבור על איסורים. אם כן, יוצא שעקרונית גרם כיבוי מותר, ורק בדליקה החמירו.
מכאן נראה ברור, שהמתירים מקילים גם
כשאין מדובר בדליקה שתגרום להפסד. אילו גם המתירים היו מודים שסתם כך יש לאסור, לא
היה צריך רבי יוסי להזקק לטעם נפרד לאסור דליקה. די היה לגמרא לומר שרבי יוסי סובר
שגרם כיבוי אסור מדרבנן, ורק שאינו מתיר אפילו בדליקה.
כמובן, ניתן לדחוק ולומר שזוהי כוונת
הסוגיה, שחכמים התירו גרמא בדליקה משום הפסד, ואילו רבי יוסי לא רצה להתיר, מחשש
שיבוא לכבות ישירות מתוך בהלתו. אולם, לעניות דעתי, לא כך משמע מפשט הסוגיה. פשטות
הסוגיה היא שגרמא מותר, בין במלאכות שבת ובין במחיקת ה'. אלא, שאף המתירים לא
התירו אלא כשיש עניין חיובי בעשייה זו, אך לגרום מלאכה או איסור בלי שום סיבה
וצורך נראים לעין אין להתיר, מחשש שיבואו לזלזל באיסורים ואף ייצרו מסגרות של גרמא
כדי להתיר בלא שום סיבה.
יש לשים לב, שאף הדוגמאות המופיעות
בש"ס להיתר הן רק בדליקה או במקום צורך טבילה וכיוצא בזה, ולא כשרוצה לגרום
מלאכה בעלמא. ממילא נראה להציע, שזוהי כוונת הראשונים שכתבו שאין להתיר גרם בשבת
אלא במקום הפסד. לשיטתם, האיסור הוא שלא יבואו לזלזל בהלכות שבת. זוהי מידה ראויה
שיש לנהוג על פיה, אך אין זה איסור.
ניתן להביא ראיה נוספת לכך, מהסוגיה בדף
(מז,ב). במשנה נאמר, שאסור לתת מים לתוך כלי שהניצוצות נופלים לתוכו. לפי הגמרא,
זוהי דעת רבי יוסי, הסובר שגרם כיבוי אסור. לכאורה, אם נאמר שגרם כיבוי אסור אפילו
לדעות המתירות גרמא מדאורייתא, היה לנו להעמיד את המשנה כדעתם ולומר שהאיסור הוא
מדרבנן!
בנידוננו אין אנו עוסקים בדליקה שיש בה
הפסד אלא בסתם ניצוצות. ממילא, נאלץ לומר שכולם מודים בכך שגרם כיבוי מותר, ואין
בו אפילו איסור דרבנן. כמובן, בלבד שיעשה כן לסיבה כלשהי, כפי שבסוגיה שם מעוניין
שהניצוצות יכבו מיד בהגיעם לכלי, כדי למנוע חשש כלשהו של בעירה.
על כן, נראה שעקרונית גרם כיבוי מותר
בכל מקום שיש בו צורך של האדם בשבת. דהיינו, שאם לא יעשה כן תוטרד מנוחתו ושלוותו,
מפני הנזק או ההפסד שעלול להתרחש.
לעומת זאת, מדברי האחרונים נראה שהבינו
שגרם כיבוי אסור עקרונית בשבת ואין להתירו אלא במקום הפסד, וצריך עיון בדעתם. בכל
אופן, למעשה המנהג הוא לאסור, ואין להתיר גרם כיבוי בשבת אלא במקום הפסד...
ה. גרמא בשאר מלאכות
עד עתה דנו בהלכה של גרם כיבוי. כעת,
נעסוק בגרמא בשבת בשאר מלאכות.
לכאורה, מלשון הגמרא בשבת (קכ,ב), שלמדה
מהפסוק "כל מלאכה לא תעשה" שמעשה אסור וגרמא מותר, נראה שאין לצמצם את
ההיתר רק למלאכת כיבוי. אמנם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה והשאר לא, אך היתר גרמא
בשבת הוא דין כללי בכל מלאכות שבת..].
[כ]
אבל צריך להניח פתח
לכניסת האויר, שאם לא כן הרי הוא מכבה בידים (מהר"י קאפח הערה יא, על פי
הלכות רוצח ושמירת נפש ג,ט).
[כא]
תיבה ושידה הם סוגי ארגזים, ומגדל הוא ארון (פה"מ כלים טו,א).
[כב]
לעיל (א,ה).
[כג]
לעיל (א,ו).
[כד]
כשנותן מים על הספר
תורה, יתן באופן שלא ימחק הכתב, כגון בצידו ההפוך.
[כה]
לעיל הלכה ד.
[כו]
יתבאר להלן (כה,י;
כה,יז).
בהלכה שלפנינו נזכר, שרצה להוריד את הנר
מהלוח כדי להשתמש בלוח, והדבר מותר רק אם שכח את הנר על הלוח ולא אם הניחו בכוונה
תחילה. אולם אם רצה להוריד את הנר מהלוח כדי למנוע שריפה, הדבר מותר אפילו אם
הניחו בכוונה תחילה, מפני שמותר לטלטל מוקצה כלאחר יד בשעת הדחק, או כדי למנוע
שריפה (הרב צדוק).
[כז]
אסור לומר לגוי שיעשה
לנו מלאכה, לעיל (ו,א).
[כח]
ראה לעיל (ו,ב), "גוי
שעשה מלאכה מעצמו בשבת - אם עשה את המלאכה בשביל ישראל - אסור לאותו ישראל ליהנות
באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתיעשה, כדי שלא יבוא הישראל לומר לגוי
שיעשה לו מלאכה בשבת, שימצאנה מוכנה מיד בצאת שבת". ואין להשוות את מלאכת
הכיבוי שנזכרה בהלכה שלפנינו, לשאר מלאכות שנזכרו בהלכה שם, אלא גוי שכיבה מעצמו
את הדליקה עבורנו, אין צריך למונעו ומותר ליהנות ממה שעשה, מפני שהכבוי הוא רק
מניעת הפסד, ואין בו מעשה שבת חיובי של הנאה כדי שיגזרו עליו, אלא רק שלילת ומניעת
הדליקה שהיא מקרה שאין אדם חפץ שיארע כדי שנגזור על כבויה.
וראה לעיל (ו,כב), שהתירו לתת לגוי כיסו
בדרך, מפני שאדם בהול על ממונו. והסיבה שמחמת טעם זה לא התירו לומר לגוי לכבות את
הדליקה, מפני ששיערו חכמים שאדם אינו מסוגל לאבד ולהשליך ממונו בידיו, משא"כ
בדליקה הממון אבד מעצמו כשעוזבו לאש, ולפיכך השאירו גם את איסור האמירה לגוי לכבות
על אף ההפסד שיש, שמא יכבה הישראל בעצמו (הרב צדוק).
[כט]
תלמידי החכמים שבאותו
מקום, האחראים על שמירת המצוות של בני הקהילה, ועל עשיית משפט צדק בין בני אדם
במריבותיהם.
[ל]
אבל באיסור של חכמים,
אין בית דין ממחים באביו (להלן כד,יא).
[לא]
הטעם על פי הלכות מאכלות
אסורות יז,כז.
[לב]
מאכלות אסורות (יז,כח).
וראה עוד להלן (כד,יא).
[לג]
מה שכתבנו "בפני
גוים" הוא על פי התלמוד שבת (קכא,א).
[לד]
רשויות השבת יבוארו להלן
פרק יד.
[לה]
על פי הירושלמי שבת
(א,א).
[לו]
תוך ארבע אמותיו של
האדם, נועדו שיפשוט בהם את ידיו ורגליו, ומותר לטלטל בהם (הלכה טו), ומתחילת ארבע
לסוף ארבע אסור. לשיעור המדויק שאסור להעביר ברשות הרבים, ראה הלכה יח.
[לז]
לפירוט השיעורים ראה פרק
יח.
[לח]
לפירוט דיני עקירה והנחה
ראה פרק יג.
[לט]
הדוגמא הובאה מביאור הרב
צדוק.
[מ]
הדוגמא האחרונה הובאה
ברש"י שבת (קנג,ב).
[מא]
להלן (יד,ג).
[מב]
משא בני קהת את הארון לא
היה אלא על הכתף, וקראה הכתוב עבודה שנ' ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם
בכתף ישאו (פה"מ שבת י,ג).
[מג]
הרמב"ם כתב:
"לאחר ידו", וביארנו על פי פה"מ שם.
[מד]
כתב המ"מ בשם
המפרשים, שדבר שדרכו להיות בפיו, חייב. לפיכך אם היה אוכל, ובשעת אכילתו היה יוצא
מרשות לרשות [=אוכל בהליכה], חייב (להלן יג,ג).
[מה]
תפארת ישראל, על המשנה
שבת (י,ג).
[מו]
אף אם הכיס צר ואין החפץ
נופל ממנו פטור, מפני שאין דרך הוצאה בכך.
[מז]
מה שכתב הרמב"ם
ותופס בידו, הוא לבאר את דרך המוציאים, אבל גם אם לא יתפוס בידו חייב, שכיון שהוא
משא כבד והדרך לשאתו על ראשו, חייב (אורה ושמחה).
[מח]
מה שכתבנו, שאם תפס בידו
את החפץ הקל המונח על ראשו, חייב, הוא על פי אורה ושמחה, ואין זה גורע מה שהחפץ גם
מונח על ראשו, הוצאה באופן זה היא דרך בני אדם, כמו המעביר חפץ על ראשו מתחילת
ארבע לסוף ארבע, שנזכרה בהמשך ההלכה.
ומהר"י קאפח (הערה לה) ביאר את ההלכה
באופן שונה ממה שכתבנו, ומה שנזכר במשא כבד לשון תופס החפץ בידו, ביאורו
שתופס את החפץ בידו כשהוא מונח על ראשו, ועל הוצאה כזו חייב, ואם אינו תופס את
החפץ הכבד כשהוא על ראשו, פטור. אולם מה שנזכר במשא קל לשון אוחז בידיו,
ביאורו שאוחזו בשני ידיו מבלי להניחו על הראש, ובאופן זה חייב על ההוצאה, אבל אם
מניח את החפץ הקל על ראשו, אף אם אוחז אותו בידו פטור, מפני שאין הדרך להוציא כך.
וקשה, שהרי לא מסתבר לפטור אדם שהוציא חפץ כשהוא מונח על ראשו וגם אוחזו בידו,
שהרי דרך בני אדם להוציא כך חפצים. ועוד, שאין לחלק בין לשון תופס בידו, ללשון
אוחז בידיו, ובשניהם מדובר שהחפץ מונח על ראשו, ובכך עוסקת כל ההלכה. ובחפץ קל
המונח על ראשו ואינו אוחזו בידיו פטור מפני שלא אחזו בידיו, משמע מכך, אם אחזו
בידיו, כלומר כשהוא מונח על ראשו, שבזה עוסקת ההלכה, חייב. ולא מסתבר לפרש, אבל אם
אוחזו בידו ואין החפץ מונח כלל על ראשו חייב, שהרי אין זה נושא ההלכה.
ומה שרצה מהר"י קאפח להוכיח את
שיטתו, מפירוש רש"י, שביאר שהסוגיה (שבת צב,א-ב) עוסקת בהוצאת כדי מים וכדי
יין, ודייק מכך מהר"י קאפח שהסוגיה עוסקת בהוצאת משא כבד, אבל במשא קל אף אם
אוחזו בידו פטור, אין לכך הכרח. והרמב"ם מבאר את הסוגיה אחרת מרש"י,
והיא עוסקת כשהוציא משא קל, ולא בכדי מים או כדי יין, ורק אז פטור אם הוציא מבלי
לתפוס בידו, אבל במשא כבד בכל עניין חייב, אף אם הוציא מבלי לתפוס בידו.
[מט]
ההלכה שלפנינו עוסקת
כשנמצא החפץ במקום פטור, כלומר למעלה מראשו, שהוא למעלה מעשרה, ולמרות זאת אינו
נחשב שהעביר את החפץ במקום פטור, מפני שהחפץ נמשך אחרי גופו שהוא ברשות הרבים.
ולעומת זאת, ראה להלן (יד,טו), שם ההלכה עוסקת כשכל גופו היה במקום פטור, והחפץ
בידו, כלומר שהחפץ יחד איתו במקום פטור, ואז יש לחלק בין מהלך במקום פטור לבין
עומד שם, שהמהלך אינו כעומד, ולפיכך אם הלך מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר על מקום
פטור ביניהן בהליכתו, חייב. ואם היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד, או
מאדם העומד שם, והניחו ברשות הרבים, או ביד אדם העומד שם, פטור, מפני שנח החפץ
במקום פטור שבו עמד, בזמן ששהה יחד עמו במקום פטור. ההשוואה בין ההלכה שלפנינו
להלכה שם, הובאה בתלמוד שבת (ח,ב-ט,א, הובא במ"מ).
[נ]
השמיענו שהארבע אמות
הסמוכות אליו נמדדות כמרובע.
[נא]
מהמילים "לפיכך אם
היה אדום ארוך" עד כאן, הוספנו מהפירוש רמב"ם לעם.
[נב]
שאין סמיכותם זה לזה
עושה אותם רשות אחת, כיון שאין מחיצה מקיפתם.
[נג]
ראה לעיל ו,כב בהערה סז, שם ביארנו שהולכה
פחות פחות מארבע אמות מותרת, אולם במקום שאפשר להימנע מכך, עדיף שימנע. והטעם
שבהלכה שלפנינו, הולכה פחות מארבע אמות ומסירה לחבירו מותרת לכתחילה ואין צורך
להימנע מכך, מפני שהם רבים, ויזכירו זה לזה, ולא יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים
(מהר"ח כסאר).
[נד]
מה שכתב הרמב"ם
"שהחפץ הולך כמה מילין" לאו דוקא, שהרי "המערב
עירובי תחומין ליום טוב [והוא הדין לשבת] - הרי בהמתו וכליו ופירותיו כמוהו, ואין
מוליכין אותן אלא בתוך אלפיים אמה לכל רוח שממקום עירובו" (שביתת יום טוב
ה,ט), כיון שכן, אין לחפץ ללכת יותר מרגלי בעליו. אולם אם הוא חפץ של הפקר, הרי הוא
כרגלי מי שזכה בו" (שם הלכה י), ואז מותר להוליכו כמה מילין (מ"מ,
מהר"ח כסאר, מהר"י קאפח הערה מב, והרב צדוק).
[נה]
מפני שכל מרובע שאורך
הצלע שלו אמה, אורך אלכסונו אמה ושתי חמישיות. ואם אורך הצלע ארבע אמות, מכפילים
אמה ושתי חמשיות כפול ארבע, ותהיה התוצאה, חמש אמות ושלוש חמישיות.
[נו]
נזכר בהלכה י, והוא
תולדה של המוציא.
[נז]
המ"מ ביאר, שהאיסור
הוא מדברי חכמים, משום גדר וסייג שלא יבוא לעבור על איסור תורה, ולטלטל חמש אמות
ושלש חמישיות או יותר.
אולם מהר"י קאפח (הערה מג) דחה את
שיטתו, וכתב שיש לחלק בין אם קבע לו מרובע, לבין אם לא קבע לו מרובע, וכשקבע לעצמו
כיוון של מרובע, בין אם זה לרוחות העולם [נתבאר להלן (כח,ז), ראה שם], ובין אם זה
לכיוון אחר, מותר לו לטלטל באלכסון המרובע לכתחילה, ומה שנזכר בהלכה שלפנינו שאסור
לטלטל יותר מארבע אמות, זה כשלא קבע מרובע. והרב צדוק הוסיף לבאר על פי דברי
מהר"י קאפח, שהאיסור הוא מדברי חכמים, משום גדר וסייג, מפני שמקומו של האדם
הוא ארבע אמות מרובעות, וצריך לקבוע לו את הריבוע, ואם נתיר לו לכתחילה לטלטל חמש
אמות ושלש חמישיות, נמצא שמקומו של האדם חמש אמות ושלש חמישיות עגולות.
והוסיף מהר"י קאפח שגם הגר"א
כתב כדבריו. וכך כתב המשנ"ב (שמט,ב ס"ק ט) בשם הגר"א, שבדעת
הרמב"ם יש לחלק בין אם קבע האדם את כיוון הארבע אמות שלו, לבין אם לא קבע
האדם את כיוון הארבע אמות שלו. ואם קבע האדם את כיוון הארבע אמות שלו, מותר לו
לטלטל לכתחילה עד חמש אמות ושלושת חומשי האמה, ואם לא קבע, אסור לו לטלטל מארבע
אמות עד חמש אמות ושלושת חומשי האמה, מדברי חכמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה