שאלה: האם מותר לתקוע בשופר בראש השנה לאחר המצווה?
תשובה: במשנה (ראש השנה לב,ב) נאמר: "אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל
מתעסקין עמהן עד שילמדו". [תינוק שבא לתקוע מעצמו, אין מעכבים אותו מלתקוע, ולא
עוד, מותר אף להתעסק עמו, ולומר לו לתקוע עד שילמד].
בתלמוד (ראש השנה לג,א-ב) נאמר: "אבל
מתעסקין בהם עד שילמדו. אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת. [הוסיף רבי אלעזר, שמותר להתעסק
עם התינוקות ולומר להם לתקוע, גם בשבת]. תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו
בשבת. [וכך נאמר במפורש בברייתא]. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר
ביום טוב. הא גופא קשיא; אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן
תקעו, והדר תנא: אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! -
לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך". [מה שנאמר
"מתעסקים עם התינוקות עד שילמדו אפילו בשבת" מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך,
ואילו מה שנאמר "ואין מעכבים את התינוקות מלתקוע בשבת" מדובר בקטן שהגיע
לחינוך. היוצא מכך: קטן שלא הגיע לחינוך, אין מעכבים אותו מלתקוע בעצמו, בשבת, ולא
עוד, מותר לומר לו לתקוע. כך הדין בשבת, וכל שכן ביום טוב. ואילו קטן שהגיע לחינוך,
אם בא לתקוע מעצמו, בשבת, אין מעכבים אותו מלתקוע, אבל אסור לומר לו לתקוע. כך הדין
בשבת, אבל ביום טוב, מותר לומר לו לתקוע. וזהו שנאמר במשנה, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו].
וזה פסק הרמב"ם בהלכות שופר ב,ז:
"התינוקות שלא הגיעו לחינוך – אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש
השנה [אם רצו לתקוע מעצמם], כדי שילמדו; [בתלמוד הוסיפו, תינוקות שלא הגיעו לחינוך,
לא רק שאין מעכבים אותם מלתקוע בעצמם, אלא אף מותר לומר להם לתקוע, ולהדריכם, כדי ללמדם.
ואם הוא תינוק שהגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע או להדריכו, אבל אם בא לתקוע מעצמו,
בשבת, אין מעכבים אותו מלתקוע]. [ואילו ביום טוב] ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן,
ביום טוב – בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [ביום טוב, בין קטן שהגיע
לחינוך, ובין שלא להגיע, לא רק שאין מעכבים אותם מלתקוע אם באו לתקוע מעצמם, אלא, מותר
לגדול גם להדריכם כיצד לתקוע]: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות".
מאחר וראינו שפסק הרמב"ם אינו
מתיישב עם דברי התלמוד, וצריך להוסיף בדבריו ביאורים שאינם רמוזים בדבריו, על
כורחנו, הרמב"ם סלל לעצמו דרך חדשה, כדרכו בהרבה מקומות, והוא צעד בעקבות פשט
המשנה, והתעלם מהאמור בתלמוד.
משנה. אין מעכבין את התנוקות
מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו.
גמרא. אבל מתעסקין בהם עד שילמדו. אמר
רבי אלעזר: אפילו בשבת. תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת. ואין
מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא; אמרת
מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא: אין
מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! - לא קשיא; כאן - בקטן
שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך.
תוספתא ראש השנה ב,טז: מתלמדין לתקוע
בשבת, ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת ואין צריך לומ' ביום טוב.
בתלמוד נזכר, קטן שלא הגיע לחינוך
מתעסקים עמו ללמדו, בין בשבת ובין ביום טוב. ואילו קטן שהגיע לחינוך אין מעכבים
אותו מלתקוע, אבל אסור לומר לו לתקוע, במה דברים אמורים בשבת, אבל ביום טוב מותר
לומר לו לתקוע.
לעומת זאת, הרמב"ם ביאר את המשנה
כפשוטה, ובתחילתה מדובר בשבת ובסופה מדובר ביום טוב. מה שנאמר אין מעכבים את
התינוקות מלתקוע, מדובר בשבת, ובקטן שלא הגיע לחינוך. ואילו מה שנאמר בסוף
המשנה, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו, מדובר ביום טוב, בין בקטן שהגיע
לחינוך, ובין שלא הגיע.
נמצא שהרמב"ם קיבל מהתלמוד רק את
העיקרון, שביום טוב, מותר ללמד בין קטן שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך, אבל את
שאר ענייני המשנה פירש כפשוטה, שהיא מחלקת בין שבת ליום טוב, ובשבת אין מעכבים,
וביום טוב מתעסקים שילמדו. בנוסף לכך, הרמב"ם למד מהתלמוד שקטן שלא הגיע
לחינוך קל הוא מקטן שהגיע לחינוך, והוא יישם עיקרון זה על פי דרכו וביאורו.
וזה פסק הרמב"ם בהלכות שופר ב,ז:
התינוקות שלא הגיעו לחינוך - אין מעכבין אותן מלתקוע [אם הם רוצים לתקוע
מעצמם ויוזמתם] בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו [ואם הגיעו
לחינוך מעכבים אותם מלתקוע בשבת]; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום
טוב - בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [ביום טוב, לא רק שאין
מעכבים, אלא גם מותר להתעסק עמהם וללמדם, אפילו אם הגיעו לחינוך]: שהתקיעה, אין
איסורה אלא משום שבות.
ההלכה עוסקת בשבת ויום טוב שאינם ראש השנה
(מהר"י קאפח שם הערה יד), וכפי שכתב הרמב"ם "בשבת שאינה יום טוב של
ראש השנה", והוא הדין "יום טוב" שנזכר בהלכה זו, מדובר ביום טוב שאינו
יום טוב של ראש השנה. אבל יום טוב של ראש השנה שלא חל בשבת, מאחר שהותרה התקיעה לצורך
מצוה, הותרה ביום טוב זה גם שלא לצורך מצוה. וכל עיקרו של איסור תקיעה בשבת ויום טוב
הוא מדברי חכמים, וביום טוב של ראש השנה כלל לא אסרוהו, אלא מצוה יש בדבר. ולכן מצאנו
שהתירו חכמי הדורות להוסיף על תקיעות המצווה, תקיעות רשות, ומעולם לא עלתה על לב איש
לאסור את הדבר.
וכך מוכח מהתלמוד ראש השנה (ל,א) שם נאמר:
"והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא
שמע איניש קל אוניה [=אודניה] מקל תקועיא [דיחידאי]". כלומר, שביבנה, בסיום התפילה
והתקיעות, היו הרבה בני אדם תוקעים בשופר, ולא היה האדם שומע את הקול המדבר לאוזניו,
מרעש התקיעות שהיה.
וכך הוא מנהג תימן מאז ומעולם, בסיום התפילה
הנערים לוקחים את שופרות בית הכנסת ותוקעים בהם, אף נערים שהגיעו למצוות, ומעולם לא
מיחו בהם שיש כאן חילול יום טוב, שכיון שהותרה תקיעה לצורך המצווה, הותרה ביום טוב
זה לגמרי. ולכן התפתחו מנהגים להוסיף על התקיעות שתיקנו חכמים, ואם הדבר אסור, כיצד
התירו מנהגים אלו.
וכך נאמר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי'
סה): "וששאלתם ענין שופר של ר"ה כי מנהג גאונים להתריע אחר סיום התפלה תרועה
גדולה כדי לערבב את השטן וכך הוא מנהג בב' ישיבות. אנו ראינו להשיבכם כי אין אנו עושין
כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כך אלא שיחידים מתעסקים כל אחד ואחד בתאותו
מהא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש
קל אודניה מקל תקועייא למדנו שהיו רגילים הראשונים שהיחידים תוקעין אחר תפלה ולא שחייבין
כי ש"ץ מוציאן ידי חובתן אלא מצוה מן המובחר להתריע אחר סיום התפלה וכדי לערבב
את השטן ושפיר דמי למעבד הכי ואם אין עושין כן אין בכך כלום. ושאר הגאונים ז"ל
מודים שצריך להתריע עכ"פ".
ולעומת מה שכתבנו, כתב הרמ"א (תקצו,א):
"ולאחר שיצאו בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר
לו שיתקע (המגיד פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (א"ז דר"ה)".
וכתב המשנ"ב (סק"ג): "ועיין בט"ז שדעתו דיו"ט של ר"ה
אינו דומה לשאר יום טוב בזה". וכפי שביארנו.
