כמה תקנות מהרב יחיא אַבְּיַץ'

בהודעה הבאה נתעד כמה תקנות שתיקן מהר"י אביץ'. תקנות אלו השתמרו בבית הכנסת "אגודת אחים רמב"ם" שברמת גן, חלקן עד היום, וחלקן כבר התבטלו גם שם. בית כנסת זה התייסד על פי הוראות שני הרבנים, הרב יחיא קאפח והרב יחיא אביץ', ומחמת כך השתמרו בו מתקנותיהם. בנוסף לחביבותן של תקנות אלה, יש חשיבות לתעד אותן, בגלל ההיגיון ההלכתי הרמבמי המשוקע בהן. את תקנות מהרי"א כבר תיעד הרב אביעד אשואל בחוברת משמרת הלוי, שיצאה לזכרו של סעיד יצחק הלוי. ואנו הוספנו על דבריו את תקנת מהרי"א לגבי הוידוי ביום הכיפורים, שאינה מופיעה בחוברת שם.

א- מהרי"א תיקן, שביום הכיפורים שמתפללים בו לחש וחזרה, בזמן חזרת הש"ץ, ישמיט הש"ץ את הקטע הנמצא בסוף הוידוי "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי...". קטע זה יאמר אותו רק היחיד בוידוי בתפילת הלחש, אולם הש"ץ בחזרת התפילה ישמיט קטע זה, כי הוא נאמר בלשון יחיד ואינו מתאים לתפילת הש"ץ, שלא כמו שאר הוידוי שנאמר בלשון רבים והוא מתאים לתפילת הש"ץ. תקנה זו נוהגת עד היום (תשרי התשפ"ו) בבית הכנסת תפארת ציון - אבי העזרי שבבת ים. אולם בתפילת מנחה הנאמרת בערב כיפור, שמתפללים אותה תפילה אחת בקול רם [ללא לחש], ובסוף התפילה אומרים את הוידוי עם הש"ץ, יאמר הש"ץ גם את הקטע הנמצא בסוף הוידוי "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי...", מפני שהיא תפילה השייכת לכל יחיד, שהרי אין מתפללים לחש וחזרה, שנאמר שהלחש שייך ליחיד והחזרה שייכת לציבור, אלא כל יחיד יוצא בתפילה זו הנאמרת על ידי הש"ץ בקול רם ידי חובתו, ויאמר גם את הנוסח השייך ליחיד "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי...".

ב- מהרי"א תיקן, שביום ראש השנה, יאמרו בתפילת שחרית "ה' הושיעה, תהלה לדוד" הנאמר קודם תפילת מוסף, קודם תקיעות של מיושב. כלומר, שקודם תקיעות של מיושב יאמרו: ה' הושיעה, תהלה לדוד, יהי ה', ימלוך ה' לעולם, מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, לאחר מכן יכניסו ספר תורה, יתקעו תקיעות של מיושב, ומיד יעמדו להתפלל מוסף. כדי שלא יצטרכו לומר ה' הושיעה לאחר התקיעות של מיושב לפני מוסף, ויהיה הפסק בין תקיעות של מיושב לתקיעות שבמוסף.

ג- מהרי"א תיקן, שהמזמורים הנאמרים בליל החג: "אשרי האיש, למה רגשו גוים, הללויה הללו אל בקדשו", ייאמרו כמו הנעימה של המזמור של החג. כלומר שבלילי שלושה רגלים כמו הנעימה של מזמור שלושה רגלים, ובלילי ראש השנה וכיפור, כמו הנעימה של מזמור ראש השנה. שלא כמו שנוהגים לאומרם במרוצה במנגינת המשנה. להלן תיעוד:

אשרי האיש וכו' לשלש רגלים

https://www.youtube.com/watch?v=wxDrZSMsfPc&list=PL8585D7047FA53448&index=5

אשרי האיש וכו' לראש השנה וכיפור

https://www.youtube.com/watch?v=rUyupsZBafQ&list=PL8585D7047FA53448&index=14

ד- מהרי"א תיקן, שבתעניות יכולים להתפלל תפילה אחת כתקנת הרמב"ם, בשחרית ובמנחה, כמו בשאר ימות השנה, והש"ץ יאמר עננו ברכה בפני עצמה, והציבור יצטרפו אליו, כי היא תפילת הציבור, ויצאו ידי חובה בזה. ואינם צריכים לומר את נוסח הלחש בברכת שומע תפילה, כי כעת הם מתפללים תפילת ציבור, ומחמתה יש להם לצאת בברכה הנוספת שאומר הש"ץ, כשם שהש"ץ יוצא בברכה זו.

ה- מהרי"א תיקן, שבזמן שמתפללים את תפילת העמידה, תפילה אחת יחד עם הש"ץ כתקנת הרמב"ם, הציבור יענו אמן אחר כל ברכה, ואינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי לענות אמן, אלא כעת הם מתפללים תפילת ציבור, והאמן שעונים הוא על ברכות הש"ץ ולא על ברכותיהם. למען האמת, עניית אמן אחר ברכות הש"ץ היא מנהג תימן, ותקנת מהרי"א היתה שאינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי שיהיה אפשר לענות אמן. שלא כמהרי"ץ שהצריך להקדים ג' תיבות כדי שיהיה אפשר לענות אמן. להלן מאמר:

עניית אמן לאחר שליח ציבור

https://mishnatharambam.blogspot.com/2018/04/blog-post_33.html

ו- מהרי"א תיקן, שבזמן שמתפללים בציבור את ברכות קריאת שמע לפניה ואחריה, הציבור יענו אמן אחר כל ברכה, ואינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי לענות אמן, אלא כעת הם מתפללים תפילת ציבור, והאמן שעונים הוא על ברכות הש"ץ ולא על ברכותיהם. למען האמת, עניית אמן אחר ברכות הש"ץ היא מנהג תימן, ותקנת מהרי"א היתה שאינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי שיהיה אפשר לענות אמן. שלא כמהרי"ץ שהצריך להקדים ג' תיבות כדי שיהיה אפשר לענות אמן. בנוסף לכך, לפי מהרי"א גם אחרי ברכת אהבת עולם או גאל ישראל בשחרית, יענו כל הקהל אמן בקול רם, וכך נוהגים בבית הכנסת רמב"ם ברמת גן, עד היום, לענות אמן בקול רם אחר גאל ישראל בתפילת שחרית. אולם לאחר ברכת אהבת עולם, רק המדקדקים היו עונים אמן בלחש.

האם יש חובה להניח תפילין בכל יום?

שאלה: רציתי לשאול משהו שלא התייחסת אליו בילקוט משה, האם חובה להניח תפילין בכל יום ויום? זה לא כתוב גם ברמב"ם. אולי כן, כי כתוב לדוגמא שכהנים בשעת העובדה פטורין, משמע שכל העם חייבים, ולא מספיק לצאת יד''ח אם הנחת בעבר תפילין. וגם כתוב (הל' שבועות א,ו) לגבי שבועת שוא: "שנשבע לבטל את המצוה. כיצד, כגון שנשבע שלא ילבש תפילין".

תשובה: בהלכות תפילין (ד,כו) כתב הרמב"ם שמצוות תפילין ללובשם כל היום, ובשעת תפילה וקרית שמע מצוה יותר להניחן, ומיד נכתב וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. ושם הלכה י', זמן הנחתם ביום ולא בלילה, ולא בשבתות וימים טובים, וזמנם משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות עד שקיעת החמה. היוצא מכל הנ"ל, יש מצוה בכל יום ויום להניחם, ואמרו חכמים שלכל הפחות יניח בתפילה ובקרית שמע. כיון שכן, מה שאמרו חכמים, כל שאינו מניח עובר בשמונה עשה, ביאורו אם עבר עליו יום שלם ולא הניח, עובר בשמונה עשה.

כמובן שיש מקום למתווכח להתווכח, אם הניח תפילין מעולם, כבר קיים מצווה זו, וכך לכאורה משמע מהלכות תשובה (ג,ה): "הבינוניים - אם היה בכלל מחצה עוונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם - דנין אותו כפי חטאיו, ויש לו חלק לעולם הבא...". אולם נראה שאין דיוק זה נכון, ואם לא הניח תפילין מעולם עוונו חמור, ואף שעוונותיו מחצה למחצה, יקבל עונש על כל עוונותיו, ועוון זה יכריע את הכף, אולם עצם מצוות תפילין היא בכל יום, וכל יום שביטל את המצווה לגמרי, ביטל שמונה עשה, וזוהי ההבנה המקובלת אצל הלומדים, כמוסכמה שעליה בנויות ההלכות.

וכך מוכח במפורש בהלכות ברכות (יא,ב): "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן. ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה - שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה...". מכאן שבכל יום חייב האדם להניח תפילין.

ואין לדחות את כל הנזכר לעיל, מההלכה בהלכות תעניות (ה,יא): "...ומקצת חכמים, נוהגין שלא להניח בו [בתשעה באב] תפילין בראש". משום שאם לא היתה כלל מצוה להניח תפילין בכל יום, היו חכמים אלה נמנעים לגמרי מהנחת תפילין בתשעה באב, כמו האבל, על כורחנו, גם חכמים אלה הבינו כמושכל ראשון שיש מצוה להניח תפילין בכל יום, ורק מחמת האבלות שבתשעה באב הם התחילו לנהוג שלא להניח תפילין של ראש. וכידוע מנהג זה לא התקבל, ויהודי תימן בשחרית לא מניחים כלל תפילין, ובמנחה מניחים תפילין של יד ושל ראש. כך שיש לקבוע את ההגדרה ההלכתית של החובה להניח תפילין בכל יום על פי ההלכה בהלכות ברכות (יא,ב), שם נזכרה מצוות התפילין כמצווה שהיא חובה, כמו סוכה לולב ושופר, ומצוות אלו אינם מצוות שרק ראוי שישתדל לעשותם, ואם ירצה יקיים אותן ואם ירצה לא יקיים אותן, אלא הן חובה, כך תפילין, אינה מצוה של רשות, אלא בכל יום יש חובה לעשותה. ולא נקבע את הגדרת המצוה על סמך מנהג של מקצת החכמים. כך נראה שצריך לבאר.

האם מותר לאבל, להכנס לשמחה שאינה שמחת מריעות?

שאלה: רציתי לשאול מה דעתך לפי הרב קאפח בשאלה, האם אבל יכול להכנס לשמחת בר מצוה וכד' לאחר השבעה אך בתוך השלושים. הרב קאפח (מצורף) התיר ואמר שהרמב"ם אסר דוקא שמחת מרעות (חתן וכלה). ובאמת כך משמע מהרמב"ם בסוף פ''ה, שם אסר להכנס ל"מקום שמחה" רק ב7, משמע שאח"כ מותר.

הבעיה שבגמרא (מו''ק כב,ב) משמע שאסור. וז''ל הגמ': "והא תניא לשמחה שלשים ולמריעות שלשים? ל''ק הא באריסותא הא בפורענותא". משמע שיש איסור בשלושים גם למרעות, וגם לשמחה אחרת. איך תוסבר הגמ' לפי פירושו?

אגב גם הרב קורח ב"בית מועד" (לט,א) פירש שהרמב"ם אוסר דוקא שמחת מרעות ולא כל שמחה.

תשובה: נראה שלא צדקו דברי מהר"י קאפח והרב קורח, וכל מה שהתירו חכמים זה שמחת מרעות בשאר מתים לאחר שבעה מפני החוב של פרעון השמחה, אבל שאר שמחות שאין בהם פירעון חוב אסור בכל המתים שלושים יום. ובאביו ואמו, אסור שנים עשר חודש, אף שמחת מרעות שיש בה פירעון חוב, וכל שכן שאר שמחות. הסברא שעליה בנויה כל הסוגיה, שמחת מרעות שיש בה פירעון חוב, יש יותר מקום להקל בה: א- משום שיש עליו חוב לפרוע. ב- בגלל שהדבר פירעון חוב הוא פחות שמח. שלא כדברי מהר"י קאפח שבשאר שמחות הוא פחות שמח, שהרי המשתתפים בשמחות ללא פירעון חוב בודאי שמחים.

להלן סוגיית התלמוד מועד קטן (כב,א), לשון התלמוד יופיע מודגש, הביאור יופיע בסוגריים מרובעים, ומה שפסק הרמב"ם מהסוגיה יופיע בצבע בצהוב. לאחר מכן נצטט את פסק הרמב"ם עם הפניות למקור של פסקו.

תלמוד בבלי מועד קטן (כב,ב):

על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש. אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות [השמחה שהתרנו להכנס אליה לאחר שלושים בשאר מתים, או לאחר שנים עשר חודש באביו ואמו, היא שמחת מריעות. ודוקא שמחת מרעות, אבל שאר שמחה אסור להכנס עד שנים עשר חודש, בכל המתים]. מיתיבי: ולשמחה ולמריעות שלשים יום! – קשיא [הקשינו מברייתא בה נאמר שאסור להכנס לכל שמחה שלושים יום, בשאר מתים, ולא רק שמחת מרעות, שלא כדברי רבה בר בר חנה, ונשארה קושיא]. אמימר מתני הכי: אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות - מותר ליכנס לאלתר [אמימר גורס אחרת, ודעת רבה בר בר חנה להתיר שמחת מרעות מיד אחר שבעה, אבל שאר שמחות אסור להכנס עד שלושים, ועל אביו ואמו שנים עשר חודש. הושלם מהברייתא לעיל]. - והא תניא: לשמחה שלשים, ולמריעות שלשים! - לא קשיא; הא באריסותא, הא – בפורענותא [הקשינו על דבריו מהברייתא שנזכרה לעיל, שאסור שלושים יום, גם בשמחה וגם במריעות, וכיצד אמר רבה בר בר חנה שלמרעות מותר מיד, ותירצנו, אם יש עליו פרעון חוב המריעות, יעשה מיד אחר השבעה, ואלו דברי רבה בר בר חנה, ואם אין עליו חוב פרעון המריעות, אסור שלושים יום, ואלו דברי הברייתא. בד"א בשאר מתים, אבל על אביו ואמו אסור בכל מקרה שנים עשר חודש, אף במרעות שיש בה פרעון חוב, כדברי הברייתא לעיל].

רמב"ם אבל פרק ו:

[ו] שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה, מותר לעשותה מיד לאחר שבעה[1]. אבל אם אינו חייב לפורעה - אסור להיכנס לה, עד שלושים יום[2]. [ז] במה דברים אמורים, בשאר מתים; אבל על אביו ועל אימו - בין כך ובין כך - לא ייכנס לשמחת מריעות, עד שנים עשר חודש[3].

הערות:

[1] מקור ההלכה, דעת אמימר בשיטת רבה בר בר חנה. והסברא, כיון שיש עליו תשלום חוב, צריך לפורעו מיד אחר שבעה.

[2] מקור ההלכה, הברייתא השנייה, שנזכר בה שאסור בשמחת מרעות שלושים יום, וביאר התלמוד, שמדובר בשמחת מרעות שאינו חייב לפורעה. ומכלל הדברים למדנו, שמחת מרעות שאינו חייב לפורעה, או סתם שמחה, אסור עד שלושים יום בשאר המתים, ובאביו ואמו עד שנים עשר חודש.

[3] מקור ההלכה, הברייתא הראשונה, בה נאמר שעל אביו ואמו אסור שנים עשר חודש. ומה שקיבלנו מאמימר בדעת רבה בר בר חנה, שבשאר מתים וחייב לפרוע את שמחת המריעות, מותר מיד לאחר שבעה, אבל על אביו ואמו לא שמענו היתר, ונשארו דברי הברייתא הראשונים, שאסור שנים עשר חודש, אפילו בשמחת מרעות שחייב לפורעה. וכל שכן שאר שמחה אסור.

דברים שלא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם

ברשימה הבאה נערוך רשימה של דברים, בהם לא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם, הרשימה תועתק מהקדמת הרב קאפח לרי"ף על מסכת חולין.

בשנת תש"ך ההדיר הרב קאפח את הרי"ף למסכת חולין עם פירוש לאחד מקדמוני תימן, מכיון שאותו מחבר השאיר לנו ברכה בספרו מנהגים עתיקים בדיני מסכת חולין עוד מלפני תקופת הרי"ף והרמב"ם, הרחיב הרב קאפח את היריעה, והוא הוסיף עוד דברים קדומים בהם לא נהגו יהודי כמו הרמב"ם.

תחילה נכתוב את המנהגים הקדומים שנזכרו בדברי המחבר, והם תואמים לדעת הרמב"ם, ואח"כ נכתוב את הדברים שבהם לא עשו כמו הרמב"ם.

***

מנהגים קדומים האחוזים בידי יהודי תימן והם זהים לרמב"ם

1- כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות

ו,י  אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה.  כיצד עושה:  מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין--כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם.

ו,יב  כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו.  אבל לצלי, מולח וצולה מיד.  והרוצה לאכול בשר חי--מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין החומץ מוציא דם. (ע"כ רמב"ם)

היוצא מהנ"ל, מי שרוצה לאכול בשר חי צריך למולחו ולהדיחו יפה יפה, וכך הוא מנהג תימן מעולם, וכך מעיד המחבר המפרש את הרי"ף, וכל זה שלא כמו פסק השו"ע שפסק די בהדחה בלי מליחה.

שולחן ערוך יורה דעה סימן סז סעיף ב

לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה, ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם, שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי (וע"ל סי' ע"ו).

2- מנהג תימן מעולם להמתין בין בשר לחלב שש שעות שלמות כדעת הרמב"ם, וכך מעיד המחבר המפרש את הרי"ף, ויש שרצו לשנות זאת בעקבות רס"ג, אבל המחבר יצא נגדם ביד רמה שלא ישנו ממנהג הקדמונים.

***

דברים שלא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם

1- לפי הרמב"ם יש חובת נטילת ידים בכלי ובברכה לכל התפילות, שחרית מנחה וערבית. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן היה ליטול ידים בכלי ובברכה רק לתפילת שחרית, בכל בית כנסת היתה בחצר נברכת קטנה של אבן ובה מים שמחליפים אותם תמיד, במנחה וערבית כל הנכנס להתפלל טובל את אצבעותיו עד הפרק באותם מים ומנגב ונכנס לתפילה. (ע"כ מנהג)

בימינו יש רמבמיסטים שעקרו מנהג זה, והם מקפידים ליטול ידים בכלי ובברכה לכל התפילות.

***

2- לפי הרמב"ם יש חובת רחיצת רגלים לתפילת שחרית. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן היה שלא לרחוץ רגלים לתפילת שחרית. (ע"כ מנהג)

בימינו יש רמבמסטים בודדים שמקפידים על רחיצת רגלים לתפילת שחרית, כי נוהגים כולם להתקלח כל יום, ובטל הטעם של רחיצת הרגלים, כי הם נקיות בבוקר.

***

3- לפי הרמב"ם ברכות השחר נאמרות בסמיכות לפעולות בבוקר. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן היה לומר את ברכות השחר בבית הכנסת, ההיפך מדעת הרמב"ם. (ע"כ מנהג)

הרמבמיסטים ביטלו את המנהג הזה לגמרי, והם אינם מברכים ברכות השחר בבית הכנסת, ויש הרבה שמסמיכים את אמירת הברכות לפעולות בבוקר, כפשט התלמוד והרמב"ם.

***

4- לפי הרמב"ם כאשר אומר שליח ציבור ובא לציון יעמוד והקהל יושבים, ועומד הש"ץ עד סוף אמירת ובא לציון והתחנונים שאחריו.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה

ט,ו  ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו, ואומר קדיש פעם שנייה, והן עונין כדרך שענו תחילה; ואומר "והוא רחום . . ." (תהילים עח,לח), "תהילה, לדויד . . ." (תהילים קמה,א), הוא עומד, והן יושבין והם קוראין עימו;... ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים, ואומר קדיש, וכל העם עונין כדרכן; ונפטרין. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן שישב הש"ץ במקומו מאחרי הקדיש שלאחר שמונה עשרה, ויעמוד במקומו בזמן אמירת הקדושה ושוב ישב, כי לדעתם נגמרה תפילת הש"ץ בקדיש שלאחר שמונה עשרה, ושוב לשם מה ימשיך לעמוד. (ע"כ מנהג)

מכיוון שאין כאן שום חובת עמידה, נהגו יהודי תימן שיעמוד רק היכן שצריך, וכשלא צריך גם הש"ץ ישב.

***

5- לפי הרמב"ם ישבו בבית הכנסת שורה לפני שורה. (ע"כ רמב"ם)

מנהג יהודי תימן שישבו בבית הכנסת מסביב לקירות, וכך הוא מנהג ארץ ישראל, והדבר מסייע מאוד לציבור להתפלל כולם בשפה אחת ובנעימה אחת.

***

6- לפי הרמב"ם בפת ויין אם נתכוונו לאכול כאחד ובירך אחד וענו אמן יצאו ידי חובה בברכתו, ואם לא נתכוונו לאכול כאחד כל אחד מברך לעצמו, ואילו בשאר אוכלין ומשקין, אף שלא נתכוונו לאכול כאחד, אם בירך אחד וענו אמן יצאו ידי חובה, ושוב אינם צריכים לברך בעצמם.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות

א,יב  רבים שנתוועדו לאכול פת, או לשתות יין, ובירך אחד מהן, וענו כולן אמן--הרי אלו מותרין לאכול ולשתות; אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו--אף על פי שהן אוכלין מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו.  במה דברים אמורים, בפת ויין בלבד; אבל שאר אוכלין ומשקין, אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד, וענו כולם אמן--הרי אלו אוכלין ושותין, אף על פי שלא נתכוונו להסב כאחד. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן שבזמן שיאכלו שאר אוכלין ומשקין (פרי העץ פרי האדמה וברכת שהכל), יברך כל אחד בקול רם ויענו כולם אמן, וכך יברכו כל המסובים אחד אחרי השני ויענו כולם אמן על כל ברכה, והם לא עשו כפי הרמב"ם שברכתו של אחד מהם פוטרת את ברכת כולם. (ע"כ מנהג)

למען האמת מנהג יהודי תימן מנהג סלסול בסעודה הוא, כי הם נהגו להסב ולאכול מפירות העונה קליות ואגוזים, וגם לשתות קצת משקאות חריפים, וישוררו המשוררים שירי שבח לה', וכל אחד ואחד מהסובים יברך בתורו וכולם יענו אמן, כך שיש כאן טקס ברכות ועניית אמן, ולא חיפוש לצאת ידי חובה בברכת חבירו, כך שבכוונה הם הקפידו שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

***

7- לפי הרמב"ם אין חובת חינוך לקטנים ביין של ארבעה כוסות בליל הסדר. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן לחנך את הקטנים לשתות יין של ארבעה כוסות בליל הסדר. (ע"כ מנהג)

***

8- לפי הרמב"ם צריך לבדוק את הסכין בכל שחיטה, גם לאחר השחיטה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות שחיטה

א,כד וצריך לבדוק כן אחר השחיטה--שאם מצא בה פגם אחר השחיטה, הרי זו ספק נבילה:  שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט.  לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים, צריך לבדוק בין כל אחת ואחת:  שאם לא בדק, ובדק באחרונה ונמצאת הסכין פגומה--הכול ספק נבילות, ואפילו הראשונה. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן שלא לבדוק אחרי שחיטה, אלא אם רוצים לשחוט עוד בהמה. (ע"כ מנהג)

***

9- לפי הרמב"ם המנהג הפשוט בישראל שאם נמצא חוט יוצא מן האום של הריאה אוסרין אותה, ואילו מדין התלמוד אפשר לפרק את הסרכה ולבדוק את הריאה במים. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן היה כפי דין התלמוד ולא כפי המנהג הפשוט שהביא הרמב"ם.

המנהג בתימן היה לפרק את הסרכות מהריאה ולא לקלפן. ובימנו תולשים את הסרכות, וישנן סרכות שיש להם שני קרומים, ולפעמים מוציאים רק קרום אחד וקרום אחד נשאר.

ונמצא שהיתירו את האסור, כי אם היו מוציאים את הקרום השני, יתכן שהיו מגלים מתחתיו נקב. (ע"פ דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, יובא מיד בהמשך)

וזה לשון רבינו בהלכות שחיטה יא,ו-ז "מן הדין היה על דרך זו (ראה הערה בסוף), שאם נמצאת הריאה תלויה בסרכות כמו חוטין--אם היו מן האום של ריאה (ראה הערה בסוף) ולדופן, או שהיו ללב או לטרפש הכבד (ראה הערה בסוף) --שחותכין את הסרכה, ומוציאין את הריאה, ונופחין אותה בפושרין:  אם נמצאת נקובה, טריפה; ואם לא נתבעבע המים, הרי היא שלמה מכל נקב, ומותרת, וסרכה זו לא הייתה במקום נקב, או שמא ניקב קרום העליון בלבד.  ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך.

ואף על פי שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי התלמוד, המנהג הפשוט בישראל כך הוא--כששוחטין את הבהמה או את החיה, קורעין את הטרפש של כבד, ובודקין את הריאה במקומה:  אם לא נמצאת תלויה בסרכה, או שנמצאת סרכה מאוזן מאוזני ריאה ולבשר שבמקום רביצתה, בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאת סרכה מאוזן לאוזן על הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה--הרי אלו מתירין אותה"

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ממה שכתב רבינו שחותכין את הסירכא ומוציאין את הריאה, משמע שרק מפרקים את הריאה ממקום חיבורה בדופן וכדומה, כי אי אפשר בשום אופן לפרק את הסרכה מן הריאה כשהיא עדין בפנים. לפיכך איני מבין את תשובת הר"א בן רבינו שכאילו סמכו אנשי תימן על הלכה זו, ולא היא כי בהלכה זו נשארת הסרכה תלויה בריאה ואעפ"כ כשירה. אבל מנהגינו היה כל מקום שתימצא סרכה בריאה לכל מקום שיהיה מוציאין את הריאה ומפרקים את הסרכה מעל הריאה בסכין כאלו מפשיטין אותה. ודבר זה צריך אומנות גדולה שלא לקרוע קרום הריאה, ומצד שני שלא לשייר מאומה מן הסרכה על הריאה, ואח"כ נופחים את הריאה ברוק או בפושרים אם לא בעבע כשירה. פרט כמובן לשתי אונות הסמוכות שנסרכו זו לזו באיזה אופן שיהיה מכשירים בלי שום פרוק. וכן אם נסרכה לדופן הצר דהיינו מקום רביתה שאינה נדבקת כשירה. ודרך זו עדיפה על מה שנוהגים היום לקלוף את הסרכה מעל הריאה בצפורן, כי במנהג הקליפה פעמים מתירין את האסור ופעמים אוסרים את המותר, הא כיצד- אם הסרכה רכה ומורכבת מכמה שכבות יש אפשרות שתשאר שכבה אחת על פני הריאה והרי לא עשינו כלום בקליפה, ונמצאו מתירים את האסור. ופעמים כאשר הסרכה חזקה כאשר קולפים אותה תולשים קרום הריאה ונמצאו אוסרים את המותר. וזה לשון השאלה שנשלחה מתימן לר' אברהם ותשובתו.

שאלה: ילמדנו רבינו בספר קדושה בהלכות שחיטה, מן הדין היה על דרך זו, שאם נמצאת הריאה תלויה וכו' עד ומותרת. ואמר ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך וכו'. ואמר אח"כ והמנהג הפשוט עד ואם נמצא חוט יוצא מן האם של הריאה למקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה. ואמר בזה ר' יצחק, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, העלתה צמחים חוששין לה. מר יהודה משמי דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין לה, היכי עבדינן וכו', עד ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא, ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ולא התיר הרב בה בדיקה. ויש בני אדם שאם נמצא סרך מן האם אל הדופן, בין שהיה גדול או קטן חותכים אותו ודנין בו אם נתבעבעה טריפה ואם לאו מתירין אותה, יבאר לנו באר היטב ושכרו כפול מן השמים.

והשיב: אלה אשר סמכו בתימן כפי שאמר השואל להתיר סמוכה לדופן והעלה צמחים בבדיקתה במים פושרים, הלכו אחרי שיקול הדעת ומה שמחייב העיון, אלא שהם עשו היפך מנהג בני הגלות. ואם היו מביאים הוכחה בדברי החיבור מן הדין היה, הרי כבר אמר ומעולם לא ראינו מי שהורה כך ולא שמענו מקום שעושין בו כך. ובכגון זה נאמר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם (פסחים דף נ). ומה שהשבנו יש בו די ומספיק" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

הערות לנ"ל:

על דרך זו- על פי מה שנתבאר בהלכה הקודמת, שריאה שהעלת צמחין, או שנמצאו סרכות -כמו חוטין תלויין- ממנה ולדופן, או ללב או לטרפש הכבד [נתב' בהע' הבאות] --חוששין לה, שמא ניקבה וצריכה בדיקה.

האום של ריאה- האום היא עיקר הריאה, ויש בריאה שתי אומות אחת ימנית ואחת שמאלית, נקראות גם ערוגה ימנית וערוגה שמאלית. וחוץ מהם יש בריאה גם אונות, דהיינו התפצלויות של הריאה –והם קטנות מהאומות-, שלש מימין ושתים משמאל. (שחיטה ח,א)

לטרפש הכבד - המחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל ואברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תיראה הריאה. (שחיטה ו,י)

***

10- לפי הרמב"ם אין צורך לנפוח את הריאה לאחר שחיטה. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן לנפוח כל ריאה לאחר שחיטה. (ע"כ מנהג)

***

11- לפי הרמב"ם מי שמוסר מודעא או מבטל מודעא אינו צריך לעשות קנין על כך.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות מכירה

ה,יא יש דברים הרבה שאין צריכין קניין, ואין לקניין בהם טעם--כגון המשחרר עבדו, או המגרש את אשתו, או העושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחברו חוב או פיקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן שהמגרש מקבל בקנין שהוא מבטל את כל המודעות. (ע"כ מנהג)

***

12- לפי הרמב"ם יברכו בשבתות ובימים הטובים שבתוך הפסח על 2 כיכרות (לחם משנה), ורק בליל הסדר יברכו על כיכר ומחצה. (ע"כ רמב"ם)

מנהג תימן מאז ומעולם לברך במשך שבעת ימי הפסח על כיכר ומחצה בלבד. (ע"כ מנהג)

***

סוף דבר

כל המנהגים שלא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם, הם מנהגים בהלכות מפורסמות כגון בהנהגת בית הכנסת או הסעודה, או בהתכוננות לתפילה שהוא מעשה יום יומי, או בדיני שחיטה, או במעשה בית דין, ובחלק מהמנהגים ניתן למצוא לכך רמז בדברי הרמב"ם, כי גם אליו הגיע שמע אותם מנהגים (כגון במעשה בי"ד או בשחיטה), רק שהוא נהג אחרת.

וכבר ביארנו כי המדקדקים חזרו לפשט התלמוד והרמב"ם, והם מקפידים היכן שאפשר לקיים את ההלכה במלואה.

מצות פריקה וטעינה

במאמר הבא נדון בסוגית פריקה וטעינה, תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב, ובפסיקת הרמב"ם את אותה סוגיה. תחילה נעתיק את הסוגיה ונבאר אותה בקיצור. לאחר מכן נעתיק את פסק הרמב"ם ונשווה אותו לסוגיה, וניווכח כי פסקו אינו תואם לסוגיה. לאחר מכן נבאר את פסק הרמב"ם לפי פשוטו, ונצביע על העובדה, כי פסקו תואם לפשט המשנה והברייתא. ולבסוף נעתיק את דברי הכס"מ ואת ביאורו לדברי הרמב"ם על פי התלמוד הבבלי הנ"ל, ואת דברי הגר"א שהקשה על פסק הרמב"ם, כי ביאור הכס"מ לרמב"ם לא התקבל על דעתו, וכאמור כבר פסק הרמב"ם ברור בידינו, כפשט המשנה והברייתא. בכדי להקל על ההבנה, כאשר נעתיק את הסוגיה ונסמן בצהוב את כל הקטעים שפסק הרמב"ם מתוך הסוגיה, כך יהיה פסקו ברור וקל, והקורא ימצא בקלות את מקורותיו של הרמב"ם לפסקו, מה פסק ומה לא פסק מתוך הסוגיה.

***

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב עמוד א

משנה. ... פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב, שנאמר (שמות כ"ג) עזב תעזב. הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה - חייב. מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר: אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו. ...(ע"כ משנה)

[בכל מקום שמוזכר במשנה דעה בסתם, הרי שדעה זו היא דעת חכמים הרבים וכמותה ההלכה, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא אם נתבאר בתלמוד שדעה זו יחידאית היא, כיוון שכן במשנה שלפנינו ההלכה כמו הדעה הראשונה, ואין הל' כר' שמעון או כר' יוסי הגלילי היחידים]

גמרא. ... מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון.

מאי אבל לא לטעון? אילימא אבל לא לטעון כלל - מאי שנא פריקה - דכתיב עזב תעזב עמו, טעינה נמי, הכתיב (דברים כ"ב) הקם תקים עמו!

אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם - אלא בשכר, רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם.

[מה שנאמר במשנה מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ביאורו, מצוה לפרוק בחינם ולטעון בשכר, ולר' שמעון גם הטעינה תיעשה בחינם]

תנינא להא דתנו רבנן: פריקה בחנם, טעינה בשכר. רבי שמעון אומר: זו וזו בחנם.

[יש ברייתא המאששת את הביאור שכתבנו, מצוה לפרוק בחינם ולטעון בשכר, ולר"ש גם טעינה בחינם]

מאי טעמייהו דרבנן? דאי סלקא דעתך כרבי שמעון - לכתוב רחמנא טעינה, ולא בעי פריקה, ואנא אמינא: ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים, וליכא חסרון כיס - חייב, פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס - לא כל שכן? - אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא? לומר לך: פריקה - בחנם, טעינה - בשכר.

ורבי שמעון, מאי טעמא? משום דלא מסיימי קראי.

ורבנן: אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב רובץ תחת משאו, התם כתיב נופלין בדרך דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע,

ורבי שמעון: נופלין בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע.

[נחלקו ר' שמעון וחכמים (סתם משנה נהפך כאן לרבנן, וכפי שהערנו כי סתם משנה רבנן הוא) בביאור הפסוקים, לפי חכמים הפסוק של פריקה מיותר והיינו לומדים ק"ו מטעינה, ולפיכך הוא בא ללמדנו כי פריקה בחינם, ואילו לפי ר' שמעון אף פסוק לא מיותר, ואין מקום ללמוד פריקה ק"ו מטעינה, ולפיכך גם פריקה וגם טעינה בחינם]

אמר רבא: (עמוד ב) מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא. ואפילו רבי שמעון לא קאמר אלא משום דלא מסיימי קראי, אבל מסיימי קראי - דרשינן קל וחומר, משום מאי - לאו משום צער בעלי חיים דרשינן?

- דלמא משום דאיכא חסרון כיס. והכי קאמר: ומה טעינה דלית בה חסרון כיס - חייב, פריקה דאית בה חסרון כיס - לא כל שכן?

– וטעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה, אי נמי אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדיה.

תדע דצער בעלי חיים דאורייתא, דקתני סיפא, רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר (שמות כ"ג) תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו. לאו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו? מאי טעמא - לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא? - דלמא בתחת משאו פליגי, דרבי יוסי סבר: דרשינן תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי: לא דרשינן תחת משאו.

תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק - פרוק פטור, שנאמר עמו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה, ומי לי כי ליתיה למריה בהדיה?

- לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, מי סברת פטור פטור לגמרי? ודלמא: פטור - בחנם, וחייב - בשכר. והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר, ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

[רבא אמר כי לפי כולם צער בעלי חיים אסור מהתורה, והוא הוכיח את דבריו ע"י ביאור דברי ר"ש, לאחר מכן הובא בתלמוד פולמוס על דברי רבא, האם צער בעלי חיים אסור מהתורה או לא, בתחילה נדחה ביאורו לר"ש ונדחית הדחיה, לאחר מכן הובאה ראיה לשיטתו מדברי ר' יוסי הגלילי ונדחית הראיה, ולבסוף הובאה ראיה נגד שיטתו מהלך וישב לו מנגד ונדחית הראיה]

(סימ"ן: בהמ"ת בהמ"ת אוה"ב שונ"א רבצ"ן) לימא מסייע ליה: בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל. אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל. אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל? - התם משום איבה.

הכי נמי מסתברא, דקתני: אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא - משום הכי אין זקוק לה, אלא אי אמרת דאורייתא - אמאי אין זקוק לה? הכי קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה.

[התלמוד רצה להוכיח שצער בעלי חיים מהתורה, מברייתא המחייבת את הישראל לטפל בבהמת הגוי, ונדחית הראיה כי שם מטפל רק משום איבה, ונדחית הדחיה]

תא שמע: בהמת נכרי ומשאוי ישראל - וחדלת. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי וחדלת? עזב תעזב מבעי ליה! - לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, התם בטעינה.

- אי הכי, אימא סיפא: בהמת ישראל ומשאוי נכרי - עזב תעזב. ואי בטעינה, אמאי עזב תעזב? - משום צערא דישראל. - אי הכי אפילו רישא נמי! - רישא בחמר נכרי, סיפא בחמר ישראל. - מאי פסקת? - סתמא דמלתא, איניש בתר חמריה אזיל.

- והא וחדלת ועזב תעזב בפריקה הוא דכתיבי! - אמר ליה: הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא.

[התלמוד רצה להוכיח שצער בעלי חיים אינו מהתורה, מהברייתא של בהמת גוי ומשאוי ישראל שאינו צריך לסייעו, ונדחית הראיה כי שם מדובר בטעינה.

לבסוף שאל התלמוד על ביאור הברייתא הנ"ל, איך העמדנו אותה בטעינה והרי היא צריכה להתבאר בפריקה, והועמדה ברייתא זו רק לדעת ר' יוסי]

***

להלכה נפסק כי צער בעלי חיים אסור מהתורה, כדברי רבא, רבא הוא מבתראי, והל' כבתראי מאביי ורבא ואילך.

כעת נתבונן מה צריך להיות ביאור המשנה והברייתות על פי פסק זה.

מה שנאמר במשנה "הלך וישב לו מנגד ואמר, הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו". ביאורו פטור - בחנם, וחייב - בשכר. והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר, ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

עביד גביה - משום צער בעלי חיים, ועל כורחו יטול שכר. (רש"י)

מה שנאמר במשנה "אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר (שמות כ"ג) תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו. לאו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו" מאי טעמא - לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא.

מה שנאמר בברייתא "בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל. אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל.

ומה שנאמר בהמשך אותה ברייתא "אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה" ביאורו הכי קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה.

מה שנאמר בברייתא "בהמת נכרי ומשאוי ישראל – וחדלת". לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, התם בטעינה.

ומה שנאמר בהמשך אותה ברייתא "בהמת ישראל ומשאוי נכרי - עזב תעזב. ואי בטעינה, אמאי עזב תעזב? - משום צערא דישראל. - אי הכי אפילו רישא נמי! - רישא בחמר נכרי, סיפא בחמר ישראל. - מאי פסקת? - סתמא דמלתא, איניש בתר חמריה אזיל.

נסגנן זאת בצורת הל' פסוקות:

א- הלך וישב לו מנגד ואמר, הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק, פטור מלפרוק עמו בחינם, אבל חייב לפרוק עמו בשכר משום צער בעלי חיים, ויפרוק ויטול ממנו שכר בעל כורחו.

ב- היה על הבהמה משאוי יותר על משאה חייב לפרוק אותה בחינם, משום צער בעלי חיים.

ג- בהמת גוי שהיתה טעונה משאוי, מטפל בה כבהמת ישראל משום צער בעלי חיים, ואם רצה שיטעין את הבהמה יין נסך אינו צריך להיזקק לו.

ד- בהמת נכרי ומשאוי ישראל והיה המחמר גוי, אינו צריך להטעינה את המשאוי, אבל חייב לפרוק עמו משום צער בעלי חיים.

ה- בהמת ישראל ומשאוי נכרי והיה המחמר ישראל, צריך לפרוק ולטעון עמו משום צער הישראל.

***

נעתיק את פסק הרמב"ם

הל' רוצח ושמירת נפש

יג,ח מצא בהמת חברו רבוצה - אף על פי שאין הבעלים עימה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה: שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה), "הקם תקים" (דברים כב,ד) - מכל מקום. אם כן למה נאמר "עימו" (שמות כג,ה; דברים כב,ד): שאם היה בעל הבהמה עימה, והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק לבדך, פרוק - הרי זה פטור, שנאמר "עימו". ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.

יג,ט בהמת הגוי והמשא של ישראל - אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה; ואם לאו, חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל. וכן אם הייתה הבהמה של ישראל, והמשאוי של גוי - חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל. אבל בהמת הגוי ומשאו - אינו חייב להיטפל בהן, אלא משום איבה.

להלן רשימת השאלות העולות מהתלמוד כנגד פסק הרמב"ם:

1- בהלכה ח' נאמר שאם לא פרק עמו פטור, משתמע פטור לגמרי מלפרוק, שלא כמו היוצא מהסוגיה שפטור מלפרוק בחינם אבל חייב לפרוק בשכר, ויפרוק ויטול ממנו שכר בעל כורחו.

2- בתחילת הלכה ט' נאמר שבהמת גוי ומשאוי ישראל והגוי מחמר, אינו זקוק לו בכלל, שלא כמו שנאמר בתלמוד כי אינו זקוק לטעון אבל חייב לטעון משום צער בעלי חיים מהתורה.

3 - בסוף הלכה ט נאמר שבבהמת גוי ומשאו אינו חייב להיטפל אלא משום איבה, שלא כמו הנאמר בתלמוד שגם בבהמת גוי חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, ורק אינו צריך להיזדקק לו להטעין על הבהמה יין נסך.

***

לאחר שהקשינו על פסק הרמב"ם, ננסה לברר בכל זאת כפי מי הוא פסק, כי למרות השאלות הרמב"ם פסק כפי דעה כלשהי, וננסה למצוא מהי אותה דעה.

אם נתבונן, התלמוד העמיד את הברייתא, בהמת ישראל ומשאוי גוי, בהמת גוי ומשאוי ישראל, שמדובר בברייתא זאת בטעינה בלבד, אבל בפריקה בכל עניין חייב משום צער בעלי חיים, בין בבהמת גוי ובין בבהמת ישראל, בין במשאוי גוי ובין במשאוי ישראל, ואז שאל התלמוד שהפסוקים שהובאו בברייתא וחדלת ועזוב תעזוב מדברים בפריקה, וא"כ הברייתא עוסקת בפריקה??? ותירץ התלמוד שברייתא זאת היא רק לר' יוסי הגלילי הסובר שצער בעלי חיים איננו מהתורה.

ביאור הדברים, מהברייתא מוכח ברור ופשוט שבבהמת גוי ומשאוי ישראל וגוי מחמר פטור, ומהו הפטור שלו, פטור מלפרוק, כי כל הברייתא עוסקת בפריקה, ומה שאמרנו שחייב לפרוק משום צער בעלי חיים, כי איננו פוסקים כמו הברייתא, ברייתא זאת היא דעת יחיד, היא רק לר' יוסי הגלילי הסובר שצער בעלי חיים אינו אסור מהתורה, ולדידן צער בעלי חיים אסור מהתורה ולפיכך הוא פטור מלטעון אבל חייב לפרוק.

נמצא שלביאור התלמוד, הברייתא הועמדה כדעת יחיד ואנו איננו פוסקים כמותה.

נמשיך להתבונן, במשנה נאמר "הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו". לשון זה ברור ופשוט, ומשמעו פטור לגמרי, שנאמר עמו, גזירת הכתוב כי יש מצוה לפרוק רק כשהוא עמו, והנה בתלמוד בוארה המשנה, פטור מלפרוק עמו בחינם, אבל חייב לפרוק עמו בשכר משום צער בעלי חיים, ויפרוק ויטול ממנו שכר בעל כורחו.

כדאי לשים לב, יש כאן אדם שאינו רוצה לפרוק, אנו נפרוק בעל כורחו, ואח"כ נתבע אותו לדין שישלם לנו שכר בעל כורחו, הפטור של המשנה עמו נהפך לחובה לפרוק ולתובעו בדין, לא צריך להאריך כי ביאור זה נוגד כל מושכל, נתבע אדם לדין ונחייבו בתשלום על שהעמיס את בהמתו משא יותר מדי, והכל משום צער בעלי חיים.

הרמב"ם בעומק עיונו בתלמוד ראה כל זאת, ואז הוא אמר

איך אדחה ברייתא מפורשת מההלכה???

איך אחייב בני אדם לפרוק בעל כורחו ועוד יתבעוהו בדין לשלם???

***

ולפיכך שב הרמב"ם לפרש את פשט המשנה והברייתא, והניח את כל האוקימתות שבתלמוד כי הם מוטעות.

הסוגיה בנויה על ההנחה כי בכל פריקה יש גם צער בעלי חיים, אבל הנחה זאת מוטעית מיסודה והיא הגורמת לכל שיבושי המשנה והברייתא.

בעיון קל נבין כי מצות פריקה וטעינה איננה משום צער בעלי חיים, אם חברי הטעין על בהמתו משא כבד והוא מצער את בהמתו, איסור צער בעלי חיים קיים על חברי ועליו העונש, ולא על כל מי שפוגש אותו.

התורה היתירה לצער בעלי חיים לצרכינו, ובלבד שלא נצערם יותר מדי ונתאכזר אליהם, אבל מעולם לא חייבה התורה את האדם להיות דואג לכל בעלי החיים שבאזור שימנע מהם צער בעלי חיים.

מצות פריקה וטעינה משמעה שנסייע לחבר והוא שיהיה הדבר לפי הכללים המקובלים, כגון שהוא עמו, וכגון שהוא איננו גוי, אחרת אם הוא גוי צער בעלי חיים הוא על הגוי ולא על היהודי שראהו, ואם הוא איננו עמו צער בעלי חיים הוא על המטעין ולא על הרואהו.

כעת יובנו המשניות והברייתות בקלות, אם איננו עמו פטור כי הצער בעלי חיים על המטעין ולא חייבה תורה כל אדם לפרוק בהמות כל היום, אם הוא גוי צער בעלי חיים על הגוי, ולא חייבה תורה למנוע צער כאשר הגוי מחמר ומטעין את הבהמה יותר מדי.

נמצא שהרמב"ם פסק את המשנה (מסומן בצהוב) הלך וישב לו מנגד פטור מלפרוק (במשנה נאמר בפירוש פטור מלפרוק), והוא לא פסק את דברי התלמוד פטור מפריקה בחינם וחייב בשכר.

הרמב"ם פסק את בהמת גוי מטפל בה כבהמת ישראל רק משום איבה (מסומן בצהוב), אבל אין כאן לא צער בעלי חיים שהוא נתון על הגוי, ולא מצות פריקה שאינה קיימת בכלל בגוי.

הרמב"ם פסק בהמת גוי ומשאוי ישראל וגוי מחמר פטור מלפרוק (מסומן בצהוב), והוא לא העמיד את הברייתא בטעינה, כי התלמוד עצמו מודה כי ברייתא זאת עוסקת בפריקה, ומנין לנו לדחות אותה מההל' או להעמידה כדעת יחיד.

הרמב"ם פסק בהמת ישראל ומשאוי גוי וישראל מחמר חייב בפריקה וטעינה, וזהו מצות פריקה וטעינה הקיימת בישראל, כאשר הישראל מחמר.

***

וזה ביאור ההלכה והמקורות שלה.

יג,ז [ח] מצא בהמת חברו רבוצה - אף על פי שאין הבעלים עימה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה: שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה), "הקם תקים" (דברים כב,ד) - מכל מקום. אם כן למה נאמר "עימו" (שמות כג,ה; דברים כב,ד): שאם היה בעל הבהמה עימה, והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק לבדך, פרוק - הרי זה פטור, שנאמר "עימו" (1). ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.

יג,ח [ט] בהמת הגוי והמשא של ישראל - אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה (2); ואם לאו (3), חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל (4). וכן אם הייתה הבהמה של ישראל, והמשאוי של גוי - חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל (5). אבל בהמת הגוי ומשאו - אינו חייב להיטפל בהן, אלא משום איבה (6).

______________________

1- מקור דברי רבינו הוא המשנה, ובתלמוד ב"מ לב: נאמר, שאינו חייב לפרוק בחינם אבל חייב לפרוק בשכר כיון שצער בעלי חיים מהתורה. ונראה שרבינו פסק את פשט המשנה בלבד, ולרבינו פטור לגמרי, ולפיכך הביא את הלימוד מהפסוק עמו, שיש גזירת הכתוב שבזה אינו חייב לפרוק ולטעון. ולגבי צער בעלי חיים, כיון שחברו עומד בצד בהמתו, מה לו ולצער הזה, על חברו מוטלת החובה. (הובא בביאור הרב צדוק)

2- מקור דברי רבינו הוא הברייתא, ופירש הכס"מ על פי התלמוד ב"מ לב: שאינו חייב לטעון אבל חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, ונראה שרבינו פסק את פשט הברייתא בלבד, ואין לחלק בין פריקה לטעינה אלא בכל ענין פטור, ולרבינו אינו זקוק לקיים עם הגוי בין מצוות פריקה ובין מצות טעינה, אחרת אף בבהמת גוי ומשאו (סוף ההלכה) היינו מחויבים לפרוק משום צער בעלי חיים מהתורה, וכך באמת סובר התלמוד שאף בבהמת גוי ומשא גוי חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, כמו שמוכח מסוף לב: וכן פ' המאירי, ומכיון שחולק רבינו על דבר זה מכאן שחולק אף על בהמת גוי ומשא ישראל וגוי מחמר. ואין לחייבו לפרוק משום שהמשא של ישראל, אלא אדרבה, כשהמשא של ישראל אין איבה, וכן כתב הכס"מ בשם החכם המרשים. ולגבי צער בעלי חיים, כיון שהגוי הוא המחמר, עליו מוטלת החובה.

3- כלומר אם היה הישראל מחמר.

4- זהו מצות פריקה וטעינה שנזכר למעלה הלכות א-ב, ואינו דין מיוחד שצריך למנוע צערו של ישראל. (כס"מ)

5- ראה בהערה הקודמת שזהו מצות פריקה וטעינה, וההלכה עוסקת כשהישראל מחמר. (ב"מ לב:)

6- למרות שצער בעלי חיים אסור מהתורה, כי לרבינו אין לערבב בין דין צער בעלי חיים לבין מצות פריקה וטעינה שנאמרה רק בישראל, ולגבי צער בעלי חיים על הגוי המחמר שהטעין את החמור יותר מדי מוטלת החובה.

***

כסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ט:

בהמת העכו"ם וכו'. שם (דף ל"ב:) בהמת עכו"ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ"מ? לעולם צער בעלי חיים דאורייתא והתם בטעינה אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א"ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל.

ואע"ג דבתר הכי אמרינן והוא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר"י הגלילי היא דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא מ"מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי"ל צער בעלי חיים דאורייתא.

והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור"ש מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא ואע"ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע"ג דר"י הגלילי פליג ואמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי"ף והגאונים צער בעלי חיים דאורייתא.

[הכס"מ מתעלם ממה ששאלנו, כי בתלמוד הועמדה ברייתא זאת כיחידאה, כר' יוסי הגלילי, וא"כ אין מקום לפוסקה, אלא הוא אומר כי למרות שהברייתא בתלמוד הועמדה כיחידאה אנו נפרש אותה אחרת שתתאים לרבנן, וגם דברי הרמב"ם יפורשו שיתאימו לתלמוד, אבל כאמור אין צורך לכך, הברייתא היא כפשוטה, ודברי הרמב"ם הם כפשוטם, ואין צורך להוסיף בדבריהם פירושים שלא כתובים בהם]

והשתא מה שכתב רבינו גבי בהמת העכו"ם אם היה העכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון.

וסמך עוד על מה שכתב בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים.

ואין לומר דרבינו סבר דצער בעלי חיים דרבנן וכר"י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע"כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער בעלי חיים דאורייתא:

[רבינו בפרהמ"ש ביצה ג,ד כתב בפירוש שהכלל אצלנו צער בעלי חיים אסור מהתורה, וכן מוכח מהל' שבת כא,ט-י; כה,כה-כו; שמותר לבטל כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים, וההסבר כי הוא מהתורה]

כתב הטור בסימן רע"ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו"ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו"ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו"ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ"ל.

[הטור לא הבחין בדעת רבינו בין מצות פריקה לבין צער בעלי חיים, ועוד מכיון שהמשא של ישראל אין איבה, ולפיכך באו שאלותיו]

וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו"ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול"ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ"ל.

ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפילו לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ"ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה:

[את דברי הכס"מ האלו העתקנו בפירוש, כי נכונים הם]

ועל הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בעלי חיים וזה בעצמו קשה על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק.

ולי נראה דמעיקרא לא קשייא מידי דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. ומ"ש רבינו אבל בהמת העכו"ם ומשאו וכו'. שם: (ע"כ כס"מ)

***

כתב הגר"א

אלא משום איבה: [כתב הרמ"א שיש אומרים לפרוק חייב אפילו אין הגוי שם משום צער בעלי חיים דהוי דארייתא] דקיימא לן כרבנן דצער בעלי חיים דאורייתא, וכמו דאוקים שם כל הברייתות בטעינה או כריה"ג ובפריקה, וכן סבירא לר"ש וכמו שכתב שם א"ר מדברי שניהם וכו', וכן ס"ל לרב יהודה ורב בשבת קכח ב'. והרמב"ם שהשמיטה וכתב אינו חייב כו' משמע דסבירא ליה צער בעלי חיים לאו דאורייתא, ומה שכתב [בה"א] בין כו' משום דלא דריש תחת משאו וכן רובץ ולא רבצן כו' לא דריש, ובזה אייתי שפיר. ואי אפשר כאן ליישב בדרך אחר אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה. אבל בספכ"ה ופכ"א דשבת (ה"ט-י) פסק דצער בעלי חיים דאורייתא, ועיין באו"ח סי' שה סי"ח וסי"ט. (ע"כ הגר"א)

הגר"א הקשה סתירה בדברי הרמב"ם, כי דברי הרמב"ם כאן הולכים לפי מי שסובר צער בעלי חיים אינו מהתורה, ואילו בהל' שבת פסק הרמב"ם כמי שסובר צער בעלי חיים אסור מהתורה, וגם בפרהמ"ש ביצה ג,ד כתב זאת הרמב"ם בפירוש???

אבל כאמור אין כאן סתירה, והרמב"ם פסק כפשט המשנה והברייתא, ואין לערבב בין מצות פריקה וטעינה לאיסור צער בעלי חיים, ונמצא שנתיישבו דברי הרמב"ם בקלות, וגם זכינו ללמוד את שיטת לימודו בתלמוד, ואת עומק עיונו בתלמוד.