היתר אכילת בשר ודגים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,ה): "דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב...". כלומר, דגים וחגבים, מותר לאוכלם בחלב, מפני שלא גזרו חכמים עליהם, ולא החשיבום כבשר.

בדברי הרמב"ם לא נזכר איסור לאכול דגים ובשר יחדיו. לשון התלמוד פסחים (עו,ב): "ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא [=דג שצלאו בתנור ביחד עם הבשר] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [=אסר רבא לאוכלו בחלב]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [=מר בר רב אשי אסר לאכול אפילו את הדג עצמו במלח, שמאחר שהדג נצלה ביחד עם בשר בתנור אחד, אם יאכלנו יגרום הדבר לריח הפה ולצרעת]". (ע"כ תלמוד) את דעת רבא בסוגיה פסק הרמב"ם להלן הלכה כג: "פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר – אסור לאוכלן בחלב". אולם את דעת מר בר רב אשי לא כתב הרמב"ם, משום ידיעותיו הרפואיות על כך, שלא ראה שאכילת דג ובשר גורמים לצרעת, ודברי התלמוד נאמרו כהדרכה רפואית ולא כהדרכה הלכתית.

למרות שמבחינה הלכתית הדבר מותר לכתחילה, מצאנו לחכמי תימן שהעידו על מנהג תימן שראוי להמנע מכך. הרב אברהם חממי העיד בשם מהר"י קאפח, שבתימן אמנם לא ייעדו כלי מיוחד לבישול דגים, ובישלום בכלי בשרי או חלבי, אולם הקפידו שלא לאוכלם יחד (ברכת משה פרק ו הערה יד). והרב צדוק כתב בביאורו: "ועם כל זה [=שמבחינה הלכתית מותר לאכול בשר ודגים] מנהגנו היה שלא לבשל ולא לאכול בשר ודגים יחד, והיו רבותינו מסבירים משום שבשר טבעו חם ודגים קר, ובשל הניגוד שבטבעם הוא שחששו שקשה לבריאות". וידידי ר' משה ירימי סיפר, שכבר אירעו מקרים במשפחתו, שבעקבות אכילת בשר ודגים יחדיו, לא יכלו להזהר מהעצמות של הדג, והם נתקעו בגרון, והוזקקו לטיפול רפואי בעקבות כך. וידידי ר' שלום פנחס כהן העיד בשם מהר"י קאפח, שהדבר מותר לכתחילה כפי ההלכה, ואין לקבוע בדבר זה מנהג תימן, אלא יש לנהוג כפי פשט ההלכה.

 

 

אימתי הוא גמר יצירת הביצה, לגבי טריפה, נבילה, ובשר בחלב

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ג,ז; ג,י; ט,ה):

[ג,ז] ייראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן – כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו – האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן.

[ג,י] בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף – אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת.

[ט,ה] ...והשוחט עוף, ונמצא בו ביצים גמורות – מותר לאוכלן בחלב.

נוסח ההלכות מבואר:

[ג,ז] ייראה לי [=הוראת הרמב"ם מסברתו] שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהן [=בשחלות][1] – מאחר שהביצים מחוברות לגוף הדגים ואין להם קליפה, האוכל אותם נחשב כאוכל קרבי דגים [=אברים פנימיים], ולוקה מן התורה. וכן ביצי עוף התלויות באשכול [=בשחלות, מקום הווצרות הבצים בעוף], שעדיין לא פירשו ולא נגמרה יצירתן [=לא נשלמה יצירת החלבון והחלמון והתקשתה הקליפה וניתקו הבצים מהאשכול][2] - האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן[3].

[ג,י] בהמה טהורה שנטרפה [=נפגעה באחד מהאיברים שסופה למות מכך], חֲלָבָהּ אסור כַּחֲלֵב בהמה טמאה, שמאחר שהחלב נוצר בבהמה האסורה באכילה, והתמצה [=נסחט] מאבריה האסורים באכילה, הרי הוא אסור כמותה. וכן ביצת עוף שנטרף [=נפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך], הרי היא אסורה באכילה כביצת עוף טמא, שמאחר שהביצה גדלה ונוצרה מאברי העוף שנטרף[4], הרי היא אסורה באכילה כמותו[5]. נתנבל העוף [=מת כתוצאה משחיטה פסולה] - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק [=שקליפתה קשה], הרי זו מותרת באכילה, מפני שלא גדלה ולא נוצרה באיסור[6].

[ט,ה] השוחט עוף, ומצא בו ביצים גמורות [=שנשלמה יצירת החלבון והחלבון, אף שהקליפה עדין לא התקשתה][7] - מותר לאוכלן בחלב, מפני שכבר אינן נחשבות כחלק מהבשר של העוף, אלא כבצים.

הערות:

[1] אֵיבָר בּגוּף הנקֵבה בּבַעלֵי חיים ובִצמחים שהבֵּיצִיות מִתפּתחות בּו (מילון אבניאון).

[2] ראה להלן הלכה ג,י והערה 6, ביצה הנמצאת בעוף שנתנבל בשחיטה, רק אם נגמרה יצירת הביצה לגמרי והתקשתה הקליפה, רק אז היא נחשבת כעומדת בפני עצמה, ולא חל עליה האיסור של נבילה כמו העוף שבו נוצרה. וכשם שלגבי איסור נבילה צריך שתתקשה קליפת הביצה ותיגמר יצירתה לגמרי, כך לגבי איסור טריפה, בהלכה שלפנינו, צריך שתתקשה קליפת הביצה ותתנתק הביצה מהאשכול, כדי שלא יחול עליה איסור טריפה. וראה עוד להלן (ט,ה), שלגבי איסור בשר בחלב יש להקל, ואם נשלמה יצירת החלבון והחלמון, אף שעדין לא התקשתה הקליפה, מותר לאכול את הביצה בחלב, וכבר אינה נחשבת כבשר.

[3] אם הוא עוף טמא, האוכל את הביצים שבאשכול לוקה משום אוכל בשר עוף טמא, ואם הוא עוף טהור, האוכל את הביצים [=החלמונים] שבאשכול לוקה משום אוכל טריפה, מפני שדינם כבשר הפורש מן החי שהוא טרפה, כמו שיתבאר להלן (ד,י).

נוסח כתבי יד תימן: "וכן ביצי העוף התלויות באשכול". נוסח הדפוס: "וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול". וכאמור, גם אם הוא עוף טהור, הביצים שלו נחשבות כבשרו, וכבשר הפורש מהחי, שהוא טריפה, ולוקה.

[4] לשון המשנה עדויות (ה,א): "ומודים [בית שמאי ובית הלל] בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור".

[5] אף על פי שאין טריפה יולדת, אבל כל מה שכבר היה באותה טעינה באשכול שלה היא מטילה אף שנטרפה, על כן כיון שהביצה התפתחה וגדלה מבשר של טריפה אסורה (הרב צדוק).

[6] כתב הרמב"ם בפה"מ עדויות (ה,א): "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".

נוסח ההלכה שלפנינו על פי כתבי יד תימן: "בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת". סוף ההלכה, מהמילים נתנבל העוף... הושמט בדפוס. וראה בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, שכן הוא הנוסח ברוב כתבי היד, ורק בכתבי יד אשכנזים הושמט משפט זה. גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן.

וכן להלן בהלכה יט, נוסח כתבי יד תימן: "לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגוים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה". ובדפוס הנוסח שם: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה". גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן. היוצא משינויי נוסח אלו, לפי נוסח כתבי יד תימן ביצת נבילה מותרת, ואילו לפי נוסח הדפוס היא אסורה.

מקור ההלכה שלפנינו הוא משנה עדויות (ה,א), לפי נוסח כתבי יד תימן פסק הרמב"ם כבית שמאי, ואילו לפי נוסח הדפוס פסק הרמב"ם כבית הלל. במשנה נזכרו כמה הלכות, והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בחלקם פסק הרמב"ם כבית הלל ובחלקם כבית שמאי.

לשון המשנה עדויות (ה,א): "רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין [דם הנבילה כב"ש, אבות הטומאות א,ד] ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי בית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור [ביצת נבילה כב"ש בנוסח כ"י תימן, מאכלות אסורות ג,י] דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה [דם נוכרית כב"ה, מטמאי משכב ומושב ב,יד. דם טהרה של מצורעת כב"ה, מטמאי משכב ומושב ה,ה] אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה [פירות שביעית כב"ש, שמיטה ויובל ו,טו] החמת בית שמאי אומרים צרורה עומדת ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה".

מלשון הרמב"ם שם בפה"מ משמע, שבביצת נבלה הלכה כבית שמאי, מפני שהרמב"ם כתב בסתם את דעת בית שמאי, ומלשונו משמע שכך היא ההלכה, וזה לשונו בפה"מ: "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]". נמצא שנוסח כתבי יד תימן מתאים לדעת הרמב"ם בפה"מ.

וראה עוד במאירי ביצה (ג,ב) שכתב, שבירושלמי ביצה (א,א) נאמר על המשנה בעדויות (ה,א), בית הלל כמשנה הראשונה ובית שמאי כמשנה האחרונה [למשנה ראשונה והיא אותה שנאמרה במסכת עבודה זרה (לה,ב) שהחלב הכנוס בתוך הקיבה אינו נחשב כפרשא דעלמא, אבל למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש, ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה], כלומר שגם בית הלל חזרו להורות בזה כבית שמאי, ולפיכך בדבר זה הלכה כבית שמאי. [כך היא גירסת המאירי בירושלמי, הערת המהדיר, ולפנינו בהיפך].

וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (הערה יד) שכתב, גם אם נגרוס בהלכה יט שחוששים שמא הם ביצי נבלה, אפשר לפרש, שמדובר שם בעוף שנתנבל בחייו, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה, ואילו בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם "נתנבל העוף" וכפי שהסביר הרמב"ם בפה"מ שנתנבל העוף בשחיטה, ונמצא שלא ינקה הביצה מאיברי העוף האסורים ולפיכך היא מותרת.

ולעומת כל הנזכר לעיל, כתב המ"מ: "ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן, אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת, וטעות סופר הוא".

[7] לשון התלמוד ביצה (ז,א), השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב, רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידים אסורות. והלכה כתנא קמא. לפי רבי יעקב אם היו מעורות בגידים אסורות, משמע מכך, לפי תנא קמא אף שמעורות באשכול אם נגמרה יצירת הביצה מותר. וכתב הרשב"א ז"ל, איזו היא ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון אף על פי שמעורות בגידין. אין לה אלא חלמון עדיין היא בשר וכגוף העוף ואסור לאכלה בחלב. ואם ירצה לאוכלה, טעונה מליחה לקדרה כדין בשר (מ"מ).

לגבי איסור בשר בחלב חכמים הקלו, ואם יש בביצה חלבון וחלמון, אף שקליפתה עדין רכה, כבר החשיבוה חכמים שאינה בשר. ולעומת זאת, לגבי איסור נבילה או טריפה חכמים החמירו, ורק אם התקשתה קליפת הביצה פרח ממנה איסור זה. ראה לעיל (ג,ז): "יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן – כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו – האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן". ובהלכה שם הרמב"ם הצריך שתהליך יצירת הבצים יושלם והביצה תתנתק מהאשכול. וראה עוד לעיל (ג,י והערה 6 ביצה הנמצאת בעוף שנתנבל בשחיטה, רק אם נגמרה יצירת הביצה לגמרי והתקשתה הקליפה, רק אז היא נחשבת כעמודת בפני עצמה, ולא חל עליה האיסור של נבילה כמו העוף שבו נוצרה. וכאמור, לגבי איסור בשר בחלב, כבר קודם שהתקשתה הקליפה, אם יש לה חלבון וחלמון, כבר אינה נחשבת כבשר.

בְּשַׂר חַיָּה בְּחָלָב, האם אסור מהתורה, הרמב"ם שינה את דעתו פעמיים

בהודעה הבאה נעקוב אחרי דעת הרמב"ם, בסוגיית איסור בשר בחלב, האם רק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, או שמא גם בשר חיה בחלב אסור מהתורה. בדברינו נצביע על חזרה כפולה בדעת הרמב"ם. בתחילה סבר שגם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, לאחר מכן סבר שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, לאחר מכן סבר שוב שגם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, ולאחר מכן סבר שוב שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה.

נושא זה הוא מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, לדעת רבי יוסי הגלילי גם בשר חיה בחלב אסור מהתורה, ואילו לדעת רבי עקיבא רק בשר בהמה אסור בחלב מהתורה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,ג-ד), על פי כתבי יד תימן:

[ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) – וגדי הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר "גדי בחלב אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה.

אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה – מותר לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב. [ד] וכן בשר חיה.

ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה – אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים – כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע הכתוב, אלא גדי בחלב אימו ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.

נוסח ההלכות מבואר:

[ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בַּחֲלֵב בהמה טהורה, שנאמר "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). 'גדי' שנזכר בפסוק הכוונה לבשר מכל סוגי הבהמות, כגון ולד השור או ולד השה או ולד העז[1], אלא אם כן נזכר בפסוק 'גדי עיזים' שאז הכוונה לולד העז בלבד, הנקרא בקטנותו גדי. ומה שהזכיר הפסוק "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", משום שדיבר הכתוב בהווה. אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בַּחֲלֵב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בַּחֲלֵב בהמה טהורה - מותר לבשלו, ומותר בהנאה; ואין חייבים על אכילתו, משום בשר בחלב. אולם פשוט וברור, שיש לאסור את אכילתו משום הבשר או החלב הבאים מבהמה טמאה.

[ד] וכן בשר חיה ועוף[2], בין בַּחֲלֵב בהמה בין בַּחֲלֵב חיה - אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהנאה [=שלא בדרך אכילה, כגון שישתמש בו או ימכרנו], אבל הוא אסור באכילה מדברי סופרים - כדי שלא יתפשט היתר אצל המון העם, לאכול גם בשר בהמה טהורה בחלב טהורה, משום מחשבה מוטעית שלא אסרה התורה אלא את הגדי בחלב אמו ממש, כפי המשמעות הפשוטה של הפסוק, ונמצא שהם עוברים על איסור בשר בחלב שאסרה התורה, ולפיכך אסרו חכמים לאכול את כל סוגי הבשר בחלב, שלא יגיעו לכך.

הערות:

[1] עגל קטן, פר או שור גדול,  פר זכר, פרה נקבה. שה או כבש קטן, איל גדול, איל זכר, רחל נקבה. גדי קטן, עז או שעיר גדול, תיש זכר, עז נקבה (על פי הלכות מעשה הקרבנות א,יד; טז,א).

[2] בכתבי יד תימן, המילים "וכן בשר חיה" מופיעות בסוף ההלכה הקודמת, וההלכה שלפנינו מתחילה במילה "ועוף". ונראה שהוא שריד ממהדורה ראשונה, בה סבר הרמב"ם שבשר בהמה או חיה בחלב אסורים מהתורה, כדעת רבי יוסי הגלילי (משנה חולין ח,ד). אולם לאחר מכן הרמב"ם חזר לפסוק כדעת רבי עקיבא (שם), הסובר שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, אולם בשר חיה ועוף בחלב מותרים מהתורה, והעביר את המילים וכן בשר חיה לתחילת ההלכה שלפנינו. וכן הוא הנוסח בשאר כתבי היד ובדפוסים.

מקום נוסף שבו נשארה המהדורה הראשונה, הלכות ממרים (ב,ט), שם נכתב בנוסח כתבי יד תימן: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה – מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה. כיצד: הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב – בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה – הרי זה מוסיף". היוצא מההלכה שם, בין בשר בהמה ובין בשר חיה, אסורים בחלב, בבישול ואכילה, מהתורה.

וכבר נשאל ר' יהושע הנגיד [דור חמישי לרמב"ם] על הסתירה (תשובות ר' יהושע הנגיד, סי' לב), שבהלכות מאכלות אסורות נאמר שבשר חיה בחלב אסור מדברי חכמים, ואילו בהלכות ממרים נאמר שבשר חיה בחלב אסור מהתורה. והשיב, כי הנוסח בהלכות ממרים טעות, ובספרים המדוייקים, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בין בשר השור בין בשר השה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה.

מקום נוסף שבו נשארה המהדורה הראשונה, להלן הלכות כו-כז: "[כו] מי שאכל גבינה או חלב תחילה – מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. ובמה יקנח פיו – בפת או בפירות, שלועסן ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את הפה – חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה. [כז] במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.

מקום נוסף שבו נשארה המהדורה הראשונה, הקדמה לפה"מ (מהדורת מהר"י קאפח, עברית בלבד, עמ' יב), שם כתב הרמב"ם: "הלא תראה שבשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן להרחיק מן העבירה, ואינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה [במהדורה ראשונה, בהמה וחיה], ואסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן הדבר האסור". מקום נוסף, פה"מ עדויות (ה,ב), שם כתב הרמב"ם: "בשר עוף בחלב אינו מן התורה". והרמב"ם לא הזכיר שגם בשר החיה אינו מן התורה, כי בתחילה סבר שבשר החיה אסור בחלב מהתורה. ואף שיש לטוען לטעון, כי שם במשנה נזכר רבי יוסי, והוא רבי יוסי הגלילי, מכל מקום היה לרמב"ם להזכיר, שלהלכה גם בשר חיה אסור מחכמים. מקום נוסף, הלכות עדות (י,ג): "עבר על עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה, הרי זה פסול מן התורה; ואם היה החיוב שבה מדבריהם, הרי זה פסול מדבריהם. כיצד: אכל בשר בהמה בחלב, ...הרי זה פסול לעדות מן התורה. אבל אם אכל בשר עוף בחלב, ...הרי זה פסול לעדות מדבריהם". ולא הזכיר הרמב"ם שגם בשר החיה אינו מן התורה.

וביאר מהר"י קאפח (הערה ד): "רבנו בצעירותו היה סבור שאין הלכה כרבי עקיבא, אלא הלכה כר' יוסי הגלילי שבשר חיה דאוריתא, והטעם שפסק במהדורה קמא נגד רבי עקיבא ולכאורה נגד הכלל הלכה כרבי עקיבא מחברו, משום דסבר דרבי יהודה בן בתירא (בחולין) בדף קטז א, ורבי יוסי, הוו להו תרי נגד רבי עקיבה, והדר סבר שאין רבי יהודה בן בתירא מצטרף לרבי יוסי להיות שנים, משום דרק לוי חשב כך, ואין ראיה דרבי יהודה בן בתירא סבר הכי, ולפיכך חזר לפסוק כרבי עקיבא... [כאן הזכיר מהר"י קאפח את כל הדוגמאות שהזכרנו לעיל, ולבסוף כתב], ולאחר שחזר לפסוק כרבי עקיבא לא הגיה ולא תקן בהם, כי אינם מקום הדין, אלא נאמרו דרך הדגמה בלבד".

לשון המשנה חולין (ח,ד. בתלמוד קיג,א): "בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה... רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה ונאמר (שם) לא תבשל גדי בחלב אמו, את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "ר' עקיבה סובר שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. ור' יוסי הגלילי סובר שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שמתבאר מדבריו, ובשר עוף מותר בחלב ואפילו מדרבנן לפי שאינו סובר לגזרה זו. והלכה כר' עקיבה".

תלמוד עם פירוש רש"י (חולין קטז,א): "רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר לא תאכלו. מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא! איכא בינייהו חיה, רבי יוסי הגלילי סבר: חיה דאורייתא [דכל שהוא אסור משום נבלה נוהג בו בשר בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם], ור' עקיבא סבר: חיה דרבנן; איבעית אימא: עוף איכא בינייהו, ר' עקיבא סבר: חיה ועוף אינן מן התורה - הא מדרבנן אסירי, ור' יוסי הגלילי סבר: עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסיר [ר"ע דפריש דאינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש לו אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא שרי ליה לגמרי]; תניא נמי הכי [דלרבי יוסי הגלילי אפילו איסורא דרבנן לית ליה בעוף]: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים, לעשות פחמין לעשות ברזל [רבי אליעזר אית ליה מכשירי מצוה דוחין את השבת במצוה שדוחה את השבת ואם אין לו אזמל למולו בשבת כורתין עצים לעשות פחמין ועושין אזמל]. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא [לוי הזדמן לביתו של יוסף צייד העופות], אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [והביאו לפניו ראש של טווס מבושל בחלב], ולא אמר להו ולא מידי, כי אתא לקמיה דרבי, אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? [כאשר בא לוי לפני רבי, שאלו מדוע לא ינדה אותם על מנהג זה] אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא, ואמינא, דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם [והשיבו רבי, שהם סוברים כרבי יהודה בן בתירא, הסובר כרבי יוסי הגלילי]".

בנוגע לביאור מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה, הרמב"ם בפה"מ כתב כשני ביאורי התלמוד, כי הם משלימים זה את זה. ולר' עקיבה חיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. ואילו לר' יוסי הגלילי בשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה, ובשר עוף מותר בחלב ואפילו מדרבנן לפי שאינו סובר לגזרה זו.

כאן ראוי לציין, שבהלכה כו, הכס"מ בשם הר"ן דחה את מה שכתבנו, שהלכה כז היא שריד ממהדורה ראשונה, אלא, אף שהרמב"ם פסק שבשר חיה בחלב אינו אסור מהתורה, הוא כתב בהלכה כז להשוות את דין בשר החיה לבשר הבהמה לגבי זה שאם אכל גבינה ורצה לאכול בשר בהמה או חיה צריך נטילת ידים וקינוח הפה, משום שבשר החיה דומה לבשר הבהמה ויבואו בני אדם להחליף ביניהם.

עוד ראוי לציין, שהרב שילת בהערותיו על משנ"ת מהדורתו, הקשה על שיטת מהר"י קאפח, שסברת הרמב"ם במהדורה הראשונה שבשר בהמה או חיה בחלב אסורים מהתורה, משום שסבר בתחילה כדעת רבי יוסי הגלילי (משנה חולין ח,ד), מדברי הרמב"ם בפה"מ חולין (ח,ד), שם הרמב"ם כתב והלכה כרבי עקיבה, ולא נמצא בפה"מ שם סימן מחיקה, שהלכה כרבי יוסי הגלילי. ואם הרמב"ם בתחילת כתיבתו את פה"מ סבר כדעת רבי יוסי הגלילי כפי שכתבנו לעיל, היאך בכתיבתו את פה"מ למסכת חולין הוא סובר כדעת רבי עקיבא, ולאחר מכן בהלכות מאכלות אסורות והלכות ממרים על פי נוסח כתבי יד תימן, הוא סובר כדעת רבי יוסי הגלילי, והרי כבר בפה"מ חולין חזר בו הרמב"ם ופסק כרבי עקיבא.

וצריך לבאר שהלכה זו היתה מסופקת ביד הרמב"ם, והוא שינה את דעתו פעמיים, ובתחילת פה"מ הרמב"ם כתב כדעת רבי יוסי הגלילי שבשר בהמה או חיה בחלב אסורים מהתורה, כסתמות הסוגיה בחולין (קטז,א), אולם כשהגיע הרמב"ם בפה"מ למסכת חולין הוא חזר בו לפסוק כדעת רבי עקיבא כפשט המשנה, שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה. לאחר מכן במשנ"ת הרמב"ם חזר בו שוב ופסק כדעת רבי יוסי הגלילי וכך סגנן את הלכותיו, ולאחר מכן הרמב"ם חזר בו שוב ופסק כרבי עקיבא, וזוהי דעתו האחרונה של הרמב"ם, והוא תיקן בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות ממרים כדעת רבי עקיבא, והשאיר את שאר המקומות כדעת רבי יוסי הגלילי. נראה שרק באופן זה אפשר ליישב את שינוי הגירסאות הנמצאות בספרי הרמב"ם.