יום שלישי, 8 ביולי 2025

מהם מעשה מרכבה


שאלה: בעקבות ההתכתבות עמך על מהות הנשמה\הנפש, הבנתי מדבריך שאינך מסכים עם הרמב"ם בדרכו המחשבתית אודות מעשה מרכבה ומעשה בראשית, כיון שכן, אשמח לשמוע מהם לדעתך מעשה מרכבה.

תשובה: לפני שאכתוב תשובה אכתוב הבהרה. אף שאיני מסכים עם הרמב"ם לביאור המושג "מעשה מרכבה", [ולפיכך הגדרתו של הבלוג היא "משנתו ההלכתית של הרמב"ם", כי הבלוג עוסק בהלכותיו של הרמב"ם], כל דברי הרמב"ם אודות ייחוד ה' והרחקת הגשמות, הם אמת ויציב ונכון וקיים. כל מי שחולק על הרמב"ם בנושאים אלו, של ייחוד ה' והרחקת הגשמות, בכל מה שכתב הרמב"ם במשנ"ת ובמורה נבוכים, הוא כופר בתורת משה, ואין חלקי עמו. גם אם הוא מלהטט, ומדבר בשפה הנוגדת את הלוגיקה, ולכאורה הוא מאמין בייחוד ה', אבל בפועל הוא מייחס לה' דברים הנוגדים את ייחוד ה' ואי גשמותו, אין חלקי עמו.

בנוגע למושג מעשה מרכבה, אין צורך לחדש חידושים, כבר ביארו הגאונים מושג זה היטב.

וזה לשון רבנו חננאל, במסכת חגיגה דף יד עמוד ב: "ת"ר ד' נכנסו לפרדס. אלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ור' עקיבא. אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעים אל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. פי' כינוהו פרדס מעין ג"ע [=גן עדן] שהיא גנוזה לצדיקים כך אותו מקום הוא מקום בערבות שהנשמות של צדיקים צרורות בו. ומפורש בהיכלות [=בספרי היכלות] שהיו החכמים הראוין למדה הזו מתפללין ומנקין עצמן מכל דבר טומאה וצמין ומטבלין ומטהרין והיו משתמשין בשמות וצופין בהיכלות ורואין [היאך] משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחרי היכל ולפנים מהיכל וצוה אותם ר"ע כשאתם מגיעין להביט באובנתא דליבא [=ההבטה היא בלב] אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שאין שם מים כל עיקר אלא דמות בעולם נראית והאומר מים נהדף שנמצא משקר. ובלשון הזה מפורש בהיכלות רבתי, מפני ששומרי היכל פתח שיש מטילין ומשליכין אלף אלפי גלי מים ואין שם אפילו טפה אחת. א"ר עקיבא נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טפה אחת אלא אויר זיו אבני שיש טהור שהן כלולות בהיכל שהיה זיו פניהם דומים למים והאומר מים הללו מה טיבן נהדף כו'. [החכמים הצופים במרכבה] ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דליבא [=בהבנת הלב] כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריא שאינה מאירה. ובן עזאי הציץ כלומר הוסיף להזכיר בשמות כדי להביט באספקלריא מאירה ומת, בן זומא הציץ ונפגע כלומר נטרפה דעתו, אחר קיצץ בנטיעות כיון שכינו המקום ההוא פרדס אמר קיצץ בנטיעות. כלומר דיבר כלפי למעלה [דף טו עמוד א] דכיון דחזא למטטרון דאתייהבא ליה רשותא הדא שעתא למיתב למכתב זכותא דישראל אמר גמירי דלמעלה באותו מקום אין שם ישיבה שמא שתי רשויות הן. יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר שגלוי וידוע לפניו שאינו חוזר בתשובה שלמה לעולם. שאילו היה חוזר לא היה נטרד שאין הפרגוד ננעלת בפני בעלי תשובה מיד מחיוה למטטרון שתין פולסי דנורא. חס וחלילה שיש עליו [=על מטטרון] דין, אלא להראות לאלישע שיש לו אדון שהוא עליו". (ע"כ רבנו חננאל)

קטע זה הובא באוצר הגאונים למסכת חגיגה, הפירושים, עמ' 61, בשם הערוך, בשם רב האי גאון, כך שביאור זה הוא מסורת הגאונים לביאור התלמוד, ואין לחלוק עליהם.

כאן ראוי לבאר את דברי רבי עקיבא, שנזכרו בתוך קטע זה, וכפי שניווכח, רק מסורת הגאונים לביאור התלמוד מבארת קטע זה כראוי. ומי שנטה מביאור הגאונים, העמיס השערות רחוקות על קטע זה.

ואלו דברי רבי עקיבא: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

גרשם שלום בספרו 'זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית', סוקר את התקופות השונות שעברו על תורת הקבלה, ובפרק הסוקר את תקופת הזמן של פרקי היכלות, הוא מצטט מפרקי היכלות, וכותב שבעזרת מקור זה ניתן לבאר את דברי רבי עקיבא בצורה נכונה.

פרקי היכלות מתאר את הצפייה במרכבה העליונה, באמצעות התעלות מיסטית לעולם העליון, על ידי שירה המנונים ותפילות. הצופה פורש מעסקי הגוף ומפנה את כל כוחותיו לדברים רוחניים, עד שהוא מגיע למצב שהוא צופה בעיני רוחו בעולם העליון. באופן זה עולה הצופה שהוא ראוי לכך מהיכל להיכל, עד שהוא מגיע להיכל השביעי, ושם הוא רואה את כבוד ה'. בדרכו של הצופה הוא פוגש רבבות מלאכים, וכדי שירשוהו לעבור מהיכל להיכל, הוא צריך לרצות אותם על ידי תפילות, שירות, והזכרת שמות מלאכים ומילים בעלות כוח, שבזכותם ייפתחו השערים. מי שאינו יודע לומר למלאכים את מה שצריך לומר, לא יזכה להתקדם בצפייה בהיכלות.

בהיכל השישי היו אבני שיש, שהיו בוהקות ומאירות, ומחמת כך יוצרות השתקפות של גלי ים מרובים. בפתח היכל זה, כמו בשאר פתחי ההיכלות עמדו מלאכים, וכל מי שהיה שואל אותם מים אלו מה טיבם? מיד היו הורגים אותו. וזה מה שקרה עם בן עזאי ששאל את המלאכים על מים אלו והרגוהו. ואילו בן זומא לא שאל, אבל דעתו לא יכלה לסבול את המראה ונפגע בשכלו ויצא מדעתו. גם אלישע בן אבויה לא יכלה דעתו לסבול את המראה, והדבר גרם לו לקצץ בנטיעות, וירד והזיק לילדי ישראל שלמדו תורה, והיה אומר מילה ומזיקם. נטיעות מלשון ילדים קטנים, 'מקצץ בנטיעות' ביאורו מזיק לילדי ישראל הקטנים לומדי התורה. רק רבי עקיבא נכנס להיכל זה בשלום, והגיע גם להיכל השביעי וראה את כבוד ה' ולא ניזוק. ואז ירד ודרש לתלמידיו, כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.

דעת הרמב"ם

לפי הרמב"ם, כוונת רבי עקיבא באומרו, אל תאמרו מים מים, להגדיר את חומר השמים. לפי הרמב"ם, העולם מורכב מארבעה יסודות, אש, רוח, מים, ועפר, ואף השמים נעשו מהמים, כמו שמצאנו בדברי חז"ל, הוגלדה טיפה אמצעית ונעשה ממנה שמים. ולכך מכוונים דברי רבי עקיבא, אף שמתחילה נעשו השמים ממים, אבל לאחר מכן הם אינה מים, אלא נוצרה מהתרכובת מציאות חדשה. כמו שאר החומרים בעולם, שהם מורכבים מארבעה יסודות, אולם לאחר שהורכבו נוצרה מציאות חדשה. אם ניקח כדוגמה את האדם, הוא מורכב ממים עפר אויר ואש, אולם אין האדם דומה לאחד מיסודותיו שמהם מורכב, אלא נוצרה מציאות חדשה של אדם. ואף השמים כך, הם נוצרו מהמים, אבל מה שנוצר מהם היא מציאות חדשה. והזהיר רבי עקיבא את תלמידיו שלא יגדירו את השמים כמים.

וזה לשון הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב פרק ל:

"וממה שאתה צריך לדעת כי אמרו ויבדל בין המים וגו', אינה הבדלה במקום, שנעשה זה למעלה וזה למטה וטבעם אחיד, אלא פירושו שהוא הבדיל ביניהם ההבדלה הטבעית כלומר: בצורה [=הגדרה עצמית], ועשה מקצת אותו אשר קראו תחילה מים דבר אחר בצורה טבעית שהלבישו, ועשה מקצתו בצורה אחרת והם המים הללו, ולפיכך אמר גם ולמקווה המים קרא ימים.

הנה אמר לך בפירוש כי אותו המים הראשון האמור בו על פני המים אינו זה אשר בימים, אלא מקצתו נבדל בצורה מסוימת מעל האוויר [=המים שהפכו לשמים], ומקצתו הוא המים האלה [המים שהפכו לים]. ויהיה אמרו ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע וגו' כמו אמרו ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך, שהוא כהבדלה בצורה מסוימת [=שעשה ה' את היום ואת החושך והגדירם מבחינה מציאותית, ולא שהבדיל והפריש ביניהם].

והרקיע עצמו מן המים נתהווה, כמו שאמרו הוגלדה טיפה האמצעית (בראשית רבה ד ב). וכן אמרו ויקרא אלוהים לרקיע שמים כמו שביארתי לך לבאר שיתוף השם, ושאין שמים האמור תחילה באומרו את השמים ואת הארץ, היא זו אשר נקראה שמים. וחיזק עניין זה באומרו על פני רקיע השמים לבאר כי הרקיע זולת השמים. ומחמת שיתוף זה שבשמות, פעמים קורא גם לשמים האמיתיים רקיע, כמו שקרא לרקיע האמיתי שמים, והוא אמרו ויתן אותם אלוהים ברקיע השמים.

ונתברר עוד בלשון זה מה שכבר הוכח, שכל הכוכבים והשמש והירח תקועים בגלגל כי אין חלל בעולם, ואינן על שטח גלגל כפי שמדמה ההמון, לפי שאמר 'ברקיע השמים', ולא אמר 'על רקיע השמים'.

הנה נתבאר כי חומר מסוים היה משותף וקראו מים, ואחר כך נבדל בשלוש צורות:

ונעשה דבר ממנו ימים,

ודבר ממנו נעשה רקיע,

ודבר ממנו נעשה מעל אותו הרקיע,

וכל זה מחוץ לארץ, והנה תפש בדבר תפישה אחרת לסודות נפלאים.

אבל לעניין שאותו אשר מעל לרקיע נקרא מים בשם בלבד, לא שהוא מין המים הללו, כבר אמרוהו גם חכמים ז"ל אמרו במאמרם ארבעה נכנסו לפרדס וגו',

אמר להם ר' עקיבה כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שכך כתוב: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.

התבונן נא אם אתה מאנשי ההתבוננות, כמה ביאר במאמר זה והיאך גלה את כל הדבר אם התבוננת בו והבנת כל מה שהוכח בדברי חכמים, וידעת כל מה שאמרו בני אדם בכל דבר מהן".

וכאמור, קשה להלום את ביאורו בלשון התלמוד.

פולמוס על מהות הנשמה\הנפש

שואל: כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ד,ח-ט:

[ח] נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל. והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם, היא צורת האדם השלם בדעתו; ועל צורה זו נאמר בתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א,כו), כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, עד שיידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה.

ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר. אלא הדעה--שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר. ופעמים רבות, תיקרא זו הצורה נפש ורוח; ולפיכך צריך להיזהר בשמות, שלא תטעה: וכל שם ושם, יילמד מעניינו.

[ט] אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה, עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף; אלא מאת ה', מן השמיים היא. לפיכך כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה--אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים, ויודעת בורא הכול, ועומדת לעולם, ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, "וישוב העפר על הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל האלוהים אשר נתנה" (קוהלת יב,ז). (ע"כ הלכות יסודי התורה)

[מכאן דברי השואל, במקרה שלפנינו השואל מייצג את דעת הרמב"ם, והמשיב סובר שלא כדעת הרמב"ם] פעם דיברתי עמך, וטענת באוזני, שאינך מסכים לשיטת הרמב"ם בהגדרת הנשמה\הנפש, מפני שלשיטת הרמב"ם האדם מקבל שכר בעולם הבא באמצעות השכל הנקנה, כלומר אדם שזכה להשכיל באלהות, קונה בכך שכל, ובאותו שכל הוא מקבל שכר. וזהו ביאור דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל בהלכות יסודי התורה. ואתה טענת כנגד שיטת הרמב"ם, ששכר האדם הוא על פי מעשיו ולימודו, ולא רק על פי ההשכלה כשיטה הרמבמית, שהיא שיטה אריסטוטלית. ועוד טענת, שהאדם מקבל שכר בעולם הבא על ידי נשמתו, שאחרי מותו של האדם נפרדת מגופו, ועוברת לעולם הנשמות, ושם היא מקבלת שכר.

אולם אחרי בקשת המחילה, גם הרמב"ם מסכים שהשכלתו של האדם בדלה בדילות מוחלטת מן הגוף, והמוח ככל הגוף נפסד ונכלה.

אמנם איני מבין בדברים הללו, אולם אני שואף מאוד לדעת בענינים הללו, ואין ידי משגת. ומדברי מארי [=הרב יוסף קאפח] בשיעוריו השונים, אני למד שברור הוא שהזוכה לחיי עולם הבא, הוא נבדל בדילות מוחלטת מן הגוף. ולא נח מארי מלדחות פעם אחר פעם את שיטת הסוברים שהזוכה לחיי העולם הבא הוא השכל, וכפי שהבנתי מדבריך [=שכך אתה סובר שהיא שיטת הרמב"ם].

מארי תמיד הפנה למשנה בחגיגה: אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת. ולדברי הרמב"ם עניין זה מאוד קשה להשגה, ולפי מיעוט הבנתי והדרכת מארי, האחד בונה את השני, יש את הבינה שבונה את התבנית לאדם שהדעת צריכה להגשים את תוכניתו, והדעת היא שממלאת את התוכנית, ועוזרת ליצירת התבנית הבאה שהדעת תמלא אותה, ותעזור ליצירת התבנית הבאה, שאותה תשלים הדעת. וכן הלאה. כך אני הבנתי.

הבינה מתחמת לאדם את הגבולות שבהם האדם צריך להוציא מן הכח אל הפועל את הנושא שאותו צריך לנתח, והדעת היא שמגשימה את הפעולה, ונותנת את אותותיה לבינה שתמקד לדעת את הפעולה הבאה שתצטרך להגשים וכן הלאה.

וכל פעולה שנעשית בשלמות עם הדרכת הבינה וקיום הדעה בשלמות, הוא קניין עצמי שאינו נפרד מן האדם, והוא בניין חיי העולם הבא שלו.

מקווה שבארתי ולא סבכתי, אבל כך היא הבנתי.

תשובה: מכיוון שדרכי להגדיר כל דבר בצורה ברורה, נגדיר את הדברים בעברית בת ימינו, כי אינני מחבב עמימות.

לפני שיטת הרמב"ם הפילוסופית, אכתוב את השיטה המקובלת בימינו, שהיא שיטת חכמי התלמוד, שאיני יודע מדוע פילוסופי עמינו דוחים אותה בשאט נפש, למרות שהיא פשוטה והגיונית, והשיטה הפילוסופית כבר עבר עליה הקלח והוכחה טעותה.

דבר ברור אצל כל מעיין שיש ייחודיות באדם לעומת בעלי החיים. בעלי החיים חושבים ומגיבים בצורת אינסטינקט, ובלשון מילון אבן ספיר: "מונח המציין תגובה רציונלית לכאורה של בעלי חיים על־פי דפוסי התנהגות במצבים שונים וללא שיקול דעת מוקדם". לעומת זאת, בני אדם יכולים לחשוב על מחשבתם, כלומר יש להם מודעות עצמית, מהם ומי הם. בנוסף לכך הם יכולים לבחור את תגובתם, למרות שמישהו פגע בהם, לא יפגעו בו מיד, אלא ישקלו את צעדיהם, כלומר יש להם בחירה חופשית. למרות רעבונם ושיש להם אוכל, יענו עצמם ולא יאכלו. בנוסף לכך, בני האדם פועלים על פי אמות מידה מוסריות, והם בוחנים כל מעשה שעושים, האם הוא מוסרי וראוי, או שהוא מעשה מגונה שאין לעשותו.

מהו האבר בגוף האדם המנהל את ההשכלה והנהגת הגוף? המוח. בשר העשוי בצורת חבלים עבותים, המצוי בראשו של האדם, שיש בו כישרון חשיבה, וכשרון החלטה.

המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים רב תאיים. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את הפעילות של מערכות הגוף השונות ואת התנהגותו של בעל החיים.

המוח הוא בבסיסו איבר לניתוב ועיבוד של מידע. הוא מקבל מידע חושי (קלט) על גירויים בסביבה ועל מצבן של מערכות הגוף, מעבד את המידע שהתקבל ומוציא פקודות (פלט) שמועברות לאיברי הגוף ומווסתות את פעילותם.

בנקודה זו צריך לשאול, במה התייחד מוח האדם ממוח בעלי החיים, שהרי לכולם יש מוח, ומדוע לבעלי חיים אין יכולת חשיבה עצמית, ופעילות על פי אמות מידה מוסריות?

על שאלה זו אין תשובה על פי המדע, אולם כאן נכנסת השקפת התורה לתמונה, האדם מורכב מגוף ונשמה, ומהי הנשמה עצם רוחני טהור הבלול ומעורב בתוך גוף האדם. מאחר והנשמה היא רוחנית, והיא בלולה ומעורבת בגוף, היא משפיעה על הגוף, ולכן בגללה בוחן האדם את מעשיו על פי אמות מידה מוסריות, ולכן בגללה יש לאדם בחירה חופשית ויכולת חשיבה עצמית.

כשם שהנשמה משפיעה על הגוף כך הגוף משפיע על הנשמה, אם האדם מתנהג במוסריות, וכפי ציוויי התורה, הנשמה מקבלת זוך ומוסיפה קדושה, אולם אם האדם נמשך אחר תאוותיו, ועובר על מצוות התורה, הנשמה מקבלת עכירות וטומאה.

במות האדם נשמה זו יוצאת מגוף האדם ועוברת לעולם הבא, בעולם הבא יש רק נשמות ללא גוף, ויש מקום שבו מסירים מהנשמה את העכירות שדבקה בה [גהינום וכדו'], ויש מקום שבו מתענגת הנשמה על מעשיה הטובים [עולם הבא], וכמו שמברכים כל בוקר, אלהי הנשמה שנתת בי טהורה.

בתורה יש איסור להעלות באוב, ומהו מעלה באוב, אדם המעלה את הנשמה מעולם הנשמות לעולם שלנו. דברים אלו אצל הרמבמיסטים לא נתפסים, והם מפרשים את סיפור בעלת אוב שבתנ"ך, בלוליינות פרשנית, הכותב דמיין, הכותב חלם, וכל כיוצא בכך. אולם דא עקא, הדברים כהווייתם, בדידי הוה עובדא, חבר שלי "מאיר סגל" העלה את סבו באוב בזמן שירותו הצבאי, וסבו תקשר איתו וכעס עליו על עזיבתו את הדת, וכתוצאה מכך הוא חזר לדת. לא דמיונות יש כאן, לא חלומות יש כאן, אלא דברים כהווייתם. יש אפשרות לתקשר עם הנשמות מהעולם העליון, אולם דבר זה אסור.

גם הרב חן שאולוב העיד על עצמו שהוא עשה סיאנס בילדותו, ויש אמת בדברים ואין דבר זה דמיון. [ראה באינטרנט: אז איך תסביר סיאנס? נסיון מהבורא! לא כח מסויים – הרב חן שאולוב].

וכן הוא בתלמוד גיטין (נו,ב-נז,א): "אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא...אזל אסקיה לבלעם בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא...אזל אסקיה [הוספה מחסרונות הש"ס: ליש"ו] בנגידא (לפושעי ישראל) א"ל מאן חשיב בההוא עלמא א"ל ישראל...".

על פי שיטה זו של חכמי התלמוד, כל מעשי האדם הטובים משפיעים על נשמתו של האדם, ולאו דוקא השכלתו, אדם שהוא תם וישר ירא אלהים וסר מרע שלא השכיל באלהות, מזכך את נשמתו במעשיו, ובמותו יהיה לו שכר טוב על מעשיו. וכפי שנאמר "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה", ביהדות העיקר הוא המעשה לא התלמוד. ואילו בשיטה הפילוסופית ההשכלה היא העיקר, ואילו אדם שלא השכיל באלהות אין לו חלק ונחלה בעולם הבא, וצריך הרבה לוליינות פרשנית לבאר כיצד הוא זוכה בעולם הבא.

לעומת שיטתם של חכמי התלמוד, הרמב"ם אימץ לו את שיטתם של פילוסופי יון כי הם היו חכמי המדע הנחשבים בזמנו, ודבריהם נחשבו כאמת מוחלטת. הפילוסופים קבעו שעיקר מהות האדם הוא השכלתו, כי בזה מתייחד האדם מבעלי החיים. כמו כן הם קראו למוח שכל, כי כך היה שמו אצל הקדמונים. כיוון שכן, חקרו הקדמונים כיצד משכיל האדם בשכלו הגשמי [במוח]? ועל כך השיבו יש לאדם שכל רוחני המקבל השפעה משכלו הגשמי של האדם, ואותו שכל רוחני הוא מהות האדם, ובהשכלת האדם הוא מוסיף השכלה באותו שכל רוחני, ומחמת שהוסיף האדם השכלה בשכל הרוחני, שכלו הרוחני מתגבר ומשכיל יותר ויותר. וזהו שאמרו הפילוספים, יודע ידוע דיעה, ובתרגומו של אבן תיבון, שכל משכיל ומושכל.

דבר זה אינו רק בה' כפי שיש חושבים, אלא כל שכל שהוא בפועל ולא בכוח, הוא השכל המשכיל והמושכל, או הוא היודע הידוע והדיעה, כפי שנתבארו הדברים במו"נ ח"א פס"ח.

הוא השכל= כלומר השכל הרוחני המושפע מההשכלה של השכל הגשמי.

הוא המשכיל=כי בשכל רוחני זה משכיל האדם.

הוא המושכל=כי אותה השכלה היא גם מקור שמחמתה משכיל האדם, והיא גם תוצאה שהיא ההשכלה של האדם.

אין צריך להאריך כי בעיני בני דורנו השיטה הפולוסופית תמוהה.

לפי התלמוד האדם משכיל במוח הגשמי והשכלתו משפיעה על הנשמה הרוחנית הבלולה בו, ואתה נשמה יש לה קיום עצמי, והיא יוצאת מגופו של האדם במותו, והיא שבה אליו בתחיית המתים, ואפשר לפוגשה בנסיבות מסויימות, ומציאותה מוכחת וניכרת, אבל שכלו של האדם כלומר מוחו, היה גשמי ונשאר גשמי.

אולם לפי הפילוסופים, האדם משכיל בשכל, כלומר בעצם הרוחני הדבוק לשכלו, עצם רוחני זה אינו נשמה של חז"ל, אף אחד לא ראה אותו, הוא המצאה פילוסופית בלתי מוכחת. גם הלוליינות במעבר בין המשכיל לבין המושכל אין בה תפיסה בעיני בני דורנו. האדם אינו משכיל בשכל שהופך להיות מושכל, כי דבר שהוא המקור אינו יכול לפתע להיות תוצאה. האדם משכיל במוח, והשפעת ההשכלה עוברת לנשמה, לעצם רוחני אחר המחובר אליו, אבל שמקור ייהפך לתוצאה, זאת לא שמענו.

יותר ממה שכתבתי יש, אבל נדמה לי שהדברים הובהרו כראוי.

עיונים במגילת בני חשמונאי (מגילת אנטיוכס)


בימים קדמונים היה מנהג נפוץ בישראל לקרוא את מגילת בני חשמונאי (המכונה מגילת אנטיוכוס) בימי חג החנוכה, כיוון שכן אמרתי בלבי לכתוב קצת על התיאור ההיסטורי המופיע במגילה, ולהשוות אותו לתיאור ההיסטורי המופיע בספרי ההיסטוריה.

בדברינו נכתוב בצורה תמציתית את התיאור כפי שהוא מופיע במגילת אנטיוכוס, לאחר מכן נכתוב את התיאור ההיסטורי כפי שהוא מופיע ב"מגילת חנוכה", ד"ר חגי בן ארצי, ספריית בית אל, ירושלים התשס"ז, ולבסוף נשווה בין התיאורים.

"מגילת חנוכה" הנ"ל, מתבססת על ספרי מכבים, ועל התלמוד, יש בה תיאור היסטורי מדויק ומפורט, כך שההשוואה אליה, היא בעצם השוואה של תיאור היסטורי שנכתב בימי הביניים (מגילת אנטיוכוס), לתיאור היסטורי שנכתב בתקופה קדומה לכך (מגילת חנוכה).

בעקבות ההשוואה יתגלה למול עינינו איך התיאור במגילת אנטיוכוס כללי ולא מדויק, הוא מבוסס על שמועות ושמות כללים, אבל תיאור עקבי ומפורט של המאורעות אין בו.

***

התיאור ההיסטורי ע"פ מגילת בני חשמונאי (מגילת אנטיוכוס)

אנטיוכוס מלך יון היה מלך חזק וכבש ארצות והחריבן, והוא בנה עיר גדולה על חוף הים וקרא לה "אנטוכיא" על שמו. גם בגרס משנהו בנה עיר גדולה למולו, וקרא לה בגרס על שמו.

בשנת 23 למלכותו שם את פניו להילחם על ירושלים המורדת, הוא שלח את ניקנור משנהו בחיל גדול, והוא הרג הרג רב בירושלים, והעמיד צלם במקדש.

כאשר שמע זאת יוחנן בן מתתיהו הכהן הגדול התמלא כעס, הוא עשה לו חרב קטנה שהחביאה מתחת בגדיו, ועלה לירושלים למקדש, כשנפגש עם ניקנור אמר לו ניקנור, והרי אתה מורד בי, ויוחנן השיבו כעת אעשה כל שתחפוץ, ניקנור ביקש ממנו שישחט חזיר לצלם, ויוחנן השיבו שהוא מפחד מהיהודים, והוא מבקש שיוציאו את כל האנשים מהעזרה, אז הוציאו את כל האנשים מהעזרה, ויוחנן הרג את ניקנור בחרב הקטנה אשר מתחת לבגדיו.

אז יצא יוחנן ונלחם בעמים, ומנין ההרוגים שנהרגו אז היה 72700, כי הם היו הורגים איש את רעהו.

כאשר שמע זאת אנטיוכוס ציוה על בגרס שיצא להילחם בירושלים, ובגרס בא לירושלים, וגזר על "השבת החודש והמילה", הוא גזר שכל איש שימול את בנו יתלה מול התינוק.

באותם ימים קרה מקרה, אישה ילדה בן לאחר מות בעלה, היא מלה את בנה, ולאחר המילה עלתה על החומה והפילה את עצמה ואת בנה מהחומה. כמעשיה היו עושים הרבה מבני ישראל.

אז אמרו בני ישראל איש לרעהו, הבה נשבות במערה בכדי שלא נחלל את השבת, בגרס שמע על כך, והוא חנק את תושבי המערה ע"י הבערת עצים רטוובים בפתח המערה ביום השבת.

כשראו כל זאת 5 בני מתתיהו, יצאו ונלחמו בעמים, והרגו מהם הרג רב.

אז ברח בגרס למלך אנטיוכוס, ואמר לו גם אם יבואו כל העמים והלשונות, לא יצליחו לנצח את 5 בני מתתיהו אלה.

הם החליטו לאסוף חיילים מכל מדינות מלכותו של אנטיוכוס, ובגרס שב שנית לירושלים, ופרץ בה 13 פרצות, וסתם את נהר העיר, ושרף את עפר הארץ.

כששמעו זאת 5 בני מתתיהו, עלו למצפה שבגלעד, למקום שבו היתה להם תשועה בזמן שמואל, צמו והתפללו.

לאחר מכן יצאו וערכו מלחמה עם כל העמים, והרגו בהם הרג רב, ונהרג יהודה.

כשראו בני מתתיהו כי נהרג יהודה רפו ידיהם, ושבו לאביהם, מתתיהו גער בהם מדוע שבתם, ואז הוא יצא עמם להילחם בעמים, והרגו בהם הרג רב, ולא נשאר בהם פליט, ואלעזר נהרג כשהתעסק בהרג הפיל.

וישמחו בני ישראל על הניצחון, ואנטיוכוס המלך כששמע שנהרג בגרס משנהו, ישב בספינה וברח לכרכי הים, ובכל מקום כינוהו "בורח בורח" ולבסוף השליך את עצמו לים.

ויבקשו שמן זית זך להדליק נרות, ולא נמצאה אלא צלוחית אחת, שהיתה חתומה בחותמת של הכהן הגדול מתקופת שמואל הנביא, וידעו בה שהיא טהורה. שמן כמידת יום אחד היה בה, וה' אלהי השמים עשה נס והדליקו ממנה 8 ימים.

אז נקבעו 8 ימים אלה לימי שמחה, וקבלום על עצמם עד עולם.

***

התיאור ההיסטורי ע"פ מגילת חנוכה (ד"ר חגי בן ארצי)

לאחר מות אלכסנדר המקדוני התפצלה מלכותו, ובשנת 137 למלכות יון מלך אנטיוכוס אפיפנס על סוריה וסביבותיה.

בימים ההם יצא יסון אחיו של חוניו הכהן הגדול, ועמו אנשים רשעים לכרות ברית עם אנטיוכוס, ולהפוך את ירושלים לעיר יוונית ולהקים בה גמנסיון ואפביה, הוא שילם לו כסף רב ורכש את הכהונה הגדולה.

הוא ביטל את חוקי התורה, ובמקומם הביא לירושלים מנהגים יוונים, עבודת המקדש ולימוד התורה התמעטו ובמקומם התמלאה ירושלים במשחקי התאבקות ותהלוכות לדיוניסוס.

לאחר 3 שנים קם מנלאוס אחי שמעון, ורכש את הכהונה הגדולה מאנטיוכוס, הוא הביא עמו חנופה ליונים ועריצות, ועשק את אנשי ירושלים במיסים בכדי לשלם לאנטיוכוס.

תושבי ירושלים נמנעו מלשלם את המיסים, ולאחר 2 שנים שלח המלך שר מיסים לירושלים, והוא התנפל עליה ולקח את שללה, ובנה בה מצודה חזקה שבה הושיב את יסון ומנלאוס הרשעים.

תושבי ירושלים נאלצו לברוח למדבר, ואז התמלאה ירושלים נכרים, המקדש שמם וכבוד העיר היה לבוז.

אנטיוכוס שלח שליחים לאכוף את חוקי יון, הוא ציוה להקריב חזירים לאלילי יון, הוא אסר לקיים מילה, ללמוד תורה, ולשמור שבתות וחגים.

ב- 15 לחודש כסליו, בשנת 145 למנין היונים, הועמד פסל זאוס במקדש, בסיועם של יסון ומנלאוס הכהנים הרשעים.

באותם ימים היו גיבורים מישראל שלא נשמעו לחוקי יון, הם התחבאו במקומות מסתור, מלו את בניהם, למדו תורה ושמרו את השבת, אבל פקידי המלך ושותפיהם היהודים, היו עוברים מכפר לכפר לחפש את המתחבאים.

באותם ימים הוצאו להורג 2 נשים על שמלו את בניהם, הם הושלכו מהחומה ושם התפזרו עצמותיהם.

באותם ימים היו הורגים את היהודים המתחבאים ביום השבת, כי לא רצו היהודים לחלל את יום השבת.

באותם ימים הרגו את אחד מראשי הסופרים ושמו אלעזר, שלא הסכים לאכול מבשר החזיר.

באותם ימים הרגו אמא זקנה עם 7 בניה, על שלא הסכימו לאכול בשר חזיר.

כששמע זאת מתתיהו ו-5 בניו, החליטו להילחם באויבים, וגם אם יבואו עליהם ביום השבת הם ילחמו, בכדי שלא ימותו כאחיהם.

פקידי המלך הקימו במודיעין מזבח ועליו פסל זאוס, נערכה אספה כללית של התושבים, בין הנוכחים היו מתתיהו ו- 5 בניו, מתתיהו נקרא לעבוד לצלם, הוא סרב בתוקף וקרא בקול רם, שלעולם לא יעזוב את אמונת אבותיו הוא ובניו ואחיו.

במקומו הסכים יהודי אחר מידידי היונים לעבוד לצלם, אז קפץ מתתיהו והרגו בחרב הקצרה אשר לו שהיתה מוסתרת מתחת לבגדיו, לאחר מכן הוא רץ והרג את הפקיד היוני הראשי, אז פרצה במקום מהומה, והקהל רץ אל החיילים והרגם, והמזבח והפסל ננתצו.

אז התארגנו מתתיהו עם עוד אנשים הנאמנים לתורה ה' לצאת להילחם ביונים, הם התחבאו במערות באזור גופנה, השוכנת בהרי בית אל צפונית לירושלים.

החיים במערות היו קשים מנשוא, לאחר חדשים אחדים מת מתתיהו, במותו הוא חיזק את בניו לשמור את תורת ה', ולהילחם על כך, ומתתיהו נקבר במודיעין.

כששמע כל זאת אנטיוכוס, שלח את אפולוניוס להילחם בבני מתתיהו, הם ערכו קרב באזור גופנה בהרי בית אל, בני מתתיהו התנפלו עליהם כחיות טרף וניצחום.

לאחר מכן שלח אנטיוכוס את סרון עם צבא כבד, יהודה וחייליו התנפלו עליו באזור בית חורון וניצחום.

לאחר מכן שלח אנטיוכוס את ליסיאס עם צבא כבד, הוא בא עם 3 מפקדי צבא- תלמי ניקנור גורגיאס, והם חנו בעמק אילון.

יהודה אסף את אנשיו למצפה שליד ירושלים, שם התפללו וצמו ותקעו בחצוצרות, יהודה שיחרר, את מי שארס אישה, בנה בית, נטע כרם, רך לבב, ואת הגיבורים הנותרים עודד בדברי אמונה וגבורה.

עם רדת החשכה נודע ליהודה כי גורגיאס עולה במעלה בית חורון, מיד יצא בחשיכה יהודה עם 3000 אנשיו לעמק אילון, עם שחר הוא הגיע למחנה הגדול כשכולם נמים את שנתם ללא פחד, הוא חילק את אנשיו ל-4 חלקים והכו את המחנה, והנותרים נסו לגזר אשדוד ויבנה.

לאחר שלא מצא גורגיאס את יהודה בהרים שב למחנה, יהודה העלה את המחנה באש, כראות גורגיאס את העשן אחזתו בהלה, ויהודה ואנשיו את הכו גורגיאס וצבאו.

כשמוע זאת ליסיאס החליט לתקוף את יהודה מדרום, הוא עלה עליו עם צבא של 60000 חיילים ו- 5000 פרשים, וחנה בבית צור מדרום לבית לחם. ויהודה ואנשיו התנפלו עליו והכו בהם 5000 איש.

המפלה העכירה את רוחו של ליסיאס, גם השמועות על הפסדיו של אנטיוכוס בהרי פרס, והמחלה הקשה שחלה בה, הוא החליט לשוב לאנטוכיה להשתתף במאבק על הירושה.

יהודה ואנשיו צעדו לירושלים בשמחה ושירי הלל, הם נכנסו למקדש וחשכו עיניהם, כל מה שהיה מקודש לישראל היה הרוס ומחולל, ובמקומו הקימו כהני מנלאוס את אלילי יון.

טיהרו את המקדש, ניתצו את הפסלים, במקום כלי המקדש שנבזזו עשו כלים חדשים.

למרות המאמצים שמן טהור לא נמצא כי הכל נבזז, ומה שנמצא היה טמא ומחולל, לאחר חיפושים רבים נמצא כד קטן של שמן שהיה חתום וטהור, בלשכתו של הכהן הגדול.

בכ"ה בכסליו, 3 שנים לאחר שהוצב השיקוץ היוני במקדש, באותו יום בדיוק, נחנך המקדש המטוהר ברב פאר והדר.

העם חגג 8 ימים כימים אשר בהם נחנך המשכן בימי משה.

ביותר שמחתם של החוגגים גדלה, כאשר שמעו את דבר הנס שנעשה במנורה, בכל בוקר כאשר באו הכהנים להוסיף שמן לנרות, הם גילו לתדהמתם שלא נחסרה מהנרות אפילו טיפה אחת, הכד הקטן שהיה בו שמן ליום אחד הספיק להאיר את המקדש במשך 8 ימים.

אז קבעו חג זה, שיחגגו אותו העם בכל שנה.

כששמעו הגוים אשר מסביב לארץ ישראל את אשר אירע, החליטו לנקום את נקמתם של היונים המובסים.

הגוים תקפו, בגלעד ובגליל בנגב ובשומרון.

אז הפסיק יהודה את עבודות שיקום המקדש, שמעון נשלח להילחם בגליל, יהודה ויונתן נשלחו להילחם בגלעד.

ימים רבים נלחמו עימם יהודה ואחיו, עד אשר היכו את הגוים אשר קמו להילחם עם ישראל.

הגוים ופושעי ישראל לא הסכימו עם מפלתם, הם שלחו לליסיאס שיבוא לעזרתם, הוא שלח להם צבא של 100000 חיילים ו- 20000 פרשים, גם פילים מלומדי מלחמה נשלחו לקרב. הם באו מכיוון דרום, וחנו ליד בית זכריה השוכנת דרומית לירושלים.

יהודה הבין שבכדי לנצח הוא צריך להרוג את ליסיאס, הוא חיפש את הפיל הגדול, והטיל את המשימה על אלעזר, אלעזר לא היסס לרגע, הוא רץ במהירות עצומה אל הפיל, ולבסוף מת תחתיו.

כאשר ראה יהודה שלא הצליח להרוג את ליסיאס הוא נסוג לירושלים, והעיר ניתנה במצור.

כשהתייאשו היהודים מתשועה אירע נס, אנטיוכוס מת ביסורים גדולים מפצעיו אשר נפצע בהרי פרס, ואף לא זכה להיקבר בקברי אבותיו, והוא מינה את בנו אנטיוכוס אופטור תחתיו, וידידו פיליפוס מונה למושל עד שיגדל בנו.

כאשר שמע זאת ליסיאס החליט להפסיק את המצור על ירושלים, ללכת לתפוס את השלטון באנטוכיה, לפני נסיעתו הוא ביטל את כל הגזירות וביקש את עזרתם של אנשי ירושלים נגד פיליפוס.

המשומדים ופושעי ישראל אשר עשו יד אחת עם היונים התעצבו על ביטול הגזירות, הם שלחו לדמטריוס בן סלוקוס (אחד מהמולכים תחת אנטיוכוס), לבוא לכבוש את יהודה ולחדש בה את הגזרות של אנטיוכוס.

אלקימוס מונה לכהן גדול, בקכידס נשלח עם חיילים ליהודה.

יהודה ואנשיו נלחמו עם בקכידס ולא נתנו לו להיכנס לירושלים.

לאחר מכן נשלח ניקנור עם צבא עצום, ניקנור חנה בבית חורון, יהודה חנה בגבעון, ב- 13 לחודש אדר ניצח אותו יהודה.

דמטריוס שלח שוב את בקכידס, 20000 חיילים ו- 2000 סוסים, הקרב התרחש ליד בית אל, יהודה ואנשיו לא היו מוכנים, היו להם רק 800 איש, נהרג יהודה ונקבר במודיעין.

אז גברה שוב יד הפושעים, נאמני התורה נאלצו לברוח למדבר, ונבחר יונתן אחי יהודה למנהיג, בכדי שישחררו שוב את ירושלים.

בקכידס יצא להילחם עם יונתן במדבר, ויונתן ואנשיו היו מתחבאים מהם.

יוחנן אחי יונתן נשלח לנבטים אשר בהרי אדום, שישמרו על הרכוש בזמן המלחמה, הנבטים בגדו בהם והרגו את יוחנן, אז נקמו יונתן ואנשיו בנבטים, הם באו למידבא אשר ממזרח לירדן, בזמן חתונה של בתו של אחד מראשי שבטיהם, התנפלו על הנבטים בהפתעה, והרגו בהם חללים רבים.

יונתן ואנשיו היו הורגים את אנשי בקכידס בכל פעם שעברו במדבר, לבסוף עיף בקכידס וכרת ברית שלום עם יונתן, וביטל את הזכויות שנתן לפושעי ישראל.

יונתן התיישב במכמש צפונית לירושלים, משם שלט על כל הארץ, הפושעים נמלטו למצודה בירושלים.

בממלכת יון לא היה שקט, כולם נלחמו זה בזה, המלכים ביקשו את תמיכתו של יונתן כי שמעו על גבורתו, יונתן תמך באלכסנדר בלס, בתמורה מונה יונתן לכהן גדול.

בחג סוכות, בשנת 160 למנין יון, מונה יונתן לכהן גדול.

דמטריוס מתנגדו של אלכסנדר בלס, יצא שוב להילחם ביונתן, הקרב היה בשפלה, יונתן ניצח וגם שרף את אשדוד.

לאחר מות אלכסנדר בלס תמך יונתן בטריפון, בתמורה מונה שמעון לשר צבא, שמעון נלחם באשקלון ועזה.

לבסוף בגד טריפון ביונתן, והרגו בערמה כשבא אליו ללא חיילים, יונתן נקבר במודיעין.

שמעון מלך בירושלים, ובניו יהודה ויוחנן נשלחו להילחם ביונים, יהודה נפצע בקרב, ולאחר מות שמעון מלך בנו יוחנן תחתיו.

***

קורא יקר

עד כעת תרגמנו את מגילת בני חשמונאי לעברית בדילוגים, וגם סיכמנו את מגילת חנוכה של ד"ר חגי בן ארצי סיכום חופשי בדילוגים, כעת נתחיל להעיר הערות על מגילת בני חשמונאי (מגילת אנטיוכוס), כל ההערות יעשו אך ורק מתוך מגילת חנוכה הנ"ל.

1- במגילת אנטיוכוס נכתב, ש- אנטיוכוס היה המלך ובגרס היה משנהו, גם ניקנור היה משנהו.

בגרס זה לא נזכר בספרי ההיסטוריה, אולי הוא ליסיאס.

גם ניקנור לא מצאנו אותו כמשנה לאנטיוכוס, אלא כמפקד צבא שבא עם ליסיאס.

2- במגילת אנטיוכוס נכתב, שיוחנן בן מתתיהו עשה לו חרב קטנה, הוא היה הכהן הגדול, ניקנור היה בירושלים, ויוחנן בא לירושלים והרג את ניקנור בחרבו הקטנה.

בספרי ההיסטוריה מסופר על החרב הקטנה שעשה מתתיהו אביו של יוחנן, ובה הוא הרג את המשומד ממודיעין שהקריב לפסל, ואת הפקיד היוני, אבל לא מצאנו שכך נהרג ניקנור.

כל התיאור הדוגמתי של ניקנור במקדש ויוחנן מחוץ למקדש לא מעורר אמון, הכהן הגדול מחוץ למקדש, והוא מתדפק על הדלת כעני, ולבסוף הוא הורג את המושל בצורה פשוטה וקלה, קשה להאמין בכך.

ניקנור נזכר בספרי ההיסטוריה פעמים, פעם כשבא לקרב עם ליסיאס וחנו בעמק אילון, ופעם כשנלחם בבית חורון, בשני המקרים מי שנלחם נגדו היה יהודה ולא יוחנן, כך שגם למפגש שבין יוחנן וניקנור אין זכר בספרי ההיסטוריה.

בנוסף לא סופר על יוחנן שהיה כהן גדול, יהודה היה כהן גדול לאחר מלחמות רבות, גם יונתן מונה לכהן גדול לאחר הרבה מלחמות, אבל יוחנן לא מצאנו שהוא היה כהן גדול, כך שגם נקודה זו לא נכונה.

3- במגילת אנטיוכס נכתב, שלאחר מות ניקנור יצא יוחנן להילחם עם העמים, והרג מהם רבים.

תיאור זה איננו נכון, מי שהחל את הקרבות עם היונים היה יהודה הבכור, רק לאחר מותו מילא את מקומו יונתן, יונתן ולא יוחנן, כך שגם דבר זה מוטעה ולא מדויק.

4- במגילת אנטיוכוס נכתב, שהיהודים היו מלים את בניהם ולאחר מכן עולים על החומה ומתאבדים האמא והבן, דבר זה לא נכתב במגילת חנוכה, שם הובא תיאור הפוך שהיונים הם שהרגו את היהודים לאחר המילה, אולי יש כאן עריכה היסטורית, ואולי 2 המקרים אכן התרחשו.

5- במגילת אנטיוכוס נכתב, שיהודה ואחיו התפללו במצפה בגלעד.

בספרי ההיסטוריה נכתב שהם היו במצפה ליד ירושלים, וכך ההיגיון נותן, הם לא הרחיקו נדוד באמצע הקרבות עד הצפון הרחוק.

6- במגילת אנטיוכוס נכתב, שבקרב שבו גם מתתיהו הצטרף לבניו, באותו קרב גם מת אלעזר, ואז ניצחו מתתיהו ובניו את היונים, ואז טיהרו את המקדש.

בספרי ההיסטוריה נכתב, שמתתיהו מת כבר בתחילת המרד, כששהו בהרים ליד בית אל, ובקרב שמת אלעזר לא ניצחו, כי הם לא הצליחו להרוג את ליסיאס, והאויב בא עם צבא רב, ולאחר קרב זה יהודה ואחיו נסוגו לירושלים והעיר ניתנה במצור.

טיהור המקדש התרחש כבר קודם לכן, לאחר שניצחו בקרב שהתרחש בבית צור מדרום לירושלים, אז החליט ליסיאס לחזור לאנטוכיה, ואז טיהרו את המקדש, ואילו קרב זה עם הפיל התרחש בצפון לאחר מכן. כך שבמגילת אנטיוכוס חיברו הרבה קרבות לזמן אחד, מלחמת מתתיהו, מות אלעזר, וטיהור המקדש.

7- במגילת אנטיוכוס נכתב, שהשמן שנמצא היה חתום בחותמו של כהן גדול מאז תקופת שמואל הנביא.

בספרי ההיסטוריה נזכר שהיה השמן חתום בלשכת הכהן הגדול, אבל עד שמואל הנביא לא הגענו.


יום שני, 7 ביולי 2025

פולמוס אודות קדמות ספר הזוהר

מפגש דמיוני מרתק ומרגש

בהודעה הבאה נצביע על חוסר ידע של מחבר הזוהר בנוגע ליחוסי הדורות של החכמים שהוא מביא בספרו, בדברינו נצביע על מפגש דמיוני שהוא מתאר בין רבי זירא לרבי אלעזר בן ערך.

רבי זירא ור' אלעזר בן ערך מעולם לא ראו זה את זה, כי ר' אלעזר בן ערך גם קדם לרשב"י, והוא תנא בן הדור השני (רשב"י הוא תנא בן הדור הרביעי), ואילו ר' זירא הוא אמורא בן הדור השני, וביניהם יש הפרש של 200 שנה, אבל מחבר הזוהר לקח את השמות ויצר ביניהם מפגש דמיוני מרתק ומרגש.

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת ויצא דף מז עמוד א

רבי זירא עאל קמי רבי אלעזר בן ערך אשכחיה דהוה יתיב ועינוי נבעין מיא והוה מרחיש בשפוותיה ובכי חזר לאחורוי רבי זירא. אמר לשמשיה מאי האי דיתיב מר ובכי אמר תרי זמני עיילינא לקרבא גבוי ולא יכילנא. עד דהוו יתבי חמון ליה דעאל לאדריה עד דנחת הוה קליה אזיל בביתא ובכי. שמע דהוה אמר אבנא אבנא אבנא קדישא עילאה על כל עלמא בקדושתא דמארך. זמיני בני עממיא לאתזלזלא בך ולאותבא גולמי מסאבין [פי' גופות טמאים] עלך לסאבא אתרך קדישא וכל מסאבין יקרבון בך ווי לעלמא בההוא זמנא. נחת ויתיב בסולסלניה א"ר זירא לשמשיה זיל ואימא ליה למר אי איעול קמיה. עאל שמשיה אמר הא רבי זירא הכא לא אשגח ביה ולא זקיף עינוהי לבתר אמר. רבי זירא ליעול ואת תיב לבר עאל ר' זירא וארכין ברכוי ויתיב קמיה חמא ר' אלעזר בטש ברגליה אמר קום מהתם ותיב כארחך קם ויתיב כארחיה. א"ר זירא האי דמר דהוה בכי מאי חזא אמר ארכבתא תבירא סגיאה דכל עלמא חזינא ההוא אבנא יקירא קדישא דמינה אשתיל עלמא וההוא אבנא הוה דשוי יעקב רישיה עלה. וכי אבנא דמינה אשתיל כל עלמא והוה רישיה משקעא בתהומא רבא היך יכיל יעקב לנענעה לה אלא ההוא אבנא זוייתיה משקען בתהומא רבא ורישיה אתמגוס בבי מקדשא ועלה קדש קודשין ושכינתא יקרא עילאה עלה הה"ד משם רועה אבן ישראל ושמא קדישא דמלכא עילאה הוה גליף עלה. כד אתא יעקב קרא ההוא שמא קדישא ונסבה מכאן ושויה בההוא אתר דקדש קדשין הוה תמן. אמר רבי זירא אנא שמענא בשם ר' בו דאמר רזא דמלה בהאי ולא אדכרנא. א"ר אלעזר אי רבי זירא דעתי אחיס עלך ודילמא האי מלה שמעת וכך הוא ברירא דמלתא דכתיב ויקח מאבני המקום [אבן] אחת מאבני המקום מאיזה מקום ממקום הידוע שהוא מקום התהום ששם אבנים ששוחקים מים לכל העולם הה"ד אבנים שחקו מים [איוב יד] האבן הזאת היתה עיקר לכלם והיתה עולה עד מקום שהיה שם בית המקדש ויעקב לא היתה כוונתו על שום אחת מהן אלא עליה משום דרמיזא ליה רמיזא. מה היא הכל אשתיל מינה כך יעקב כל עלמא אשתיל מניה. באותה שעה ויקח מאבני המקום שהיא עיקר כל העולם וישם מראשותיו שם בלבו שהיא מראשותיו דוגמת זה כזו מיד וישכב במקום ההוא. כלומר נתישבה דעתו באותו מקום. וסימן ידוע לקח אמר זו היא דוגמא שלי ואם לזו תהיה שום מעלה בידוע שיהיה לי מעלה ועל כך שם לבו עליה ונדר נדר דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כלומר אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. נדר המעשר. א"ר זירא הא ודאי שמענא. א"ל על האי אתקרי אבן ישראל כלומר נקראה כך על שמו על שנתן לבו ועיניו עליה. והקב"ה עשה אותה בית עולמים ושם היתה שכינתו. ועל דא בכינא דחזינא דעל האי אבנא זמינין לשואה סואבת עממיא ופגרי מיתייא מאן לא יבכי ווי לעלמא ווי לההוא זימנא ווי לההוא דרא. בכה כד בקדמיתא אתנח ואשתיק לבתר חזר ואמר ווי לאינון דיהון זמינין בעלמא כד יתער מלכא עילאה דעלמא. בכה רבי זירא אמר מלאכא קדישא ידע דין יאות הוא למבכי עלה. זכאין אתון צדיקיא דאתין קדישין בעלמא דין ובעלמא דאתי: (ע"כ זהר חדש)

מסופר כאן על ר' זירא שנפגש עם ר' אלעזר בן ערך והוא אמר שמועה בשם ר' בו, ר' בו איננו קיים בשום מקום, והוא ר' אבא, ר' אבא זה ניתן לפרשו בכמה אופנים, או שהוא חברו של ר' זירא שעלה אתו מבבל לא"י, כמסופר בכתובות קיב וכשהגיע לעכו הוא נישק את הסלעים, או שהוא רב והוא אמורא בן הדור הראשון, תלמיד תלמידו של רשב"י.

כך או כך מידי אנדרלמוסיה מוחלטת לא יצאנו, ומה שכתבנו הוא אפס קצהו מאותה מערבולת דורות המצויה בזוהר על כל חלקיו.

***

מפגש מחומש

בהודעה הבאה נביא מספר הזוהר סיפור בו יהיה מפגש עם 5 דמויות, בסיפור יופיעו, ר' אלעזר בן ערך, ר' חגי, ר' דוסתאי, רשב"י, ור' יצחק.

בשביל הסדר הטוב נכתוב קצת על יחוסי הדורות

1- ר' אלעזר בן ערך הוא תנא בדור השני, הוא מעולם לא ראה את רשב"י שהיה 2 דורות אחריו, הוא נפטר בגיל צעיר, ר' יהושע אמר לר' עקיבא (רבו של רשב"י) אילו היית בימי אלעזר בן ערך והשבת תשובה זו (תוספתא נדרים ו,ה), נמצא שגם ר"ע לא ראה את ר' אלעזר בן ערך, בודאי שתלמידו רשב"י לא ראה אותו.

2- רשב"י הוא תנא בדור הרביעי, למד אצל ר' עקיבא.

3- ר' חגי הוא אמורא בבלי בן הדור השלישי והרביעי, והוא עלה מבבל לא"י, בבבל הוא למד אצל רב הונא, ואילו בא"י הוא למד אצל ר' זירא.

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה עמוד א

כי אסקוה להתם [כשהעלו את ארונו של רב הונא מבבל לארץ ישראל] אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה, השתא אתינן הכא אתא בתרין? אמרו להו: ארונו בא. רבי אמי ורבי אסי נפוק, רבי אילא ורבי חנינא לא נפוק. איכא דאמרי: רבי אילא נפק, רבי חנינא לא נפק. ... אמרי: היכא נינחיה? רב הונא ריבץ תורה בישראל ורבי חייא ריבץ תורה בישראל הוה [רצו להכניסו למערת הקבורה של ר' חייא]. מאן מעייל ליה? אמר להו רב חגא: אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי, ומשמע ליה קמיה וידעי בעובדיה. דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין, ויתיב עלה ארבעין תעניתא. עייליה, הוה גני יהודה מימיניה דאבוה, וחזקיה משמאליה. אמר ליה יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך, דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא. בהדי דקאים - קם בהדיה עמודא דנורא, חזייה רב חגא, איבעית. זקפיה לארוניה ונפק, אתא. והאי דלא איענש ענש - משום דזקפיה לארוניה דרב הונא. (ע"כ תלמוד בבלי)

כשהגיע ארונו של רב הונא מבבל לארץ ישראל, התנדב ר' חגי (רב חגא) להכניסו למערת הקבורה של ר' חייא, כי הוא שימשו בבבל, והוא מביא מעשה בשמו על שהתהפכה לו רצועה והתענה על כך, מוכח שר' חגי עלה מבבל לא"י, ובבבל הוא למד אצל רב הונא רבו.

היה עוד אמורא ארצישראלי בעל אגדה בדור הרביעי, שנקרא ר' חגי בן אלעזר, אבל עליו לא מסופר שעלה מבבל לא"י.

4- ר' יצחק, בשם זה היו הרבה חכמים, ר' יצחק הקדום ביותר היה בתקופת רשב"י, והיו גם חכמים בשם ר' יצחק בתקופת האמוראים של ר' חגי.

5- ר' דוסתאי, בשם זה היו 5 חכמים, ביניהם קדומים אפילו בתקופת ר' אלעזר בן ערך, וביניהם מאוחרים אפילו בתקופת ר' חגי.

***

כעת, אם נמצא סיפור שבו יופיעו כל הדמויות הנ"ל, הרי שסיפור זה הוא דמיוני לחלוטין
1- ר' דוסתאי יכול לפגוש את ר' אלעזר בן ערך כי שניהם תנאים קדומים, אבל ר' חגי לא יכול לפגוש את שניהם כי הוא אמורא המאוחר מהם ב- 200 שנה!!!

2- ר' אלעזר בן ערך לא יכול להביא מימרה בשם ר' יצחק, כי ר' יצחק היותר קדום היה בתקופת רשב"י, ור' אלעזר בן ערך לא ראה אותו ולא שמע את מימרותיו!!!

3- ניתן למצוא סיפור על עלייתו של ר' חגי מבבל לא"י, כי סיפור זה תואם את התלמוד, אבל ר' חגי זה לא יכול ללמוד תורה מרשב"י, כי ביניהם היה הפרש של 150 שנה!!!

4- ר' חגי לא יכול לפגוש את ר' אלעזר בן ערך ואת רשב"י, כי אם הוא היה בדורו של ר' אלעזר בן ערך א"כ לא ראה את רשב"י, ואם הוא בדורו של רשב"י א"כ לא ראה את ר' אלעזר בן ערך!!!

***
בספר הזוהר הובאו 2 סיפורים

בסיפור הראשון מסופר, על ר' דוסתאי שעמד ללכת אצל ר' אלעזר בן ערך, ור' חגי ביקש להצטרף אליו, אבל הוא לא נענה לבקשתו אלא לאחר שר' חגי הוכיח את בקיאותו בתורת הסוד, כשהגיעו לר' אלעזר בן ערך הוא בחן את שניהם, ולבסוף הוא ביאר להם מימרה בשם ר' יצחק.


בסיפור השני מסופר, שר' חגי נשלח מבבל ללמוד תורה אצל רשב"י, אבל מרוב ענוה הוא העלים את ידיעותיו מהחברים.

***
כעת למקורות

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת לך לך דף מג עמוד א

ת"ר זמנא חדא אזל רבי דוסתאי למחמי לר' אלעזר בן ערך אזדמן ליה רבי חגי. א"ל לימא לן מר אורחא דתקנא קמיה למאן אזל א"ל למחמי סבר אפי יומין א"ל מאן הוא א"ל מאן דנחתין קמיה רברבי עילאי דמלכא בריך הוא. א"ל ניחא ליה למר דאיזיל עמיה לאורחיה. א"ל אי תיכול למסבר סברא למאי דתשמע זיל ואי לא סטי אבתרך כי היכי דלא תענש א"ל לא ליחוש מר להאי דהא שמעית מילתא דרזא עילאה ואסתכלית ביה וסברית סברא. א"ל ומאי היא. א"ל שמעית האי רזא דהאי פסוקא הנה מטתו שלשלמה היא כורסייא יקרא דמלכא דשלמא כולא דיליה. ששים גבורים סביב לה אלין שתין רברביא משמשין עילאין קדישין דאינון משמשין גבי כורסא יקרא דמלכא עילאה. מגבורי ישראל דאינון ממנן תחות שולטנא רברבא קדישא מיכאל אפוטרופסא דישראל בגין דאינון תחות ידיה כלהו רברבין אפוטרופין דישראל הה"ד מגבורי ישראל. א"ל ר' דוסתאי יאות אנת יתיר מני למיזל למחמי סבר אפי יומין. אזלו כד מטו לגביה וחמא לון אמר לשמשיה זיל ואימא לון דכורסייא דתלת קיימא מאי היא בלא חד. שמע רבי דוסתאי אסתכל בנפשיה מילתא ואמר לשמשא זיל ואימא ליה למר דלאו למגנא אמר דוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה דא דוד מלכא דאיהו רביעאה. אזל שמשיה וא"ל האי מילתא א"ל מימר שפיר קאמרת אלא זיל ואימא ליה אן געלו ביה בדוד דאמר אבן מאסו הבונים. א"ל לר' חגי שמעת בהאי מילתא פתגם א"ל תלת ענייני שמעית חד הוא דרשא א"ל לאו לדרשא קא אתינא הכא. דעובדא דישי ובנוי שמענא....

אתא ר' דוסתאי ונשקיה ברישיה. שמע רבי אלעזר ונפק לגביהון
אמר אתון מאריהון דמתיבתא עילאה פלגותא ושלימתא אייתו גבאי ותחמון ותיחון. מה דלא הוה גלי לעלמין דכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואתון תחזון ותיחון. יתבון קמיה אשתיק ואינון אשתיקו עאל לאדרונא שמע ההוא קלא דהוה אמר אימא לון מה דאינון בעאן דזכאין אינון עד דנחית רמש ליליא. אכלו עד דהוו אכלי אשתיק ואינון אשתיקו כד אכלו קמו למשכב אמר לון אי אית מנכון דשמע מילתא לימא לי. פתח רבי דוסתאי ואמר אנן סברא נסבור וטיבו למינדע את אימא לן. אמר לון שמעתון האי מילתא דא"ר יצחק כל הקורא ק"ש כתקנה על מטתו נשמתו עולה לשוט בארץ החיים הה"ד ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל אמרו ליה לימא מר. אמר לון בק"ש אית שתין אתוותא ידיעאן עד ובשעריך ועל כל את ואת אית סוד יקרא דמלכותא קדישא דשליטא עילאה. ופולחניה דבר נש קמיה עד דיקרב דעתיה לכורסי יקרא דמלכותא קדישא...(ע"כ זוהר חדש)

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנח עמוד א

שאילו ר' חזקיה ורבי ייסא עליה, אמרו מה שמיה דההוא ב"נ אמרו ר' חגי הוא וחברא דבין חברייא הוא ושדרו ליה חברייא דבבל למנדע מלין מר' שמעון בן יוחאי ושאר חברייא א"ר ייסא ודאי דא הוא ר' חגי דכל יומוי לא בעא לאחזאה גרמיה במה דידע ועל דא אמר לן דהא בריה זכה ליה באורייתא בגין דאמר קרא (שם) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ודאי שליחא מהימנא איהו (וזכאה הוא שליחא מהימנא) וזכאה איהו מאן דשדר מלוי בידא דשליחא מהימנא, (ע"כ זוהר)

***

פטורים המתרצים מלהביא את שיבושיהם, שר' חגי איננו ר' חגי המפורסם שעלה מבבל לארץ ישראל, ור' יצחק איננו ר' יצחק הידוע לנו.

כי אם ר' חגי איננו ר' חגי, ור' יצחק איננו ר' יצחק, גם רשב"י איננו רשב"י, ור' אלעזר בן ערך איננו ר' אלעזר בן ערך.

מלבד זאת שרבינו גרשום מאור הגולה, כבר גזר חרם על אותם משבשי הספרים.

***

מסגרת היסטורית או שמות בצורה אקראית

בהודעה הבאה נמשיך לדון אודות שמות האמוראים המופיעים בספר הזוהר, אבל הפעם נתייחס לתופעה בצורה יותר עמוקה, כי נוכחתי לראות שכל אלה התומכים בקדמות ספר הזוהר ויחוסו לרשב"י, כאשר שואלים אותם על שמות האמוראים שבזוהר, הם מיד משיבים מה בכך, וכי בשאר ספרות חז"ל אין שמות תנאים ושמות אמוראים, כיוון שכן גם ספר הזוהר כך הוא, יש בו שמות תנאים ושמות אמוראים, ככל שאר הספרים, ומדוע יגרע חלקו מחלקם.

בהודעה הבאה נבאר, שבדיוק תופעה זו והמעקב אחריה, היא שתלמד אותנו להבחין בין ספר אמיתי ומקורי שהשמות שבו הם אמיתיים והמימרות שבו יצאו מידי בעלי השמות, לבין ספר מזויף שהשמות שבו הם סתם המצאה, והמימרות שבו לא יצאו מידי בעלי השמות, אלא השמות נבחרו סתם כך באקראי, בכדי שיהיה אפשר לייחס את המימרה לקדמונים.

בתמציתיות, השמות שמופיעים בכל ספרות חז"ל האותנטית מופיעים עם מסגרת היסטורית, ואותה מסגרת היסטורית היא המוכיחה על אמיתותם, ואילו השמות שבספר הזוהר מופיעים באקראי ותפזורת, ותופעה זו היא ההוכחה היותר גדולה שהספר מזויף.

ביאור הדברים, מי שיבלוש אחרי השמות שבתלמוד, יגלה שכאשר יש מחלוקת או כמה חכמים המביעים דעה על נושא מסוים, אותו מקבץ של חכמים בני אותו דור יופיע במסגרת מוגדרת, ומחבר התלמוד יצטט את רשימת אותם חכמים, ולאחר מכן הוא ימשיך לצטט מקבצים אחרים של חכמים בני אותו דור, ויניחם זה לצד זה, אבל לאורך כל התלמוד המסגרת ההיסטורית של קבוצות החכמים ישמר.

לעומת זאת בספר הזוהר אין מסגרת היסטורית, יופיעו בו רשב"י ר' יוסי ר' יוחנן ורב דימי כולם יחדיו כאילו הם מביעים את דעתם על נושא מסוים, וכאילו הם כולם יחדיו שהו בבית מדרש אחד והביעו את דעתם.

לפני שנמשיך ונביא 2 קטעים מהתלמוד הבבלי מול קטעים מספר הזוהר, נכתוב את המשל "ספר המבקרים של המוזיאון".

***

ספר המבקרים של המוזיאון

לאחר צאתו של רשב"י מהמערה, שמעה מלכות רומי על אותם סודות נשגבים שהוא גילה במערה, והיא החליטה להקים מוזיאון לחכמת הקבלה בקיסריה, באותו מוזיאון היה ספר מבקרים רחב מידות, וכל חכם מחכמי ישראל שהיה לו מה לומר אודות הקבלה הוזמן אליו, והוא כתב בו את דברי חכמתו.

בספר המבקרים הנ"ל הופיע ר' אבא וסיפר את כל סיפור חבורתו המופלאה של רשב"י, וגם ר' יהושע בן לוי האמורא הופיע בו וביאר את דבריו, וגם ר' יוחנן ור' אבהו האמוראים הופיעו בו, וגם רב הונא ורב דימי האמוראים הופיעו בו, וגם הם כתבו את דבריהם באותו ספר מבקרים.

לאחר מותם של כל אותם חכמים, החליטה הנהלת המוזיאון לפרסם את ספר המבקרים הנ"ל, ולאות כבוד לחכמת הקבלה היא החליטה לקרוא לו "ספר הזוהר".

כעת אם נפתח את אותו ספר מבקרים, ונבדוק איך מופיעים בו השמות, נגלה שהם מופיעים בתפזורת גמורה, ר' אבא יופיע ויספר את סיפור החבורה של רשב"י, ולצידו יופיע מיד ר' יוחנן האמורא, ולצידו יופיע מיד ר' אבהו האמורא, ולצדו רב הונא ורב דימי האמוראים.

מדוע? כי ספר זה הוא יצירה של דורות על גבי דורות, וכל דור הוסיף בו את הגיגיו, ורק המחבר אסף וכינס את כל אותם דעות והניחם זו לצד זו, אבל אליבא דאמת, כל חכם מאותם חכמים כתב את דעתו בדורו, והמחבר אסף וכינס את כל הדעות וחיברם.

אם ננסה לחפש באותו ספר קשר בין התנאים זה לזה, או קשר בין האמוראים זה לזה, לא נמצא!!! מדוע? כי כאמור מעולם לא היה קובץ נפרד של תנאים, וקובץ נפרד של אמוראים, אלא השמות קובצו באותו ספר מבקרים, ולאחר שנים רבות בחרה הנהלת המוזיאון לפרסם את הספר.

***

כעת נעתיק 2 קטעים מהתלמוד הבבלי, הראשון ממסכת שבת, הסיפור שמופיע לאחר צאתו של רשב"י מהמערה, והשני ממסכת סנהדרין, פולמוס אודות תחיית המתים מהתורה, ואח"כ נביא קטע מהזוהר ונבאר את הדברים.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה [ר' פנחס בן יאיר חתנו של רשב"י שמע על צאתו של רשב"י מהמערה והוא יצא לקראתו], עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! - אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי. אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא,

דכתיב (בראשית לג) ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (בראשית לג) ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.

[מכאן המשך הסיפור על רשב"י] אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? - אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי - טהריה, וכל היכא דהוה רפי - צייניה. (ע"כ תלמוד)

התלמוד מספר על צאתו של רשב"י מהמערה, ור' פנחס בן יאיר חתנו יצא לקראתו, הוא לקחו לבית המרחץ, ורשב"י סיפר על התורה המרובה שהוא למד והחכים במערה. רשב"י החליט לתקן תקנה לרגל המאורע, והוא הלך וטיהר מקומות שעד היום היה לגביהם ספק טומאה.

באמצע קטע זה הכניס התלמוד מחלוקת אמוראים, רב שמואל ור' יוחנן, מה תיקן יעקב אבינו בבואו לשכם, אם נשים לב, מחלוקת האמוראים נזכרה לבד, והסיפור על רשב"י נזכר לבד, כי לפני מחבר התלמוד היו 2 קבצים, קובץ המעשה על רשב"י, וקובץ המחלוקת של האמוראים על תקנת יעקב אבינו, הוא הלך וכתבם זה בצד זה, ותקע את מחלוקת האמוראים באמצע הסיפור, אבל למרות המערבולת הוא שמר על יחוסי הדורות, סיפור רשב"י לבד, ומחלוקת האמוראים לבד.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד ב

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים. עד שאמר להם מקרא זה: (דברים י"א) אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם - מיכן לתחיית המתים מן התורה. ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם: (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (פשיטא דחיים כלכם היום, אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים - אתם חיים). מה היום כולכם קיימין - אף לעולם הבא כולכם קיימין.

שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות? אמר להו: תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר (דברים ל"א) ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם זה וזנה. - ודילמא, וקם העם הזה וזנה? - אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות.

איתמר נמי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות - שנאמר, הנך שכב עם אבתיך וקם וגו'.

תניא, אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי כותים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להן: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה, הרי הוא אומר (במדבר ט"ו) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה הכרת תכרת - בעולם הזה, עונה בה לאימת? לאו לעולם הבא?

אמר ליה רב פפא לאביי: ולימא להו תרוייהו מהכרת תכרת! - אינהו הוו אמרי ליה: דברה תורה כלשון בני אדם.

כתנאי: הכרת תכרת, הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר (במדבר ט"ו) את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמים יש? אלא: ונכרתה - בעולם הזה, הכרת - לעולם הבא, הכרת תכרת - דברה תורה כלשון בני אדם. בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא עונה בה מאי עבדי ביה? - לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה - תלמוד לומר עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. (ע"כ תלמוד)

אם נתבונן, ר' יוחנן מביא מימרה בשם רבו האמורא ר' שמעון בן יהוצדק. הרומים שואלים את ר' יהושע בן חנניה התנא מהדור השני. ר' יוחנן מביא שמועה בשם רשב"י, הוא לא מובא כחולק עליו או כבן דורו כאילו ראהו, אלא גם לאחר 100 שנה הגיעו אליו שמועות בשמו והוא מצטט בשמו. ר' אליעזר בר' יוסי האמורא מהדור החמישי מספר על ויכוחו עם הכותים. רב פפא מדבר עם אביי ושניהם אמוראים. ר' עקיבא חולק על ר' ישמעאל ושניהם תנאים.

***

לעומת סדר מופתי זה, אם ננסה לבדוק בספר הזוהר עצמו איך מופיעים שמות האמוראים, נגלה כי רב דימי ורב הונא האמוראים מהדור החמישי מופיעים לצד רשב"י התנא מהדור הרביעי, נדגיש שוב בספר הזוהר עצמו (ולא בזוהר חדש) מופיעים שמות של אמוראים בני הדור החמישי לצד שמות של תנאים בני הדור הרביעי, ומי שידייק היטב יגלה שהזוהר השיח לפי תומו כי ר' יוחנן ורב דימי האמוראים באו לשאול את רשב"י כאשר הוא הגיע, אמוראים שואלים את התנאים.

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף טז עמוד ב

אמר רב הונא אמאי אשתעבידו ישראל בכל האומין בגין דישתאר בהון עלמא דאינון לקביל כל עלמא וכתיב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד,

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף כא עמוד ב

א"ר יוחנן בעשרה דרגין (ויקרא רפ"ב ע"ב) אשתכלל דכתיב (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמן ביתי, זכאה חולקיה דב"נ דמריה אסהיד כדין עלוי, אמר רב דימי והא כתיב (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואמר ריב"ל בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם א"ל ודאי שפיר קאמרת אשתיק, כד אתא רשב"י אתו שאילו קמיה האי מלה פתח ואמר קוטיפא דקרנטי אתערבא באפרסמונא טבא ח"ו, אלא ודאי כך הוא באוה"ע קם ומנו בלעם, משה עובדוי לעילא ובלעם לתתא משה אשתמש בכתרא קדישא דמלכא עלאה לעילא ובלעם אשתמש בכתרין תתאין דלא קדישין לתתא ובההוא גוונא ממש כתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב, ואי סלקא דעתך יתיר זיל שאיל לאתניה אתא רבי יוסי ונשק ידוי, אמר הא חמידא. (ע"כ זוהר)

***

כיוון שהגענו עד הלום, ובלשנו היטב אחרי האופי של הספרים ואופן הופעת החכמים בהם, נמצא שנגלתה לפנינו אבן בוחן יסודית בדבר בדיקה של ספרים ואמיתותם.

מחבר הזוהר חשב, די לי שאני כותב שמות קדמונים, בכדי שיאמינו בני אדם כי דברים אלה הם עתיקים וקדומים, אבל דבר אחד הוא שכח לעשות, מסגרת היסטורית!!!

כיצד שמע רב אשי על מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל? כיצד שמע רב אשי על מימרותיו של ר' יוחנן בשם רשב"י? כיצד שמע רב אשי על סיפור צאתו של רשב"י מהמערה? כיצד שמע רב אשי על מחלוקת האמוראים מה תיקן יעקב אבינו בבואו לשכם?

הגיעו אליו הרבה קבצי שמועות, משניות, ברייתות, קבצי אמוראים, והוא הלך וכתבם זה לצד זה, וצורת כתיבתו מוכיחה על אותם קבצים שמהם העתיק, כי אותה מסגרת היסטורית מבצבצת ועולה מבין דפי התלמוד ושאר ספרות חז"ל האותנטית.

לעומת זאת, ספר הזוהר דומה לאדם שאינו מבחין בין הפסל לבין האדם האמיתי, הוא גם הלך ואסף מלוא חופניו שמות של תנאים ואמוראים, ובדה לו מפגשים דמיוניים בין הדמויות, אבל דבר אחד יסודי הוא לא עשה, מסגרת היסטורית, כי הוא מזכיר את השמות בצורה אקראית וללא הבחנה, ונמצא שחוסר המסגרת ההיסטורית היא ההוכחה היותר גדולה לזיופו של ספר הזוהר.

***

פטורים הם מאמיני קדמות ספר הזוהר מלהתאמץ לכתוב את תירוציהם, לידי מחבר הזוהר הגיעו הרבה מסורות בע"פ ממגוון רחב של אמוראים ותנאים, והוא הלך וכנסם זו לצד זו ויצר ספר בו הם מביעים את דעתם על אותו נושא.

לא זאת הדרך ולא זאת העיר, אין אף ספר בעולם בו יופיעו אנשים מדורות שונים, והם יתווכחו ביניהם זה עם זה למרות שהם מימיהם לא ראו זה את זה ולא שמעו זה על זה, ולבסוף יבוא המחבר המאסף ויצליח לחבר את כל ויכוחיהם לכדי ספר אחיד.

יש בהיסטוריה מספיק ספרים שבהם מופיעים כינוסים של ויכוחים, אבל בכולם יש מסגרת היסטורית, רק בספר המבקרים של המוזיאון או בספרים מזויפים כמו ספר הזוהר אין מסגרת היסטורית, ועובדה זו היא ההוכחה היותר גדולה על זיופו של הספר.

סוף דבר

חוסר המסגרת ההיסטורית בספר הזוהר היא ההוכחה על זיופו.

ועוד הערה

ר' פנחס בן יאיר היה חתנו של רשב"י כפי שמופיע בתלמוד, ולא חותנו כפי שמופיע בספר הזוהר, אבל נמנעתי מלהזכיר טענה זו כי היא מפורסמת מאוד.

ספר ילקוט משה הלכות שבת להרמב"ם בפורמט PDF

ספר ילקוט משה הלכות שבת להרמב"ם בפורמט PDF הקובץ עודכן בתאריך 27.06.2025 בהערות הובאה התייחסות מפורטת לדברי מהר"י קאפח בהערותיו על...