קריאת פרשת זכור, האם יש חובה מהתורה

במאמר הבא נוכיח בקצרה, שאין חובה מהתורה לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה, ומה שקוראים פרשת זכור בספר תורה קודם פורים, אינו מהתורה אלא מדברי חכמים.

תלמוד בבלי בבא קמא דף פב.

עשרה תקנות תיקן עזרא, שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי...

שיהו קוראין במנחה בשבת, משום יושבי קרנות.

ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן, והא מעיקרא הוה מיתקנא?

דתניא (שמות טו) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה.

מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא [עזרא] תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין.

נסכם זאת בדברי הרמב"ם הלכות תפילה יב,א

משה רבנו תיקן להן לישראל, שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים, בלא שמיעת תורה. ועזרא הסופר תיקן שיהיו קורין כן במנחה בכל שבת, משום יושבי קרנות; וגם, הוא תיקן שיהיו הקורין בשני ובחמישי שלושה בני אדם, ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים.

ירושלמי פ"ד הל' א דף כט.

משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים כחולו של מועד שנאמר (ויקרא כג) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל.

אמור מעתה, משה רבינו תיקן לישראל שיקראו בשבתות וימים טובים ר"ח וחוה"מ, בנוסף תיקן שיקראו בשני וחמישי, והקורא היה קורא כמות מועטת של פסוקים (שלושה פסוקים), ורק לאחר דורות בתקופת עזרא הרחיבו את הקריאה.

מפורסם הדבר שמנהג א"י בקריאת התורה בשבת, היה לגמור את התורה פעם בשלש שנים, והמנהג האחוז בידינו לגמור את התורה פעם בשנה, מנהג גאונים הוא, והוא מנהג בבל.

על פי הנ"ל, כל הקריאות חוץ ממה שנזכר למעלה, לא ניתקו ע"י משה, אלא הם תקנות מאוחרות. ההיגיון אומר, שגם פרשת זכור תקנת חכמים מאוחרת היא, כי מנין לנו לייחס אותה למשה.

בנוסף, תקנת משה עדין לא הופכת את הדבר לחיוב מהתורה, אלא משה הוא ראשון החכמים, והדבר הוא מחכמים. ועוד שבתלמוד לא נזכר שזו תקנת משה, כי אם נביאים שביניהם.

***

כעת לאחר שביארנו את חיוב הקריאה בתורה, אם נבחן בשום שכל את מצוות זכירת מחיית עמלק, נגלה שלא נזכר בה אפילו ברמז קשר לספר תורה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים ה,ה

וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו - שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז). מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

מצווה זו מקומה במיוחד קודם היציאה לקרב, וכן מצאנו שעשה שמואל הנביא.

(שמואל א טו) ב: כֹּה אָמַר, ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל - אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.

מכאן ועד לומר שמצוה זו מחייבת לקרוא את פרשת זכור בדקדוק ובכוונה הדרך רחוקה. נמצא שהרמב"ם היה נאמן לתלמוד, והחולקים עליו כבר התרחקו מדרך התלמוד.

דיוק הלכתי: גם אם בקריאת פרשת זכור מקיימים מצוה זו, אבל מצוה זו אינה מחייבת לקרוא פרשת זכור.

***

לעומת כל הנ"ל, לכאורה תעמוד נגדינו קושית תוספות, המוכיח מפירוש רש"י שקריאת פרשת זכור היא מהתורה.

מגילה יז. יז:

דתניא: קריאת שמע ככתבה דברי רבי [לפי רבי יש לקרוא קריאת שמע דוקא בלשון הקודש], וחכמים אומרים: בכל לשון [לפי חכמים אפשר לקרוא קריאת שמע בכל לשון]. מאי טעמא דרבי? אמר קרא: והיו - בהויתן יהו [בלשון הקודש]. ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא שמע - בכל לשון שאתה שומע...

לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה - למה לי למכתב והיו? [מקשה התלמוד, האם אפשר לדייק מדברי רבי, שהוא סובר שקריאת התורה יכולה להיעשות בכל לשון, שאם לא כן, מדוע הוצרך רבי להביא לימוד מיוחד על קריאת שמע בעברית, והרי גם כל התורה חייבת להיעשות בלשון הקודש?] - אצטריך, סלקא דעתך שמע כרבנן - כתב רחמנא והיו [מתרץ התלמוד, אי אפשר לדייק מדברי רבי שהוא סובר שקריאת התורה יכולה להיעשות בכל לשון, אלא לרבי גם קריאת התורה צריכה להיעשות בעברית, והסיבה שהוצרך רבי להביא דרשה שקריאת שמע תהיה דוקא בעברית, כדי שלא נדרוש כדברי רבנן, שקריאת שמע יכולה להיות בכל לשון, שנאמר שמע בכל לשון שאתה שומע].

פירוש רש"י

[כל התורה כולה] בכל לשון נאמרה - לקרותה בכל לשון.

סוגיה זו נזכרה גם במסכת ברכות יג. וכתבו שם תוספות

בלשון הקדש נאמרה - פירש רש"י פרק שני דמגילה (ד' יז: ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי [והרי עזרא תיקן קריאה בתורה, וקודם עזרא לא היתה חובה זו, וכיצד התלמוד יצא מתוך נקודת הנחה שיש חובה לקריאה בתורה, ובעקבות כך רבי הוצרך ללמוד על קריאת שמע בעברית מהמילה והיו. ומאחר שאין חובת קריאה בתורה, ממילא אף דרשת רבי מיותרת]. וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור, אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן [מתרץ התוספות, יש קריאות אחרות שהם מהתורה ועליהם דיבר התלמוד]. אעפ"כ בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מתחלק לשבעים לשון.

תוספות בברכות יג. ד"ה בלשון הקודש נאמרה, דייק מדברי רש"י במגילה יז: ד"ה בכל לשון נאמרה, שמחלוקת רבי ורבנן מתייחסת לקריאה בתורה, ודרשו חכמים, שמע בכל לשון שאתה שומע, מכאן שאפשר לקרוא בתורה בכל לשון, שלא כדרשת רבי שדרש מהמילה והיו, שצריך לקרוא בתורה רק בלשון הקודש. והקשה התוספות: והרי עזרא תיקן קריאה בתורה, וכיצד ניתן ללמוד דין של חכמים, מדרשת פסוק המתייחס למצוות מהתורה? ותירץ התוספות: שדרשת הפסוק מתייחסת לפרשיות שמחוייבים לקרותן מהתורה, כגון פרשת זכור, או מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה מהתורה לקרותן.

ולכאורה מכאן הוכחה שיש חובה לקרוא פרשת זכור מהתורה.

אולם המעיין יראה שתוספות הביא כמה אפשרויות לביאור קריאה מהתורה, כגון מקרא ביכורים ווידוי מעשר, כך שאין מכאן שום הוכחה ושום הכרח לסבור שמצוות קריאת פרשת זכור היא מהתורה, ובפרט שהסוגיות המבארות ביתר פירוט מה תיקן משה לא הזכירו זאת.

***