עודכן בתאריך 19.01.25
מצות עשה בדיקת הסימנים
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,א:
"מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה
וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן - שנאמר "והבדלתם בין
הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין העוף הטמא, לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה,
הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז)".
לשון הרמב"ם בספר
המצוות (עשין קמט): "שנצטוינו בסימני בהמה וחיה והוא שיהו מעלה גרה
ופרסתן סדוקה, ואז מותר לאכלן. וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסימנים אלו היא מצות עשה
והוא אמרו זאת החיה אשר תאכלו... והכוונה במצוה זו מה שהזכרתי לך, והוא שאנו נצטוינו
לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה ואז יהא מותר לאכלה, ודין זה הוא המצוה".
ביאור הדברים, אין המצווה
ידיעת הסימנים, כלומר שידע מהם הסימנים המתירים את אכילת הבהמה והחיה, כי ידיעה זו
היא מצוות תלמוד תורה הכוללת את כל מצוות התורה, לידע את כל מצוות התורה. כמו כן אין
המצווה לבדוק כל בהמה וחיה שבסביבתו לידע אם היא טמאה או טהורה. על כורחנו, המצווה
היא, כאשר רוצה לאכול, יש מצווה לוודא שיש לבעל חיים זה סימנים המתירים אותו באכילה
(רמב"ם לעם, מהר"י קאפח הערה ב).
לעיל במניין המצוות השתמש
הרמב"ם בביטוי, לבדוק בסימני בהמה וחיה, ובספר המצוות (עשין קמט) השתמש
הרמב"ם בביטוי, לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה, ואילו בהלכה לפנינו השתמש
הרמב"ם בביטוי "מצוות עשה הן הסימנים". ולא כתב מצוות עשה לבדוק
את הסימנים, כמו שכתב במניין המצוות, כי עיקר המצווה אינו הבדיקה והחיפוש והפשפוש [כמו
בדיקת חמץ], אלא צריך לוודא על ידי הסתכלות שיש לבעל חיים זה סימנים, ולפיכך אין הכרח
להשתמש בלשון בדיקה [כמו במניין המצוות] או דרישה [כמו בספר המצוות], ואפשר לומר שהמצווה
היא מציאותם של הסימנים, והכוונה שצריך לוודא את מציאותם של הסימנים כשרוצה
לאכול את הבעל חיים.
איסור שסועה - בהמה שילדה או בהמה שנמצא בה
כתב הרמב"ם בהלכות
מאכלות אסורות א,ו:
"בהמה טהורה שילדה,
או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות - אסורה באכילה; וזו היא "השסועה"
שנאמרה בתורה - שנאמר "אך את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה, השסועה"
(דברים יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות".
חכמים למדו בדרך דרש מלשון הפסוק, את זה לא תאכלו,
את השסועה, אף שהיא מעלת גרה ומפריסה פרסה, אסורה באכילה.
לשון הרמב"ם: "בהמה טהורה שילדה,
או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות, אסורה באכילה". הרמב"ם
הזכיר שני מקרים למציאותה של בהמה שסועה. א- שילדה. ב- שנמצא בה. במקרה הראשון מדובר
שהבהמה השסועה כבר יצאה ממעי אימה, ואילו במקרה השני מדובר שמצאו את הבהמה השסועה בעודה
במעי אימה.
בתלמוד נידה (כד,א), הובאה מחלוקת בין רב ושמואל, לפי רב בהמה
שסועה אינה יכולה לחיות באופן עצמאי, וכשאסרה התורה שסועה, אסרה אותה כשהיא במעי אימה.
ואילו לפי שמואל בהמה שסועה יכולה לחיות באופן עצמאי, וכשאסרה התורה שסועה, אסרה אותה
כשהיא מחוץ למעי אימה, אבל בהמה שסועה הנמצאת במעי אימה מותרת באכילה. והלכה כרב.
והקשה הכס"מ, מאחר שהלכה כרב, אם כן בהמה שסועה יכולה להימצא
רק כשהיא במעי אימה, וכיצד כתב הרמב"ם "שילדה", כלומר שיתכן שתימצא
בהמה שסועה לאחר לידה מחוץ למעי אימה.
ותירץ מהר"ח כסאר, שאכן הרמב"ם פסק כרב, אולם הוא החמיר גם
כדעת שמואל, ואם תימצא בהמה שסועה חיה מחוץ למי אימה, יש לאוסרה באכילה משום שסועה.
תאו מין בהמה או חיה
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,ח:
"אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה,
חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה: שלושה מיני בהמה - והן שור, שה, ועז; ושבעת מיני חיה
- אייל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר. הן ומיניהן - כגון שור הבר והמריא,
שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן,
אינו צריך לבדוק לא בפה [=לוודא שאין להם שיניים בלחי העליון שדבר זה מוכיח שהם מעלות
גרה כמו שנתבאר בהלכה ב] ולא ברגליים [=לוודא שהם מפריסי פרסה]".
מה שכתב הרמב"ם שיש עשרה מינים טהורים, מקור
דבריו בתלמוד חולין (פ,א): "כי הא דאמר ר' יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב, ותו
לא".
ומה שכתב ששור הבר הוא מין שור, כלומר בהמה, מקור
דבריו במשנה
כלאים (ח,ו): "שור בר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה". וכתב הרמב"ם
בפה"מ: "שור בר, השור המדברי, ומי שסובר שהוא מין חיה מתיר אכילת חלבו כצבי
וכאיל... ואין הלכה כר' יוסי".
ומה שכתב שגם המריא מין שור, כלומר בהמה, כתב מהר"י
קאפח (הערה יב), ששיטת הרמב"ם בזיהוי בעלי החיים היא כשיטת הגאונים ורס"ג.
מריא, נזכר במלכים א (א,יט); ישעיהו (יא,ו), ועוד. בערבית הוא נקרא "גַ'אמוּס",
ובלועזית בּוּפָלוֹ.
בימינו רגילים לקרוא לג'אמוס
בשם תאו, אולם הרמב"ם לא יסכים לזאת, כי התאו הוא מין חיה, והג'אמוס הוא מין בהמה.
אלא לדעת רס"ג והרמב"ם, התאו נקרא בערבית ת'יתל. וזו צורתו של התאו
(ראה שם).
כשם ששור הבר והמריא הם ממין השור, כך עיזי
הבר, הם ממיני העז (לח"מ), והם נחשבות בהמה ולא חיה. נקראו בתלמוד עיזי
דבאלא, כלומר עיזי יער. וזה לשון התלמוד (חולין פ,א): "אמר ר' זירא א"ר
ספרא אמר רב המנונא: הני עזי דבאלא [=עיזי היער] כשרות לגבי מזבח [=כי הם מין בהמה
ולא מין חיה]; סבר לה כי הא דאמר ר' יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב, ותו לא, והני - מדלא
קחשיב להו בהדי חיות, ש"מ: דעז נינהו".
היוצא ממה שכתבנו למעלה, הרמב"ם פסק כמימרת ר'
יצחק, וכדעת חכמים במשנה כלאים, וכשיטת רב המנונא שאף הוא סובר כדעת ר' יצחק.
כאן ראוי לבאר, שבהמשך הסוגיה ניסו האמוראים לדחות את שיטת ר'
יצחק ורב המנונא, ושאלו, אולי עיזי הבר הם אקו או תאו או זמר. ואכן כך סבר אמימר, שעיזי
הבר הם מין חיה. אולם הרמב"ם לא פסק כדבריהם שנאמרו בדרך דחיה, אלא כשיטת ר' יצחק
ורב המנונא.
עוד נזכר בהמשך הסוגיה שם, בשם רב הונא בר חייא, מה שאמרו
חכמים במשנה במסכת כלאים, שור הבר מין בהמה, מפני שהלכו אחרי תרגום אונקלוס שתירגם,
תאו, תורבלא, כלומר שור הבר, ולשיטה זו, למרות שהתאו נזכר בתורה בכלל החיות, הוא מין
בהמה. ואילו לדעת רבי יוסי החולק עליהם, מאחר שנזכר התאו בכלל החיות, הוא מין חיה.
והקשה המ"מ, מאחר שהרמב"ם פסק כדעת חכמים, ולחכמים שור
הבר הוא תאו, והוא מין בהמה, אם כן הרמב"ם היה צריך לפסוק שיש ארבעה מיני בהמה
ושש מיני חיה. והתשובה: אי אפשר לדחות פשוטו של מקרא, ולהחשיב את התאו בכלל
הבהמה, על סמך דברי תרגום אונקלוס שזיהה את התאו עם שור הבר, בשילוב עם דברי חכמים
במשנה שקבעו ששור הבר הוא מין בהמה. אלא פשוטו של מקרא עומד במקומו, כדעת ר' יצחק ורב
המנונא שהובאו קודם לכן בסוגיה, ויש שלש מיני בהמה ושבע מיני חיה. ושור הבר אינו התאו,
כי התאו הוא ת'יתל בערבית, ושור הבר הוא שור מדברי.
סימני החיה בקרניים – כרוכות חדוקות והדורות
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,י:
"כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש
לו קרניים מפוצלות כגון האייל - הרי זו חיה טהורה בוודאי. וכל שאין קרניו מפוצלות -
אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות
כקרני הצבי - הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו - כרוכות, וחדוקות,
והדורות".
הלכה מבוארת:
כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים
מפוצלות [=מתפצלות כענפי העץ ויוצאים מהם הסתעפויות לכאן ולכאן] כמו קרני האייל והיחמור
[הוספנו יחמור ממהר"י קאפח] - הרי זו חיה טהורה בוודאי. וכל שאין קרניו מפוצלות
- אם היו קרניו כרוכות [=כפופות] כקרני השור [=קרני השור פופות ואינן מפותלות
(פה"מ חולין ג,ו)], וחדוקות [=חרוצות, כלומר עשויות חוליות חוליות] כקרני
העז, ויהיה החדק מובלע בהן [=החריץ שבין כל חוליה וחוליה, צריך להיות עמוק], והדורות
[=מפותלות] כקרני הצבי [=צריך שייראו הקרניים כאילו נעשו מפס נחושת מלבני מאורך שפתלו]
- הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו - כרוכות, וחדוקות, והדורות.
קרני העז כפופות ומפותלות אבל כמי שפותל גוף עגול
שאין קצוותיו מחודדין, כלומר שאין חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה, ולכן העז היא בהמה
ולא חיה. ובכדי שקרניים מפותלות ייחשבו כסימן חיה, צריך שייראו הקרניים, כמי שלקח גוף
שטוח שיש לו גובה מחודד הקצוות, כלומר שיהא בעל זויות נצבות, ופתלו כדרך שפותלין את
הצמידים (פה"מ חולין ג,ו). כלומר, צריך שייראו הקרניים כאילו נעשו מפס נחושת מלבני
מאורך שפתלו, שבאופן זה יהיה חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה.
וזה לשון הרמב"ם בפה"מ חולין
(ג,ו) עם הערות מהר"י קאפח: "והדברים שבהן מבדילים בין החיה לבהמה
הם מה שאני מבאר, אם היה יוצא מראש אותו החי קרנים ומתפצלים מאותן הקרנים קרנים אחרות
כגון האיל הרי זה חיה בלי ספק ואינו צריך עם זה סימן אחר, ואם לא היה מתפצל מהם כלום
רואים אותן הקרנים היוצאות מן הראש אם היו עשויים כמי שלקח גוף שטוח שיש לו גובה מחודד
הקצוות, כלומר שיהא בעל זויות נצבות ופתלו כדרך שפותלין את הצמידים [כדי שיהיו הדורות],
ואחר כך כפפו אחר הפתילה עד שנעשה כפוף ואפילו כפיפות כל שהיא [כדי שיהיו כרוכות],
הרי זה חיה כגון הצבי ודומיו, לפי שקרני השור כפופים ואינם פתולים, וקרני העז כפופים
פתולים אבל כמי שפותל גוף עגול שאין קצוותיו מחודדין [קרני העז כרוכות והדורות, אולם
אינם חדוקות, אין חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה]. והבן זה".
וזה ביאור לשון התלמוד (חולין נט,ב) על פי הרמב"ם
בפה"מ. נוסח התלמוד תוקן על פי דקדוקי סופרים, והוא תואם לנוסח הרמב"ם במשנ"ת:
"אמר רבי זירא... אלו הן סימני חיה שחלבה מותר - כל שיש לה קרנים וטלפים...
כללא הוא? [שואל התלמוד, וכי הכלל שהזכיר רבי זירא נכון] והרי עז, דיש לו קרנים
וטלפים - וחלבו אסור! כרוכות בעינן [=מתרץ התלמוד, כדי להחשיב את הבעל חיים כחיה,
צריך שיהיו קרניו כפופות, ויש עזים שקרניהם אינן כפופות], והרי שור, דכרוכות
[=שואל התלמוד, והרי קרני השור כפופות] - וחלבו אסור! (חרוקות) [חדוקות]
בעינן [=מתרץ התלמוד, בנוסף לכיפוף, צריך שיהיה בקרנים חריצים המקיפים את הקרן
ויוצרים בקרן מראה של חוליות חוליות, ובקרני השור אין חוליות], והרי עז, (דחרוקות)
[דחדוקות] - וחלבו אסור! מפוצלות בעינן [=מתרץ התלמוד, צריך שיהיו הקרנים
מפוצלות כענפי העץ ויוצאים מהם הסתעפויות לכאן ולכאן], והרי צבי, דאין מפוצלות -
וחלבו מותר! (חדורות) [הדורות] בעינן [=מתרץ התלמוד, קרני הצבי נראות
כאילו נעשו מפס נחושת מלבני מאורך שפתלו, שבאופן זה יש חריץ עמוק בין כל חוליה, ולכן
הוא מין חיה]. הלכך: היכא דמיפצלא - לא דינא ולא דיינא [=די בפיצול הקרניים
להחשיב את הבעל חיים כחיה], היכא דלא מיפצלא - בעינן כרוכות (חדורות וחרוקות)
[הדורות וחדוקות], והוא דמיבלע (חירקייהו) [חידקיהו]. [=בנוסף
למציאותם של החוליות בקרן בגלל החריצים המקיפים אותה סביב, צריך שהחריצים בין כל חוליה
וחוליה יהיו עמוקים]; והיינו ספיקא דעיזא (כרכוז) [דכרכין]. [=עז המצויה
בכרכין, קרניה כפופות ועשויות חוליות חוליות בגלל החריצים המקיפים את הקרן, אולם החריצים
שבין החוליות אינם עמוקים כל כך, והסתפקו חכמים, האם חריצים בעומק כזה מגדירים את העז
כחיה או שהיא נחשבת בהמה (הביאור על פי המ"מ)]". (ע"כ תלמוד
עם ביאור)
בתחילת הסוגיה נזכר שקרני העז אינן כרוכות, כלומר
אינן כפופות, אולם לאחר מכן נזכר שקרני העז כפופות, ובנוסף לכך הם גם חדוקות, כלומר
חרוצות בחריצים המקיפים את הקרן, ויוצרים בקרן מראה של חוליות חוליות [הרמב"ם
בפה"מ הגדיר זאת כמפותלות]. בסוף הסוגיה נזכר שצריך שיהיה חריץ עמוק בין כל חוליה
וחוליה, ובקרני העזים של הכרכים אין חריצים עמוקים בין החוליות.
הרמב"ם בפה"מ למד מסוגיה זו, שקרני השור כפופות אולם הם אינן
מפותלות, וקרני העז מפותלות וכפופות אולם אין חריץ עמוק בין החוליות, ואילו קרני הצבי
הם כפופות מפותלות ויש חריץ עמוק בין החוליות. גם במשנ"ת כתב הרמב"ם
הגדרות אלו, אלא שבמשנ"ת דקדק הרמב"ם בהגדרת הדברים, ולא הגדיר את קרני העז
כמפותלות [=הדורות], אלא קרני העז חדוקות, כלומר חרוצות בחריצים סביב, היוצרים בקרן
מראה של חוליות, אולם החריצים אינם עמוקים. וקרני הצבי הדורות, כלומר מפותלות, כמי
שפתל פס נחושת מלבני מאורך, שבאופן זה יהיה חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה.
כאן ראוי להעיר, שביאור ההלכה שכתבנו, תואם לדברי מהר"י
קאפח בהערותיו על פה"מ חולין (ג,ו). אולם בהערותיו על משנ"ת (הערה טו)
ביאר אחרת: כרוכות=מפותלות ויש חריץ בין החוליות כקרני הצבי. הדורות=עקומות כקרני התאו.
חדוקות=מפותלות ואין חריץ בין החוליות כקרני העז. וקשה על ביאורו, שהרמב"ם במשנ"ת
כתב כרוכות כקרני השור, וקרני השור אינן מפותלות, ואין בהם חוליות, אלא הם רק כפופות.
כוי - כלאיים או בריה בפני עצמה
פסק הרמב"ם בכיסוי הדם, אותו ואת בנו, ומתנות כהונה
סוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א)
פסק הרמב"ם באכילת החלב
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (א,יג):
"כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין לוקין
עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל".
פסק הרמב"ם בכיסוי הדם, אותו ואת בנו, ומתנות כהונה
בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם שכלאים הנולד מבהמה וחיה טהורים,
יש לנהוג איסור בחלבו ולכסות את דמו, ולא חילק הרמב"ם האם האמא היא מין בהמה או
מין חיה. וכן בכיסוי הדם כתב הרמב"ם בהלכות שחיטה (יד,ד) כלאים הבא מבהמה
וחיה צריך לכסות את דמה ללא ברכה, ולא חילק האם האמא היא מין בהמה או מין חיה. ולעומת
זאת באיסור אותו ואת בנו, נזכר בהלכות שחיטה (יב,ח), כתב הרמב"ם שאיסור אותו
ואת בנו נוהג בבהמה טהורה בלבד, שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד,
ולכן ולד הנולד מכלאים, אם הוא צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה, כי מין האם
הוא הקובע, אבל אם הוא עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה,
פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה. וכן לגבי מתנות כהונה, נזכרו בהלכות ביכורים
(ט,ה), כתב הרמב"ם שאין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר אם שור אם שה.
ולכן ולד כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות מפני שגם האב וגם האם נחשבים כבהמה. אבל צבי
הבא על העז וילדה, הולד חייב רק בחצי מתנות, מפני שמין האם הוא הקובע, והאם
היא מין בהמה, ונאמר אם שה אפילו מקצת שה. ואם הוא תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות,
מפני שזרע האם הוא הקובע, והאם היא מין חיה, ונאמר בתורה שאין חייב במתנות רק הבהמה.
קושיית הלח"מ
והקשה הלח"מ, שמסוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א) משמע, שהכוי
שבו יש ספק לגבי אכילת חלבו, ואם אכלו אינו לוקה, הוא ולד שנוצר מתיש וצביה, ואף שבכל
מקום מין האם הוא הקובע ומגדיר את הולד, והאמא חיה, יש ספק שמא צריך לחשוש גם למין
האב, ונמצא שהולד הוא קצת בהמה, ובגלל אותו מקצת אסור לאכול את חלבו, ואם עבר ואכלו
אינו לוקה. אבל אם הולד נוצר מצבי ותישה, אסור לאכול את חלבו בודאי, מפני שהאמא בהמה,
והיא קובעת ומגדירה את הולד שהוא בהמה, ולכן האוכל מחלבו לוקה. ומדוע התעלם הרמב"ם
מדברי התלמוד האלו.
ועוד הקשה, שבסוגיית התלמוד שם, נאמר לגבי כיסוי הדם, אימתי
צריך לכסות את דם הכוי מספק, כאשר הולד נולד מצבי ותישה, ואף שבכל מקום מין האם הוא
הקובע ומגדיר את הולד, והאמא בהמה, יש ספק שמא צריך לחשוש גם למין האב, ונמצא שהולד
הוא קצת חיה, ובגלל אותו מקצת צריך להחמיר ולכסות את דמו. אבל אם הולד נוצר מתיש וצביה,
חייבים לכסות את דמו בוודאות, מפני שהאמא חיה, והיא קובעת ומגדירה את הולד שהוא חיה.
וביום טוב מותר לשחוט ולד זה, מפני שאין ספק וחייבים לכסות את דמו, וממילא מותר לשוחטו
ולטלטל את החול לצורך כיסוי דמו. ומדוע הרמב"ם בהלכות שחיטה (יד,ד) כתב בסתם שכל
כיסוי דם הכוי הוא מפני הספק, ולא חילק אם אמו חיה או בהמה. וכן בהלכות שביתת יום טוב
(ג,א), הרמב"ם כתב, הכוי אין שוחטים אותו ביום טוב ואם שחט לא יכסה את דמו. ולא
חילק כמו התלמוד אם אמו חיה או בהמה.
וצריך הסבר מדוע באיסור אותו ואת בנו, וכן בחיוב מתנות כהונה,
הרמב"ם חילק, אם אמו חיה או בהמה, ואילו באיסור אכילת חלב ובחובת כיסוי הדם הרמב"ם
לא חילק. (ע"כ לח"מ)
סוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א)
תנו רבנן: אותו ואת בנו
נוהג בכלאים ובכוי, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - אותו ואת בנו נוהג
בו, כוי - אין אותו ואת בנו נוהג בו. [לרבנן אותו ואת בנו נוהג בכוי, ולרבי אליעזר
אינו נוהג]
אמר רב חסדא: איזהו כוי
שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים - זה הבא מן התייש ומן הצבייה. [מבאר רב חסדא, רבנן ורבי
אליעזר, נחלקו בולד תערובת שבא מתיש וצביה]
היכי דמי: אילימא בתייש
הבא על הצבייה וילדה, וקא שחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה
תייש - שפטור, שה ובנו אמר רחמנא, ולא צבי ובנו! אלא, בצבי הבא על התיישה וילדה, וקא
שחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי - שחייב, שה אמר רחמנא,
ובנו - כל דהו! [שואל התלמוד, והרי איסור אותו ואת בנו נוהג באם ובבן, ודוקא בבהמה
ולא בחיה, ולפיכך אם האמא צביה פטור לכו"ע, ואם האמא תישה חייב לכו"ע,
וכיצד אמר רב חסדא שנחלקו בולד שבא מתיש וצביה, והרי לכו"ע פטור]
לעולם, בתייש הבא על הצבייה,
וילדה בת, ובת ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה; רבנן סברי: חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו
מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו מקצת שה, לא אמרינן.
[מתרץ התלמוד, אמנם אם האמא צביה פטור משום אותו ואת בנו, אולם כאן מדובר שהצביה ילדה
בת, והבת ילדה בן, ושחט את הבת והבן, לרבנן חוששים לאב, וממילא הבת של הצביה נחשבת
מקצת שה, ואסור לשוחטה עם בנה, ולרבי אלעזר אין חוששים לזרע האב, וממילא הבת
של הצביה אינה נחשבת אפילו מקצת שה, ומותר לשוחטה עם בנה]
וליפלוג בחוששין לזרע האב,
בפלוגתא דחנניה ורבנן! [שואל התלמוד, לעיל אמרנו שאיסור אותו ואת בנו נוהג באם ובבן,
אולם דבר זה במחלוקת, ורק לחנניה האיסור נוהג רק באם ובבן, אבל לחכמים האיסור נוהג
גם באב ובבן [=תיש הבא על הצביה וילדה בן, נוהג בו איסור אותו ואת בנו], כיון שכן,
מדוע לא נאמר שרבנן ורבי אליעזר נחלקו במחלוקת רבנן וחנניה]
אי פליגי בההיא, הוה אמינא:
בהא - אפילו רבנן מודו דשה ואפילו מקצת שה, לא אמרי', קמ"ל; [מתרץ התלמוד, אילו
אמרנו שרבנן של רבי אליעזר, סוברים כרבנן של חנניה, היינו אומרים, שבמקרה של תיש הבא
על הצביה וילדה בת והיא ילדה בן, אין איסור אותו ואת בנו נוהג בבת ובבן, מפני שאין
הבת שה שלם, רק מקצת שה]
והא דתנן: כוי אין שוחטין
אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו, במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה
וילדה, בין לרבנן בין לר"א - לשחוט וליכסי, צבי ואפילו מקצת צבי; אלא, בצבי הבא
על התיישה וילדה, אי לרבנן - לשחוט וליכסי, אי לר"א - לשחוט ולא ליכסי! [שואל
התלמוד, והרי לכו"ע האמא מגדירה את הוולד כחיה, ונחלקו רבנן ורבי אליעזר
לגבי האב, לרבנן חוששים גם לזרע האב, ואילו לרבי אליעזר אין חוששים, כיון שכן, מה שאמרנו
שאם עבר ושחט את הכוי ביו"ט לא יכסו את דמו, איך מדובר, אם בולד שנוצר מתיש וצביה,
והרי האמא היא חיה, וחייב לכסות את דמו גם ביו"ט, ואם הוא ולד שנוצר מצבי ותיישה,
והרי לרבנן שחוששים לזרע האב חייב לכסות את דמו, ולרבי אליעזר שאין חוששים לזרע האב
פטור מלכסות את דמו]
לעולם בצבי הבא על התיישה,
ורבנן - ספוקי מספקא להו, אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין. [מתרץ התלמוד, מה שאמרנו
עד כעת, שלרבנן ודאי חוששים לזרע האב, אינו נכון, אלא חכמים מסופקים בדבר, ולכן ולד
שנוצר מצבי ותיישה, אינו מוגדר כחיה ודאית, ולכן מספק לא יכסו את דמו ביו"ט,
ולעיל לגבי אותו ואת בנו, מספק לא ישחטו את 'הבת' שנולדה מתיש וצביה, עם 'הבן' שלה]
ומדלרבנן - מספקא להו,
לרבי אליעזר - פשיטא ליה, והא דתניא: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בכוי ובכלאים, ר'
אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות, מן הכוי - פטור מן המתנות.
במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה, בשלמא לרבי אליעזר דפטר, קסבר שה ואפילו
מקצת שה לא אמרינן, אלא לרבנן, נהי דקסברי שה ואפילו מקצת שה, בשלמא פלגא - לא יהיב
ליה, אידך פלגא - לימא ליה אייתי ראייה דחוששין לזרע האב ושקול! [לעיל אמרנו, שלרבנן
אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולרבי אליעזר אין אמרים. ועוד אמרנו, שלרבנן יש ספק
אם חוששים לאב, ולרבי אליעזר אין חוששים לאב. כיון שכן, שואל התלמוד, מה שנחלקו רבי
אליעזר וחכמים במתנות כהונה, לרבנן חייב ליתן גם מהכוי, ולרבי אליעזר פטור ליתן מהכוי.
איך מדובר, אם הוא ולד הבא מתיש וצביה, לרבי אליעזר הסובר שאין אומרים מקצת שה, ואין
חוששים לזרע האב, מובן פטור מהמתנות, כי המתנות ניתנות רק מבהמה, וכאן האמא
היא המגדירה את הוולד כחיה, ואין חוששים לאב, ולפיכך פטור ממתנות. אלא לחכמים,
מאחר ואמרנו שיש ספק אם חוששים לזרע האב, שיאמר הבעלים לכהן, הבא ראיה שחוששים לזרע
האב ואתן לך חצי מהמתנות, שהרי המע"ה]
אלא, בצבי הבא על התיישה
וילדה, בשלמא לרבנן, מאי חייב - בחצי מתנות, אלא לרבי אליעזר, ליחייב בכולהי מתנות!
[ואם הוא ולד הבא מצבי ותיישה, לחכמים שחוששים לזרע האב יתן לו רק חצי מהמתנות משום
המע"ה, ואילו לרבי אליעזר שאין חוששים לזרע האב שיתן לו את כל המתנות כי הוולד
מוגדר חיה כאמו]
לעולם בצבי הבא על התיישה
וילדה, ור"א נמי ספוקי מספקא ליה, אי חוששין לזרע האב או לא. [מתרץ התלמוד, שמדובר
בולד הבא מצבי מתיישה, וגם רבי אליעזר סובר, שיש ספק האם חוששים לזרע האב]
וכיון דלרבנן מספקא להו,
ולרבי אליעזר מספקא ליה, במאי פליגי? בשה - ואפי' מקצת שה; רבנן סברי: שה - ואפי'
מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: שה - ולא מקצת שה. [ומחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שלרבנן אומרים
שה ואפילו מקצת שה, ולרבי אליעזר אין אמרים]
אמר רב פפא: הלכך, לענין
כסוי הדם ומתנות, לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה, דבין לרבנן ובין לר' אליעזר מספקא
להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מיפלגי בשה ואפילו מקצת שה, [ומבאר רב פפא, בכיסוי
הדם ומתנות מדובר בולד הבא מצבי ותיישה. לענין כיסוי הדם, המשנה הולכת רק כחכמים,
החוששים למקצת שה, וכן חוששים למקצת צבי, ויש לחשוש למקצת צבי משום האבא, ולפיכך צריך
לכסות הדם מספק, ואסור לכסות ביום טוב. ואילו לרבי אליעזר אין חוששים למקצת צבי, וממילא
אין צריך לכסות את הדם ביום טוב. ולעניין מתנות, לחכמים אנו חוששים למקצת שה, ולכן
אף שיש ספק משום האב, חייב בחצי מתנות משום האם. ולרבי אליעזר שיש ספק משום האב, ואין
אומרים מקצת שה, פטור לגמרי מהמתנות]
לענין אותו ואת בנו, משכחת
לה בין בתייש הבא על הצבייה, ובין בצבי הבא על התיישה; בתייש הבא על הצבייה - ולאיסורא,
דרבנן סברי: דילמא חוששין לזרע האב, שה ואפי' מקצת שה אמרינן - ואסור, ורבי אליעזר
סבר: נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן; בצבי הבא על התיישה -
ולמלקות, רבנן סברי: נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפילו מקצת שה אמרינן - ומלקינן
ליה, ורבי אליעזר סבר: איסורא איכא מלקות ליכא, איסורא איכא - דלמא אין חוששין לזרע
האב, והאי שה מעליא הוא, מלקות ליכא - דלמא חוששין לזרע האב, ושה ואפילו מקצת שה לא
אמרינן. [ואילו באותו ואת בנו, מדובר בולד, בין שבא מתיש וצביה, בין שבא מצבי ותיישה.
אם הוא ולד שבא מתיש וצביה, לחכמים אסור לשוחטו עם אביו, משום שיש בו מקצת שה משום
אביו, ולרבי אליעזר אין אומרים מקצת שה, ומותר לשוחטו עם אביו. ואם הוא ולד הבא מצבי
ותיישה, לחכמים השוחטו עם אמו חייב מלקות, שהרי אומרים מקצת שה, ואילו לרבי אליעזר
יש רק איסור לשוחטו עם אמו, שמא אין חוששים לזרע האב, והוא בהמה כאמו, אולם אין מלקות,
שמא חוששים לזרע האב, והאב צבי, כלומר חיה, ואין אומרים מקצת שה]
אמר רב יהודה: כוי - בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו
בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי - זה איל הבר. כתנאי [=מחלוקת
רב יהודה ורב נחמן, היא מחלוקת תנאים]: כוי - זה איל הבר [=כדעת רב נחמן]. ויש אומרים:
זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו
בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה [=כדעת רב יהודה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין
בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים. (ע"כ תלמוד)
כאמור, הלח"מ הקשה על פסק הרמב"ם מסוגיית התלמוד.
תירוץ מהר"ח כסאר
ותירץ מהר"ח כסאר, שבאיסור אותו ואת בנו, וכן במתנות כהונה, נזכר
בפסוק שמצוות אלו נוהגות רק בבהמה, ולכן שם הרמב"ם כתב שיש לחלק אם מין האב מהבהמה
או מהחיה, מה שאין כן באיסור חלב ובכיסוי הדם לא נזכר בפסוק שיש לחלק אם מין האב מהבהמה
או החיה, ולכן שם הרמב"ם סתם, ובכל אופן של כלאים אסור לאכול את החלב, וחייבים
לכסות את הדם.
ביאור הדברים
ביאור הדברים, כל החילוקים שנזכרו בסוגיית התלמוד, הם על פי שיטת
רב חסדא, הסובר שהכוי הוא ולד הבא מבהמה וחיה, אבל הרמב"ם פסק כדברי רב יהודה
שהובאו מיד לאחר מכן, שהכוי היא בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם היא חיה או
בהמה, וכשיטת רבי יוסי שהובא שם בתלמוד מיד לאחר מכן, ולפיכך הוא הזכיר חילוקים אלו
רק לגבי אותו ואת בנו, ולגבי מתנות כהונה. שמאחר שבפסוקים נזכר שמצוות אלו נוהגות רק
בבהמה, יש לחלק האם האמא היא חיה או בהמה. החילוקים שהזכיר הרמב"ם נזכרו שם בתלמוד
בשם רב פפא, ודברי רב פפא הם המקור לפסק הרמב"ם. ביאור זה שכתבנו, כתבו הכס"מ
בהלכות ביכורים (ט,ה), בפיסקה: "וליישב דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני
עצמה היא...".
מאחר שביארנו את כל הנזכר לעיל, נבין מדוע בהלכה שלפנינו
הרמב"ם הגדיר את הכוי ככלאיים הבא מבהמה עם חיה טהורים, ולא כבריה בפני עצמה.
מפני שמקור דברי הרמב"ם הם דברי רב חסדא שם בסוגיה, ואף רב יהודה מסכים שהכוי
נולד מבהמה וחיה. אלא שלרב חסדא, בכל המקרים, יש לבחון את הגדרות הולד על פי המולידים,
אבא אמא, חיה או בהמה. ואילו לרב יהודה, הולד הוא בריה חדשה שהיא ספק חיה ספק בהמה,
במקרים שבהם נזכר בפסוק שהמצוות נוהגות דוקא בבהמה או דוקא בחיה, יש לבחון את המולידים,
אבא אמא, חיה או בהמה, אבל בשאר המצוות, יש להתייחס לולד כספק, ולהחמיר, כגון בכיסוי
הדם או באכילת החלב.
שיטת מהר"י קאפח בהגדרת הכוי
כתב מהר"י קאפח בהלכות שחיטה (פרק יד הערה ד), שבהגדרת הכוי,
שינה הרמב"ם את דעתו, ובתחילה סבר שהוא מין כלאים הבא מבהמה וחיה, ולבסוף סבר
שהוא בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בה חכמים אם היא מין בהמה או מין חיה.
בתלמוד מסכת חולין (פ,א), הובאה מחלוקת כיצד להגדיר
את הכוי: "אמר רב יהודה: כוי - בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין
בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי - זה איל הבר. כתנאי [=מחלוקת רב יהודה
ורב נחמן, היא מחלוקת תנאים]: כוי - זה איל הבר [=כדעת רב נחמן]. ויש אומרים:
זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו
בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה [=כדעת רב יהודה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין
בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים". (ע"כ תלמוד) בתחילה
פסק הרמב"ם כיש אומרים, ולבסוף פסק כרבי יוסי שנימוקו עמו, ועוד שכך סובר גם רב
יהודה האמורא.
המקור שממנו אפשר ללמוד על חזרותיו של הרמב"ם
הוא פירוש המשנה ביכורים (ב,ח), וזה לשון הרמב"ם שם: "כוי, הוא מין שצורתו
בין העזים והצבאים, וכך אמרו כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה
הוא או מין בהמה ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה כמו שיתבאר לקמן".
נוסח זה של פירוש המשנה השתנה שלש פעמים. בתחילה
היה כתוב: "הכוי הוא מין המורכב מן העז ומן הצבי", וכן הוא הנוסח
בדפוס. לאחר מכן תיקן הרמב"ם: "הכוי הוא מין תעוי בין מין העזים ומין
הצבאים", וכן הוא בכתבי יד תימן. לאחר מכן תיקן הרמב"ם: "כוי הוא מין
שצורתו בין העזים והצבאים". ביאור הדברים, בתחילה סבר הרמב"ם שהכוי
הוא כלאים וכתב שהכוי מורכב מבהמה וחיה, לאחר מכן חזר בו וסבר שהוא בריה בפני עצמה
ותיקן 'תעוי', לאחר מכן נוכח שסגנון לשון זה מסורבל ותיקן 'שצורתו'.
במשנ"ת כבר הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה
בפני עצמה, וכפי שנצטט בהמשך את ההלכות, אולם נשאר מקום אחד שבו שרד נוסח מהדורה ראשונה,
והיא ההלכה שלפנינו בהלכות מאכלות אסורות (א,יג): "כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם
חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו". בהלכה
זו הגדיר הרמב"ם את הכוי ככלאיים.
להלן הלכות בהם הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה
בפני עצמה: הלכות יום טוב (ג,א): "מי שהיה לו עפר מוכן, או אפר שמותר לטלטלו -
הרי זה שוחט חיה ועוף, ומכסה דמם. ואם אין לו עפר מוכן, או אפר הראוי - הרי זה לא ישחוט;
ואם עבר ושחט, לא יכסה דמם עד הערב. וכן בריה שהיא ספק אם חיה היא אם בהמה [=כוי],
אין שוחטין אותה ביום טוב; ואם שחט - לא יכסה דמו עד לערב, אפילו היה לו עפר מוכן או
אפר, שמא יאמר הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כיסה דמו ביום טוב, ויבוא הרואה להתיר חלבו".
בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
כלאים (ט,ה): "מין שיש בו מדברי ויישובי,
כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס - מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד. אבל
אווז עם אווז בר, כלאיים זה עם זה: שהאווז ביציו מבפנים, ואווז הבר ביציו מבחוץ - מכלל
שהם שני מינין. והכוי - כלאיים עם החיה, ועם הבהמה; ואין לוקין עליו, מפני שהוא
ספק". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
שחיטה (יד,ד): "כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן
בריה שהיא ספק בהמה או חיה [=כוי] - צריך לכסות, ואינו מברך. השוחט לחולה בשבת,
חייב לכסות לאחר השבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום טוב".
בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
נזירות (ב,י): "היו מהלכין בדרך, וראו את
הכוי מרחוק, ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה, ואמר
אחד הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר
שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה ובהמה - הרי כולם נזירים: מפני
שהכוי - יש בו דרכים שווה בהן לחיה, ויש בו דרכים שווה בהן לבהמה, ויש בו דרכים שווה
בהן לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שווה בהן לא לחיה ולא לבהמה... וכל הדרכים האלו
בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו. וכן דרכי הכוי בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.
כיצד: דמו טעון כיסוי כחיה, וחלבו אסור כבהמה; והרי הוא כלאיים עם הבהמה וכן עם החיה,
כאילו אינו חיה ואינו בהמה; וטעון שחיטה, כחיה וכבהמה. ויש בו דינים אחרים, וכל אחד
מהן יתבאר במקומו. בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
ביכורים (ט,ה): "אין חייב במתנות אלא בהמה
טהורה בלבד, "אם שור אם שה" (דברים יח,ג). כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות;
והכוי - אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות. צבי הבא על העז וילדה, הוולד
חייב בחצי מתנות - "אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד
פטור מן המתנות". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.
ביכורים (י,ז): "וראשית הגז נוהג בכלאיים,
ובכוי, ובטריפה; אבל הגוזז את המתה, פטור". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם
את הכוי כבריה בפני עצמה.
ביכורים (יב,ח): "אין פודין לא בעגל, ולא
בחיה, ולא בשה שחוט, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי - שנאמר "תפדה
בשה" (שמות יג,יג; שמות לד,כ); ואין קרוי שה, אלא כבשים ועיזים חיים בלבד".
בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה. (ע"כ מהר"י
קאפח)
ביאור שונה משיטת מהר"י קאפח
ולעומת שיטת מהר"י קאפח, ראה לעיל שביארנו, אף שפסק הרמב"ם כרב יהודה
שהכוי הוא בריה בפני עצמה, גם רב יהודה מסכים שהכוי נולד מבהמה וחיה. אלא שלרב חסדא,
בכל המקרים, יש לבחון את הגדרות הולד על פי המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה. ואילו
לרב יהודה, הולד הוא בריה חדשה שהיא ספק חיה ספק בהמה, במקרים שבהם נזכר בפסוק שהמצוות
נוהגות דוקא בבהמה או דוקא בחיה, יש לבחון את המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה, אבל
בשאר המצוות, יש להתייחס לולד כספק, ולהחמיר, כגון בכיסוי הדם או באכילת החלב. ועל
פי זה, מהדורותיו של הרמב"ם בפה"מ ביכורים (ב,ח), אינן משקפות שינוי מהותי,
אלא רק שינוי סגנון, אבל גם למסקנה הרמב"ם סובר שהכוי נולד מבהמה וחיה טהורים,
ולגבי הדין הוא מוגדר כספק.
אם נעיין בהלכות שהזכרנו לעיל, נווכח, שבחלק מהמקומות
שהזכיר הרמב"ם גם כלאיים וגם כוי, כלאיים ביאורו ולד הבא משני סוגים של בהמות
כגון כבש ועז, וכוי הוא ולד הבא מבהמה וחיה. ראה ביכורים (ט,ה) שכך נכתב במפורש, וכך
יש לבאר את הלכות ביכורים (י,ז; יב,ח). ובחלק מהמקומות הגדיר הרמב"ם כלאיים כולד
הבא מבהמה וחיה, ראה שחיטה (יד,ד), וההלכה שלפנינו מאכלות אסורות (א,יג). והמקור לכל
השינויים הוא סוגיות התלמוד, שהרמב"ם פסק את אשר הובא בהם.
עוף טהור נאכל במסורת
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,טו:
"כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן - הרי
זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת - והוא, שיהיה
דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד - והוא,
שהוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן".
ביאור ההלכה:
כל מי שהוא בקיא במינים אלו ובשמותיהם - הרי זה
אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך לבדוק האם יש לעוף סימני טהרה (יובאו בהלכה טז).
ואם יש מקום שיש בו מסורת היתר לאכילת עוף מסוים, ובאותו מקום המסורת ידועה ומקובלת
אצל כולם, מותר לאכול את אותו עוף על סמך מסורת זו ולחשיבו כעוף טהור; ואף שאיננו בקיאים
במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, אין צריך לבדוק האם יש לעוף זה סימני טהרה
(יובאו בהלכה טז).
המ"מ הביא בשם הרשב"א, שהיתר אכילת העוף
הוא רק באותו מקום שיש בו מסורת, אבל במקומות אחרים שאסרוהו, זה משום שחוששים שיבואו
להתיר באכילה עופות אחרים אסורים הדומים לעוף זה. אולם על פי מה שכתבנו, מסורת
היתר אכילת העוף מועילה לכל המקומות, ומקום אחר שאוסרים אכילת עוף זה, הוא משום שלא
הגיעה אליהם המסורת המתירה. וזו משמעות לשון הרמב"ם: "ועוף טהור נאכל
במסורת", כלומר שיש בכוחה של המסורת להתיר לאכול את אותו עוף בכל המקומות.
וכך מוכח גם מהמשך ההלכה, שנאמן הצייד לומר בשם רבו שעוף זה מותר באכילה, וכשם שרבו
של הצייד נאמן להתיר באכילה את אותו עוף לכולם, כך מסורת היתר אכילת עוף, מועילה לכל
המקומות.
על פי עיקרון זה, כתב הרב צדוק, שאם יש
עדה שיש להם מסורת היתר לאכול חגבים מסויימים, כגון עדת יהודי תימן שיש להם מסורת בדבר
זה, יכולים כולם לסמוך על מסורתם ולאכול את אותם חגבים. וכן כל כיוצא בזה.
בהמשך ההלכה נאמר, נאמן הצייד לומר, עוף זה התיר
לי רבי הצייד, כלומר, אף שהצייד עצמו אינו מכיר עוף מסוים, הוא נאמן להתיר אכילתו בשם
רבו – ובתנאי שהצייד ידוע לכולם כמומחה הבקיא במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם,
ולא יטעה להתיר באכילה, עוף טמא. כלומר, רבו אמנם למדו היתר אכילת עוף מסוים, אבל הצייד
מצד עצמו מומחה, המכיר את שאר העופות ושמותיהם, והידע שלו מצטרף למה שלמד מרבו, ולפיכך
אפשר לסמוך על היתרו.
ושמו חגב - כשראשו וזנבו ארוכים
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,כב:
"מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; והצייד
נאמן עליהן, כעוף. ומי שאינו בקי, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש להן: כל שיש לו ארבע
רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים לנתר
בהן - הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב - אם היה שמו חגב, טהור".
ביאור ההלכה: רק כשראשו
וזנבו ארוכים, ומראהו שונה משאר החגבים, צריך שייקרא חגב, כדי להתירו באכילה. אבל אם
ראשו וזנבו אינם ארוכים, ומראהו כשאר החגבים, וניכר שהוא ממשפחת החגבים, אף שאין שמו
חגב, מותר באכילה (מהר"י קאפח הערה לא).
וזה לשון מהר"י
קאפח (הערה לא): "במשנה חולין פ"ג הל' ז: "ובחגבים כל שיש לו ארבע
רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופות את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב". ושם
כת"ר: "אמרו חופות את רובו, שיהא רחבם מכסה רוב הקף גופו, וארכם מכסה רוב
אורך גופו. ואפלו היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר, והוא שיהא שמו חגב כמו שאמר
ר' יוסי. אבל אם נמצאו בו סימנים אלו עם הצורה הזו ולא היה שמו חגב, או השם שקורין
בו באותו הלשון את המין שאנו קורין אותו חגב, אינו מותר באכילה. והלכה כר' יוסי".
זהו נוסח מהדורא בתרא של
פיהמ"ש, ראה שם מהדורתי, וברור כי דברי ר' יוסי דבעינן שמו חגב, רק אם היה משונה
בצורתו כלומר ראשו ארוך ויש לו זנב, אבל אם אינו משונה בצורתו אף על פי שאין שמו חגב.
ובתימן שיש לנו מסורת במינים הנאכלים, זה שהיה ראשו ארוך ויש לו זנב, לא היה נקרא חגב
"ג'ראד" אלא "גזאלה", וברור שלא אכלוהו. ואף גם זאת היו גם שאינם
משונים בצורתן והיו בהן כל הסימנין ולא אכלום כי לא היה להם מסורת כגון "עושם"
"חנאגר" ודומיהן. ומינים אלו האסורים לא היו באים בלהקות גדולות, אלא מתרבים
אחרי הגשמים בחדשי אדר ניסן ואייר, ואחר כך מתמעטים. ובמהדורא קמא של פיהמ"ש לא
היה כתוב "ואפלו היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר". והיה רבנו סבור
דעל כל הארבה בעי ר' יוסי ושמו חגב. ונוסח מהדורא קמא היה לפני המ"מ, וכדלקמן,
וכל המינים הטהורים לא רק כנפיו חופין את רובו אלא אף עודפים על כולו.
והנה מקום אתי להסביר את
דברי רש"י אשר רבים גדולים וטובים לא הבינום על נכון. יש שחלקו על רש"י,
ויש שאסרו את הארבה כפי שהבינו מרש"י, וכבר היה בשנת תש"ז, חנה להק ארבה
על ירושלם ונחתו בגגין בחצרות וברחובות, ועולי תימן אספום ואכלום צלי שלוק ומבושל,
כפי מסורת אבותינו מאז משה רבנו, כאשר עבר בין אהלי ישראל ובידו ארבה ומראה לכולנו
באצבע ואמר את זה תאכלו (ויקרא יא,כא). וגמירי דכל היכא דכתיב זה, הראה הקב"ה
למשה באצבע, וכך הראה משה לישראל. ואז יצא מאן דהו באחד העתונים להזהיר את עולי תימן
שהם אוכלים שקצים ורמשים, לפיכך ראיתי להביא כאן את אשר העירותי בסה"מ במהדורתי
האחרונה עשין קנא. וזה לשונו: הארבה הידוע המפורסם בכל העולם הידוע בשמו הערבי "ג'ראד"
וכך תרגמו גם רס"ג גם רבנו ורב האי גאון ועוד, והואיל וכבר היה מי שטעה בהבנת
דברי רש"י אסבירם בקצרה. וזה לשון רש"י: "ממעל לרגליו סמוך לצוארו
יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי
כרעים ופורח". ולא רצה רש"י לפרש "אשר לו כרעים" על אותן הכרעים
האחוריות הגבוהות שבהן הוא קופץ, כי לא כתוב "לנתר בהן מעל הארץ" אלא "על
הארץ". כי הארבה בעת שהוא מתכונן לקפוץ מרים את כל גופו מעל הארץ ונשען רק על
שתי רגליו הקטנות הסמוכות לצוארו שהם באמת כדברי רש"י "כמין שתי רגלים"
ומהדק את רגליו האחוריות והאמצעיות לגופו, ובחוזק משחרר הוא את רגליו האחוריות וקופץ.
והנה המלה "לנתר" אין לה אח במקרא, וכך העיר בצדק גם הראב"ע, אלא שרוב
המפרשים פירשוה לקפץ, וכפי שתרגם אונקלוס, אך רש"י לא רצה לפרש כן מדוחק הדיוק
הנ"ל שכתוב "על הארץ" ולא "מעל הארץ" ואשר אונקלוס ועמו כל
יתר המפרשים מפרשים אותו על הארץ ממקום למקום, ולכן פירש רש"י לנתר מתחזק, כלומר
נשען בהן על הארץ, וזה אינו אלא באותן כמין רגלים הקטנות והדלות הסמוכות לצוארו. וכך
כנראה סובר היונתן שתרגם "למשרג בהון". ובערוך ערך שרג ב פירש "ענין
ירידה", אף כאן הארבה מרומם את החלק האחורי של גופו ומנמיך החלק הקדמי ונשען על
רגליו הסמוכות לצוארו וקופץ. והנה כל המחלוקת בין רש"י ליתר הראשונים היא בפירוש
לנתר אם פירושה לקפץ או להתחזק, וכתוצאה מכך גם בפירוש ממעל אם פירושה בחלק העליון
של גופו [=לפי רש"י, הכרעים נמצאים בחלק העליון, הקדמי, של גופו], או גבוהים יותר
משאר הרגלים [=לפי שאר המפרשים, הכרעים גבוהים יותר משאר הרגלים], ומעולם לא חשב רש"י
על מין אחר כי אין רש"י יוצר גובי, ולא אסר את המותר ולא התיר את האסור".
(ע"כ מהר"י קאפח)
והרב צדוק ביאר את רש"י,
שמלבד ארבע רגליו שהם נמצאים סמוך לצוארו, יש לחגב גם שתי כרעים סמוך לצוארו שבהם עף.
לשון רש"י: "סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו". כלומר,
בנוסף לארבע רגליו שהם נמצאים בחלקו הקדמי סמוך לצוארו, יש לו שם גם עוד שתי כרעים
שבהם עף.
איסור אכילת בשר אדם מהתורה או מחכמים
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,ג:
"האדם - אף על פי שנאמר בו "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"
(בראשית ב,ז), אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם
או מחלבו, בין מן החי בין מן המת - אינו לוקה. אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר
תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא,ב) - הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה,
עשה הוא".
ביאור ההלכה: הלאו שנזכר שם בהלכה ב, "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ
מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה...", לאסור בלאו בהמות וחיות
שאינן מפריסות פרסה ומעלות גרה, אינו מתייחס לאדם, מפני שהפסוק שם מתייחס לבעלי חיים
שיש להם פרסות, והאדם כלל אינו שייך להגדרה זו.
מקור
הדרשה של הרמב"ם
בתלמוד חולין (מב,א): "דתנא דבי רבי ישמעאל: זאת החיה אשר תאכלו - מלמד, שתפס
הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול".
לפי
דעת הרמב"ם, האיסור לאכול את בשר האדם הוא מהתורה, והוא נלמד מכלל עשה, שנאמר
זאת החיה אשר תאכלו, דוקא חיה טהורה מותר לאכול ולא אדם, והאדם מוגדר כחיה, שנאמר ויהי
האדם לנפש חיה, אולם הוא אינו חיה טהורה, ולכן איסור אכילתו הוא מכלל עשה. לעומת זאת,
לפי דעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א, איסור אכילת בשר האדם הוא מדברי
חכמים ולא מהתורה.
בתלמוד
כתובות (ס,א) נאמר,
שחָלָב האדם, או דמו של האדם, אינם אסורים מהתורה [אלא מדברי חכמים], ממה שנאמר "אך
את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא יא,ד), בפסוק נזכר פעמיים 'הוא', ולמדו חכמים
מכך, שדוקא גמל חלבו או דמו אסורים מהתורה, אבל חלב מהלכי שתים [=בני אדם], או דמם,
אינו אסור מהתורה.
בספרא
(תורת כהנים,
פרשת שמיני, פרשה ב פרק ד אות ד) נאמר: "יכול אף בשר מהלכי שתים וחָלָב מהלכי
שתים יהא בלא תעשה על אכילתו, ודין הוא ומה אם בהמה שהקלת במגעה [=הנוגע בבהמה בחייה
אינו נטמא] החמרתה בחלבה [=חלב בהמה טמאה אסור] מהלכי שתים שהחמיר במגען [=הנוגע בנידה
בחייה נטמא] אינו דין שנחמיר בחלבם [=לכאורה יש לאסור את חלב מהלכי שתים], תלמוד לומר
'זה' ["אך את זה לא תאכלו... את הגמל כי מעלה גרה..."
(ויקרא יא,ד)] זה טמא [=חלב גמל אסור בלא תעשה] ואין חלב מהלכי שתים טמא [=אין חלב מהלכי שתים אסור מהתורה].
אוציא את החלב שאינו נוהג בכל [=חלב מהלכי שתים מותר לתינוק ואסור לגדול, ולכן יש מקום
שלא לאוסרו מהתורה] ולא אוציא את הבשר שנוהג בכל [=אבל בשר האדם אסור לכולם, לקטנים
ולגדולים, ולכאורה נאמר שהוא אסור בלא תעשה] תלמוד לומר '(זה) טמא הוא' [="אך
את זה לא תאכלו... את הגמל... טמא
הוא לכם"
(ויקרא יא,ד] זה בלא תעשה על אכילתו [=איסור אכילת בשר גמל הוא בלא תעשה] ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם [=אבל בשר וחלב מהלכי שתים
אין לא תעשה על אכילתו]".
וביאר
המ"מ, שיש להבחין בין לשון התלמוד בכתובות ללשון הספרא, בתלמוד בכתובות נאמר:
תלמוד לומר: את הגמל כי מעלה גרה הוא, הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור... תלמוד לומר: הוא, הוא טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור... (ע"כ תלמוד כתובות). ואילו
בספרא, בתחילה כשדובר על חלב האדם נאמר, ואין חלב מהלכי שתים טמא... ואילו כשדובר על בשר האדם נאמר,
ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים
בלא תעשה... (ע"כ
ספרא). הביטוי שנזכר בחלב מהלכי שתים, או בדם מהלכי שתים 'אינו טמא', כלומר אין בו
איסור מהתורה כלל, ואילו הביטוי שנזכר בבשר מהלכי שתים 'אינו בלא תעשה', אבל איסור
מהתורה יש בו, כי הוא אסור מכלל עשה, וכפי שביאר הרמב"ם. [וכך כתב גם הר"ן על הרי"ף, כתובות כד,ב מדפי הרי"ף].
עוד
כתב המ"מ, שהתלמוד בכתובות דייק בדבריו, והתיר מהתורה, באדם, רק חלבו ודמו, מפני
שהיה פשוט לתלמוד שיש לאסור את אכילת בשר האדם משום עשה, וכשיטת הרמב"ם. [וכך
כתב גם בתורה תמימה, ויקרא יא,ד אות יח].
האוכל חגבים טמאים האם עובר בעשה
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,ד:
האוכל כזית מבשר עוף טמא - לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה
תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על עשה, שנאמר "כל
ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא) - הא טמאה, לא תאכלו. וכן האוכל כזית מדג
טמא - לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא);
ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט)
- מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה
טמאה, או עוף טמא - ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.
בהלכה שלפנינו סיכם הרמב"ם את בעלי החיים
האסורים באכילה, שאם אכלם עובר גם בעשה וגם בלא תעשה, והם: בהמה חיה עוף
ודג. מקור ההלכות ספרא וספרי. בספרא (תורת כהנים, פרשת שמיני, פרשה ב פרק ג
אות ב) נזכר, שאם אכל בהמה וחיה טמאים עובר גם בעשה. ושם בספרא (תורת
כהנים, פרשת שמיני, פרשה ג פרק ד אות א) נזכר, שאם אכל דג טמא עובר גם בעשה. בספרי
(דברים, פרשת ראה, פרק יד פסוק כ) נזכר: "כל עוף טהור תאכלו, מצות
עשה", ומזה נלמד שאם הוא עוף טמא עובר בעשה.
הרמב"ם בהלכה ד ובספר המצוות (עשין קנ)
ציטט את לשון הספרי אחרת, וזה לשונו בספר המצוות: "ולשון ספרי כל צפור טהרה
תאכלו זו מצות עשה". והעיר שם מהר"י קאפח שלפנינו הנוסח שונה,
והובא הפסוק כל עוף טהור תאכלו, ולא הפסוק כל ציפור טהורה תאכלו.
אם נתבונן בפסוקי התורה, נראה שמדרשי ההלכה
ביארו את פשוטו של מקרא, ורק בבהמה חיה עוף ודג, נזכר בתורה ציווי לאכול את
הטהורים, אבל בשאר בעלי חיים לא נזכר ציווי זה, ואף הרמב"ם שהיה נאמן למדרשי
ההלכה כתב כמותם, ולפיכך כתב שרק בבעלי חיים אלו אם אכל את הטמאים עובר בעשה, כיון
שרק בהם נזכר עשה בתורה.
בספר ויקרא נאמר (יא,ב-ד): "דברו אל בני
ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושסעת שסע
פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי
הפרסה...". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בבהמות וחיות.
בספר ויקרא נאמר (יא,ט-י): "את זה תאכלו
מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו. וכל אשר אין
לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים...". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בדגים.
בספר דברים נאמר (יד,יא-יב): "כל צפור
טהרה תאכלו. וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה". בפסוקים אלו נזכר
מצות עשה בעופות.
אם נתבונן בפסוקים שנזכרו בחגבים, הרי
שבספר ויקרא נאמר (יא,כ-כא): "כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם. אך את
זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על
הארץ". ובספר דברים נאמר (יד,יט-כ): "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא
יאכלו. כל עוף טהור תאכלו". בפסוקים אלו לא נזכר מצות עשה באכילת חגבים
טהורים, אלא נזכר איסור אכילת שרץ העוף, והובא יוצא מן הכלל, שיש חגבים שמותר
לאוכלם, כלומר שהם אינם נכללים בכלל שרץ העוף, אבל מצות עשה לאכול חגבים לא נאמר.
הביאור שכתבנו לפסוקי התורה, והלימוד שלמדנו מהם, נזכר כבר בשו"ת
מהרלב"ח (רבי לוי בן חביב) סי' פו.
נשאר לנו לצטט את לשון הספרי בדברים (יד,כ)
בשלמות, ולבארו, כי מלשון ספרי זה למד מעשה רקח (הובאו דבריו על הלכה ה), שיש
מצות עשה גם בחגבים טהורים, והאוכל חגבים טמאים עובר בעשה ולא תעשה.
בספר דברים נאמר (יד,יט-כ): "וכל שרץ
העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. כל עוף טהור תאכלו". על פסוקים אלו כתוב בספרי:
"כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה. וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, מצות לא תעשה. רבי
שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו, אלו חגבים טהורים, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא
יאכלו, אלו חגבים טמאים".
לפי תנא קמא, אף שהפסוק כל עוף טהור הובא
בתורה אחר הלאו של שרץ העוף, יש לבארו כפשוטו, והוא בא ללמדנו על מצות עשה לאכול
עוף טהור, כמו שכתוב כמה פסוקים לפניו, (יד,יא) "כל צפור טהרה תאכלו".
ואילו הפסוק כל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול שרץ העוף,
כגון חגבים טמאים זבובים ויתושים. ואילו לפי רבי שמעון, יש לבאר את הפסוק כל עוף
טהור תאכלו על פי הקשר הפסוקים שבו נזכר, כל עוף טהור תאכלו, בא ללמדנו שיש מצות
עשה לאכול חגבים טהורים, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה
לאכול חגבים טמאים. והלכה כתנא קמא, שהובא בסתם, וסתמא רבנן והם הרבים וכמותם
ההלכה, וזה מה שכתב הרמב"ם.
ולעומת מה שכתבנו, לפי
מעשה רקח (הובאו דבריו על הלכה ה), יש לבאר את הספרי אחרת ממה שכתבנו,
שמכיון שהפסוק כל עוף טהור הובא בתורה אחר הלאו של שרץ העוף, על כורחנו, גם לפי
תנא קמא פסוק זה עוסק בשרץ העוף הטהור, שלא כמו שכתבנו שהפסוק עוסק בעוף
טהור. ולתנא קמא פסוק זה בא לחייב בעשה את האוכל כל מין שרץ העוף הטמא, ואילו
הפסוק כל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול כל מין שרץ
העוף. ואילו לפי רבי שמעון, הפסוק כל עוף טהור תאכלו עוסק בחגבים בלבד, והוא בא
ללמדנו שיש מצות עשה לאכול חגבים טהורים, מפני שרק בהם מצאנו פסוק המצוה על
אכילתם, כמו שנאמר בויקרא (יא,כא): "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע
אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". והפסוק וכל שרץ העוף טמא הוא
לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול חגבים טמאים. והלכה כרבי שמעון, ורק בחגבים,
האוכל חגב טמא עובר על עשה ועל לא תעשה, אבל בשאר שרץ העוף, האוכל שרץ העוף
עובר בלא תעשה, ואינו עובר בעשה.
ואם ישאל השואל, מדוע
הרמב"ם לא הזכיר במפורש האוכל חגב טמא עובר בעשה ובלא תעשה, כמו שהזכיר בבהמה
חיה עוף ודג. מתרץ מעשה רקח, מאחר שהזכיר הרמב"ם את החגב בכלל שאר שרץ
העוף, וכתב בהלכה ה: "חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף
– לוקה...". לכן לא ייחד הרמב"ם את החגב משאר שרץ העוף, ולא הזכיר
שהאוכל חגב טמא עובר גם בעשה. אולם סמך על מה שכתב בכרוז המצוות מצוה ג, ובפרק
(א,א), שיש מצות עשה לבדוק בסימני החגבים הטהורים, ומזה נלמד שיש גם מצות עשה
לאכול חגבים טהורים.
גם אורה ושמחה
ביאר את הרמב"ם כשיטת מעשה רקח, שלפי הרמב"ם האוכל חגב טמא עובר בעשה
ולא תעשה. והוסיף לבאר, שיש התאמה בין הבעלי חיים שיש בהם מצוה לבדוק בסימניהם,
שנזכרו לעיל (א,א): "מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה
ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן...", לבין הבעלי חיים
שיש בהם עשה ולא תעשה. ושם נזכר החגב, ומכאן שגם בחגבים יש עשה ולא תעשה. שהרי
הבדיקה היא לשם האכילה, כיון שכן, כל בעל חיים שיש מצוה לבודקו יש גם מצות עשה
לאוכלו. וגם בחגבים, האוכל חגב טמא עובר על עשה ועל לא תעשה.
דיני אכילת תולעת הפירות
כתב הרמב"ם
בהלכות מאכלות אסורות ב,יד-טו:
אלו המינין הנבראין
בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ - אף על פי שחזרו לתוך האוכל - מי שאכל מהן
כזית, לוקה: שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ - לא תאכלום, כי שקץ הם"
(ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת
שבתוכו.
במה דברים אמורים,
שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר - אותה התולעת אסורה
כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני
פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין - לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו
תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש - אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו
מתקיימת שנים עשר חודש.
בהלכה יג כתב הרמב"ם את הלאו של רמש
הארץ, שנלמד מהפסוק "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל
הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד). לאו זה שונה מהלאו של שרץ
הארץ (נזכר בהלכה ו), כי שרץ הארץ כולל בעלי חיים שנוצרו מזכר ונקיבה, כגון
נחשים ועקרבים וחיפושית ונדל, ואילו רמש הארץ כולל בעלי חיים שלא נוצרו מזכר
ונקיבה, כגון תולעים ורמשים שנוצרו באשפות ובגופי הנבילות ולא נוצרו מזכר
ונקיבה.
בזמנם חשבו שתולעים אלו אינם נוצרים מזכר
ונקיבה, וגם בזמנינו שהתברר שכל הבעלי חיים נוצרים מזכר ונקיבה, צריך לאו מיוחד
לאסור בעלי חיים קטנים שנוצרו בתהליך שאינו נראה לעינינו (הרב יוחאי מקבילי).
בהלכה יד הוסיף הרמב"ם לבאר, שגם התולעים
הנמצאים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ, אולם מאחר ובפסוק נזכר הביטוי, הַשֶּׁרֶץ
הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד), כדי לחייב מלקות על אכילת
התולעת שבפירות, צריך שהיא תרמוש על הארץ, כלומר תצא מהפרי ותהלך על
הארץ ותחזור לפרי, אבל אם לא פרשה התולעת מהפרי, מותר לאכול את הפרי והתולעת
שבתוכו.
בהלכה טו הוסיף
הרמב"ם לבאר, מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שתולעת שלא פירשה מהפרי מותר לאכול את
הפרי והתולעת שבתוכו, זה כשהתליע הפרי אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע הפרי בעודו
מחובר לארץ - התולעת שבו אסורה באכילה. שמאחר שנוצרה התולעת על הארץ והלכה בתוך
הפרי, אנו מחשיבים אותה כאילו הלכה על הארץ, ולכן האוכל את התולעת לוקה. ואם יש ספק
שמא התליע הפרי בעודו מחובר לארץ, אסור לאכול את התולעת שבו מספק.
לפיכך כל מיני פירות
שדרכם להתליע כשהם מחוברים - לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם
שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש - אוכל את הפרי בלא בדיקה, שאין תולעת שבו
מתקיימת שנים עשר חודש; ולכן אם מצא תולעת חיה, ודאי הוא שהפרי התליע לאחר שנעקר
מן הארץ ואין איסור לאכול את התולעת שבו; ואם מצא תולעת מתה, ושמא התליע הפרי
במחובר, כבר נרקבה התולעת ונהפכה לעפר, ואין איסור לאכול את הפרי. ואכן, אם מצא
תולעת מתה, שמראה התולעת עדין ניכר, ישליכנה. (ע"כ רמב"ם מבואר)
הרמב"ם כתב: "ואם שהה הפרי אחר
שנעקר שנים עשר חודש – אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר
חודש". ואנו הוספנו על דבריו, וכתבנו חילוק, שאם מצא תולעת חיה, ודאי הוא
שהפרי התליע לאחר שנעקר מן הארץ, ואין איסור לאוכלה, ומקור הדברים מהתלמוד,
יובא להלן. ועוד כתבנו, שאם מצא תולעת מתה, שנרקבה ונהפכה לעפר, אין לחשוש, ומקור
הדברים מביאור הרב צדוק.
לשון התלמוד חולין (נח,א-ב) עם פירוש
רש"י: "אמר רב הונא: כל בריה שאין בו עצם - אינו מתקיים י"ב חדש
[רב הונא מלמדינו עיקרון, ברייה ללא עצם אינה יכולה להתקיים שנים עשר חודשים.
יישום עיקרון זה להלכה יתבאר מיד בסמוך בדברי רב פפא]. אמר רב פפא, שמע מינה
מדרב הונא, הא דאמר שמואל: קישות שהתליע באיביה אסורה [=רב פפא מיישם את
העיקרון של רב הונא, על פי דברי שמואל. שמואל אמר, שקישות שהתליע בעודו מחובר לארץ
התולעת שבו אסורה באכילה, שמאחר שהיא מהלכת בתוך הקישות והקישות מחובר לקרקע,
התולעת נחשבת כמהלכת על הארץ, ומתקיימת בה ההגדרה של שורץ על הארץ. אבל אם התליע הקישות
בתלוש, אין התולעת נחשבת שורץ על הארץ, עד שתצא מהקישות ותהלך על גבי הקרקע],
הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין [=ועל פי דברי שמואל, ודברי רב הונא,
אמר רב פפא, תמרים המונחים בכד זמן רב, שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש, לאחר
שנים עשר חודש מותרים באכילה, שאם התליעו במחובר לא היתה התולעת חיה עד עכשיו,
ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן
הקרקע אינן אסורות]".
וכתב המ"מ: "ואם שהה הפרי וכו'. זו היא המימרא
שכתבתי בסמוך בהני תמרי דכדא. ונראה מדברי רבינו שיכול לבשלן בלא בדיקה ואין
חוששין שמא פירשו או יפרשו בשעת בשול שהרי לא חלק. וכן נראה מדברי הרשב"א
ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל. ונתן טעם לדבר שאף על פי שמצוי שיפרוש
בעת הבשול, אם נמוח בטל הוא בששים, ואם הוא בעין זורקו, עכ"ד
ז"ל". (ע"כ מ"מ)
ובשו"ע כתב, שכל תולעת הנמצאת מחוץ לפירות אסורה באכילה
מכיון שרחשה [=הלכה] על הפרי (השווה להלכה טז), ואף אם נמצאת התולעת בתוך הפרי
ותצא על ידי נתינת הפרי במים, אסורה, ואם אחר נתינת הפרי במים עדין נשארה התולעת
בתוך הפרי, יתן את הפרי בתוך מים רותחים כדי להרוג את התולעת שלא תצא, ואז מותר
לבשל את הפרי ולאוכלו עם התולעת שבתוכו. וזה לשון השו"ע (יו"ד
פד,ח): "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי
מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל
בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך
התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי. ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ, יש
לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה, יצאו לחוץ וירחשו (תרגום השרץ השורץ: רחשא
דרחיש) במים, או בדופני הקדרה, או על גבי הפרי. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש
פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים; המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה, ואחר כך
יתנם בקדירה מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. (ולא מהני בהם אם בדק הרוב,
אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן
רע"ד)".
וזה לשון ילקוט יוסף
(קיצוש"ע יו"ד סי' פד, תולעים הנמצאים בפירות, סעיף טו): "פרי ששהה
י''ב חודש לאחר שנתלש מהעץ, מותר לאוכלו ללא כל בדיקה, כיון שכל בריה שאין בה עצם
אינה מתקיימת י''ב חודש. ומכל מקום כיון שיש חשש שמא נתהוו תולעים בתלוש ופירשו,
שיש לחוש שמא כשיתנם בקדרה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדרה, על כן הבא לבשל
לאחר שנים עשר חודש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים, ואז המתולעים והמנוקבים
יצופו למעלה, וישליכם, ואחר כך יתנם ברותחים, שאם נשארו בהם תולעים, ימותו מיד
מבלי שיפרשו ממקומם. [איסור והיתר כרך ב' עמוד רטז]".
ומהר"י קאפח הורה, שבזמנינו שהוכח שכל התולעים נוצרו על ידי
הטלת בצים של הרחש, ולמעשה כל התולעים נוצרו מזכר ונקבה, יש לאסור אכילת כל סוג של
תולעת הנמצאת בפירות, ואין לחלק אם נוצרה התולעת במחובר לארץ או בתלוש מן הארץ.
וזה לשון מהר"י קאפח (הערה כד):
"והננו רואים כמה רבו השטות הסברות והחלוקים בדינים הללו, ואם הלכה כשמואל או
שנדחו דבריו [=אמר שמואל: קישות שהתליעה באביה - אסורה משום השרץ השורץ על הארץ
(חולין סז,א-ב)]. והנראה לי לפי הממצאים של חוקרי ימינו שכל רחש ורמש בית אב לו,
גם אותם אשר לכאורה מתליעים בתוך הפרי בתלוש כבר בעודם במחובר הטיל בהם הרחש את
ביציו או את זרעו ואין הפרי אלא אכסניא להתפתחותו, גם התבואה והקטניות רחש מבחוץ
הטיל בהם את זרעו בעודם רכים, וכך גם תולעי הבשר הגבינה והדגים והמים שבכלים
והאשפות והטנופים, כולם אינם אלא אכסניא להתפתחות הרמשים למיניהם, לפיכך אני אומר
שיש להזהר תכלית הזהירות מלהכשל בהן. ולא לעבור על דברי חכמים שהתירום [=אין כוונת
מהר"י קאפח בחומרה שמחמיר, לעבור על דברי חכמים שהתירום] אלא יהו דברי חוקרי
זמנינו כספק, והוו להו רמשים הללו ספקא דאוריתא.
במה דברים אמורים בדבר הנראה בעין בלתי
מזויינת, אבל לאחר בדיקה מדוקדקת רחיצה ושטיפה אין לחוש לשמא יש שם רמשים בלתי
נראים, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין לאדם אלא מה שעיניו רואות, ורבנו הקדוש
לא פסק מעל שולחנו צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (עבודה זרה יא א),
והרי בזמנו עדין לא היו ריסוסי הרעלים למיניהם המשמידים לכאורה כל הרמשים, שאם
נבוא לחוש לנעלם לא יאכל שום פרי ושום קטנית תבואה או ירק שמא יש בהן רחש או
ביצתו, וכלל הוא בידינו אחזוקי ריעותא לא מחזקינן (חולין נו ב)". (ע"כ
מהר"י קאפח)
תולעת הנמצאת בדגים ובבשר
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז:
"תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש
הבהמה, והנמצאת בבשר - אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן
כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן".
בהלכה שלפנינו סיכם הרמב"ם את סוגיית
התלמוד בקיצור נמרץ, אולם לשונו חתום וסתום, ורק אם נעיין בתלמוד, נוכל לבאר את דבריו
כראוי. ואף שהראב"ד השיג על הרמב"ם, בביאורנו השוונו את שיטת
הרמב"ם לשיטת הראב"ד, וכך כתב מגדל עז, שהרמב"ם סובר כדעת
הראב"ד.
וזה לשון התלמוד חולין (סז,ב) עם פירוש:
אמר רב ששת בריה דרב אידי: קוקיאני אסירי
[הרי"ף בדף כד,א מדפיו ביאר, שהם תולעים הנמצאים במעי הדגים, אולם ביאורו
אינו מתאים למהלך הסוגיה שהקשו, אם באו מהעולם מדוע הם אינם נמצאים במעים של
הדגים, מכאן שהתלמוד אינו עוסק בתולעים הנמצאים במעים של הדגים, וראה בהמשך
שמבחינה הלכתית ביאור הרי"ף קיים להלכה. ולכן ביאר הרמב"ם, שהם תולעים
הנמצאים במוח הבהמה], מאי טעמא - מעלמא אתו [=מבאר התלמוד, מדוע תולעים הנמצאים
במוח הבהמה אסורים, מפני שנכנסה התולעת למוח הבהמה מבחוץ, וקודם שנכנסה התולעת
למוח הבהמה, כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, ולפיכך היא אסורה]. מתקיף לה רב אשי:
אי מעלמא אתו, לישתכחו דרך בית הריעי! [=התלמוד מקשה שלא ייתכן שנכנסה התולעת למוח
הבהמה מבחוץ כי הם היו צריכים להימצא במעים ולא במוח] איכא דאמרי, אמר רב שישא
בריה דרב אידי: קוקיאני שרו, מאי טעמא - מיניה גבלי [=לפי היש אומרים, תולעים
הנמצאים במוח הבהמה מותרים, כי הם נוצרו בבהמה]. אמר רב אשי: פשיטא, דאי מעלמא קא
אתו - לישתכחו דרך בית הריעי! [=רב אשי מחזק את שיטתם, שאם באו מבחוץ היו צריכים
להיות במעים] והלכתא: קוקיאני אסירי, מ"ט - מינם ניים, ועיילי ליה באוסייה
תולעים [=להלכה פסק התלמוד שתולעים הנמצאים במוח הבהמה אסורים, ומבאר התלמוד כיצד
נכנסו התולעים מבחוץ למוח הבהמה, בשעת שנתה דרך האף. כאן ראוי לבאר, למרות
שהרמב"ם ביאר את קוקיאני שנזכר בתלמוד בשונה מהרי"ף, הדוגמה שהזכיר
הרי"ף נכונה מבחינה הלכתית, ותולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים, מפני שבאו
מבחוץ].
דרני דבשרא - אסירי, דכוורי – שריין [=תולעת
הנמצאת בבשר הבהמה אסורה, בבשר הדגים מותרת]. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא
איכול [=רבינא אמר לאמו, שתבליע לו את התולעים הנמצאים בבשר הדגים שלא יראם ויקוץ
בהם, כדי שיאכלם מבלי לראותם, כי מותר לאכול את התולעים הנמצאים בבשר הדגים].
א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו -
לרבות את הדרנים שבבהמה? [=רב משרשריא הקשה לרבינא, מדוע תולעת הבהמה אסורה ותולעת
הדגים מותרת?] א"ל: הכי השתא! בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא
מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא
גבלן - בהיתרא קא גבלן [=השיב רבינא, בהמה אינה מותרת באכילה אלא בשחיטה, וכל
היוצא ממנה כמותה וצריך שחיטה להתירו, ותולעים הנמצאים בבשר הבהמה, מאחר שאינם חלק
מהבהמה אין השחיטה מתירתם והם אסורים באכילה, מה שאין כן דגים שהם מותרים באכילה
ללא שחיטה, אף תולעים הנמצאים בהם מותרים באכילה, כי אינם צריכים שחיטה להתירם,
אלא הם כתולעת הנמצאת בפירות אחר שנתלשו מהארץ, ולא יצאה התולעת שבהם והלכה על
הארץ]. (ע"כ תלמוד מבואר)
להלן לשון הרמב"ם עם המקורות לדבריו
בסוגיית התלמוד [הובא בסוגריים]:
תולעת הנמצאת במעי הדגים [=קוקיאני לפי
הרי"ף], ובמוח שבראש הבהמה [=קוקיאני לפי פירוש הרמב"ם], והנמצאת בבשר –
אסורה [=דרני דבשרא]; אבל דג מליח שהתליע [=דרני דכוורי], הרי התולעת שבו מותרת,
שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.
בסוגיית התלמוד הובא חילוק בין בהמה לדגים,
בהמה שצריך לשוחטה, יש לאסור את התולעים הנמצאים בה מחיים כי אף הם צריכים שחיטה,
מה שאין כן דגים שאינם צריכים שחיטה, אין לאסור את התולעים הנמצאים בהם מחיים.
היוצא מהסוגיה, תולעים הנמצאים בבהמה לאחר מיתה מותרים, מפני שהם כתולעת הפירות שלא
פרשה על הארץ, שהרי אינם צריכים שחיטה. וכן תולעים הנמצאים בדגים לאחר מיתה מותרים
מטעם זה.
הרמב"ם ביאר את תולעת הנמצאת בדגים,
כתולעת הנמצאת בדג מליח אחר מותו, מפני שמבחינה מציאותית התולעים הנמצאים בדגים
נמצאים באופן זה, ובמקרה כזה התולעת שבדגים דומה לתולעת הנמצאת בפרי שהתליע אחר
שנתלש מהארץ שהיא מותרת באכילה. אולם אין לדייק מכך שאם נוצרה התולעת בדג מחיים
היא אסורה באכילה, שהרי בתחילת ההלכה כתב הרמב"ם שרק תולעת הנמצאת במעי הדגים
שבאה מהעולם אסורה באכילה, משתמע מכך שתולעת שנוצרה בדגים מותרת באכילה.
כמו כן, הרמב"ם כתב שתולעת הנמצאת בבשר
אסורה, וכוונתו כפי הנאמר בתלמוד שנוצרה התולעת בבשר הבהמה בעודה בחיים, ויש לבאר
את דבריו כמו התלמוד, שאם היא תולעת שנוצרה בבשר הבהמה לאחר מות הבהמה, מאחר שאין
חובת שחיטה על תולעת זו, שהרי לא נוצרה בבהמה חיה, מותרת התולעת באכילה, כתולעת
שנוצרה בפרי שנתלש מהקרקע.
להלן לשון הרמב"ם מבואר:
במקרים בהם התולעת לא נוצרה בתוך גוף הבעל
חיים אלא נכנסה אליו מן החוץ, וקודם שנכנסה אליו כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ,
התולעת אסורה באכילה. ולכן תולעת הנמצאת במעי הדגים שנכנסה אליהם דרך פיהם, וכן תולעת
הנמצאת במוח שבראש הבהמה שנכנסה אליה דרך נחיריה, הרי הם אסורות באכילה. כלל נוסף
יש, אם התולעת נוצרה בתוך גוף בעל חיים החייב בשחיטה, כגון תולעת הנמצאת בבשר בהמה
– במקרה זה, אף שהתולעת נוצרה בתוך הבשר בעוד הבהמה בחייה, ולא נכנסה אל הבהמה מן
החוץ, הרי היא אסורה באכילה, שמאחר שהיא יוצאת מגוף הבהמה הרי היא חייבת בשחיטה
כמותה, אולם מאחר שאינה נחשבת כחלק מגוף הבהמה, אין שחיטת הבהמה מתירתה, והיא
אסורה באכילה. [אולם אם נוצרה התולעת בבשר הבהמה לאחר מות הבהמה, מאחר ואין על
התולעת חיוב שחיטה שהרי נוצרה לאחר מות הבהמה, התולעת מותרת באכילה, כתולעת שנוצרה
בפירות לאחר שנתלשו מהארץ, ולא פרשה התולעת מהפרי]. אבל אם התולעת נוצרה בתוך בעל
חיים שאינו חייב שחיטה, כגון דג מליח שהתליע לאחר מות הדג לאחר שמלחוהו, הרי
התולעת שבו מותרת, מפני שהיא נחשבת כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר
לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם כל זמן שלא פרשה התולעת מהפרי. [וגם אם נוצרה
התולעת בבשר הדג בעודו חי, תהיה התולעת מותרת באכילה, מטעם זה, שהרי אין בדג חובת
שחיטה כמו בבהמה, שנאסור את התולעת משום שלא נשחטה]. (ע"כ ביאור הרמב"ם
על פי מגדל עז)
כפי איך שביארנו את הרמב"ם, כך פסק
השו"ע (יו"ד פד,טז), וזה לשונו: "כל תולעים הנמצאים בבהמה, בין שהם
בין עור לבשר בין שהם במעיה, אסורים. והנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים.
והא דאסרינן, דוקא דמחיים, אבל הגדילים בבשר אחר שחיטה, או בדגים וגבינה, מותרים, כל
זמן שלא פירשו. הלכך תולעים הנמצאים בקערה, שנפלו מן הבשר, מותרים לדעת המתירים, והוא
שפירש מת. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה, דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו
כשהדיחו הבשר. ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה. הגה:
ונהגו להקל, כסברא הראשונה...".
לאחר שכתבנו את כל הנזכר לעיל, נראה יותר לומר,
שהרמב"ם ביאר את סוף הסוגיה בצורה שונה מפירוש רש"י, ולביאורו יש להחמיר
בדיני תולעים יותר משיטת רש"י. לעיל כתבנו, שלפי רש"י, התלמוד הביא
חילוק בין בהמה לדגים, בהמה שצריך לשוחטה, יש לאסור את התולעים הנמצאים בה מחיים
כי אף הם צריכים שחיטה, מה שאין כן דגים שאינם צריכים שחיטה, אין לאסור את התולעים
הנמצאים בהם מחיים. היוצא מכך, תולעים הנמצאים בבהמה לאחר מיתה מותרים, מפני שהם
כתולעת הפירות שלא פרשה על הארץ, שהרי אינם צריכים שחיטה. וכן תולעים הנמצאים
בדגים לאחר מיתה מותרים מטעם זה.
אולם הרמב"ם סובר, שאין להחיל על התולעים
דיני שחיטה אף אם נוצרו בבהמה בחייה, שהרי אינם חלק מהבהמה, וכיצד אפשר לומר שיש
עליהם חובת שחיטה, והכלל שכתבנו בשם רש"י שכל היוצא מהבהמה הרי הוא כמותה
וחייב שחיטה אינו מסתבר. אלא יש להמשיך עם הכללים שנזכרו בהלכות קודם לכן, תולעת שֶׁרָמְשָׂה
[=הלכה] על הארץ אסורה באכילה, וכן אם נוצרה בבהמה או בדגים בחייהם הרי היא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה
על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים
על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. וכשכתב הרמב"ם שתולעת
הנמצאת בבשר אסורה, התכוון לאסור את התולעת הנמצאת בבשר הבהמה או הדגים בחייהם,
שהרי היא נחשבת שהלכה על הארץ, ואין להתיר אלא תולעת הנמצאת בדגים, ודוקא אם נוצרה
לאחר מות הדג, כגון שהניחו את הדג במלח ואז נוצרה בו תולעת, שבאופן זה התולעת שבו
מותרת, שהיא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת
שבתוכם. במה דברים אמורים בדגים, אבל בבהמה, אף שנוצרה בה התולעת לאחר מיתה הרי
היא אסורה, שמאחר שיש בבהמה דין שחיטה, לא רצו חכמים להתיר את היוצא ממנה
[=תולעים] ללא שחיטה, וקבעו איסור מיוחד לתולעים אלו.
לפי רש"י, יש לקבוע את דיני התולעת ולחלק
אם נמצאת בבעל חיים החייב שחיטה [=בהמה] אסורה מחיים, ואם נמצאת בבעל חיים שאינו
חייב שחיטה [=דגים] מותרת מחיים. ואילו לפי הרמב"ם, תולעת הנמצאת בבעל חיים
מחיים, אף שאינו חייב שחיטה, כלומר דגים, אסורה באכילה, שהיא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה
[=הלכה] על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים
על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. והטעם שתולעת הנוצרת בבהמה
גם לאחר מיתה אסורה באכילה, משום שיש כאן איסור מיוחד של חכמים לתולעת הנמצאת לאחר
מיתה בבעל חיים החייב שחיטה [=בהמה], משום שלא רצו חכמים להתיר את היוצא מהבהמה
ללא שחיטה.
וזה ביאור התלמוד לפי הרמב"ם:
דרני דבשרא - אסירי, דכוורי – שריין [=תולעת
הנמצאת בבשר, כלומר שנוצרה בבשר בהמה או דגים בחייהם, אסורה, ואילו אם נוצרה בבשר
דגים לאחר מותם, מותרת. היוצא מכך, תולעת הנמצאת בבהמה, אף שנוצרה לאחר מות הבהמה,
אסורה]. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא איכול [=רבינא אמר לאמו, שתבליע לו את
התולעים הנמצאים בבשר הדגים, שנוצרו בהם לאחר מות הדגים, שלא יראם ויקוץ בהם, כדי
שיאכלם מבלי לראותם, כי מותר לאכול את התולעים הנמצאים בבשר הדגים]. א"ל רב
משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו - לרבות את הדרנים
שבבהמה? [=רב משרשריא הקשה לרבינא, מדוע תולעת הבהמה שנוצרה לאחר מות הבהמה אסורה,
ואילו תולעת הדגים שנוצרה לאחר מות הדגים מותרת?] א"ל: הכי השתא! בהמה -
בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים
- באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן - בהיתרא קא גבלן [=השיב רבינא, בהמה שאינה
מותרת באכילה אלא בשחיטה, גם תולעת הנוצרת בה לאחר מיתה אסורה באכילה, משום שלא
רצו חכמים להתיר את היוצא מהבהמה ללא שחיטה. מה שאין כן דגים שהם מותרים באכילה
ללא שחיטה, תולעים הנוצרים בהם לאחר מיתה מותרים באכילה, שהרי לא רמשו על הארץ, והם
כתולעת הנמצאת בפירות אחר שנתלשו מהארץ, ולא יצאה התולעת שבהם והלכה על הארץ].
(ע"כ תלמוד מבואר)
וזה ביאור לשון הרמב"ם במשנ"ת:
במקרים בהם התולעת לא נוצרה בתוך גוף הבעל
חיים אלא נכנסה אליו מן החוץ, וקודם שנכנסה אליו כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ,
התולעת אסורה באכילה. ולכן תולעת הנמצאת במעי הדגים שנכנסה אליהם דרך פיהם, וכן
תולעת הנמצאת במוח שבראש הבהמה שנכנסה אליה דרך נחיריה, הרי הם אסורות באכילה. וכן
אם התולעת נוצרה בתוך גוף בעל חיים בחייו, כגון תולעת הנמצאת בבשר, בין אם הוא בשר
בהמה או בשר דגים, התולעת אסורה באכילה, שמאחר שנוצרה בבהמה או בדגים בחייהם הרי
היא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם
נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. אבל אם התולעת נוצרה בתוך דג מליח שהתליע לאחר מות
הדג, הרי התולעת שבו מותרת, מפני שהיא נחשבת כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ,
שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם כל זמן שלא פרשה התולעת מהפרי. [במה דברים
אמורים בדגים, אבל בבהמה, אף שנוצרה בה התולעת לאחר מיתה הרי היא אסורה, שמאחר שיש
בבהמה דין שחיטה, לא רצו חכמים להתיר את היוצא ממנה [=תולעים] ללא שחיטה, וקבעו
איסור מיוחד לתולעים אלו]. (ע"כ ביאור הרמב"ם)
כאן נציין, שהביאור שכתבנו הוא על פי מהר"ח
כסאר, וזה לשונו: "וסובר רבינו ז"ל, דלאו דוקא הנמצאים במעי הדגים
הוא דאסורין, דהוא הדין בכל מקום שנתהוו בהן מחיים, דהוו להו כפירות שהתליעו
במחובר דאסורין, ואין מותרים אלא בנתהוו לאחר מיתה, דומיא דפירות שהתליעו בתלוש,
והא דנקטו במעי הדגים מה שדרך להיות נקטו, וכדאיתא התם, וכמו שהעיר על זה הרב
המגיד ז"ל...". מהר"ח כסאר קיצר בדבריו, ואנו הסברנו את שיטת
הרמב"ם בביאור התלמוד, והרחבנו בביאור לשון הרמב"ם במשנ"ת.
מקור ההיתר - אכילת תולעת שלא פרשה מהמים\ מהפרי
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז-כ:
יז. וכן המים שבכלים שהשריצו – הרי אותן השרצים
מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת
בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים
בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין
שיש לו בין שאין לו, מותר...
יט. במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן.
אבל אם פירש השרץ [=לשפת הכלי או לאחוריו, וכן לשפת הבור או לאחוריו] – אף על פי שחזר
לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור: פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר
– מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים – מותר.
כ. המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל
מן היבחושין או היתושין והתולעת שסינן – לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים:
ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן. אבל אם לא סינן, שותה ואינו
נמנע, כמו שפירשנו.
בהלכה יז כתב הרמב"ם, שמותר לאכול שרצים
שנוצרו במים, באופן כזה ששותה את המים עם השרצים שבתוכם. כמו בהלכות לעיל, גם
בהלכה זו, בזמנם חשבו שהשרצים נוצרו בתוך המים, משום שלא ראו את הבצים שהוטלו לתוך
המים, והחשיבו את השרצים כחלק מהמים, והתירו לאוכלם. ולפיכך בהלכה יט כתב
הרמב"ם, שכל היתר זה הוא כשלא פרשו השרצים מהמים, שאז הם עדין נחשבים חלק
מהם, אבל אם פרשו, הרי הם שרץ המים, וכפי שנתבאר בהלכה כ. עוד נתבאר בהלכה יט, שאם
פרש השרץ לשפת הכלי או לאחוריו, וכן לשפת הבור או לאחוריו, נחשב שפרש מהמים
(הדוגמאות הם על פי הרשב"א הובא במ"מ), אבל אם פרש לדופן הכלי או הבור,
וחזר ונפל למים, זהו מקום גידולו של השרץ [=התולעת], ונחשב שלא פרש מהמים.
בהלכה יז כתב הרמב"ם, מהו מקור ההיתר
לדין זה, הלימוד מהפסוק, "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם
בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים
הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין
לו, מותר.
וכן הוא בתלמוד חולין (סו,ב): "היכן התיר
בכלים [=היכן התיר הפסוק לאכול תולעת הנמצאת בכלים] דכתיב את זה תאכלו מכל אשר
במים וגו', בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים - אף
על גב דלית ליה אכול".
ביאור הדברים, תולעים הנבראים בכלים או במאגרי
מים, נכללים בלאו של שרץ המים, הובא ברמב"ם בהלכה יב, אולם כל זמן שלא פרשה התולעת
מהכלי או מאגר המים, מותר לשתות את המים והתולעת שבתוכם, משום לימוד מיוחד מהפסוק
(ויקרא יא,ט): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם". בפסוק נזכר
פעמיים תאכלו: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ
סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ.
ודרשו חכמים (חולין סו,ב): שיש לחלק את הפסוק לשתים, בחלק הראשון של הפסוק נאמר, תאכלו
מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים. ואילו בחלק השני
של הפסוק נאמר, במים שבימים ובנחלים, את שיש לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ואת שאין לו סנפיר
וקשקשת לא תאכלו (ע"פ רש"י שם, ורמב"ם הלכה יז). הדברים אמורים, כאשר
לא פרשה התולעת מהמים, שאז היא מוגדרת כחלק מהמים ויש כלפיה פסוק, תאכלו מכל אשר במים,
אבל אם פרשה התולעת והלכה על הארץ, אף שחזרה למים, אסור לאוכלה, שהרי היא שרץ המים,
ואינה חלק מהמים.
כאן ראוי לבאר, שיש להבחין בין ההלכות
שלפנינו, להלכה יד, שם נזכר היתר לאכול תולעת שלא פרשה מהפרי, שנוצרה בו כשהוא
תלוש, מפני שמקור ההיתר לאכול תולעת שלא פרשה מהפרי הוא אחר. תולעים הנמצאים בפירות
נכללים בלאו של רמש הארץ (הובא בהלכה יג), אולם מאחר ובפסוק נזכר הביטוי, הַשֶּׁרֶץ
הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד), כדי לחייב מלקות על אכילת התולעת שבפירות,
צריך שהיא תרמוש על הארץ, כלומר תצא מהפרי ותהלך על הארץ ותחזור לפרי, אבל אם לא פרשה
התולעת מהפרי, מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו.
לשון התלמוד חולין
(סו,ב) מבואר בהרחבה:
תאכלו מכל אשר במים מה
תלמוד לומר?
[=מה הפסוק שנאמר
בויקרא יא,ט: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם בא ללמדינו?] –
שיכול, הואיל והתיר
במפורש והתיר בסתם,
[=יש פסוק מפורש שהתיר
לאכול שרץ המים הנמצא בכלים, אף שאין לו סנפיר וקשקשת, בנוסף לכך יש פסוק שנלמד
מסתמותו, כלומר שלא נכתב בו במפורש אולם משתמע ממנו, שמותר לאכול שרץ המים אף שאין
לו סנפיר וקשקשת.
בהמשך הסוגיה, סז,א
נתבאר, שהפסוקים הם בספר ויקרא יא,ט-יא: "ט- אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר
בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים
וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. י- וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר
וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל
נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. יא- וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם
לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ".
לפי דעה אחת שם בהמשך
הסוגיה, הפסוק המפורש הוא פסוק ט, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים
ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים
בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו. ואילו פסוקים י-יא הם הפסוקים
הסתומים, ומהם נלמד באופן עקיף, בימים ובנחלים אם אין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו, היוצא מכך, אם הוא נמצא
במים שבכלים, אף על פי שאין לו סנפיר וקשקשת אסור לאוכלו. בהמשך הסוגיה שם נתבאר,
שלפי דעה שניה, פסוקים י-יא הם המפורשים, ופסוק ט הוא הסתום],
מה כשהתיר במפורש לא
התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים,
[=ממשיך התלמוד לבאר,
כשם שלמדנו מהפסוק המפורש היתר אכילת שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת רק אם הוא
נמצא במים שבכלים, כך יש ללמוד מהפסוק הסתום, היתר זה רק אם הוא נמצא במים שבכלים],
מנין לרבות בורות שיחין
ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע?
[=אולם מנין לנו שמותר
לאכול שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת גם אם הוא נמצא בתוך מים הנמצאים בבור עגול,
או בתוך מים הנמצאים בשיח, כלומר חפירה מאורכת, או במערה, כלומר מאגר מים מקורה
בתקרה?]
ת"ל תאכלו מכל אשר
במים.
[=מתרץ התלמוד, שהדבר
נלמד מהפסוק תאכלו מכל אשר במים, בפסוק זה נזכר פעמיים תאכלו, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ
מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם
בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, ודרשו חכמים שיש לחלק את הפסוק
לשתים, בחלק הראשון של הפסוק נאמר, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון
בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ולפיכך שרץ הנמצא במים שבבורות שיחים ומערות, מותר
לאוכלו אפילו שאין לו סנפיר וקשקשת. ואילו בחלק השני של הפסוק נאמר, במים שבימים
ובנחלים, את שיש לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ואת שאין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו.
הביאור על פי רש"י].
היכן התיר בכלים?
[=ממשיך התלמוד לשאול,
בכל הדיון שנזכר לעיל יש מוסכמה, שרץ המים הנמצא בכלים, אף שאין לו סנפיר וקשקשת,
מותר לאוכלו. ושואל התלמוד, מנין לנו מהפסוק דבר זה?]
דכתיב את זה תאכלו מכל
אשר במים וגו', בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים -
אף על גב דלית ליה אכול.
[=מתרץ התלמוד, שהדבר
נלמד מהמשך הפסוק: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם
בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, שממנו משתמע, כל אשר לו סנפיר וקשקשת,
דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא
במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו]. (ע"כ תלמוד מבואר)
היוצא מדברי התלמוד,
כשבאים לדרוש את הפסוק בויקרא יא,ט, יש לחלק את הפסוק לשתים. מהחצי הראשון, אֶת
זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, יש ללמוד, תאכלו מכל אשר במים
אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ולפיכך שרץ הנמצא במים
שבבורות שיחים ומערות, מותר לאוכלו אפילו שאין לו סנפיר וקשקשת. ואילו מהחצי
השני, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים
וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, יש ללמוד, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא
בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים
הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו.
אם נשווה זאת לדברי
הרמב"ם שכתב בהלכות מאכלות אסורות ב,יז, נראה שהרמב"ם דייק בדרשות
התלמוד, והעתיק את הדרשה בדיוק כמו שנזכרה בתלמוד.
לשון הרמב"ם בהלכות
מאכלות אסורות ב,יז: "וכן המים שבכלים שהשריצו – הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר
"כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים
וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא
שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין
לו, מותר".
הרמב"ם בהלכה זו דיבר על מקור הדרשה
להיתר אכילת שרצים הנמצאים במים שבכלים, וכאמור מקור דרשה זו הוא החצי השני
של הפסוק. ואילו מהחצי הראשון של הפסוק אנו לומדים, היתר אכילת שרצים הנמצאים במים
שבבורות שיחין ומערות.
