היתר אכילת בשר ודגים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,ה): "דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב...". כלומר, דגים וחגבים, מותר לאוכלם בחלב, מפני שלא גזרו חכמים עליהם, ולא החשיבום כבשר.

בדברי הרמב"ם לא נזכר איסור לאכול דגים ובשר יחדיו. לשון התלמוד פסחים (עו,ב): "ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא [=דג שצלאו בתנור ביחד עם הבשר] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [=אסר רבא לאוכלו בחלב]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [=מר בר רב אשי אסר לאכול אפילו את הדג עצמו במלח, שמאחר שהדג נצלה ביחד עם בשר בתנור אחד, אם יאכלנו יגרום הדבר לריח הפה ולצרעת]". (ע"כ תלמוד) את דעת רבא בסוגיה פסק הרמב"ם להלן הלכה כג: "פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר – אסור לאוכלן בחלב". אולם את דעת מר בר רב אשי לא כתב הרמב"ם, משום ידיעותיו הרפואיות על כך, שלא ראה שאכילת דג ובשר גורמים לצרעת, ודברי התלמוד נאמרו כהדרכה רפואית ולא כהדרכה הלכתית.

למרות שמבחינה הלכתית הדבר מותר לכתחילה, מצאנו לחכמי תימן שהעידו על מנהג תימן שראוי להמנע מכך. הרב אברהם חממי העיד בשם מהר"י קאפח, שבתימן אמנם לא ייעדו כלי מיוחד לבישול דגים, ובישלום בכלי בשרי או חלבי, אולם הקפידו שלא לאוכלם יחד (ברכת משה פרק ו הערה יד). והרב צדוק כתב בביאורו: "ועם כל זה [=שמבחינה הלכתית מותר לאכול בשר ודגים] מנהגנו היה שלא לבשל ולא לאכול בשר ודגים יחד, והיו רבותינו מסבירים משום שבשר טבעו חם ודגים קר, ובשל הניגוד שבטבעם הוא שחששו שקשה לבריאות". וידידי ר' משה ירימי סיפר, שכבר אירעו מקרים במשפחתו, שבעקבות אכילת בשר ודגים יחדיו, לא יכלו להזהר מהעצמות של הדג, והם נתקעו בגרון, והוזקקו לטיפול רפואי בעקבות כך. וידידי ר' שלום פנחס כהן העיד בשם מהר"י קאפח, שהדבר מותר לכתחילה כפי ההלכה, ואין לקבוע בדבר זה מנהג תימן, אלא יש לנהוג כפי פשט ההלכה.