במאמר הבא נדון בתשובות ובאיגרות הרמב"ם לחכמי לוניל,
האם הם יצאו מידי הרמב"ם, או שמא הם יצאו מידי כותב אחר. בסוגיה זו נאמרו שתי
דעות: א- דעת מהר"י קאפח. ב- דעת הרב יצחק שילת.
דבריו של מהר"י קאפח אודות תשובות חכמי לוניל,
התפרסמו בכמה מקומות. בהערותיו על משנ"ת, בכל הלכה שיש עליה תשובה לחכמי
לוניל. בכתבים כרך ב עמ' 643-661. ובעוד מקומות. לדעתו, תשובות אלו לא יצאו מידי
הרמב"ם, אלא הם מעשה ידי זייפן, שלא ידע את תורת הרמב"ם ושיטתו, והוא
רצה להראות שבאחרית ימיו של הרמב"ם לא היתה דעתו מיושבת עליו[1].
לעומתו, סובר הרב יצחק שילת[2], שתשובות
אלה יצאו מידי הרמב"ם, והראיה על כך, שרבי אברהם בנו של הרמב"ם מתייחס
לתשובות אלו כתשובות שנכתבו על ידי אביו, וכן שאר החכמים שהיו באותה תקופה מייחסים
תשובות אלו לרמב"ם.
במאמר זה נציע דרך שלישית לביאור העניין,
ובעזרתה יתבארו הדברים העמומים הקיימים בשיטותיהם של מהר"י קאפח והרב שילת.
*
מהר"י קאפח בנה את שיטתו על סמך
השוואת תשובות חכמי לוניל לתשובות אחרות של הרמב"ם, והוא נוכח לראות שיש הבדל
מהותי בין תשובות אלה לשאר התשובות. בכל התשובות שיצאו מידי הרמב"ם, הוא משיב
בצורה מסודרת ובהירה, ובדבריו הוא מבאר לשואלים בטוב טעם ודעת את ההלכה, לעומת זאת
בתשובות חכמי לוניל אין הדבר כך, המשיב כותב בצורה מעורפלת, אין בדבריו סדר
והיגיון, אין בדבריו תשובות ברורות לטיעוני השואלים[3]. על
סמך זאת הסיק מהר"י קאפח כי תשובות חכמי לוניל לא יצאו מידי הרמב"ם.
לעומתו הרב שילת בנה את שיטתו על סמך
טיעונים היסטוריים. כל חכמי אותו הדור בסביבות לוניל (פרובאנס) דנו בתשובות, מכאן
שאותם תשובות היו מפורסמות וידועות. בנו של הרמב"ם ר' אברהם, מזכיר את
התשובות, מכאן שגם במשפחת הרמב"ם היו אותם תשובות ידועות, כך שלא ניתן להכחיש
את ייחוסם של התשובות לרמב"ם[4].
וזה לשון רבי אברהם בן הרמב"ם
בספרו מלחמות ה' (עמוד נב):
"והקול נשמע מזמן הרבה, כי אלו החבורים של אבא מרי ז"ל,
החבור הגדול שחבר בלשון הקודש ונקרא משנה תורה, והחבור שחברו בלשון ישמעאל וקראו מורה
הנבוכים, הגיעו ליד החכמים הגדולים הנכבדים האדירים מרביצי תורה בעלי חכמה ובינה חכמי
לוניל הי"ב, מימי אבא מרי ז"ל, והגיע אליו בחייו כתביהם הנעימים ושאלותיהם
הנפלאות, ומתוך דבריהם ניכר לו ז"ל שהבינו ספריו ושמחו בהם ושמח גם הוא שהגיעו
דבריו ליודע אותם, שמחה לאיש במענה פיו, וכתב להם תשובת שאלותם והשיב על דבריהם לכבדם ולפארם כראוי להם".
*
גם על איגרות הרמב"ם לר' שמואל אבן
תיבון נחלקו המלומדים הנ"ל, מהר"י קאפח כמתרגם קפדן למורה הנבוכים, נוכח
לראות את ריבוי חוסר הדיוק בתרגומו של ר' שמואל בן תיבון, כך שלא יתכן
שהרמב"ם יסמיך מתרגם שהפך את ספר מורה הנבוכים מספר קולח וקריא לספר מסורבל
ולא ברור, למתרגם המוסמך לספרו, בנוסף יש שינויים במספר האיגרות שהגיעו לר"ש
אבן תיבון, וכבר עמד על כך פרופ' י. זנה[5], כך
שלדעתו יחסו של הרמב"ם לר"ש אבן תיבון היה צונן לאחר שהוא ראה דוגמה
מעבודת תרגומו.
לעומתו הרב שילת חלק על פרופ' י. זנה
במספר האיגרות שהגיעו לר"ש אבן תיבון, ולדעתו כל האיגרות המצויות בידינו
הגיעו מהרמב"ם לר"ש אבן תיבון[6], כך
שיחסו של הרמב"ם היה חיובי לתרגומו של ר"ש גם לאחר שהוא ראה דוגמה
מעבודת תרגומו.
*
גם על משך זמן כתיבת החיבור "משנה
תורה" נחלקו המלומדים הנ"ל.
מהר"י קאפח בהקדמה למורה
הנבוכים שיער על סמך התאריכים המופיעים במשנה תורה כי הרמב"ם כתב את ספרו
הגדול משנה תורה במשך 14 שנה, הוא החל בכתיבתו בהיותו בגיל שלושים ושתים, לאחר 7
שנים הוא הגיע לספר זרעים, אז היה הרמב"ם בגיל שלושים ותשע (מופיע תאריך),
לאחר שנה כתב הרמב"ם הקדמה והחל לפרסם את ספרו ברבים, ולפיכך התאריך המופיע
בהקדמה הוא שנה לאחר התאריך שמופיע בספר זרעים (הרמב"ם בן ארבעים), לאחר שנה
הצמיד הרמב"ם להלכות קידוש החודש את כל החלק האסטרונומי, ולפיכך התאריך
המופיע שם הוא שנתיים לאחר התאריך המופיע בספר זרעים (הרמב"ם בן ארבעים
ואחד), נמצא כי עד ספר זרעים לקח לרמב"ם שבע שנים, תן לו עוד שבע שנים והוא
יסיים את שאר הספר, נמצא כי לא סיים הרמב"ם את כתיבת ספרו משנ"ת בהיותו
בן ארבעים ואחד אלא רק בהיותו למעלה מארבעים וחמש[7].
לעומת כל זאת באיגרת הרמב"ם לרבי
יהונתן הכהן מלוניל, כותב הרמב"ם כי הוא כתב את ספרו במשך עשר שנים[8], וכך
סובר הרב שילת.
*
כדאי לציין כי לדעת מהר"י קאפח, הרמב"ם
כתב את מורה הנבוכים במשך חמש שנים, כי בהיות הרמב"ם בן חמישים ואחד הוא כתב
את מאמר תחיית המתים והוא מדבר על מורה הנבוכים כעל ספר ידוע ומפורסם, מכאן שעד
גיל חמישים סיים הרמב"ם לכתוב את ספרו מורה הנבוכים[9].
*
אם נסכם את מה שכתבנו עד כעת, נגלה כי
עיקר הפולמוס של מהר"י קאפח והרב שילת נסוב על תשובות הרמב"ם לחכמי
לוניל, שם יש טיעונים כבדי משקל לכל צד, מהר"י קאפח יטען מצד העניין,
והרב שילת יטען מצד ההיסטוריה.
אמנם הם נחלקו גם בדבר תרגום מורה
הנבוכים וגם בדבר האיגרת, אבל כיום כולם מסכימים לדעת מהר"י קאפח כי תרגום
אבן תיבון איננו מדויק, וכבר קמו הרבה מלמודים ותיקנו ושיפצו את תרגום אבן תיבון,
פרופ' שוורץ תיקן את תרגום אבן תיבון לכיוון המדעי, ואילו הרב יהודה בן ר' שמואל
אבן שמואל תיקן את תרגום אבן תיבון לכיוון הסגנון הימי בניימי, וגם הרב שילת נוהג
לתקן ולשפץ את תרגום אבן תיבון, כך שלמעשה דברי מהר"י קאפח בסוגיית התרגום
התקבלו על דעת כולם, וכעת כל מלומד מושך לכיוונו ולנטיות לבו.
גם בדבר האיגרת לחכמי לוניל לא מצאנו
שיאריכו המלומדים הנ"ל בדברים, כי למעשה הרמב"ם לא הכיר את פירושי חכמי
לוניל ושיטותיהם.
*
מכיוון שיסוד המחלוקת בתשובות
הרמב"ם לחכמי לוניל, נרחיב לכתוב דוקא בנושא זה.
להלן רשימת טיעונים כנגד ייחוס תשובות
חכמי לוניל לרמב"ם
1- המשיב לא יודע לכתוב תשובות כנגד
השאלות[10].
2- יש תשובות אחרות המקבילות לתשובות
חכמי לוניל, העוסקות בדיוק באותם נושאים, ושם השיב הרמב"ם תשובה ברורה
ועניינית[11].
3- באיגרת הפתיחה של התשובות מתאר
הרמב"ם את עצמו כמי שנבוך ועמד נדהם מפני השאלות, ולא נחה דעתו של
הרמב"ם עד שכתב ניצחוני בני[12],
וכאמור באותם נושאים בדיוק, בתשובות שהשיב הרמב"ם לשואלים אחרים, הוא כתב
תשובות בשפה ברורה וקולחת, אבל לומר ניצחוני בני הוא לא אמר[13], וגם
נושאי הכלים אשר לרמב"ם מיישבים את הרמב"ם טוב יותר ממשיב התשובות.
4- באיגרת הפתיחה של התשובות מתנצל
הרמב"ם על שלמד חוכמות חול, והוא מצטדק כי אותם חוכמות הם רק כרקחות וטבוחות
ואופות[14],
לעומת זאת במורה הנבוכים ח"א פרק לד כותב הרמב"ם כי יש חובה ללמוד את כל
אותם חוכמות חול, כך שאין מקום לכנותן כרקחות ואופות, אלא כמדעים מובילים
ומכשירים.
5- בתשובות נכתב במפורש כי הם לא נכתבו
בכתב יד הרמב"ם[15].
6- בתשובות עצמם הרמב"ם מכנה את
עצמו כחולה שאין בו סכנה, והוא לא יכול לכתוב כלום[16], אדם
שזה תיאורו, איננו ראוי לכתוב או להכתיב איגרות ותשובות.
7- הרמב"ם ידוע בכל העולם ככותב
בעל לשון צח ובהיר, הוא כותב בצורה ממוקדת וברורה, וכך מצאנו בכל שאר תשובותיו
שכתב לשאר השואלים, ואילו בתשובות אלה הכותב כתב בלעגי שפה, מילים מעורפלות ולא
ברורות, הגדרות הלכתיות לא נכונות[17].
*
להלן רשימת טיעונים התומכים בייחוס
תשובות חכמי לוניל לרמב"ם
1- כל חכמי אותו הדור בסביבות לוניל
(פרובאנס) דנו בתשובות מכאן שאותם תשובות היו מפורסמות וידועות.
2- בנו של הרמב"ם ר' אברהם, מזכיר
את התשובות, מכאן שגם במשפחת הרמב"ם היו אותם תשובות ידועות.
3- הכותב כותב בצורה בטוחה וקולחת, הוא
אינו מהסס לתקן את נוסחאות הרמב"ם במשנ"ת, ורק הרמב"ם בעצמו יעז
לתקן את נוסחת ספריו.
4- כל התשובות והאיגרות של חכמי לוניל
תומכות ומעידות זו על זו, והם נשלחו בפרק זמן אחד ללוניל.
5- הגיע לידינו כתב יד ר' יהונתן הכהן
מלוניל, בו הוא מודה לרמב"ם על ששלח להם את שני החלקים הראשונים של מורה
הנבוכים, מכאן שהרמב"ם השיב לשואלים מלוניל.
*
עד כעת סקרנו את שתי השיטות שנאמרו
בסוגיה, והשתדלנו להציג את הדברים כראוי.
אם ננסה להתחקות אחרי שני המלומדים
הנ"ל, נגלה כי כל אחד תומך בראיותיו, והוא מתעלם מראיות חברו, מהר"י
קאפח מתמקד בצד הענייני העיוני והוא לא מתייחס לראיות ההיסטוריות, ואילו הרב שילת
מתמקד בצד ההיסטורי, והוא מתעלם לגמרי מהפן העיוני. וכי אם נגלה תשובות בהם יהיה
כותב עם הארץ, ויוכיחו הכתבים כי תשובות אלה יצאו מביתו של הרמב"ם, נעבור על
הדבר בשתיקה ולא ניתן הסבר לצד העיוני.
כמובן שהרב שילת מתייחס לכך, והוא מכנה
את הרמב"ם כשברי לוחות, אבל אין בדברים נחת, כי עדיין הכותב כותב בכוונה
תחילה דרשות מוטעות ולשון עילגת, ולייחס זאת לרמב"ם כשברי לוחות אין נחת.
*
נראה כי דברי שני המלומדים צדקו, אבל
הדברים התרחשו בצורה שונה ממה שהם כתבו.
צודק מהר"י קאפח כי לא הרמב"ם
כתב זאת, ולא הרמב"ם סיגנן זאת, ולא הרמב"ם הכתיב זאת לבן אחותו[18] מילה
במילה, אבל גם צודק הרב שילת כי הכתבים יצאו מביתו של הרמב"ם ובידיעתו, ובחלק
מהמקומות גם בהתייעצות עמו, וגם ר' אברהם בנו ידע עליהם והכירם.
הא כיצד?
הגיעו כמה כתבים מלוניל לרמב"ם,
הרמב"ם לא הרגיש טוב והוא השאיר את הכתבים בביתו, הוא שכב כחולה שאין בו
סכנה, בודאי שלעיין ולכתוב הוא לא יכל.
חכמי לוניל דחקו ברמב"ם ושלחו לו
עוד מכתבים, ואז הרמב"ם ציוה על בן אחותו (או מישהו אחר) לכתוב תשובות.
נראה ברור כי סגנון התשובות ורוחם ושיחם
הוא של אותו בן משפחה כותב, אותו בן אחותו גם התייעץ עם הרמב"ם בקלישות, אבל
סגנונו ולמדנותו הם המופיעים בתשובות, וסגנון דודו הרמב"ם לא משתקף ולא מתבטא
בתשובות ובאיגרות כלל וכלל.
אם ניקח לדוגמה את התשובה על מעמידין
דלתות ואח"כ קובעין מזוזה[19], בן
אחותו ככל הנראה התייעץ עם הדוד מה לכתוב, ואולי הרמב"ם השיב לו
ברמיזה כי אין לדמות את דברי רב יהודה לרב נחמן, אבל כל התשובה וסגנונה ודרשותיה
הם מעשה ידיו של אותו בן אחות, הרמב"ם לא ראה את התשובה, ובודאי שהוא לא
סיגנן זאת.
לעומת זאת, בתשובה העוסקת בתיקון הנוסח
בהלכות נזיקי ממון (ד,ד)[20], נראה
שהרמב"ם הכתיב לבן אחותו את התשובה מילה במילה, וכל סגנונה ומילותיה יצאו מידי
הרמב"ם.
בתשובות למורה הנבוכים אותו בן משפחה גם
התבלבל, כפי שמתאונן ר"ש כי הרמב"ם לא השיב לו כראוי, הוא שאל שאלה אחת
והרמב"ם השיב לו תשובה אחרת, ראה הקדמת מהר"י קאפח למורה הנבוכים עמ'
25.
רק בצורה הזאת נוכל ליישב את כל הראיות
של מהר"י קאפח והרב שילת כאחד, כי דברי שניהם צודקים, אבל האמת היתה בצורה
שונה ממה שכתבו.
מכיוון שהגענו עד הלום, נראה כי אין
לייחס חשיבות מרובה לכל אותם תשובות ואיגרות, ובודאי שאין לעקם את השכל להתאמץ
להצדיק אותם, כל תשובה מהתשובות הנ"ל צריכה בדיקה וחקירה, כבר נמצא בתשובות
פגם וזיוף, לא הרמב"ם כתבם או הכתיבם מילה במילה, ולפיכך צריך לתת להם את
המשקל המתאים להם, ולא מעבר לכך.
*
[1] הערת מהר"י
קאפח, משנ"ת, ספר אהבה, הלכות קרית שמע פרק א הערה כה.
[2] אגרות
הרמב"ם בההדרת הרב שילת כרך ב עמ' תצא-תקי.
[3] וזה לשון מהר"י
קאפח בכתבים כרך ב עמ' 643-644: ידוע הוא רבנו בלשונו הזהב, משפטי שפתו בנויים בדעת
בבינה ובהשכל, מדויקים ומדוקדקים כהלכתן, משופים ומהוקצעים כראוי לאיש אשר כמוהו. ומה
מתגלה לעינינו בתשובות הללו, לא סדר ולא משטר, לא שפה ולא לשון, בלעגי שפה ידבר האיש.
ואילו דיברו אנשי לוניל ערבית, היינו תולין ואומרים כי התשובות נכתבו בערבית, ומגרעותיהן
אשמת המתרגם, אך זאת לא זאת, ידוע וברור כי חכמי לוניל לא דיברו ערבית ולא ידעו שפה
זו כלל, וכפי שכתב ר' יהודה חריזי בהקדמתו לתרגומו לספר מורה הנבוכים שהוא תרגמו לבקשת
חכמי לוניל. ואם כן ברור איפוא שרבנו עשוי היה לכתוב תשובותיו לחלק עולם זה בעברית,
ובעברית הנאה והיאה שלו. וכבר מבחינה זו בלבד מתנוססת זרות יחוסן לרבנו הגדול הרמב"ם.
וכאשר אנו פונים לנושאן תוכנן ועניינן, הרי הדחייה והריחוק מהיותן להרמב"ם ניבטת
ונבלטת בכל מוראותיה.
[4] אגרות
הרמב"ם בההדרת הרב שילת כרך ב עמ' תצא, תצז.
[5] הקדמת מהר"י
קאפח למורה נבוכים "דברים אחדים" עמ' 16-17.
[6] אגרות
הרמב"ם בההדרת הרב שילת כרך ב עמ' תקיג-תקיז.
[7] הקדמת מהר"י
קאפח למורה נבוכים "דברים אחדים" עמ' 12-13.
[8] אגרות
הרמב"ם בההדרת הרב שילת כרך ב עמ' תקב.
[9] הקדמת מהר"י
קאפח למורה נבוכים "דברים אחדים" עמ' 13.
[10] ראה תשובה
סי' רפז לחכמי לוניל, שם תיקן המשיב את נוסח ההלכה בהלכות ציצית ב,ז, ולא ידע את
דברי הרי"ף בעירובין דף לא: בדפיו, שעל פיהם תתבאר ההלכה. והתיקון איננו כיאות
גם לפי דעתו של המתקן, והוא יוצר סתירה בתוך דברי הרמב"ם. ראה על כך בהערת מהר"י
קאפח, הלכות ציצית פרק ב הערה יז.
[11] ראה שו"ת
הרמב"ם סי' תסד (מהדו' בלאו) תשובת הרמב"ם לתלמידו, ושם סי' ש' תשובת הרמב"ם
לחכמי לוניל. בתשובה תסד כתב הרמב"ם לתלמידו את ההסבר בדברי התלמוד, שהחילוק בין
מציאה לכיסו, זה רק לגבי למסור לגוי או להניח על גבי בהמה, אבל להעבירו פחות מארבע
אמות מותר לכתחילה, בין במציאה ובין בכיס. כך שדבריו שם זהים לדבריו במשנה תורה.
לעומת זאת בתשובה סי' ש', תשובה לחכמי לוניל, מתגלה לפנינו רמב"ם עם הארץ
שאינו בטוח בצדקת ההלכה שכתב, על שאלה פשוטה זו שכבר השיב עליה בעבר, כתב הרמב"ם
שדבריו אינם מוכרחים, כך יראה לי ומי שיחלוק יחלוק, ואותו רמב"ם ממשיך להביא ראיה
מתפילין, וגם את ההוכחה מתפילין דחו המפרשים ובצדק. הרמ"ה תקף בחריפות רבה תשובה
זו של הרמב"ם. ראה הערת מהר"י קאפח, הלכות שבת, פרק כ הערה טז.
[12] תשובות
הרמב"ם כרך ג עמ' 56 (מהדו' בלאו).
[13] בשיטת
לימודו של הרמב"ם, יש תשובות לכל השאלות הנובעות משיטות הלימוד החולקות עליו.
ורק מי שאינו בקיא בשיטת לימודו של הרמב"ם, כשיראה שאלה, יחשוב שאין תשובה,
ויאמר נצחוני בני.
[14] תשובות
הרמב"ם כרך ג עמ' 57 (מהדו' בלאו).
[15] אגרות
הרמב"ם בההדרת הרב שילת כרך ב עמ' תקב.
[16] אגרות
הרמב"ם בההדרת הרב שילת כרך ב עמ' תקא-תקב.
[17] ראה תשובה
סי' שלה לחכמי לוניל, שהשיב, "הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער"
כלומר שעיקר החובה במזוזה לדעתו היא לקובעה בשער. ואילו בתלמוד (יומא יא.) נאמר: "תנו
רבנן: בשעריך - אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות,
יש בהן חובת מצוה למקום. משום שנאמר (דברים ו) וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך".
כלומר מזוזות ביתך מתפרש כפשוטו, צריך לקבוע מזוזה במזוזת פתח הבית, ודרשו חכמים מהמילה
בשעריך כי יש חובה להניח גם בשערים החיצונים. אבל מעולם לא עלתה על דעתו של איש לבטל
את פשוטו של מקרא, שיהיו השערים עיקר החיוב, אלא אדרבה מזוזות פתח הבית הם עיקר
החיוב, ומזוזות השערים באו מדרשה.
[18] יהושע בן
אחותו, העתיק הרבה תשובות לשואלים בתקופת זקנותו של הרמב"ם, ראה הקדמת מהר"י
קאפח למורה נבוכים "דברים אחדים" עמ' 14.
[19] סי' שלה (מהדו'
בלאו).
[20] סי' תלג (מהדו'
בלאו).
